מכתב התראה על חוב ששולם

קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מכתב התראה על חוב ששולם: במשך מספר שנים שימשה הקובלת, סוכן ביטוח וחתם עבור הנאשמת, כשהיחסים העסקיים ביניהן מתנהלים על מי מנוחות, עד שפרץ ביניהן הסכסוך שהניב קובלנה זו. תחילה יוחסו לנאשמת (להלן: "איילון"), ולשניים ממנהליה, עבירת לשון הרע לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ועבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1988 (להלן: "חוק העונשין"), אך האישום הראשון בוטל עוד בשלב המקדמי, וכן בוטלו האישומים נגד שני המנהלים - אחד מהם נמחק מכתב הקובלנה בשלב המקדמי והשני - בתום פרשת ההגנה. נותר האישום בעבירת איומים כלפי איילון בלבד, והוא מיוחס לה בשל סירובה להימנע מלפנות למבוטחים מלקוחותיה של הקובלת, במכתבי התראה בגין חוב פרמיה, ובשל הודעותיה שבכוונתה לשגר מכתבי התראה כאלה, למרות שאותם מבוטחים שילמו לקובלת את כל המגיע מהם לאיילון, והחוב הנטען לא היה חובם. המחלוקת בין הצדדים הניעה את איילון להביא אל קיצו את חוזה העבודה עם הקובלת, והסכסוך הכספי שהתגלע ביניהן נמסר להכרעת בורר, אך מה שנתפש על ידי הקובלת כאיום - מומש לבסוף, משום שמכתבי ההתראה ללקוחות שלה בכל זאת נשלחו, והיא פנתה לקבול בהליך כאן. פרשת התביעה התנהלה כאמור ביחס לאישום בעבירת איומים ומשהסתיימה, טענו הנאשמים שאין עליהם להשיב לאשמה. טעמם העיקרי היה שיסוד האיום לא הוכח על ידי הקובלת ולו לכאורה: באיומים הנטענים לא היה כדי לטעת פחד וחרדה בלב אנשי הקובלת ומהראיות שהובאו עולה שהם כלל לא חשו מאוימים. הטענות הללו נדחו והנאשמים חויבו להשיב לאישום. עתה לאחר שנשמעה פרשת ההגנה, התברר שגם ההתנהלות של הקובלת שהתבצרה בעיקשות בעמדותיה, לא הייתה נטולת כוחניות ו"ללא מתום". עם זאת, אני סבורה שהעמדה בה דבקה הקובלת לאורך כל הדרך, שאל לה לאיילון לערב את המבוטחים במחלוקת שנפלה ביניהן, הייתה מוצדקת ושסירובה של איילון להימנע מפנייה למבוטחים במכתבי התראה, ולא כל שכן הודעותיה המפורשות שבכוונתה לעשות כן - היוו איום כמשמעו בחוק העונשין. יחסי העבודה בין הקובלת ואיילון הוסדרו תחילה בחוזה מאפריל 1994. במרץ 1995 נכרת ביניהן חוזה חדש גם הוא לזמן בלתי קצוב (סומן ק/22), ולפי סעיף 4 שלו הייתה הקובלת רשאית "לקזז עמלותיה ומע"מ כמפורט בנספח 1", וכן הייתה רשאית לגבות מהמבוטחים לקוחותיה, את כספי הפרמיה ולהעבירם לאיילון עד ל-15 לחודש הבא לאחר שהחודש שבו נתקבלו הכספים אצל הקובלת. בנוסף קיבלה על עצמה הקובלת אחריות לכך שהפרמיות ישולמו לאיילון ב"תנאי מזומן של החברה שהם - 4 תשלומים בתום 30 יום מיום תחילת הבטוח או ב-4 תשלומים מסוף חודש התפוקה בה מופיעה הפוליסה", או באמצעות הוראות קבע של המבוטחים. כספי הפרמיות יכלו אפוא "לחנות" למשך זמן מסוים אצל הקובלת והיא הייתה רשאית לשלמם בהמחאות שלה, בקיזוז עמלותיה. ביולי 2001 פנתה איילון לסוכניה בחוזר (נ/23), שבו הציגה את מערכת "חריגי הגביה" שלה, אשר "מזהה את הפוליסות בהן קיים חוב דמי בטוח ומסמנת אותן כמועמדות למכתבי הודעה על חוב דמי בטוח". איילון מודיעה באותו חוזר לסוכניה כי מדיניות החברה היא "שעל דמי בטוח להיות משולמים במלואם, בתוך 45 ימים ממועד תחילת הבטוח/הפקה"; כי "המערכת תוכננה כך שהיא תומכת במדיניות החברה"; כל פוליסה שדמי הביטוח בגינה לא שולמו במלואם תוך 45 יום מוגדרת במערכת כ"פוליסה חריגת גביה" ולאחר אורכה של 14 יום "ישלח מכתב למבוטח על חוב דמי הבטוח". עם זאת, תשלום החוב כל עוד הפוליסה לא