קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות בית הדין לעבודה לדון בתוקף פסק דין בית דין רבני: 1. התובעת הגישה תביעה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי הינה אלמנתו של המנוח וכי היא זכאית לזכויות הקבועות בסעיף 42א' לתקנון קרן הגמלאות של חברי אגד ממועד פטירתו. לבקשת הצדדים פוצל הדיון בתביעה, כך שתידון תחילה השאלה האם ניתן לדון בבית דין זה בשאלת תוקפו של פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, אשר ניתן ביום 13.7.04, והקובע כי התובעת והמנוח היו נשואים כדת משה וישראל. שאלה זו נדונה על פי סיכומים בכתב. 2. ואלה הן העובדות הצריכות לעניין: א. בני הזוג קרן נישאו בשנת 1957 והתגרשו בשנת 1997. ב. ביום 21.7.02 נישאו בני הזוג בשנית בטקס נישואין פרטי. ג. המנוח היה פנסיונר של הנתבעת משנת 1986 ועד לפטירתו, וקיבל פנסיה בתקופה זו. מר קרן המנוח נפטר ביום 9.8.02. ד. בפסק דינו מיום 29.7.03 החליט בית הדין הרבני האיזורי שלא להיזקק לתביעה להכרה בנישואין אלה, משום שאין השלכה להכרה במעמד האישי בעניין זה, שכן המנוח נפטר, והאשה יכולה להתחתן. בית הדין ציין כי כל הבקשה נועדה אך ורק להשגת הישגים כספיים, והוסיף כי משקידושין פרטיים פוגעים בסדר הציבורי, ומשעל פי הדין אפשר שהקידושין לא "תפסו" בהתאם לעדויות, לא יתן בית הדין את ידו להכרה בנישואין אלה. ה. ביום 13.7.04 קבע בית הדין הרבני הגדול בפסק דינו כי אף שהוא מסתייג מנישואין פרטיים, יש מקום לקבל את הערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי, ולקבוע כי התובעת הייתה נשואה למנוח, מאחר שמדובר ב"מחזיר גרושתו", ובהסתמך על חוות דעתו של כב' הגר"ש משאש זצ"ל. משכך, אושרו הנישואין. 3. ואלו הן טענות התובעת: א. הסמכות לאשר נישואין הינה לבית הדין הרבני, ואין כל הצדקה לשוב ולדון פעם נוספת בשאלות שלגביהם ניתנה הכרעה בערכאה השיפוטית המוסמכת. ב. הקביעה לגבי הסטטוס של התובעת, אשר נקבעה בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, מהווה מעשה בית דין, ומחייבת אף את הנתבעת. ג. אין בנסיבות המקרה תחולה לע"ע 513/06 ק.ק. נ' מבטחים, , שבה קבע בית הדין הארצי כי יש להעדיף את זכויותיה של הידועה בציבור, ולזכותה בזכויות הפנסיה. באותו מקרה קבע תקנון מבטחים כי אשה היא "אשת חבר או פנסיונר או מי שבית המשפט המוסמך הצהיר עליה כידועה בציבור כאשתו", בעוד שלפנינו, על פי תקנות ההתאגדות של הנתבעת מוגדרת אלמנה כמי אשר הייתה אשתו החוקית של החבר בשעת מותו. כמו כן באותו מקרה ניתן פסק הדין על ידי בית הדין הרבני האיזורי, ואילו במקרה דנן אושרו הנישואין על ידי בית הדין הרבני הגדול, והוכרו על ידי משרד הפנים. על כן לא יכולה להיות מחלוקת בדבר עובדת היותה של התובעת אשתו החוקית של המנוח בעת פטירתו. בנוסף לכך פסק הדין בעניין מבטחים ניתן רק בשנת 2006, ואילו פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול ניתן בשנת 2004. משכך, אין לפגוע בזכויות מוקנות רטרואקטיבית. ד. בני הזוג היו נשואים כ-40 שנה, ובתקופה זו הופרשו כספים ממשכורתו של המנוח מדי חודש, להבטחת עתידם הכלכלי של בני הזוג. אין הצדקה לפגוע בכספים שהופקדו בתקופת הנישואין של בני הזוג, אף אם הייתה תקופה קצרה, בת כחמש שנים, שבה לא היו בני הזוג נשואים רשמית, אך המשיכו לחיות ולנהל חיים משותפים. פגיעה בכספים שהופרשו על ידי בני הזוג בתקופת הנישואין מהווה פגיעה בזכות הקניין של התובעת. ה. יש לפרש את תקנון (תקנות) ההתאגדות פרשנות תכליתית אשר תמנע פגיעה בחבר הקרן או באלמנתו. במקרה זה נקבעה הגדרה מפורשת ל"אלמנה" ואין כל הצדקה לסטות ממנה בנסיבות המקרה. 