קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מועד ערעור על החלטת הממונה על הגמלאות: בפנינו בקשה לדחייה על הסף בשל חוסר יריבות ועקב שיהוי ניכר בהגשת התובענה. העובדות: 1. המשיבה ילידת 15.3.1938. 2. מיום 1.6.55 ועד 22.2.59 עבדה המשיבה במועצה האזורית גליל עליון (להלן: "המועצה"). 3. מיום 5.11.74 ועד 31.1.83 עבדה המשיבה בעיריית הרצליה (להלן: "העירייה"). 4. מיום 1.2.83 ועד לפרישתה ביום 31.12.01 עבדה המשיבה בשירות המדינה כמזכירה ראשית בבית משפט השלום בהרצליה. 5. בקבלתה לעבודה בעיריית הרצליה, דיווחה המשיבה שעבדה במועצה מיום 6/55 ועד 2/59. ממכתב שהוצא ע"י עיריית הרצליה להנהלת בתי המשפט ביום 29.5.01 עולה כי המשיבה צברה 8 שנים ו-3 חודשי עבודה בעיריית הרצליה. עוד נכתב באותו מכתב כי בטעות נרשם כי המשיבה צברה זכויות גמלה עבור 12 שנים ו-3 חודשים. 6. ביום 24.1.84 חתמו נש"מ ועיריית הרצליה על הסדר רציפות זכויות למשיבה בגין עבודתה של המשיבה מיום 5.11.74 ועד 1.2.83. 7. ביום 11.10.00 אישר הנש"מ לפטר את המשיבה, בכפוף לביטול משרתה ואישר לה דרגת פרישה +22 מנהלי ומענק הסתגלות בגובה 4 משכורות. 8. ביום 11.10.00 אישרה הגב' חנה שוורץ, מנהלת תחום בכיר (גמלאות) בחשב הכללי במשרד האוצר כי המשיבה זכאית ל- 35.83% גמלה מהמדינה. למשיבה ניתנה זכות ערעור על החלטה זו תוך 60 יום. 9. סגנית מנהלת תחום משאבי אנוש בהנהלת בתי המשפט, הגב' חגית גלצר, ביקשה כי המועצה תערוך הסכם רציפות עם עיריית הרצליה. 10. הגב' ציפי גל מהמועצה השיבה לגב' גלצר טלפונית, כי בשל ההפסקה הארוכה שחלה בין שתי תקופות ההעסקה, לא תוכל המועצה לחתום על הסדר רציפות. תשובה דומה התקבלה מנציבות שירות המדינה. 11. על כן אושרה למשיבה רק עוד תקופה של 8 שנים ו-3 חודשים בגין תקופת שירותה בעיריית הרצליה. 12. ההסתדרות פנתה למועצה וביקשה מהמועצה להסדיר רציפות זכויות למשיבה, שכן לטענת המשיבה היא התפטרה מעבודתה במועצה האזורית גליל עליון עקב לידה ולא קיבלה פיצויי-פיטורים. המועצה השיבה, כי המשיבה לא זכאית לרציפות זכויות כאמור בסעיף 11 להסכם הרציפות בשל הפסקה של למעלה מ-3 שנים בין סיום עבודתה במועצה לבין תחילת עבודתה בעיריית הרצליה. 13. ביום 20.11.00, הודיעה המדינה למשיבה, כי המועצה מסרבת להשתתף בהסדר רציפות זכויות. 14. נציב שירות המדינה הגדיל בתוקף סמכותו את שיעור קצבתה של המשיבה ל- 43.17% וזאת בגין מצב בריאותי ועידוד פרישה. טענות המשיבה: מיום 1.6.55 ועד 22.2.59 עבדה המשיבה במועצה האיזורית גליל עליון. המשיבה עזבה את עבודתה במועצה האזורית גליל עליון 9 חודשים לאחר לידת בתה, על מנת שתוכל לטפל בילדתה. המשיבה לא קיבלה פיצויי פיטורים בגין עזיבתה (חוק פיצויי פיטורים חוקק בשנת 1963). לטענת המשיבה, יש לצרף את תקופת עבודתה במועצה האיזורית גליל עליון לתקופת עבודתה בעירייה ובמדינה לצורך תשלום הגמלאות. 3. בין כל הגופים בהם עבדה המשיבה, קיימים הסכמי רציפות. החריגים הקיימים בהסכמי הרציפות לא חלים על המשיבה. 4. המשיבה גילתה כי לא צורפה תקופת עבודתה במועצה האזורית גליל עליון רק בעת פרישתה מעבודתה בשירות המדינה, ובמשך השנים סברה המשיבה כי היא זכאית לרצף זכויותיה מכיוון שבמקרה דנן העוולה שנגרמה לתובעת מתחדשת מדי יום ביומו, לא חלה התיישנות על התביעה. 