פקעה "מוציא באופן אוטומטי את הפוליסה ממערכת "חריגי הגבייה" והתהליך נפסק". ברור שמדיניות מוצהרת זו ביחס למועדי תשלום הפרמיות לא תאמה את הוראות ההסכם עם הקובלת, אך חלפה כמעט שנה עד ששינויי המדיניות אצל איילון החלו להקרין על יחסיה עם הקובלת. הקובלת הינה עסק משפחתי והעידו לה הבעלים - חיים ופנינה רשף וכן בנם טל רשף (להלן: "טל"), שבתחום אחריותו מערכות המידע של הקובלת. האחרון העיד שבאפריל 2002 פנה אליו אלחנן מלחי, מי ששימש אצל איילון מנהל מחלקת גבייה במחוז תל-אביב, והודיע לו טלפונית שהוחלט בהנהלה לשנות את נוהלי הגבייה והנאשמת לא תהיה מוכנה עוד לקבל המחאות של הקובלת כאמצעי תשלום לסילוק הפרמיות המגיעות לה מהמבוטחים. הקובלת, כפי שעולה מעדותו של חיים רשף, קיבלה את הבשורה-דרישה הזו, שהונחתה עליה לדבריה כתכתיב, כמעט בעלבון: "פתאום, אחרי תקופה ארוכה, לבוא בשיחת טלפון מאדם שהוא בדרגה של מנהל גביה.. יש לנו רגישות... הקובלת פועלת מ-72, מעולם שיק שלנו לא הוחזר, מעולם..." (פרוטוקול מ-15.5.2006, עמ' 40), ובמכתב לאיילון ציין: "צורת בקשתכם בכל הקשור לשינוי המבוקש היתה פוגעת ומעליבה" (נ/4). אבל גם עניינית כמובן הדברים נתפשו כשינוי לרעה של תנאי ההסכם, בראש ובראשונה משום שפועל יוצא מהדרישה שהפרמיות ישולמו לאיילון על ידי הקובלת אך בממסרים של מבוטחים, הוא סיכול זכותה של הקובלת לקזז את עמלותיה מהפרמיות המשולמות לה על ידי המבוטחים. אומנם הוצע לקובלת "להמיר" את הדרישה הזו בבטוחות, אך הדבר נדחה על ידה בשל העלויות הכרוכות בכך, וב-8.5.2002, לאחר דין ודברים עם אנשי איילון, בעיקר כנראה באמצעות הדואר האלקטרוני, הודיעה הקובלת לאיילון: "אין לנו כל התנגדות כי דמי הבטוח בגין פוליסות של חברתכם ישולמו לכם ישירות ע"י המבוטחים באמצעי התשלום המקובלים", אך עמדה על כך שהשינוי האמור יחול ביחס לפוליסות שיופקו בחודש יוני 2002, ואילך (נ/3). הבקשה האחרונה נענתה על ידי איילון, אך מנוסח מכתבו של אלחנן מלחי שהעיד כאן, עולה לכאורה שהשינוי מתנאי ההסכם אליו כיוונה איילון אינו מתייחס רק לאמצעי התשלום של הפרמיות אלא, גם לתנאי התשלום וכך נאמר שם: "פוליסות שיופקו החל מתפוקת 6.02 ישולמו אך ורק בממסרי מבוטחים לפי תנאי ואמצעי תשלום הנהוגים ומקובלים ב-איילון" למעט מקרים חריגים שתהיה להם הצדקה לכך" (ק/26). הקובלת מצדה, פירשה את הודעתה ממאי 2002 באורח גמיש למדי, משום שלקראת חידוש הפוליסות בנובמבר 2002, הודיעה ללקוחותיה שהם יכולים לשלם את הפרמיות בהמחאה לפקודת איילון או באמצעות שובר תשלום שניתן לשלמו בכל סניפי הבנקים, והתשלום באמצעות השובר נעשה, כפי שהתברר, לחשבונה של הקובלת (ק/28, מנובמבר 2002). אציין כי אם בהתכתבות בין הקובלת לאנשי איילון, השינוי האמור מהוראות ההסכם הוצג כתכתיב של הנהלת איילון שאין לו הסבר לבד מחששות ביחס לאיתנות הפיננסית של סוכניה - מה שלא נראה לקובלת מוצדק בנוגע אליה - הרי בעדות כאן הסביר מר חיים גולדנברג, מנהל גבייה ארצי באיילון, שהפניה לקובלת באה על רקע הנחיות צפויות של המפקח על הביטוח בדבר "ניתוק מוחלט בין סוכן לכסף של מבוטחים, ובמסגרת היערכות כוללת של איילון לקראת יישומן של ההנחיות הללו. איילון, לדבריו פנתה לכל סוכניה "וביקשה מהם לעבור לשיטה שכבר היתה הרווחת והעיקרית" של הפרדה גמורה כאמור (פרוטוקול מ-24.3.2008, עמ' 22). בינתיים גילה טל שקבוצה של מבוטחים בפוליסות לבטוח אחריות מקצועית של עורכי דין (ענף 770) - מופיעה בדו"ח חריגי גבייה של איילון, מה שאומר שאותם מבוטחים מועמדים לקבלת התראות