קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סדר עדיפויות לזכאות לדיור ציבורי: עניינה של העתירה שבפניי במימוש זכאות העותרים לדיור ציבורי ברמת-גן. העותרים נמצאו זכאים לדיור ציבורי בעיר רמת-גן בסוף שנת 2006, אך זכאותם עדיין לא מומשה. לאור מצבם הקשה של העותרים, ולאור העובדה שעדיין יש זכאים הקודמים להם בתור לקבל דיור ציבורי ברמת גן, הציעו המשיבות דיור ציבורי באזורים אחרים. העותרים עומדים על זכותם לקבל דיור ציבורי ברמת גן. 1. רקע הדברים העותרים 1 ו-2 הם זוג נשוי והעותרים 3-6 הם ארבעת ילדיהם הקטינים, הגדול שבהם כבן שמונה. המשיבה 1 הינה מדינת ישראל, אשר באמצעות משרד הבינוי והשיכון, מופקדת על הסדרת דיור לזכאי דיור ציבורי (להלן: "המשיבה 1" או "משרד הבינוי והשיכון"). המשיבה 2 הינה חברה ממשלתית, שעיסוקה, בין היתר, במתן דיור ציבורי לזכאים (להלן: "המשיבה 2" או "חלמיש"). ביום 20.12.06 הוכרו העותרים כזכאים לדיור ציבורי ברמת-גן ע"י משרד הבינוי והשיכון. העותרים טוענים, כי למרות שהוכרו כזכאים לדיור ציבורי בסוף שנת 2006, ועל אף בקשותם להקדמת תורם לקבלת דיור ציבורי, לא הוצע להם פתרון דיור כלשהו. לטענתם, עקב נסיבותיהם האישיות הקשות, הן הכלכליות הן החברתיות והן הרפואיות, נפלטו העותרים לרחוב, ונאלצו לפלוש לדירה. וכך, ביולי 2007 פלשו העותרים לדירה ברחוב נוה יהושע 45 ברמת גן, השייכת לחלמיש (להלן: "הדירה"). ביום 14.8.07 פנו העותרים לבימ"ש השלום בת"א לקבלת צו מניעה זמני שימנע את פינויים מהדירה, וקיבלו צו לעיכוב הפינוי במעמד צד אחד, עד שלאחר דיון במעמד הצדדים, ניתנה ביום 31.8.07 החלטה בבש"א 170830/07, , שדחתה את בקשת העותרים ונתנה להם ארכה להתארגנות לפינוי עד ליום 24.9.07. בעקבות הליכים נוספים של בר"ע ובקשה לצו מניעה זמני שהוגשו לביהמ"ש המחוזי בת"א, קיבלו העותרים ארכה נוספת, לאחר שחלמיש הצהירה שלא תפעל לפינויים עד לקבלת פסק דין בת.א (ת"א) 55766/07, בו תבעה את סילוק ידם מהדירה בסדר דין מקוצר. ביום 10.12.07 ניתן ע"י בימ"ש השלום בת"א פסק דין עפ"י הסכמת הצדדים, המורה על פינוי העותרים מהדירה לא יאוחר מיום 20.3.07. ביום 5.3.08, קבע משרד הבינוי והשיכון, כי כל עוד העותרים מתגוררים בדירה של חלמיש שאליה פלשו, הרי שהטיפול במימוש זכאות העותרים הינו בסמכות חלמיש. ביום 9.3.08 הודיע לעותרים מר אלי שחר, מנהל מחלקת זכאות ואיכלוס בחלמיש, כי החומר בעניינם של העותרים מוחזר בחזרה לגב' אפרת זדה ממשרד הבינוי והשיכון, וזאת למרות החלטת משרד הבינוי והשיכון הנ"ל מיום 5.3.08, בטענה שהחלטה זו מקורה באי הבנה של הגב' דפנה דרורי, רכזת האיכלוס במשרד הבינוי והשיכון החתומה על המכתב שנשלח לעותרים המודיע על ההחלטה האמורה של משרד הבינוי והשיכון. במכתב מיום 9.3.08 הודיע ב"כ מטעם משרד הבינוי והשיכון לב"כ העותרים, כי על מנת שניתן יהיה לסייע לעותרים, עליהם להעביר את החזקה בדירה בנוה יהושע אליה פלשו לידי חלמיש, וכי כל עוד יחזיקו בדירה, לא ניתן יהיה לסייע להם. ביום 19.3.08, הגישו העותרים את העתירה דנן, בה הם מבקשים מביהמ"ש