קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניכוי נכות בשל מצב קודם פגיעה באותו איבר: 1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (בל 2525/08; השופטת שרה מאירי), בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 12.2.08, שקבעה לו 5% נכות לפי פריט 37(7) א'-ב' מותאם, בתוספת מחצית לפי תקנה 15 ובסה"כ 7.5%.   2. המבקש נפגע בשתי תאונות עבודה בהן נחבל בגבו. התאונה הראשונה אירעה בחודש אפריל 1999 לאחר שהרים משא (להלן גם: התאונה הראשונה), והתאונה השנייה אירעה ביום 23.3.05 עת נפל מסולם (להלן גם: התאונה השנייה). 3. ביום 7.6.05 הגיש המבקש תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה בגין התאונה מיום 16.4.99. ביום 7.3.06 ניתנה החלטת הוועדה מדרג ראשון לפיה נקבעו למבקש 10% נכות לצמיתות החל מיום 1.6.99 לפי סעיף 37(10)(א) למבחנים. 4. המבקש הגיש תביעה לקביעת דרגת נכות בגין התאונה השנייה, על פי המלצת הועדה שדנה בתאונה הראשונה. תביעתו בקשר לתאונה השנייה נדונה מספר פעמים בפני הוועדה הרפואית לעררים (להלן: הוועדה הרפואית לעררים או הוועדה). ואלו הן החלטות הוועדה הרפואית לעררים ופסקי הדין שניתנו בקשר להחלטות הוועדה קודם שניתנה החלטת הוועדה הרפואית לעררים מושא ערעור זה: 4.1. בהחלטה ראשונה (מיום 29.6.06), מצאה הוועדה הרפואית לעררים כי למבקש נכות בשיעור של 15%, וממנה יש לנכות 10% נכות שנקבעו לו בגין התאונה הראשונה. ערעור על החלטה זו התקבל בפסק דין מיום 5.6.07 (בל 005489/06), בו נקבע כי "ההחלטה שבערעור תבוטל, וכי ההליך יוחזר לועדה הרפואית לעררים, אשר תקבע את עמדתה מחדש, אם אכן יש מקום לניכוי 10% בגין מצב קודם". יצוין כי פסק הדין ניתן לאחר שלא התקבלה תגובת המוסד לביטוח לאומי לערעור. 4.2. לאחר שהוחזר עניינו של המבקש אל הוועדה הרפואית לעררים בהתאם לפסק הדין מיום 5.6.07, שבה הוועדה וקבעה בהחלטתה השנייה (מיום 6.8.07) כי מצבו של המערער מתאים ל- 15% נכות, מהם יש לנכות 10% בגין מצב קודם (התאונה הראשונה), תוך שנקבע כי המבקש נפגע בשתי התאונות באותו איבר (דיסק L5-S1). המבקש ערער על החלטה זו, וביום 4.12.07 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי, על פי הסכמת הצדדים, לפיו הוחזר עניינו של המבקש אל הוועדה הרפואית לעררים, לאחר שנמצא כי המבקש לא זומן לטעון בפני הוועדה (בל 5877/07). על פי פסק הדין, החלטת הוועדה שניתנה שלא בנוכחות המבקש בטלה, ו"עניינו של המערער יוחזר לועדה לעררים אשר תזמן את המערער ותאפשר לו לטעון בפניה כעולה מפסק הדין שניתן ביום 5.6.07". 5. לאחר שהוחזר עניינו של המבקש לוועדה לעררים בפעם השלישית, על פי פסק הדין מיום 4.12.07, קבעה הוועדה הרפואית לעררים בהחלטתה מיום 12.2.08, כי למבקש נכות קבועה בשיעור של 15%. עוד קבעה הוועדה, כי המבקש נפגע בשתי התאונות באותו איבר, ולכן יש לנכות מנכותו של המבקש 10% בגין מצב קודם, שהם אחוזי הנכות שנקבעו בגין התאונה הראשונה. לפיכך קבעה הוועדה, כי נכותו של המבקש בגין התאונה השנייה עומדת על 5%, להם יש לצרף 2.5% על פי תקנה 15. סה"כ קבעה הוועדה למבקש דרגת נכות בשיעור של 7.5% בגין התאונה השנייה. 