סמכות עניינית לבית הדין לעבודה ללא יחסי עובד מעביד

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות עניינית לבית הדין לעבודה ללא יחסי עובד מעביד: לפנינו שתי בקשות שעניינן תביעה שהוגשה כנגד המועצה הדתית באר יעקב [להלן- המועצה] וכנגד מדינת ישראל - המשרד לשירותי דת [להלן- המדינה]. בקשה אחת הוגשה מטעם המועצה הדתית והיא כוללת בקשה לדחייתה על הסף מחמת מעשה בית דין של התביעה שהוגשה נגדה על ידי נחמה לוי [להלן- המשיבה], ובקשה ליתן תוקף של פסק דין לפסק הבוררות שניתן בין הצדדים ביום 9.9.08. הבקשה השנייה הוגשה מטעם המדינה להורות על סילוקה על הסף מחמת היעדר יריבות והיעדר עילה של התביעה דנן. בתביעה שהוגשה נגד המועצה הדתית והמדינה נטען כי המשיבה פוטרה בהיותה בהריון ובכך הפרו המבקשות את חוק עבודת נשים התשי"ד - 1955 [להלן - חוק עבודת נשים] וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988 [להלן- חוק שוויון הזדמנויות בעבודה]. הסעדים שהתבקשו הם החזרה לעבודה ולחילופין פיצוי בגין פיטורים שלא כדין. כמו כן נתבע פיצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, פיצוי בגין אובדן השתכרות בשל הוצאה כפויה לחופשה ללא תשלום ותשלומן של זכויות סוציאליות נוספות. לטענת המועצה, פסק הבוררות מיום 9.9.08 מקים מעשה בית דין ולפי סעיף 21 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 [להלן- חוק הבוררות] מנועה המשיבה מלתבוע שוב בגין אותה עילת תביעה. עוד נטען כי יש לדחות את התביעה על הסף אף מחמת שחלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות ומחמת השיהוי בהגשת התביעה. לטענת המדינה, בתמצית, היא איננה מתערבת ביחסי העבודה שבין המועצה הדתית לבין העובדים המועסקים על ידה. על המועצה לנהל את ענייניה הפנימיים, ובכלל זה את כוח האדם שלה, במסגרת התקציב הנתון לה. נכונים הדברים גם במקרה שבו במועצה דתית אין יושב ראש, שכן מועצה דתית היא תאגיד עצמאי שגם בהיעדרו של יושב ראש יש בה גורם שאחראי על ניהול ענייניה. השתתפותה של המדינה בתקציב המועצה אין בה כדי להטיל עליה חבות משפטית לגבי העניינים הנוגעים לניהולה הפנימי של המועצה, לרבות תשלום שכר העובדים הנבחרים המועסקים על ידי המועצה. זאת ועוד, שאף המשיבה אינה חולקת כי לא התקיימו יחסי עבודה בינה לבין המדינה. בהיעדר יחסי עבודה בין הצדדים, בית הדין לעבודה נעדר סמכות עניינית. משהתביעה כנגד המדינה נעדרת כל עילה ובין התובעת לבין המדינה אין יריבות ויחסי עבודה, דין התביעה כנגד המדינה לסילוק על הסף. לחילופין ביקשה המדינה כי תהפוך לנתבעת פורמאלית בלבד. עוד נטען כי יש לסלק את התביעה על הסף מחמת שיהוי. המשיבה החרישה כשנתיים באשר לפיטוריה, כשבמהלך תקופה זו פנתה לבוררות בפני בית דין צדק דתי. בכל אותה תקופה לא מצאה לנכון המשיבה להלין על פיטוריה בפני המשרד לשירותי דת. רק לאחר שפסק הבוררות אישר את פיטוריה, פנתה המשיבה לבית הדין לעבודה. בבקשתה לסילוק על הסף, כללה המדינה אף בקשה