5. משלא צורפה תקופת עבודתה הראשונה של התובעת במועצה האזורית גליל עליון לשאר תקופות עבודתה, קטן מספר חודשי עבודתה של התובעת לעניין חישוב זכאותה באופן משמעותי. על פי החלטת בית הדין צורפה המועצה האיזורית גליל עליון כנתבעת בתיק. טענות המועצה: 1. הסכם הרציפות חל על המועצה רק החל מיום 14.10.86, שנים רבות לאחר שהתובעת סיימה לעבוד במועצה. 2. הסכם הרציפות חל על ממשלת ישראל ומרכז השלטון המקומי, אבל המועצה אינה חברה במרכז השלטון המקומי אלא חברה בארגון המועצות האיזוריות. 3. המועצה מבטחת את עובדיה בפנסיה תקציבית מחודש 7/88. 4. תחולתו של הסכם הרציפות מיום 1.4.74 וחל על עובד עובר, מאותו יום ואילך. 5. המשיבה לא עברה מהמועצה ישירות לעיריית הרצליה, אלא הייתה הפסקה רבת שנים בין תום תקופת העבודה של המשיבה במועצה (2/59) לבין תחילת עבודתה בעירייה (11/74). 6. אין ולא היה קיים הסכם אישי בין המועצה לבין המשיבה ו/או עיריית הרצליה ו/או המדינה להבטחת רציפות זכויות גמלה. 7. לחלופין טוענת המועצה כי מתקיימים החריגים הנקובים בסעיף 11 להסכם הרציפות בנוגע לתקופת עבודתה של המשיבה במועצה, שכן המשיבה לא עבדה 5 שנים לפחות בבעלות המעבירה. 8. המשיבה מנועה מלערער על החלטת הממונה משחלף המועד להגשת ערעור על החלטתו. טענות המדינה: 1. במידה וייקבע כי המשיבה זכאית לגמלה בגין עבודתה במועצה, הרי שעל המועצה לשלם זאת לתובעת ולא חלה חובה על המדינה לשלם בגין תקופה זו. 2. הסכם הרציפות מיום 22.7.76 לא חל על המשיבה, על יסוד סעיף 11 להסכם. 3. על פי סעיף 5 להסכם הרציפות, כל "בעלות מעבירה" היא אחראית בנפרד עבור הזכויות הקשורות בה, ובמצב כזה יהא על המועצה להעביר למדינה את חלקה בגמלתה של המשיבה. 4. הסכם הרציפות חל על המועצה החל מיום 14.10.86 ואילך. 5. תובענה זו היא למעשה ערעור ותקיפה על החלטות גמלה שניתנו בעניין המשיבה ביום 10.5.01 וביום 26.6.01 ואשר המשיבה לא ערערה עליהן בתוך 60 יום ממועד החלטת הממונה. הכרעה: לאחר שעיינו בבקשה ובתגובה באנו לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. דחייה על הסף: שאיפתם של בתי המשפט ושל בתי הדין לעבודה היא להכריע בהליכים הבאים לפניהם לגופו של עניין. מקום בו מדובר ברכיב תביעה, מן הראוי לאפשר לצדדים למצות את יומם בבית הדין.   ההלכה היא כי : "הסעד של מחיקה או דחייה על הסף של הליך אזרחי הוא סעד מרחיק לכת, ועל כן יש לנהוג לגביו זהירות יתרה ולהפעילו רק כאשר ברור כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו... השימוש בסעד זה בהליך אזרחי בבית הדין לעבודה, הוא על פי תקנות 44 ו-45 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב- 1991 ובין היתר ב"שים לב למיוחד שבמשפט העבודה וביחסי העבודה..." ( דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', פד"ע כז 3, בג"צ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(1) 573).    עוד נפסק באותו עניין כי: "סעד המחיקה על הסף הינו סעד קיצוני ובית הדין אינו נוקט בו, אלא במקרים חריגים. בית המשפט ציין בהקשר זה כי 'בהשתמשו בכוח למחוק כתב תביעה מחוסר עילה, כשנתבקש לעשות כן - כל שכן כשלא התבקש- חייב בית המשפט לנהוג משנה זהירות, כי המחיקה שוללת מהתובע להביא את עניינו, כפי שנטען, לפני בית המשפט, לפיכך, מקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בית המשפט לפניו..." (ראה בג"צ 254/73 צרי חברה פרמצבטית וכימית בע"מ ואח' נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פד"י כח(1) 372).   מן האמור עולה, כי בית הדין ייענה לבקשת דחייה או מחיקה על הסף רק במקרים קיצוניים ונדירים, ורק כאשר הוא משוכנע, כי גם אם יוכיח התובע את כל האמור בכתב תביעתו, לא יזכה לסעד, שכן על פי הדין החל, אותן עובדות אינן מצמיחות עילת תביעה.   