בגין חוב פרמיה לאיילון. מדובר, כפי שטוענת הנאשמת, במערכת ממוחשבת, אשר מוחלת על כלל המבוטחים באורח אחיד ושוויוני (עדותו של חיים גולדברג, שם, בעמ' 27), אלא שבמקרה זה, הסיבה לכך שהמבוטחים מהקבוצה הנ"ל (להלן: "מבוטחי ענף 770") הופיעו בדו"ח חריגי גביה לא הייתה נעוצה בהם כי אם בקובלת. תחילה, היה זה בשל חיוב המבוטחים בדמי אשראי, או יותר נכון - אי זכויים בדמים אלה. הזיכוי אמור היה לבטל את החיוב האוטומטי בדמי אשראי בעת הפקת הפוליסה, ומשלא בוצע, למרות שהמבוטחים שילמו את הפרמיות בתנאי מזומן - הם זוהו על ידי מערכת חריגי גבייה כמי שעומדת יתרה לחובתם. איילון מסתבר, נמנעה מלזכות את המבוטחים בדמי אשראי משום שהקובלת איחרה בהעברת הפרמיות, אך הקובלת שהודתה בפיגור של חודש בלבד (נ/9 מ-20.6.2002), טענה כנגדה שיש לחייב אותה בריבית פיגורים, כשעמדתה היא שאיחור בתשלום מצדה אינו עילה לחייב את המבוטח, שלא איחר, בדמי אשראי, ובלשונו של חיים רשף: "כמו בכל הסכם, פיגור בתשלום מחייב תשלום ריבית שיחסית לתקופת הפיגור. על תשכח כי מדובר ביחס חוזיים בינינו ולדמי האשראי בפוליסה אין כל קשר ליחסים ביננו" (נ/10 מ-23.6.2002). אלא שהעמדה הזו לא מצאה אוזן קשבת אצל איילון, ולא הועילו לקובלת, ולחיים רשף מנהלה, הדרישות, ההזהרות וההפצרות ששוגרו לאיילון: (ק/27, ק/29, ק/31, ק/35 ק/37). מר גולדברג הסביר בעדותו שהוצאת מבוטחי ענף 770 כליל ממערכת חריגי גבייה כפי שדרשה הקובלת, חייב הכנסת שינוי במערכת, ולכך הוא לא יכול היה להסכים, אבל מה שכן - המועדים למשלוח התראות באמצעות המערכת הממוחשבת, נדחו מעת לעת לתקופות קצרות, בהתערבות ידנית במערכת. בשיטה הזו נותרה כמובן בעינה האפשרות שההתראות ישלחו - וחיים רשף כותב לאלחנן מלחי: "אני תוהה למה בכל זאת בחרתם בשיטה של הגדרת פוליסות משולמות כפוליסות שעומדות כל פעם מחדש בפני ביטול" (ק/35), אך כאמור ללא הועיל. כפי שהתברר, הקובלת גם לא תמיד ידעה מבעוד מועד על כך שהוחלט באיילון לדחות את משלוח ההתראות. וכך, ב- 7.7.2002 מתוך שהייתה סמוכה ובטוחה שהתראות למבוטחי ענף 770 נשלחו, מצאה עצמה הקובלת מגיבה על שיגור התראות שלא שוגרו, ובמכתב חריף לאיילון דרשה ממנה להוציא מכתבי התנצלות למבוטחים מענף 770 (ק/37). רק מאוחר יותר התברר שאנשי איילון גילו במשך הלילה את מה שחיים גולדנברג מתאר בעדותו כתקלה, ומשלוח ההתראות מבית הדפוס נעצר על ידי עובדי איילון ממש "בתחנה האחרונה", כדבריו (פרוטוקול מ-24.3.2008, עמ' 28). ואולם, מיד למחרת היום, ב-8.7.2002, הודיעה הקובלת לאיילון שמגיעות לה פרמיות בסכום של 79,778 ₪, אך היא מנכה מהסכום האמור את עמלתה הרגילה (בשיעור של 12.5%), וסכום נוסף על חשבון עמלת רווח לשנים 1995-2001, ובסך הכל נוכה על ידה סכום זהה לסכום הפרמיה שהגיעה לאיילון. ואם קיזוז העמלה הרגילה ששיעורה קבוע, החריף את המחלוקת, הרי שקיזוז עמלת רווח שסכומה אמור להיקבע על פי חישוב אשר מקובל אצל איילון כאמור בנספח 1 להסכם - נתפש אצל האחרונה "כחציית הקו הכי אדום שיש" (חיים גולדנברג, שם בע"מ 29). חיים רשף הסביר את המהלך של הקובלת מ-8.7.02 בכך שההסכם התקף מ-1995 התיר לקובלת לקזז את עמלותיה, וככל שהודעת הקובלת ממאי 2002 יכולה הייתה להיחשב להסכמה מצדה לשינוי שיטת התשלום ממסרים של הקובלת לממסרים של לקוחותיה, מה שלא מאפשר לבצע קיזוז - הרי שיישום השינוי הזה נדחה באופן שתפש ברשתו רק פוליסות שמועד תפוקתן מחודש יוני ואילך, ובינתיים רשאית הייתה הקובלת לקזז את עמלותיה, והיה בידה לעשות כן משום שברשותה