להורות למשיבות ביחד ולחוד לספק לעותרים באופן מיידי דיור ציבורי ברמת גן בתנאים סוציאליים לזכאי דיור ציבורי. בד בבד עם הגשת העתירה, הגישו העותרים בקשה למתן צו ביניים המורה על עיכוב הליכי פינוי העותרים מהדירה עד למתן החלטה בעתירה. בהחלטתו מיום 31.3.08, דחה כב' השופט ד"ר ורדי את הבקשה, והורה על פינוי הדירה לאלתר. כב' השופט ד"ר ורדי קבע בהחלטתו, כי מדובר בדירה שהיא חלק ממאגר הדיור הציבורי של חלמיש לצורך מתן פתרונות דיור לאוכלוסיית זכאים, וכי נטילת החוק לידיים ע"י העותרים עלולה לעודד מעשי בריונות ופלישות, וכן להפלות לרעה את אותם אזרחים שומרי חוק, שנסיבותיהם האישיות קשות גם כן והם ממתינים בתורם למציאת פתרון דיור במשך שנים. לאור מצבם הקשה של העותרים, במסגרת הדיון לפניי בעתירה הוצעו לעותרים פתרונות דיור מידיים במספר אתרים בארץ, בצפון ובדרום (קריית שמונה, נצרת עילית, עפולה, בית שאן, מגדל העמק, אשקלון, באר שבע, ירוחם ומצפה רמון). העותרים דחו הצעות אלה, ובהודעתם מיום 13.7.08, טענו כי "כל מעבר לעיר אחרת מהעיר רמת גן בה הינם מתגוררים ובה אושרה להם זכאות לדיור ציבורי ע"י המשיבה 1- יגרום לנזק בריאותי לעותרת 1 וימוטט כליל את המשפחה כולה". 2. טענות הצדדים כיוון שבאמתחתן של המשיבות טענות מקדמיות רבות, אפתח בסקירת טענותיהן. א. טענות משרד הבינוי והשיכון (1) טענות מקדמיות ראשית טוענת המשיבה 1, כי דין העתירה להידחות הואיל והוגשה בשיהוי ניכר. שכן למעשה, ההחלטה "הנתקפת" היא החלטת ועדת אכלוס עליונה מיום 1.8.07, לפיה בקשת העותרים להקדמת תורם לקבלת דיור ציבורי נדחית, שנשלחה לעותרים ביום 12.8.07, ולא המכתבים המאוחרים להחלטה זו אליהם מפנים העותרים בעתירתם. העתירה הוגשה יום לפני מועד הפינוי של הדירה אליה פלשו העותרים, שנקבע בפסק דינו של בימ"ש השלום שניתן ביום 10.12.07, ושמונה חודשים לאחר שניתנה ההחלטה "הנתקפת" הדוחה את בקשת העותרים להקדמת תורם. כן טוענת המשיבה 1, כי דין העתירה להידחות מחמת חוסר ניקיון כפיים ושימוש לרעה בהליכי משפט. זאת מאחר שהעותרים עשו דין לעצמם ופלשו לדירה, התעלמו מהחלטות בית המשפט בעניינם, ולא פינו את הדירה. לטענת המשיבה 1, העיתוי בו הוגשה העתירה, והתנהלות העותרים בפני הערכאות הקודמות, מלמדת על כך שהמטרה בהגשת העתירה לא הייתה תקיפת החלטת ועדת האכלוס העליונה שדחתה את בקשת העותרים להקדמת תורם, אלא ניסיון לקבל סעד שהתבקש ולא התקבל בערכאות הקודמות במסגרת ההליכים הקודמים שהגישו העותרים. היינו, העתירה הוגשה בניסיון לעקוף את ההחלטות השיפוטיות שניתנו בעבר ולהביא להמשך עיכוב הפינוי. על כן טוענת המשיבה 1, כי יש לשים קץ להימשכות ההליכים בעניינם של העותרים אשר פלשו לדירת דיור ציבורי שלא כדין, תוך פגיעה בזכאים האחרים לדיור ציבורי, המצויים במצב קשה וממתינים בתור לקבלת דירה, ולא לתת יד לעתירה זו שעולה כדי שימוש לרעה בהליכי משפט. (2) טענות משרד הבינוי והשיכון לגופו של עניין משרד הבינוי והשיכון טוען, כי אין מחלוקת ביחס למצבם הקשה של העותרים, אלא שאין להעדיף את העותרים על פני משפחות