לצירוף בעל דין נוסף לתביעה. המדינה ביקשה לצרף את גב' הלל אביבית שהחליפה את המשיבה בתפקידה. לטענת המשיבה, שאלת פיטוריה ללא היתר מהממונה על עבודת נשים לא יכולה להיות נושא לבוררות, שכן זכויות מכוח חוק שאינן ניתנות לוויתור אינן ברות בוררות. זאת ועוד: נושא הבוררות לא היה שאלת חוקיות הפיטורים או מתן הכשר להם. הפנייה לבית דין של תורה נעשתה כדי שזה ייתן אישור רשמי להשבתה לעבודה של המשיבה ולהעדפתה על פני מי שהועסקה באותה עת כממלאת מקומה. היינו, כל שנידון בבוררות הוא התביעה להמשך עבודה במועצה. עוד נטען על ידי המשיבה כי לאור כל האור לעיל אין מקום לאשר את פסק הבוררות, מה גם שהבקשה לאישור הוגשה שלא כנדרש על פי דין. אשר לטענות שהועלו על ידי המדינה טוענת המשיבה כי חובתה של המדינה אינה מתמצית בפיקוח תקציבי גרידא. תקנות שירותי הדת היהודיים (ניהול מועצות), התש"ל-1970 [להלן- תקנות שירותי הדת היהודיים] קובעות כי כאשר נבצר מראש המועצה הדתית למלא את תפקידו, ובהיעדר סגן שמונה כממלא מקום, ימנה השר חבר מועצה כממלא מקום. אלא שהמדינה חטאה לחובתה זו. למר כלף ז"ל, ששימש ראש המועצה ובזמן שהסתיימה חופשת הלידה של המשיבה היה כבר במצב קשה מאוד ולא היה מסוגל למלא את תפקידו, לא מונה ממלא מקום וזאת עד ליוני 2007 שאז מונה מר שפירא לתפקיד ראש המועצה. ויובהר: עם תום חופשת הלידה של התובעת היא פעלה כמיטב יכולתה והבנתה מול הגורמים השונים במועצה, לרבות פנייה אל מר שפירא ששימש אז גזבר המועצה ואל חברי מועצה נוספים, אך נענתה כי הם אינם מוסמכים לקבל החלטה לכאן או לכאן בעניינה. מכאן שאין שחר לטענת המדינה לפיה בכל זמן נתון קיים גורם מוסמך שאחראי על ניהול ענייני המועצה, שהרי באותה עת לא היה מי שיכול לקחת החלטה בעניינה של המשיבה. אשר לבקשה לצרף את מזכירת המועצה המכהנת, גב' אביבית הלל כבעל דין רלוונטי - המשיבה סבורה כי גב' הלל אינה בעל דין נחוץ שכן קבלתה לעבודה הייתה על תקן זמני בלבד. ככל שניתן אישור להמשך העסקתה במקום המשיבה, הרי שזה נסמך על עובדות מטעות ועל פיטוריה שלא כדין של המשיבה. מכאן, ששאלת המשך העסקתה של גב' הלל אינו מעניינה של המשיבה, וככל שיש לגב' הלל טענות כלפי המועצה או המדינה, מקומן לא בהליך דנן. לאחר שבחנו את טיעוני הצדדים, להלן הכרעתנו: ראשית, נידרש לבקשת המועצה לסילוקה של התביעה על הסף מחמת מעשה בית דין- תקנה 45(א)(1) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 מאפשרת לבית הדין ליתן סעד של דחייתה על הסף של תביעה מחמת מעשה בית דין. נזכיר כי הסעד האמור יינתן במשורה ובמקרים חריגים, ולעולם נעדיף את בירור התובענה לגופא על פני סילוקה על הסף [דב"ע (ארצי) מד/ 129-3 פרחיה - מדינת ישראל, פד"ע טז 375 (1985)]: "זאת, לאור הכלל הנקוט בפסיקתנו לפיו "כאשר מדובר בדחייה או במחיקה של תביעה על הסף, אין בית-המשפט בוחן מה הם סיכויי התובע להצליח בתביעתו, ואפילו סיכויי התובע קלושים, לא יחסום בפניו בית-המשפט את הדרך לבירור תובענתו, אם קיים