היו כספי פרמיות שהיא גבתה. ואכן נראה שביחס לעמלה הרגילה, גם איילון סברה שהקיזוז עדיין "כשר" עקרונית - כך לפחות עולה מעדותו של אלחנן מלחי (פרוטוקול מ-6.10.2008, עמ' 12), למרות שממכתבו לחיים רשף מה-7.8.02 (ק/39) עולה לכאורה עמדה שונה. מכל מקום ברור שקצפה של איילון יצא בעיקר על קיזוז עמלת הרווח. ביחס לעמלה הזו טוענת הקובלת, כי לפי חישוביה הגיע לה סכום של למעלה מ-450,000 ₪ (ק/42), ומה שקוזז היה סכום צנוע של 56,446 ₪ בלבד, וגם זה לאחר שפניותיה לאיילון בנושא עמלת רווח, לא זכו לתגובה. איילון, יש לציין, הסכימה בהמשך שמגיעה לקובלת גם עמלת רווח, אך לדעתה מדובר היה בכ-10,000 ₪ שאותם היא הייתה מוכנה לשלם לקובלת בשיק - לא בדרך של קיזוז. ואומנם, איילון העבירה לקובלת שיק על הסכום האמור אך הקובלת שראתה בזה לעג לרש, דחתה את השיק. כך או כך, הסכום שנגרע מהפרמיות בגין העמלות שקוזזו, הוצג במערכת חריגי גבייה של איילון כחוב של המבוטחים, והם היו למועמדים לקבלת מכתבי התראה בגין חוב פרמיה. הקובלת נדרשה להחזיר את הסכומים שקוזזו, ואלחנן מלחי אף הודיע לה מפורשות ב- 28.8.02: "לא יחולו יותר עיכובים במכתבי ההתראה בגין יתרות חוב לפי הקריטריונים שנקבעו ע"י איילון", דחיית המכתבים האחרונה נקבעה ל-1.9.02..." (ק/42), אך הקובלת עמדה במריה, ומכתבי התראה למרות הכל - לא נשלחו. מר גולדנברג הסביר בעדותו: "לצערי התמהמהנו וניהלנו חליפת מכתבים עם הסוכן... ובסופו של דבר מצאנו את עצמנו במצב בו משלוח מכתבי חוב למבוטחים לא היה מעלה או מוריד... אנחנו כבר מתקרבים מאוד לתום תקופת הביטוח", והפיתרון שנמצא: "קיבלנו החלטה...לאפס את החוב של המבוטחים, לרשום לעצמנו שהכסף הזה צריך להיות בבירור יסודי מול הסוכן ומול המבוטחים בדרך אחרת שלא באמצעות מכתבים, וברגע שאיפסנו את החוב בפוליסות המערכת לא זיהתה סיבה לשלוח מכתבים" (שם בעמ' 30). חיים רשף, התייחס בעדותו למה שנראה לו כ"התקפלות" של איילון באומרו: "האמת ניתנת להיאמר שהייתה לי תחושה טובה שהצלחתי לעצור את פצצת האטום הזה ולשלוח את המכתבים ולחסל את העסק שלנו. הם לא שלחו מכתבים..." (פרוטוקול מ-25.9.2006, עמ' 52). תקופת הביטוח של הפוליסות בענף 770 הסתיימה אפוא בסוף נובמבר 2002, בלא שנשלחו למבוטחים מכתבי התראה, ולמרות שאנשי הקובלת ללא ספק חשו מאוימים מעצם הנוכחות של הלקוחות מענף 770 בדו"ח חריגי גבייה של איילון - הדוחות גם הופקו ונשלחו לקובלת - יש להניח שהקובלת לא הייתה פותחת בהליך כאן, אלמלא נשלחו מכתבים כאלה למבוטחים בשלב השני של המערכה - בשנת 2003. אך הקיזוזים שהקובלת התעקשה עליהם בשנה החולפת, הניעו את נגה רחמני, המשנה למנכ"ל איילון, לשגר לקובלת במהלך דצמבר 2002 שתי התראות כשהמסר המרכזי: "הנך מחזיק ומעכב פרמיות ביטוח של איילון, בניגוד לחוק ובניגוד להסכם עבודתך..... כך לא נוכל להמשיך ולו יום אחד בעבודה משותפת" (ק/48 ו-ק/50). ואומנם, בתוך מספר ימים הודיעה איילון לקובלת על ניתוק יחסי העבודה עמה, להוציא במה שקשור ל"תיק הביטוח התקף" (ההודעה, ק/51, מ-29.12.2002). ימים אחדים לאחר מכן, ב-12.1.2003, העבירה הקובלת לאיילון שיק שלה לכיסוי הפרמיות ששולמו לה על ידי מבוטחי ענף 770 במרוצת חודש דצמבר - שוב בקיזוז עמלות, אך הפעם קוזזה העמלה הרגילה בלבד. בהודעה לאיילון (נ/5), פורטו סכום הפרמיות ששולם לקובלת, סכום העמלה שקוזזה על ידה, הסכום המועבר לאיילון, וכן שמות המבוטחים, מספרי הפוליסה שלהם, והסכום ששולם על ידי כל מבוטח לקובלת, כך שאיילון יכלה ללא קושי לדעת שמה ששולם על ידי