אחרות הממתינות זמן רב בתור לדיור ציבורי ברמת גן, שגם מצבן קשה מאוד. כמי שאמון על הדיור הציבורי, ומייצג את האינטרס הציבורי בדיור ציבורי, על משרד הבינוי והשיכון לשוות לנגד עיניו את כל מי שנמצאו זכאים לדיור ציבורי וממתינים לתורם, שאין בנמצא דירה לשכנם בה, ולכן, כאשר מקצה המשרד נכס ציבורי, עליו להקצותו למי שזקוק לו ביותר. בהוראת בית המשפט, ולאור הנסיבות המפורטות בעתירה, משרד הבינוי והשיכון היה נכון להיענות לסעד המבוקש בעתירה, וליתן לעותרים דיור ציבורי מיידי במספר ערים ברחבי בארץ. אלא שהעותרים מסרבים לפתרון של דיור מיידי בכל מקום אחר פרט לעיר רמת גן. דבר המקשה מאוד על המשיבות למצוא להם דיור מתאים, ולמעשה אינו מאפשר מתן פתרון של דיור מיידי לעותרים, שכן יש מספר משפחות הקודמות להן בתור. ב. טענות חלמיש (1) טענות מקדמיות חלמיש טוענת, כי העובדה שהעותרים הוכרו כזכאים לדיור ציבורי, אין פירושה שהם זכאים לפלוש לדירה לא להם שנועדה לדיור ציבורי ולהחזיק בה. הפלישה שביצעו העותרים מהווה עברה פלילית ועוולה אזרחית של הסגת גבול. בין התנאים לקבלת עתירה, מצויים עקרון תום הלב וניקיון הכפיים של העותר, כאשר בפלישתם אל הדירה ובהתנהגותם הבריונית והאלימה הפרו העותרים עקרונות אלה. (2) טענות חלמיש לגופו של עניין חלמיש היא בעלת הזכויות בדירה המהווה חלק מהדיור הציבורי. מדובר בדירה שאוכלסה ע"י דיירת שנפטרה, שבנה ביקש להיות דייר ממשיך ובקשתו נדחתה, והוא נתבקש למסור את הדירה לידי חלמיש לצורך אכלוס משפחה הממתינה בתור לאכלוס. בתום הדיון בתביעת הפינוי שהגישה חלמיש לבימ"ש השלום, ניתן פסק דין, בהסכמה, לפינוי העותרים עד יום 20.3.08. במסגרת הסדר זה, הסכימה חלמיש למתן ארכה ממושכת עד לפינוי הדירה, על מנת לאפשר לעותרים לאתר פתרון דיור באמצעות סיוע בשכר דירה שמשרד הבינוי והשיכון מעניק לזכאים לכך. העותרים לא ניצלו את הארכה הממושכת שהוענקה להם במסגרת פסק הדין שניתן בהסכמה, והתעקשו להחזיק בדירה, תוך שהם מגישים, יום לפני תום המועד שהוקצב להם, את העתירה. עמדת חלמיש, ולמיטב ידיעתה, גם עמדת משרד הבינוי והשיכון היא, שאין לטפל בעניינו של מבקש סיוע בדיור ציבורי הנוטל את החוק לידיו ומשתלט בבריונות על דירה של הדיור הציבורי, עד להחזרת הדירה שפלש אליה לידי המשיבות. חלמיש טוענת, כי קבלת העתירה תעניק גושפנקא להפרת החוק ועשיית דין עצמי, ותעודד מאות אחרים שממתינים כחוק לתורם להתאכלס בדיור ציבורי, לפלוש לדירות לא להם. כן תביא קבלת העתירה להפלייתם של הזכאים שממתינים כחוק לתורם להתאכלס בדיור הציבורי. כן מציינת חלמיש, כי בהודעתם מיום 13.7.08, ציינו העותרים כי אינם יכולים להצביע על עיר אחרת מלבד רמת גן כעל מקום מגוריהם, דבר המקשה מאוד על המשיבות למצוא להם דיור מתאים. חלמיש טוענת, כי בנסיבות אלה של השתלטות העותרים על הדירה בניסיון להחזיק בה עד אין קץ, כאשר גם היום, בהעדר צו מניעה, ממשיכים העותרים להתעלם מפסק דינו של בימ"ש השלום המורה על פינוי הדירה, יש להטיל עליהם הוצאות לדוגמא. ג. טענות העותרים (1) נסיבותיהם האישיות של העותרים