6. המבקש הגיש ערעור לבית הדין האזורי כנגד החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 12.2.08 (היא ההחלטה מושא הבקשה). בערעורו טען המבקש כי לא אירעו לו שתי תאונות נפרדות, אלא מדובר ב"תאונה אחת שתוצאותיה הלכו והחמירו. דהיינו הנפילה בפעם השנייה לא הייתה קורה אלמלא החמירו תוצאות התאונה הראשונה ובגלל החמרה זו איבד שליטה ברגליו ונפל". לטענת המבקש, הוא פנה תחילה בתביעה אחת בגין שני האירועים, והוועדה מדרג ראשון "הטעתה את המערער, חרגה מסמכותה, ונתנה לתובע יעוץ משפטי מחוץ למסגרת תפקידה ויעצה לו להגיש תביעה נפרדת בגין "התאונה השנייה", הכל על מנת להכשיל את התובע". המבקש טען בבית הדין האזורי כי אמנם פעל על פי עצת הוועדה והגיש תביעה נפרדת בגין התאונה השנייה, אשר הוכרה, אולם הליך תביעה זו בטל מעיקרו משנעשה מתוך הטעייתו ובחוסר סמכות. עוד טוען המבקש, כי נפלה טעות בכך שתביעותיו בגין שני האירועים נדונו בפני שתי וועדות שונות, במקום לקיים דיון אחד בשתי התביעות. לטענת המבקש, לא היה מקום לקבוע נכות בגין התאונה משנת 1999, באופן רטרואקטיבי ולאחר שחלפו חמש שנים. בקשר לכך טען המבקש, כי אין כל עדות על כך שנגרמה לו נכות מהתאונה בשנת 1999, בשים לב לכך שהוא לא התלונן על כל מגבלה רפואית לאחר קרות האירוע בשנת 1999, הן אובייקטיבית והן סובייקטיבית; הוא לא פנה בתביעה למוסד; הוא שב לעבודה מלאה לאחר האירוע. לטענת המבקש, ככל שמדובר בפגיעות שונות באותו איבר, אזי יש לבצע שקלול של הנכויות בהתאם לתקנה 12. אולם, אם מדובר בשתי פגיעות זהות באותו איבר, יש להחיל על המקרה את הלכת גויטע [תב"ע ארצי נד/15-01 עמוס גויטע - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כח, 9, להלן: הלכת גויטע), והנכות תקבע על פי הנכות האחרונה ללא שקלולים. 7. המוסד לביטוח לאומי טען לפני בית הדין האזורי, כי הערעור מעורפל ומעלה טענות שאינן ממין העניין. לטענת המוסד, הוועדה הרפואית לעררים נדרשה לפעול על פי פסקי הדין שהורו על השבת עניינו של המבקש לוועדה, וכל שיש לבחון הוא אם הוועדה הרפואית לעררים ביצעה חובתה על פי פסקי הדין. לעניין זה טוען המוסד כי הוועדה יצאה ידי חובתה עת קבעה כי יש לנכות מנכותו של המבקש לאחר התאונה השנייה "מצב קודם", וכי קביעה זו תואמת את הפסיקה בעניין זה. לטענת המוסד, יש לדחות את הערעור בהיעדר כל פגם משפטי. עוד טוען המוסד, כי אין תימוכין לטענה בדבר הטעיית המבקש, וכי טענותיו של המבקש לעניין התאונה משנת 1999 אינן רלוונטיות, ודינן להידחות. כן טען המוסד, כי דינה של טענת המבקש לגבי תקנה 12 להידחות, מהטעם שעל פי תקנה זו, על המבקש לפנות לפקיד התביעות על מנת שיאשר כי התקיימו בו הדרישות לפי הוראת התקנה, ורק לאחר מכן תיקבע הנכות המצטברת של המבקש. 8. בפסק דינו דחה בית הדין האזורי את ערעורו של המבקש על החלטת הוועדה רפואית לעררים. לעניין הטענות בדבר הטעיית המבקש על ידי הוועדה, קבע בית הדין כי אין בהן טעם, וכי הן חסרות בסיס משפטי. בית הדין קבע כי משהעניין הובא בפני הוועדה על פי פסק דין, יש לבחון אם היא פעלה בהתאם לאמור בפסק הדין. בהקשר לכך קבע בית הדין כדלקמן: "עיון בדו"ח הועדה מלמד כי המערער וב"כ הופיעו בפני הועדה ואף טענו בפניה... הועדה עיינה בפסה"ד ובפסה"ד הראשון, כמו גם בחומר הרפואי וקובעת כי עסקינו ב- 2 תאונות נפרדות ... כשבגין הראשונה נקבעו 10% לצמיתות, ומשכך, יש לנכותה כמצב קודם מוכח לנכותו עתה, מושא הדיון (התאונה השנייה). הועדה ביצעה כחובתה עפ"י פסה"ד ואף נימקה באופן ברור ותקף - קביעתה, ומשכך, בדין יש לדחות את הערעור שבפניי. הועדה אף טורחת להתייחס לטענת ב"כ המערער בפניה ולמעלה מן הצורך, בהתייחס לפס"ד גויטע. משאין הענין רלוונטי להליך שבפניי ולהחלטת הועדה - לא מצאתי לחרוג מהמתחייב ולדון בכך." לאור האמור, דחה בית הדין האזורי את הערעור. 