4. מנגד טוענת הנתבעת: א. ביום 9.7.02 שלח המנוח מכתב לנתבעת, ובו ביקש להעביר את הקצבה לחשבון נאמנות שנפתח על ידי אחיו. המנוח ציין כי על פי בקשתו, ובהסכמתו החל הליך מינוי אחיו כאפוטרופוס, כדי לטפל בכל הנושאים האישיים והכספיים הנוגעים לו. ב. בעודו מאושפז בבית החולים במצב רפואי קשה, הגיעה התובעת וערכה עם המנוח טקס נישואין פרטי בנוכחות שני עדים. מר קרן נפטר כשבועיים וחצי לאחר טקס הנישואין הפרטי. ג. שתי הערכאות הרבניות הצהירו מפורשות בפסקי הדין כי התביעה להכרה בנישואין מקורה בהשגת הישגים כספיים. לא פסיקה בענייני נישואין במובנה ההלכתי עמדה בפני ערכאות שיפוט, אלו אלא בקשה לאישור נישואין ככלי עזר לתביעת זכויות קצבה מקרן הפנסיה. ד. אין כל ספק כי בפני בית הדין הרבני הגדול לא הייתה פרושה מסכת הראיות הדרושה להכרעה בשאלת ה"מחזיר גרושתו", שהרי ההליכים שם התנהלו על ידי צד אינטרסנטי. ה. נושא "מחזיר גרושתו" אינו מבואר כל צרכו בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, ומשמעות הפסק נוגעת לספק המחייב בעניין גט לחומרא. כאשר הצדדים זקוקים לגט לחומרא, הם לא יזכו לזכויות כספיות שמקורן בנישואין כדת משה וישראל. ו. בע"ע 513/06 (עניין מבטחים) נקבע כי לבית הדין נתונה הסמכות לקבוע בעניין המעמד האישי על פי תקנות הקרן, וסמכות זו אינה מסורה לבית הדין הרבני, ומשכך אינה כובלת את בית הדין לעבודה. בנסיבות אלו רשאי בית הדין, בבואו להכריע בתביעת התובעת לקבלת קצבת שארים מקרן הפנסיה, לדון ולהכריע באופן ישיר או אינצידנטלי בדבר קיומו של תנאי הנישואין בתובעת. ז. בטענה כי משרד הפנים ורשויות שונות הכירו בנישואין אין ולא כלום, שכן אלה האחרונים פעלו על פי פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, ואין בכך כדי לפגוע בזכותה של הנתבעת להתגונן כנגד תביעת התובעת. ח. לא יעלה על הדעת כי התובעת, המתכוונת לתבוע קצבת שארים מקרן פנסיה, תתכנן את התנהלותה מול הנתבעת כך שתפצל את תביעתה לגבי התנאים הנדרשים להכרה בזכאות בפני שתי ערכאות שיפוטיות, תנהל את אחד ההליכים ללא הצד הנטען הנדרש, ותטען כי הפסיקה מהווה מעשה בית דין כלפיו. בהתנהלות זו יש משום ניצול לרעה של הליכים משפטיים. י. מן הדין ומן הצדק לאפשר לקרן הפנסיה להגן על עמיתיה מפני תביעות מסוג זה בפני הערכאה המוסמכת לדון בסוגייה - היינו בית הדין לעבודה, שהינו בעל סמכות ייחודית לדון בתובענה לפי סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט- 1969 (להלן - חוק בית הדין לעבודה). ברי כי בהעדר צד נדרש העלול להיפגע מן הפסיקה, לא עלו בפני בית הדין הרבני שאלות קריטיות, אשר עשויות היו להשפיע על פסיקתו כמו כשרותו המשפטית של המנוח, מצבו הרפואי וכד'. בנסיבות העניין מדובר בשימוש לרעה בהליכים בבתי הדין הרבניים תוך הטעייתם. 5. דיני המעמד האישי של אזרחי ישראל נתונים לסמכותם הייחודית של בתי-הדין הדתיים של העדות השונות. סמכות השיפוט של בתי הדין הרבניים בישראל בענייני נישואין וגירושין של יהודים, מעוגנת בסעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, אשר מורה כדלקמן: ”שיפוט בענייני נישואין וגירושין 1. ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים".   על פי הוראת סעיף זה, מותנית סמכותו הייחודית של בית הדין הרבני בארבעה תנאים מצטברים: התנאי הראשון הינו כי הנושא הנתון להכרעה הוא עניין של נישואין וגירושין; התנאי השני הוא כי בני הזוג, בעלי הדין, הינם יהודים; התנאי השלישי הוא כי בני הזוג נמצאים בישראל; והתנאי הרביעי הוא כי בני הזוג הם אזרחי המדינה או תושביה. תנאים אלו אמורים להתקיים בשני בני הזוג, ואם אחד מהם אינו מקיים את אחד מהתנאים המפורטים לעיל, יהיה בית הדין הרבני בעל סמכות שיפוט רק בכפוף להסכמת הצדדים (בג"צ 386/78 מגנזי נ' מגנזי, פ"ד לב(3) 287, 291 (1978); סעיף 9 לחוק השיפוט; בג"צ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2) 625, 641-642 (2002). 