העותרים הם זוג הורים וארבעה ילדים, ביניהם תינוק כבן תשעה חודשים, הסובלים ממצוקה כלכלית קשה. ההורים, העותרים 1 ו-2, הוכרו ע"י המוסד לביטוח לאומי, העותרת 1 כבעלת דרגת אי כושר יציבה בשיעור של 65% עקב הפרעת אישיות ואסטמה, והעותר 2 כנכה בעל דרגת אי כושר השתכרות יציבה בשיעור של 75% בשל הפרעת אישיות וכמסוגל לעבודה מוגנת. העותרת 1, האם, עובדת בחצי משרה במרכז יום לקשיש ברמת גן, ומטופלת בביה"ח תל השומר בשל מחלת הבולימיה ממנה היא סובלת. כמו כן היא מסייעת גם להוריה הנכים והקשישים המתגוררים ברמת גן. העותר 2, האב, התמכר לסמים וכיום הוא נמצא מטופל במרכז לטיפול בנפגעי סמים ביפו. ילדיהם סובלים מבעיות בריאותיות ונפשיות ומליקויי למידה, ועקב הסיכון הרגשי וההתפתחותי שלהם, ביום 9.1.08 הכריז בימ"ש השלום לנוער בת"א על הילדים כ"קטינים נזקקים", והחליט שהם יהיו בהשגחת פקידת הסעד. כיום הילדים מטופלים במסגרות מיוחדות בעיר רמת גן. העותרים טוענים, כי עקב בעיותיהם הכלכליות, החברתיות והרפואיות, מעבר לעיר אחרת עשוי להביא להחמרה במצבם הנפשי ולמוטט אותם. כן הם טוענים כי קיים חשש שלא יוכלו לקבל את כל הסיוע הסוציאלי הדרוש להם, אותו הם מקבלים ברמת גן, בעיר אחרת. על כן, מבקשים העותרים לממש את זכאותם לדיור ציבורי בעיר רמת גן בלבד. (2) לגבי הטענות המקדמיות של המשיבות (שיהוי, חוסר ניקיון כפיים ושימוש לרעה בהליכי משפט) העותרים טוענים כי מה שהביא אותם לפלוש לדירה של חלמיש הם הנסיבות הטראגיות בהן נאלצו העותרים לגור עם ילדיהם הקטנים ברחוב לרבות הסכנות הבריאותיות הכרוכות בכך, ולא הבריונות או הזלזול בחוק ובבית המשפט. כן טוענים העותרים, כי בניגוד לטענת המשיבה 1, אין בעתירה זו כדי לעקוף את ההחלטות השיפוטיות שניתנו בעבר בעניינם של העותרים, שכן עניינה של העתירה במחדל המנהלי של הרשויות שאינן מאפשרות לעותרים לממש את זכאותם לדיור ציבורי ברמת גן, ובחינת שיקול הדעת של המשיבות בהחלטותיהן מיום 5.3.08 ומיום 9.3.08, אשר מעולם לא נדונו. 3. הטענות המקדמיות לעניין טענות המשיבות בדבר שיהוי, חוסר תום לב, העדר ניקיון כפיים, ושימוש לרעה בהליכי משפט, על אף מצבם הקשה של העותרים, עליו אין מחלוקת, לא ניתן להתעלם מכך שהעותרים עשו דין לעצמם, ופלשו לדירה של חלמיש ביולי 2007. בתום ההליכים שהתנהלו בעניינם, ניתן ביום 10.12.07 ע"י בימ"ש השלום בת"א פסק דין בהסכמת הצדדים, המורה על פינוי העותרים מהדירה לא יאוחר מיום 20.3.07. יום לפני הפינוי המיועד הגישו העותרים את העתירה למימוש זכאותם לדיור ציבורי ברמת גן, כאשר בד בבד עם הגשת העתירה, הגישו את בקשת הביניים בה ביקשו שלא לפנותם מדירת חלמיש. בהחלטתו בבקשת הביניים מיום 31.3.08 דן כב' השופט ד"ר ורדי באריכות בטענות המקדמיות של המשיבות, וקבע כין: "5. עם כל ההבנה למצבם הקשה של המבקשים, הם אינם יכולים לעשות דין לעצמם, להעמיד עצמם מעל לחוק ומעל לפסק הדין של בית המשפט שניתן בהסכמתם, וליצור "עובדות בשטח" שמי שנוקט בדרך אלימה של פלישה לדירה, מועדף על פני אחרים הפועלים עפ"י החוק וממתינים לתורם לקבל דיור ציבורי... והנה, המבקשים המתינו (וכנראה לא בכדי) עד ל-19/3/08 עת הגישו את הבקשה והעתירה, יום לפני הפינוי המיועד, וזאת בניגוד כאמור לפסק הדין שניתן בפשרה בהסכמתם לפינוי... 