המבוטח, הוא כל מה שהגיע ממנו על פי הפוליסה; ושמהסכום שהועבר לה בפועל נוכתה אך העמלה הרגילה של הקובלת. לכן, אם במכתב ההתראה של נגה רחמני הוזהרה הקובלת שהנאשמת תאלץ להודיע למבוטחיה ישירות "כי אל להם למסור ממסרים כספיים באמצעותכם וכי הביטוח שלהם מותנה בהוכחת תשלום לאיילון" (ק/48), הרי ביחס לפרמיות ששולמו לאיילון בחודש ינואר 2003 - היא לא נזקקה לשום הוכחת תשלום מהמבוטח. ההוכחות שהמבוטח שילם את שהגיע ממנו - היו לפניה. אבל המבוטחים הופיעו בכל זאת בדו"ח חריגי גבייה. מר גולדנברג אישר בחקירתו שהוא ראה את נ/5 אך על השאלה: "ידעתם באופן מעשי שמי שגרע מהכספים של איילון הייתה הקובלת" השיב: "ידענו שזה מה שהקובלת אומרת. לא בדקנו פיסית" (פרוטוקול מ-14.7.2008, עמ' 39). לא זו אף זו, אם לפי הקבלה שהנפיקה איילון בגין התשלום מינואר 2003 (ק/53), יתרת החוב של כל מבוטח עמדה על סכום אשר תואם את העמלה שנוכתה, הרי בדו"ח חריגים היתרה לחובתו עמדה על סכום גבוה יותר שכלל גם חיוב בדמי אשראי - מה שנומק על ידי מר גולדנברג כך: "לגבי ויתור על דמי האשראי, זיכוי זה מגיע למבוטחים ששילמו את מלא הפרמיה בתנאי מזומן. היות ולא קיבלנו את מלא הפרמיה לא התקיימו התנאים במלואם". בהמשך מכתבו מודיע מר גולדנברג לקובלת - "עמדתכם כפי שעולה מהמכתב והעובדה שאתם ממשיכים לקבל כספי פרמיות מהמבוטחים, אינה מתירה לנו ברירה ונאלץ לפנות למבוטחים ולידעם הן על יתרת חוב הפרמיה והן על הדרישה שלנו שהכספים ישולמו לפקודת איילון בלבד" (נ/7 מה-20.3.2003). הודעה דומה "שורבטה" גם על דו"ח חריגי גבייה שנשלח לקובלת (ק/57), ולפיה צפויים המבוטחים לקבל מכתבי התראה כבר ב-6.4.03. הקובלת מצדה דרשה וחזרה ודרשה מאיילון לבטל את יתרות החוב הללו (ק/14 ו-ק/15) ולהימנע ממשלוח מכתבי התראה למבוטחים - הפעם נכנס לתמונה עם מכתב דרישה חריף מטעמה, גם עו"ד גיא אורן, וחיים רשף החרה החזיק אחריו במכתב מה-31.3.2003 (ק/5). האחרון מבהיר שם לאיילון שהקובלת רואה בשיגור התראות חוב למבוטחים מעשה של סחיטה באיומים - ביטוי שנעשה בו שימוש עוד ב"סיבוב" הקודם באוגוסט 2002 (ק/42) - ודורש ממנה "להפסיק לאלתר לאיים עלינו, להימנע ממשלוח מכתבי התראה למי ממבוטחינו בענף 770 שאת פרטיו והתשלום במלואו כפי שהוא שולם לנו העברנו לכם במכתביהו אליכם מתאריך 12.1.2003 בקיזוז עמלתינו... לעדכן את רישומיכם כך שכל יתרות החוב המופיעות בדוח בענף 770 יבוטלו לאלתר". כל זה התרחש כשברקע כבר ננקטו על ידי הצדדים פעולות למינויו של בורר במחלוקת בנושא עמלת הרווח. בורר מונה לבסוף, אך ב- 18.6.2003, נשלחו בכל זאת מכתבי התראה למבוטחים מענף 770. במכתב שנשלח (למשל, ק/60), לצד ההודעה למבוטח שהוא חב לאיילון כספים ונדרש לסלקם תוך 15 יום, מופיעה האזהרה הבאה: "לאחר עבור 15 יום מתאריך דרישה זו מבלי ששולם לנו החוב כאמור לעיל, עלולה הפוליסה להתבטל לפי הוראות סעיף 15 (א) לחוק חוזה הביטוח התשמ"א-1981, זאת מבלי לגרוע מזכותינו לגבות את חובך לנו כי שיווצר עד ליום הביטול בפועל. את המכתב חותם המשפט הבא: אם בינתיים שילמת את חובך, נא ראה מכתבנו זה כמבוטל ואתך הסליחה". המבוטחים השיבו למכתבים הללו. חלקם הגיבו בתרעומת על ההטרדה, והיו גם תגובות אחרות. אחד מעורכי הדין כתב: "מצ"ב העתק מכתב לא סימפטי שקיבלתי היום מחברת איילון... נראה לי תמוה, בלשון המעטה, לקבל את המכתב הנ"ל" (ק/16), ועורך דין אחר כתב: "אפנה תשומת ליבך לכך שהמכתב כולל גם איום בדבר אפשרות ביטול הפוליסה, מה שהופך אותו לחמור ומעמיד אותי בסיכון בלתי