9. בבקשה שבפנינו חוזר המבקש על הטענות שהעלה בבית הדין האזורי. לטענת המבקש, בית הדין הסתפק בבחינת החלטת הוועדה במישור הטכני בלבד. לטענתו, "בית הדין אינו חותמת גומי של ועדה רפואית ותפקידו של בית הדין אינו מסתכם בבחינה טכנית בלבד, האם הועדה התייחסה מילולית לפסק הדין". המבקש טוען כי נפלה סתירה בהחלטת הוועדה, אשר מחד קובעת כי הפגיעות בשתי התאונות אירעו באותו איבר, ומאידך קובעת כי הלכת גויטע, העוסקת בצירוף נכויות של פגימות באותו איבר, אינה חלה על המקרה הנדון. המבקש מדגיש כי לא היה מקום לקבוע באופן רטרואקטיבי נכות בגין התאונה הראשונה, בשים לב לכך שלא הייתה תלונה מצד המבקש לאחר התאונה הראשונה, הן אובייקטיבית והן סובייקטיבית. המבקש שב וטוען כי מדובר בתאונה אחת ולא בשתי תאונות, וכי גם אם ייקבע כי מדובר בשתי תאונות, הרי שיש מקום להחיל את הלכת גויטע, ולקבוע על פיה כי למבקש 15% נכות בגין התאונה השנייה, מבלי לנכות מצב קודם בגין התאונה הראשונה. 10. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי, ובכלל המסמכים שבתיק, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי לבקש את תשובת המשיב לבקשה, באשר לא נפלה בפסק הדין טעות המצדיקה מתן רשות ערעור. כל זאת מן הטעמים המפורטים להלן.   11. המבקש נחבל בגבו בשני אירועים שאירוע לו בעבודה - האחד אירע בשנת 1999, והשני בשנת 2005. מהמסמכים שבתיק עולה כי אכן, המבקש פנה תחילה בתביעה אחת בנוגע לשני האירועים. עם זאת, לאחר דיון בוועדה מדרג ראשון, הגיש תביעה נוספת ונפרדת בהתייחס לאירוע השני. על פי החלטת הוועדה מדרג ראשון, למבקש נכות צמיתה בשיעור של 10% בגין התאונה משנת 1999. בטענות המבקש בקשר לעצת הוועדה שעל פיה פעל, להגיש תביעה נפרדת בגין התאונה השנייה, אין כדי להצביע על טעות משפטית שנפלה בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים המתייחסת לתאונה השנייה. זאת מה עוד שעל החלטת הוועדה בקשר לתאונה הראשונה לא הוגש ערעור, והיא הפכה חלוטה. 12. באשר לטענות המבקש כנגד ניכוי "מצב קודם": בתאונה השנייה נפגע המבקש באותו איבר שבו נפגע בתאונה הראשונה. בנסיבות אלה, מצאה הוועדה הרפואית לעררים, אשר דנה בתביעה לקביעת דרגת נכות בגין התאונה השנייה, לערוך "חשבון עובר ושב" ולנכות "מצב קודם". כלומר, הוועדה לעררים קבעה כי מצבו של המבקש לאחר התאונה השנייה הולם נכות בשיעור 15%, וממנה יש לנכות 10% נכות שנקבעו בגין התאונה הראשונה. קביעה זו של הוועדה הרפואית לעררים תואמת את הדין, ולא נמצא בה טעות משפטית [לעניין זה ראו סעיף 120 (א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995; דב"ע ל/ 11-0 צבי סימן-טוב - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 133, דב"ע נא133-99 דניאל פצ'י- המוסד לביטוח לאומי פד"ע כב 532]. לעניין זה נבהיר, כי הלכת גויטע אליה מפנה המבקש, עוסקת בצירוף דרגות נכות בגין פגיעה באותו איבר, על פי תקנה 12 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן: התקנות). בעניינו, כל שנדרשה הוועדה הרפואית לעררים לעשות היה לקבוע את דרגת הנכות של המבקש בגין התאונה השנייה. ככל שהמבקש מעוניין בכך, עליו לפנות ראשית כל בתביעה מתאימה למוסד לביטוח לאומי, לצירוף נכויות לפי הוראת תקנה 12 [ראו שם/132-0 חיים אדלר - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יב(1) 144]. 13. נכון קבע בית הדין האזורי כי סמכות בית הדין להתערב בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים היא רק במקרה שנפלה בה טעות משפטית. בית הדין האזורי לא מצא כי נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה הרפואית לעררים, המצדיקה את התערבותו. בשים לב לכל האמור, לא נפלה טעות בפסק דינו של בית הדין האזורי שיש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור. 14. סוף דבר - הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. אין צו להוצאות.  מצב קודםנכות