7. זאת ועוד, המבקשים לא קיבלו גם צו ארעי במעמד צד אחד, ולמרות זאת לא פינו את הדירה עד היום ונשאלת השאלה מדוע מבקשים המבקשים צווי מניעה מבית משפט אם ממילא הם לא מתכוונים לקיים את החלטות בית המשפט, כאשר בקשותיהם נדחות. 8. מעבר לשיהוי הקיים במקרה דנן שרק בגינו ניתן לדחות את הבקשה, קיימים גם מניעות והשתק כלפי המבקשים עקב התנהגות חסרת תום-לב תוך שימוש לרעה בהליכי משפט, שבאה לידי ביטוי בפלישה לדירה ופעולתם בניגוד להסכמתם בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, התנהגות שדי בה כדי להטות את הכף, שלא ליתן צו ביניים... 13. בנסיבות אלה, בהן קיים הן שיהוי והן חוסר נקיון כפיים ושימוש לרעה בהליכי בית המשפט, הכרוכים ושלובים כולם בהתנהגות המבקשים, אין מקום למתן צו ביניים, כאשר לעניין מאזן הנוחות, האינטרס של הזכאים לדיור ציבורי הממתינים לתורם גובר על האינטרס של המבקשים (ראו בעניין דומה בר"ם 2735/08 מורן כהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, ט.פ. , 25.3.08)." (ההדגשות במקור). אף אני סבורה, כי בנסיבות אלה קיימים שיהוי וחוסר ניקיון כפיים ואף שימוש לרעה בהליכי בית המשפט, כאשר ביקשו העותרים מביהמ"ש, בין היתר, שיאפשר להם להישאר בדירת חלמיש אליה פלשו, ולמעשה יעניק גושפנקא לפעולת הפלישה הלא חוקית שביצעו. די בכך כדי לדחות את עתירתם. מעבר לדרוש אתייחס לטענות המרכזיות של הצדדים גם לגופו של עניין, לעניין מימוש זכאות העותרים לדיור ציבורי ברמת גן. 4. מימוש זכאות העותרים לדיור ציבורי ברמת גן למעשה, טענתם המרכזית של העותרים היא, שלאור העובדה שנמצאו זכאים לדיור ציבורי ברמת גן, ובשל מצבם הכלכלי, החברתי והרפואי הקשה, יש לממש את זכאותם ולהעניק להם דיור ציבורי ברמת גן באופן מיידי. העותרים טוענים לחוסר סבירות במחדל הרשויות שאינן מאפשרות להם לממש את זכאותם לדיור ציבורי ברמת גן. לטענתם, המשיבה 1 נוהגת לתת קדימות בדיור למי שכבר מתגורר בשיכון הציבורי וזקוק לשיפור תנאי מגוריו, בעוד שחסרי דירה נמצאים בעדיפות אחרונה אף כשהם מתגוררים ברחוב, כפי שהתגוררו העותרים עובר לפלישתם לדירה. כן טוענים העותרים, כי המשיבות פועלות בחוסר סבירות גם בביצוע הנחיותיהן, כאשר כל אחת מהן מעבירה את הטיפול לחברתה, ושתיהן אינן מטפלות במימוש זכאות העותרים. לטענתם, המשיבות פועלות בחוסר סבירות גם בהחזיקן דירות ריקות המיועדות לדיור ציבורי ברמת גן מבלי לאפשר לעותרים להתגורר באחת מהן. לבסוף, טוענים העותרים, כי המשיבות פועלות בחוסר סבירות כאשר הן מתנות העמדת דירה לרשות העותרים בכך שהעותרים יפנו תחילה את הדירה אליה פלשו וימתינו לתורם לקבלת דירה, כשהם מתגוררים ברחוב עם ארבעת ילדיהם הפעוטים. אין מחלוקת לגבי מצבם של העותרים או לגבי זכאותם לדיור ציבורי ברמת גן. אלא שהמשיבות טוענות כי ישנן שש משפחות נוספות במצב של מצוקה קשה שנמצאו אף הן זכאיות לדיור