על פי ההלכה הפסוקה, המבחן הקובע אם גילה כתב התביעה עילה או לא הוא: "פרשת התביעה מגלה עילה אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, זכאי יהיה לבקש את הסעד המבוקש על ידו. העדר עילת תביעה הוא, איפוא, פגם  המתגלה על פני כתב התביעה עצמו, מקריאת המסמך וללא חקירה ודרישה בעובדות. לצורך כך חייב הנתבע להניח כי יעלה בידי התובע להוכיח את כל אשר טען בכתב התביעה, היינו את כל העובדות המהוות עילת תובענה... אף אם ברור ונעלה מכל ספק הוא, שעל יסוד העובדות שטען להן לא יכול התובע לזכות בסעד שביקש, כי אז- ורק אז- אומרים שכתב התביעה אינו מגלה עילה... במקרה כזה, סוף התביעה, לאחר שתתברר, להידחות, ותביעה שסופה להידחות, אפילו יוכיח התובע את כל העובדות שהסתמך עליהן, מה הטעם לגבות ראיות להוכחתה...". (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 383-384 והאסמכתאות שם)   מעיון בכתב התביעה עולה כי דינה להידחות על הסף בשל איחור בהגשתה. ערעור על החלטת הממונה על תשלום הגמלאות: 1. סעיף 42 לחוק הגמלאות קובע כדלקמן: (א) התובע גמלה יגיש את תביעתו לממונה. (ב) הממונה יחליט על סמך התביעה אם תינתן הגמלה ובאיזו מידה תינתן, ישלח את החלטתו בדואר רשום לתובע, ויציין בה את נימוקיו ואת זכותו של התובע לפי סעיף 43. (ג) הממונה לא יהיה קשור בסדרי הדין ובדיני הראיה אלא יפעל בדרך שיראה מועילה ביותר לבירור השאלות העומדות להחלטתו. (ד) (1) הממונה יהיה רשאי להחליט, על סמך תביעה של שאירים על גמלת בינים שתשולם עד שיוחלט סופית בזכויותיהם של כל הזכאים לגמלה בקשר לשירותו של העובד; הממונה ישלח את החלטת הביניים בדואר רשום לתובע ויציין בה את נימוקיו ואת זכותו של התובע לפי סעיף 43. (2) סעיף קטן זה אינו גורע מסמכותו של הממונה בדבר תשלום מקדמות. 2. הערעור על החלטת הממונה על הגמלאות הינו לבית הדין האזורי לעבודה, כאמור בסעיף 43. (א)  תובע הרואה עצמו נפגע על ידי החלטה או החלטת בינים של הממונה, רשאי לערער עליה לפני בית דין אזורי כמשמעותו בחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט-1969. (ב)  שר המשפטים רשאי להתקין תקנות בדבר המועד להגשת הערעור. (ג)   בית הדין האזורי רשאי לאשר את החלטת הממונה או לשנותה, או להחליט החלטה אחרת במקומה.   3. תקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור) תש"ל - 1970, קובעת: "המועד להגשת ערעור על החלטה או החלטת ביניים של הממונה או של נציב שירות המדינה הוא ששים יום מהיום שבו הגיעה ההחלטה לידיעת המערער, או מיום תחילתן של תקנות אלה, לפי המועד המאוחר יותר." 4. על פי ההלכה הפסוקה, אין בית הדין רשאי להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת הממונה על תשלום הגמלאות. "צודק הממונה בטענתו כי היה מקום לדחות את תביעת המשיבה על הסף. זכותו של עובד מדינה לגמלאות קבועה בחוק והגורמים המופקדים על כך הם נציב שירות המדינה והממונה על תשלום גמלאות, כל אחד בתחומו. תביעה לגמלה מוגשת לממונה (סעיף 42 לחוק הגמלאות) ועל החלטתו ניתן לערער לבית הדין לעבודה תוך 60 ימים (סעיף 43(א) לחוק ותקנה 1 לתקנות שירות המדינה (גמלאות) (המועד להגשת ערעור). מסגרת זו של זמן קבועה, היא אינה חלק מסדרי הדין בבית הדין לעבודה ולא ניתן לחרוג ממנה או להאריכה. במיוחד נכונים הדברים כאשר מדובר בהליך המוגש בדרך שונה מזו הקבועה (תובענה לסעד הצהרתי במקום ערעור), קל וחומר כשמדובר בהליך המוגש באיחור של שנים (כשנתיים וחצי לאחר תום המועד להגשת הערעור). כך פסק בית דין זה בפרשת ירון (ע"ע 712/06 נאווה ירון - המרכז הרפואי "שיבא" ואח'; ) וכך ראוי לפסוק גם כאן." (ע"ע 349/07 מדינת ישראל הממונה על הגמלאות נ' כרמלה ציון ניתן ביום 4.6.08- ) 5. משהמשיבה הגישה התביעה דנן בשנת 2007, כשלמעשה הינה תוקפת את החלטת הממונה על הגמלאות שניתנה בשנת 2001, דין התביעה להידחות על הסף מאחר שלא הוגשה במסגרת המועדים הקבועים בחוק. למעלה מן הצורך, נתייחס לשאר טענות הצדדים שהועלו במסגרת הבקשה והתגובה. הסכם הרציפות: 1. הסכם זכויות בין ממשלת ישראל לבין מרכז השלטון המקומי נחתם ביום 22.7.76 (להלן: "הסכם הרציפות"). מטרתו של הסכם הרציפות היא קביעת תקופת רציפות אחת של עובד שעבד בשירות המדינה ועבר לעבוד ברשות מקומית, או להיפך (להלן: "עובד עובר"). 2. בסעיף 11 להסכם הרציפות נקבעה תחולתו של ההסכם והיא מיום 1.4.1974 וההסכם חל על כל עובד העובר מיום 1.4.1974 ואולם בהסכמה הדדית בין הממשלה לבין מרכז השלטון ניתן להחילו גם על עובד עובר מיום 1.4.1971. 3. על אף האמור בסעיף 11 לעיל, הורחבה תחולתו של הסכם הרציפות גם על עובד עובר שעבד מבעלות אחת לבעלות אחרת לפני 1.4.1971 ובלבד שמתקיימים בו התנאים המצטברים הבאים: - (1) עבד 5 שנים לפחות בבעלות המעבירה. (2) עבר לבעלות המקבלת תוך שנתיים מיום עזיבתו את הבעלות המעבירה. (3) לא קיבל מהבעלות המעבירה כל הטבה כספית עקב עזיבתו. (4) המשיך לעבוד בבעלות המקבלת לפחות עד יום חתימת הסכם זה. 4. לפיכך יש לבחון האם תקופת עבודתה של המשיבה במועצה האזורית גליל עליון משנת 55' עד 59' תיכלל במסגרת סעיף 11 סיפא להסכם הרציפות. מעיון בסעיף 11 לעיל עולה, כי לשם החלת תחולתו לפני שנת 1971 על העובד העובר, להראות כי עבד 5 שנים לפחות בבעלות המעבירה, אולם גם לטענתה של המשיבה היא עבדה לכל היותר 3 שנים ו-9 חודשים ובוודאי שלא מתקיים לגביה התנאי בדבר עבודה במשך 5 שנים במועצה. תנאי נוסף שאינו מתקיים בעניינה של המשיבה הוא סעיף (2), קרי המשיבה לא עברה לעבוד בשירות המדינה או העירייה תוך שנתיים מיום עזיבתה את המועצה, אלא חלה הפסקה של למעלה מ- 15 שנה. רציפות זכויות: תקופת עבודתו של עובד העובר מעבודתו בשירות המדינה לרשות מקומית או להפך, יחשבו תקופות אלה כתקופת עבודה רצופה אחת, למעט אם שולמו לעובד פיצויים או גמלאות בגין הפסקת עבודתו אצל המעביר (רשות מקומית או המדינה). מאחר שהמשיבה סיימה את עבודתה במועצה האזורית גליל עליון בשנת 59 לא יכולה להישמע טענה של זכאות לרציפות זכויות שכן באותה תקופה חוק פיצויי פיטורים טרם חוקק והוא נכנס לתוקף בשנת 1964, כ-5 שנים לאחר סיום עבודתה של המשיבה במועצה. לא זו אף זו, המשיבה לא הביאה ולו ראשית-ראיה באשר לתשלומי פיצויי פיטורים או העדר תשלומים אלו או הטבה כספית אחרת בגין תקופת עבודתה במועצה האזורית גליל עליון. אשר על כן, המשיבה לא יכולה להוכיח כי באותה עת עם סיום עבודתה במועצה הייתה זכאית לפיצויי פיטורים או שוויתרה על זכות זו. משכך תקופת עבודתה במועצה האזורית גליל עליון איננה מקנה למשיבה רציפות זכויות. סוף דבר: לאחר שהגענו למסקנה כי חלף המועד להגשת ערעור על החלטת הממונה ולא חל על המשיבה הסכם הרציפות שנחתם בין מדינת ישראל לרשויות המקומיות, הבקשה מתקבלת. התביעה נדחית על הסף. משעסקינן בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות. ערעור