נסבל" (ק/19). פנינה רשף, שמטפלת בענף 770 אצל הקובלת העידה: "היה טלפון אחד וטלפון שני ואז בעצם הבנתי שאיילון שלחו מכתבים לעו"ד בדרישה לתשלום כספים שזה כספים בעצם עו"ד לא היה אמור לשלם... עו"ד אחד אמר לי נתתי לך ביד את הכסף ועכשיו את באה ואומרת שאני חייב עוד כסף. נתנו לי להבין שכאילו גנבתי את כספם..." (פרוטוקול מ-15.5.2006). מאוחר יותר שיגרה איילון למבוטחים שקיבלו את מכתבי ההתראה, מכתבים שנועדו כפי הנראה למתן את ההתראות שקיבלו קודם לכן, אך הנוסח שנבחר (ק/61), יותר משהוא מבהיר, יש בו משום ערפול שעלול בפני עצמו לייצר חשדנות לפי שנאמר שם: "נבקש לעדכנך כי שאלת יתרת החוב בגין הפוליסה שברשותך נמצאת בברור בהליך בוררות בין חברתנו לסוכנות הביטוח - אי.די.אי סוכנות ביטוח מרכזית בע"מ" "זאת עד לסיום הבוררות עם אי.סי.אי. סוכנות מרכזית בע"מ", והמבוטח נשאר תלוי על בלימה משום שהוא מתבקש להתעלם ממכתב ההתראה "וזאת עד לסיום הבוררות עם אי.סי.אי. סוכנות ביטוח מרכזית בע"מ". סעיף 192 לחוק העונשין קובע: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים". כאמור, הטענה שיסוד האיום לא הוכח לכאורה נדחתה. עתה טוענת איילון להגנתה שדוחות חריגי גביה, כמו אלה שמקובלים אצלה, מקובלים בכל חברות הביטוח; הסוכן תמיד מקבל עותק מדוחות כאלה; מדובר במערכות אוטומטיות שמוציאות מכתבים מסוג אלה שנשלחו ללקוחותיה של הקובלת, כל אימת שאצל המבטח נרשם חוב; המערכת פועלת אצל כל מבטח על פי קריטריונים שנקבעו מראש ביחס לכלל המבוטחים מה שמתחייב מעצם העובדה שמדובר באלפי מבוטחים; עצם הפנייה למבוטחים היא נוהג שגור ומקובל והיא נעשית כאשר קיים חשש שהפרמיה לא הגיעה למבטח מכל סיבה שהיא; שום סוכן ביטוח סביר אינו מרגיש מאוים מהעובדה שנשלחים מכתבי התראה ללקוחותיו. הכל כמעט נכון. כמעט - משום שגם מר רן גבעון, סוכן ביטוח וותיק, שהעיד לאיילון בנושאים אלה, ותיאר את מערכת חריגי הגבייה ומכתבי ההתראות למבוטחים "כמהלך רגיל של עסקים. כך זה עובד בכל חברות הביטוח" (פרוטוקול מ-24.3.2008, עמ' 7) - אישר שבמקרים המוכרים לו, מכתבי התראה למבוטחים נשלחו כאשר "הפוליסה הייתה בתוקף, והכספים בגינה לא שולמו לא לי ולא לחברת הביטוח" (שם, בעמ' 13), ובאשר לאופן שבו עובדת המערכת במקרה של קיזוז עמלות על ידי סוכן הביטוח היו דבריו: "אם חברת הביטוח עובדת כשורה, היתרות בפוליסות אמורות להיות סגורות בחלוף סוף החודש או מועד תשלום העמלה. במקום לזכות את הסוכן בעמלה, מזכים את הפוליסה בעמלה, הסכום הוא אותו סכום. הסוכן, למעשה, מקזז את עמלתו מתוך סך הפרמיות שהוא קיבל מהמבוטח. הוא צובע את הסכום שמגיע לו כעמלה אותו הוא משאיר אצלו, ויתרת הפרמיה מגיעה לחברה. באותו מועד הפוליסה נשארת ביתרת חוב בגובה עמלת הסוכן, ובסוף החודש חברת הביטוח מפיקה דו"ח פרודוקציה חודשי, שבו מחושבות העמלות בכל פוליסה, ולמעשה היא אמורה לזכות את הפוליסה בסכום העמלה, חלף זיכוי חשבון הסוכן ואז במערכת הגבייה היתרה הזו אמורה להיסגר" (שם, בעמ' 12). במקרה זה, כפי שראינו, יתרות החוב של המבוטחים, לא נסגרו במשך חודשים, על מנת שאיילון תוכל לשגר מכתבי התראה למבוטחים, אם הסכום שקוזז על ידי הקובלת בגין עמלתה הרגילה, לא יוחזר לה. כספי הפרמיות שולמו על ידי המבוטחים לסוכן הביטוח שלהם, ומה שהקובלת ידעה, ידעה גם איילון, ולכל הפחות יכלה לדעת. בנסיבות אשר כאלה, מכתבי התראה למבוטחים בגין חוב שמעמיד בסיכון את הפוליסה שלהם, ומדובר בעורכי דין עם פוליסה לביטוח אחריות מקצועית - היוו במקרה הטוב עבור הקובלת, "רק" מטרד