ציבורי ברמת גן, הממתינות זמן רב לתורן, וכי אין לתת לעותרים עדיפות על פני אותן משפחות. לטענת המשיבות, היענות לבקשת העותרים תביא להפליית יתר המשפחות הממתינות לדיור ציבורי. המשיבות הציגו נתונים מפורטים לעניין זה לבית המשפט. מבחינת החלופות העומדות לרשות המשפחה, המשיבה 1 מציינת כי העותרים זכאים לסיוע בשכר דירה בסך של 1,250 ₪ לחודש, אותו יוכלו לממש לאחר שיפנו את הדירה שאליה פלשו. כן הציעה המשיבה 1 מספר מקומות חלופיים בארץ שבהם תוכל לספק לעותרים דיור ציבורי באופן מיידי, כפי שפורט לעיל. לא ניתן להתעלם ממצבם הקשה של העותרים וממצוקתם. יחד עם זאת, אין סיבה להתערב בהחלטות הרשות המנהלית בעניינם. סדר העדיפויות לחלוקת הדירות של הדיור הציבורי נתון לשיקול דעתן של המשיבות הכפופות להוראות שנקבעו בחוק ובנהלים בעניין זה, כאשר לא הוכח שנפל פגם בפעולתן בעניין זה. המשיבות הצביעו על שש משפחות במצב קשה הממתינות לתורן לקבלת דיור ציבורי, והנמצאות לפני העותרים, וזאת ללא כל קשר לפלישת העותרים לדירת חלמיש. כן הגישו המשיבות את תגובתן לגבי רשימת הדירות הריקות לכאורה שהגישו העותרים ביום 15.6.08, ולפי תגובותיהן (מיום 2.7.08 ו-3.7.08) נראה שאין בנמצא דירות פנויות של דיור ציבורי ברמת גן. על הרשות הציבורית לפעול על פי דין מתוך שוויון, סבירות ומידתיות, כאשר על המשיבות לשקול את עניינם של כל הזכאים הממתינים לקבלת דיור ציבורי. משמעות קבלת העתירה היא התערבות בשיקול דעת של הרשות המנהלית, שכאמור לא הוכח כי נפל בה פגם, וכן הפליית יתר המשפחות הממתינות לתורן לקבלת דיור ציבורי ברמת גן. אין להעדיף את העותרים, כאשר אין כל הצדקה להעדפת עניינם על פני המשפחות האחרות הממתינות זמן ממושך לקבלת דיור ציבורי, אך משום שעניינם נדון לפניי, ומצוקתם ניצבת בפניי, שלא כמו יתר המשפחות היושבות וממתינות לתורן. משרד הבינוי והשיכון, בהתאם להמלצת בית המשפט, הציע לעותרים פתרון מיידי של דיור ציבורי בתשע ערים ברחבי הארץ, אולם הם סרבו להצעה ועמדו על בקשתם לגור בדיור ציבורי בעיר רמת גן בלבד. בנסיבות אלו, עליהם להמתין לתורם, עד שתתפנה דירה בדיור הציבורי ברמת גן, ולחלופין, לקבל את הסיוע לו הם זכאים בשכר דירה. 5. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, העתירה נדחית. לאור מצבם הקשה של העותרים, ועל מנת לנסות ולהביא את בעיית הדיור הדחופה שלהם לידי פתרון, הייתי חוזרת ומציעה לעותרים שיבחרו מתוך רשימת הערים שהציגה המשיבה 1 שתיים או שלוש ערים שהם מעוניינים לגור בהן, כאשר המשיבה 1 תבדוק אם העותרים יוכלו לקבל את השירותים הסוציאליים הניתנים להם ברמת גן גם באותן ערים. וזאת מבלי שיאבדו העותרים את זכותם ומקומם בתור לדיור ציבורי ברמת גן גם אם יגורו במשך תקופה מסוימת בדיור ציבורי בעיר אחרת. שאלת ההוצאות במקרה זה בעייתית. מחד, העותרים עשו דין לעצמם, פלשו לדירה, ולא כבדו את החלטות בית המשפט. מאידך, נראה שדחיית העתירה ומצבם הכלכלי הקשה, קשים עבורם מנשוא, ואין להכביד עליהם בהשתת הוצאות. לאור האמור איני עושה צו להוצאות. דייר מוגן (הגנת הדייר)