6. המחלוקת השנויה בין הצדדים בענייננו מתמקדת בשאלת תוקפם של הנישואין השניים של בני הזוג. שאלה זו נדונה בשתי ערכאות שלהן נתונה הסמכות הייחודית לדון בה. אכן, לכל בית-משפט מוקנית סמכות נגררת להכריע - לצורך העניין הנדון בפניו - בשאלות שמחוץ לסמכותו העניינית, ושהכרעתן דרושה לבירור העניין (סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984), ואולם שאלת מעמדה האישי של התובעת אינה נגררת להכרעה העיקרית בענייננו, משום שנדונה והוכרעה כבר בערכאות אחרות, שלהן נתונה הסמכות לדון בכך. כפי שהובהר לעיל נושא זה מצוי כל כולו בתחום סמכותם של בתי הדין הרבניים, וגם אם הוא שגה בית הדין הרבני הגדול בקביעותיו, לדעת הנתבעת, ואין אנו מביעים כל דיעה בעניין זה, הרי שתי ערכאות דנו במעמדה האישי של התובעת, וקביעת הערכאה העליונה הינה בגדר החלטה חלוטה, ובית דין זה לא יתערב בה, שכן אינה מצויה כלל בתחום סמכותו, מה גם אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים, ואין בכוחה של הסמכות הנגררת כדי לעקוף כלל זה. 7. באשר הלכת מבטחים, יש מקום לאבחן מקרה זה מן ההלכה שנפסקה שם. בענייננו הוסדרו היחסים בין המנוח ולחלופין התובעת לבין הנתבעת בתזכיר ובתקנות ההתאגדות של חברת "קרן גמלאות של חברי אגד בע"מ". סעיף 2 לתזכיר ההתאגדות קובע: ”המטרות שלשמן נוסדה החברה הן: (א) להקים, להחזיק, לקיים ולנהל קרן גמלאות לשם מתן גמלאות לעת זקנה, גמלאות לנכים, גמלאות לאלמנות ויתומים, קצבות, תגמולים ותשלומים אחרים לאותם חברים ומי שהיו חברים של "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (להלן: המפעל) אשר לפי תקנות החברה הם חברי החברה". סעיף ההגדרות לתקנות ההתאגדות של החברה קובע: ”אלמנה: מי שהייתה אשתו החוקית של החבר בשעת מותו" (ההדגשה הוספה ד.פ.). הנתבעת לא חלקה על היותן של תקנות ההתאגדות המקור הנורמאטיבי להסדרת היחסים בין המנוח או התובעת לבינה, ולא טענה אף לפרשנותה של ההגדרה דלעיל באופן המתיישב עם טענותיה. יתר על כן, הנתבעת מייחסת חשיבות רבה לספק שניעור ביחס לכשרותו של המנוח בשעת עריכת הנישואין, ולמניעיה של התובעת, בשים לב לכך שהנישואין נערכו זמן קצר לפני פטירתו של המנוח. הנתבעת מוסיפה כי חומר הראיות שהוצג לערכאות הרבניות אינו מספק תשתית מספקת לא להכרעה באלו ולא להכרעה בשאלת היישום ההלכתי של "מחזיר גרושתו". ואולם בכל אלו אין כדי להקים לבית דין זה סמכות להעניק לנתבעת את מבוקשה הלכה למעשה, באופן ישיר או אינצידנטלי, ולהכריז על היעדר תוקף לנישואין לצורך זכאות התובעת לקצבת שאירים. תוואי סמכותו של בית דין זה מכח סעיף 24(א)(3) לחוק בית הדין לעבודה אינו מתפרש על נושאים אלה, ואינו מותיר כל מקום לבחינת תוקפם של הנישואין, כפי שקרה בעניין מבטחים. פסק דינו של בית הדין הרבני האיזורי עמד בפני בית הדין הרבני הגדול עת פסק את אשר פסק, לרבות עריכת הנישואין בטקס פרטי, המניע לעריכתם, כפי שציין בית הדין הרבני איזורי, כמו גם הספק שעליו הצביע באשר לתוקף הקידושין, בהתאם לעדויות שהונחו בפניו. אין בסמכותו של בית דין זה, בנסיבות המקרה, לדון בעניין שהוכרע ולהרהר בתבונת המעשה השיפוטי או דיות הראיות שהועמדו לצורך הקביעה ההלכתית בדבר "מחזיר גרושתו". סוף דבר- אנו קובעים כי לא ניתן לדון בבית דין זה בשאלת תוקפו של פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, אשר ניתן ביום 13.7.04, והקובע כי התובעת והמנוח היו נשואים כדת משה וישראל, אף לצורך התובענה לתשלום קצבת שארים אשר הונחה בפני בית דין זה. הנתבעת תודיע בתוך 7 ימים האם יש מקום להמשיך לנהל את ההליכים בתיק זה לנוכח הקביעה הנ"ל. בנסיבות העניין - אין צו להוצאות.סמכות בית הדין לעבודהבית הדין לעבודהבית דין רבני