ללקוחותיה, ובמקרה הגרוע - איום על האמון שלהם בה, ואין ספק שהשוט התלוי של התראות ללקוחות שהפקידו את כספם בידי הקובלת, עלול היה לגרום "לפחד או חרדה", וגם גרם לתחושות כאלה כפי שעולה מהבקשות והדרישות מאיילון בזמן אמת, להימנע ממשלוח ההתראות בשל הנזק התדמיתי והכלכלי שאלה עלולים לעולל לה. ואשר לטענה שמדובר במערכות אוטומטיות שמבוססות על קריטריונים קבועים מראש - ראינו שיד אדם בכל זאת מסוגלת לשלוט במערכות האלה, ולא היה צורך בהכנסת שינוי מהותי למערכת כפי שהדברים הוצגו על ידי מר גולדנברג בעדותו. כשאיילון רצתה - יתרות החוב אופסו והתראות "לחייבים" לא נשלחו, שלא לדבר על השליטה במועדי משלוח ההתראות שמדי פעם נדחו. עוד טוענת הקובלת שגם שני היסודות הנוספים הדרושים לעבירה: היסוד השלילי - "שלא כדין", והיסוד הנפשי - לא הוכחו. אשר ליסוד ה-"שלא כדין" - איילון טוענת שהקובלת הפרה את ההסכמות עמה פעם אחר פעם תוך שהיא מסרבת להפנים את הדרישה להפרדה בין כספי הפרמיות המשולמים על ידי המבוטחים לכספי סוכן הביטוח והמבטח עצמו; כי ההתנהלות של איילון באה בתגובה להפרות האלה; זכותה על פי דין לפנות למבוטחים ולהזהירם שכספי הפרמיות אינם מגיעים אליה, והקובלת היא שהביאה על עצמה את יתרות החוב של המבוטחים ואת ההתראות שנשלחו. הקובלת משיבה על הטענות הללו - האיום במשלוח מכתבי התראה ללקוחות הקובלת לא היה כדין אלא היה בניגוד לדין, משום שכל הפוליסות הרלוונטיות הופקו קודם לסוף חודש מרץ 2003, שאז נכנס לתוקפו ביטול ההתקשרות בין הצדדים, וכל כספים ששולמו לקובלת קודם לכן על ידי לקוחותיה נחשבים מכוח הוראת סעיף 34 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק"), ככספים ששולמו לאיילון. מאחר שהקובלת קיזזה מכספים ששולמו לה על ידי לקוחותיה, הרי לנוכח ההוראה האמורה, ברי שהאיום על המבוטחים בביטול הפוליסה שלהם היה איום כוזב, אשר טמן בחובו פוטנציאל פוגעני בקובלת וביחסיה עם לקוחותיה, והכל על מנת לאלץ אותה להחזיר לאיילון את הכספים שקיזזה. ואכן, בניגוד למה שמשתמע מטיעוני איילון בסיכומיה (במיוחד סעיפים 5-10), הקובלת אינה טוענת שמשלוח מכתבי התראה ודרישות תשלום למבוטחים, הוא מעשה חריג ושלא כדין. טענת הקובלת היא שהמעשה הוא כזה, בנסיבות המקרה כאן. איילון ידעה, ובוודאי שהיו לפניה כל הנתונים על מנת לדעת, שהמבוטחים אליהם פנתה במכתבי התראה שילמו את כל המגיע מהם; איילון ידעה בדיוק למה לייחס את החסר; ידעה שאת החסר הזה היא אינה רשאית לגבות מהמבוטחים, ושהיא אינה יכולה לבטל את הפוליסות בגינו. עצם ההישענות על חוב מלאכותי בספרים לשם יצירת מצג כלפי "החייב" בדבר קיומו של חוב היא כשלעצמה פסולה, ולא יכולה להיות הצדקה למשלוח דרישה לתשלום חוב ביודעין שאין לחייב חוב, ועוד לאיים בביטול הפוליסה אם לא ישולם החוב. ברור אם כן שלא הייתה הצדקה לפנות אל המבוטחים - בוודאי לא בדרך שבה הדבר נעשה, ועל אחת כמה שלא הייתה הצדקה לעשות בהם "שימוש" בהקשר למחלוקת שבין איילון לקובלת, לנוכח הוראת סעיף 34 לחוק. ואם הפנייה ללקוחות כפי שנעשתה, לא הייתה אמצעי לגיטימי לנקוט בו, האזהרה שתיעשה פנייה כזו - אינה יכולה להיחשב לאזהרה לגיטימית. לכן, כשמר גולדנברג דיבר בעדותו על זכותה על פי דין של איילון כמבטח לפנות למבוטחים משום שזוהי הדרך האולטימטיבית "לטובת בירור העניין" ושמכתב ההתראה "היה במקום והיה נחוץ על מנת לברר את הסוגיה ולהגיע לחקר האמת" (פרוטוקול מיום 14.7.2008 עמ' 39), זו הייתה בנסיבות המקרה כאן - היתממות. גם בזכות על פי דין יש לעשות שימוש למטרה שלשמה היא נועדה, ובתום לב. אעיר כאן: איילון מפנה בסיכומיה למוצגים ק/54 ו-נ/15 מהם עולה שהקובלת חבה לאיילון סכומים מסוימים בגין פרמיות, וכי חוב כזה (אם כי בסכומים שונים) היה רשום הן בספרי איילון והן בספרי הקובלת למועד מאוחר במספר ימים מה-12.1.2003. במועד זה כזכור, הועברו הפרמיות עבור מבוטחי ענף 770 בניכוי העמלה הרגילה של הקובלת. ואולם, אין ספק שבמדובר במוצגים הללו בהתחשבנות כוללת וביתרת חוב של הקובלת להבדיל מיתרות החוב שהופיעו במחשבי איילון ביחס למבוטחים הספציפיים. ומכל מקום, ממצב חשבון לתקופה 1.1.03 עד 5.11.03 שהונפק על ידי איילון (ק/62), עולה תמונת מצב הפוכה - הקובלת היא שעומדת ביתרת זכות מול איילון (פרוטוקול מ-25.9.2006, עמ' 55). 1לסיכום נקודה זו, איני באה לומר שהביקורת של איילון על ההתנהלות של הקובלת לחלוטין אינה מוצדקת. אבל גם אם הקובלת נאחזה בהסכם ההיסטורי וסירבה להתאים את עצמה ל"עידן החדש" בתחום הביטוח, ואפילו צודקת איילון בטענתה שהקובלת עשתה דין לעצמה בנושא עמלת הרווח וגם הפרה את ההסכמות עמה במה שנוגע למעבר לממסרים של לקוחות - אין באלה כדי להפוך את האיום בפנייה ללקוחות, לאזהרה כשרה. אציין כאן כי החוזר הראשון של המפקח על הביטוח אשר קובע כי דמי הביטוח יועברו ישירות למבטח (או שיופקדו על ידי הסוכן בחשבון נאמנות) ואוסר על קיזוז עמלות על ידי סוכן הביטוח, פורסם אומנם ב-17.2.2003, אך מועד התחילה שלו לגבי התקשרויות קיימות נקבע ל-1.1.2004 (נ/26) ובהמשך נדחה ל- 1.8.2004, כעולה מהנספח לתגובת הקובלת לטענות המקדמיות, שאז יצא חוזר חדש עם הוראות יותר מתונות. ברור אפוא שההנחיות האלה לא חלו על ההתקשרות עם הקובלת שממילא באה אל קיצה בסוף מרץ 2003. גם אין טענה שהקובלת לא הייתה זכאית לעמלה שהיא קיזזה. ולעניין היסוד הנפשי - הכוונה להפחיד. ברור שעצם העובדה שבדוחות חריגי גביה של איילון הופיעו תחילה יתרות חוב ביחס למבוטחי ענף 770; שאנשי הקובלת יכלו לצפות בדוחות הללו מהמחשבים שלהם, ושדוחות כאלה גם הומצאו להם - לא נועדה לאיים על הקובלת. אלא שאיילון, על מנת להימצא במצב "כוננות" לצורך משלוח מכתבי התראה, נמנעה במתכוון מלאפס את יתרות החוב המדומות של מבוטחי ענף 770 במשך תקופה ארוכה; עימתה וחזרה ועימתה את הקובלת עם דוחות חריגי גבייה; חרף בקשותיה ודרישותיה של הקובלת, הודיעה שתפנה ללקוחותיה, כשהדבר לא היה נחוץ לשם בירור מצב החוב; לא נעשה למטרה הזו, וגם לא לשם הגנה על אינטרס המבוטחים שלא עמד בשום סיכון, אלא פשוט על מנת לאלץ את הקובלת "לישר קו עם איילון". נראה לי שכל זה מקיים את היסוד הנפשי הדרוש לעבירה. ב-ע"פ 103/88, משה ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (3) 373), נאמר: "לדעתי, יסוד נפשי זה מתקיים במקום שלמאיים היתה מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה או הקנטה יתממש עקב קיומו, גם אם אין לו שאיפה לכך. אכן, מאיים אשר בשעת האיום מודע, ברמה גבוהה של הסתברות, כי דבריו יפחידו את המאוים, פוגע בערכים מוגנים על ידי העבירה של איומים - השלווה הנפשית, הבטחון וחירות הפרט - באותה מידה ממש כמו מאיים אשר העמיד לנגד עיניו את השאיפה לפגוע בערכים אלה", ובית המשפט העליון חזר ופסק (מפי הנשיאה בייניש), כי הילכת הציפיות חלה על עבירת איומים (רע"פ 2038/04, שמואל לם נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 4.1.2006). סוף דבר - האישום בעבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, הוכח והנני מרשיעה את איילון בעבירה זו. מסמכיםחוב