סיכוי כלשהו על-פי כתבי הטענות, הנמצאים לפני בית-המשפט, שהתובע יצליח בתביעתו". "קרי, גם אם קיימת אפשרות ולוּ קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים בפניו את שערי בית הדין". עם זאת, מכיר הדין בקיומם של מקרים יוצאים מן הכלל בהם יורה על מחיקת התביעה או דחייתה כאשר לא עולה בידי בעל הדין לקבל את הסעד המבוקש אף אם היה בידו להוכיח את כל העובדות המפורטות בכתב תביעתו." [ע"ע (ארצי) 734/06 ג'הג'אה - מועצה מקומית ערערה (, 24.6.08)] עקרון מעשה בית דין קובע כי פסק דין סופי מקים מחסום דיוני בפני בעלי הדין ומונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו כבר בפסק הדין [ע"א (עליון) 5610/93 זלסקי ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון, פ"ד נא(1) 68, 97 (1997)]. לטענת המועצה, פסק הבוררות מקים מחסום דיוני כאמור. מנגד טוענת המשיבה כי פסק הבוררות דן בזכויות של המשיבה מכוח חקיקה קוגנטית, ואלה אינן יכולות להיות נושא לבוררות, ולחלופין כי נושא התביעה כלל לא הוכרע בפסק הבוררות. אכן, נפסק כי הכרעה בדבר זכויות מכוח חקיקת המגן אינה יכולה להיות ברת בוררות [ראה למשל: בר"ע (ארצי) 1504/02 הפועל ב"ש - אפרים צבי (, 5.11.02)]. בבש"א (תא) 10127/07 יוסף באקבה נ' יפה ברנד (, ניתן ביום 4.9.08) נפסק על ידי כבוד השופטת נטע רות: "בעניננו, מבקשת המשיבה למעשה להתגונן מפני טענה בדבר קיומו של מעשה בית דין בטענה נגדית שעניינה - חוסר סמכותו של הבורר להכריע בנושא בו הכריע, דהיינו בטענה בדבר קיומה של עילת ביטול מכח סיעף 24 (3) לחוק הבוררות. דא עקא, שבמקרה דנן משהמשיבה לא הגישה בקשה לביטול פסק הבוררות השני ואף לא הגישה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות השני, תוך ציון הטעמים המיוחדים שהביאו לשיהוי העצום בהעלאת טענות ביחס לסמכותו של הבורר כ- 4.5 שנים לאחר מתן הפסק) - הרי שאין מקום להזדקק לטענותיה בנושא הסמכות. טענות שאותן מנועה המשיבה מהלעלות כיום על פי חוק הבוררות כאמור ומטעמים של תום לב". בענייננו פסק הבוררות ניתן ביום 9.9.08 [נספח א' לבקשת המועצה] לא הוגשה כל בקשה לביטול פסק הבוררות. כתב התביעה הוגש ביום 29.1.09; דהיינו, כחמישה חודשים לאחר המועד שבו ניתן פסק הבוררות. המשיבה לא הציגה כל טעם מיוחד להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות. המשיבה היא שפנתה לבית הדין צדק בני ברק ואף ביקשה ביום 15.7.06 להוסיף טיעונים לתביעתה [נספח ה' לבקשה]. המשיבה מנועה כיום לאחר שניתן פסק הדין ושלא על דרך בקשה לביטול פסק הבוררות לטעון טענות בנושא הסמכות. המשיבה טוענת כי פנתה לבית דין לצדק בני ברק לאור בקשתו של מר שפירא כי תפנה לדין של תורה על מנת שזה יתן גושפנקה רשמית לכאורה להשבתה לעבודה ולהעדפתה על פני מי שהועסקה אותה עת כממלאת מקום. מדובר בטענה כללית שלא הוכחה, ומכל מקום אין להזדקק לטענת המשיבה בדבר חוסר סמכות לאחר שתוצאת פסק הבוררות אינה נראית בעיניה ובלא שהוגשה במועד בקשה לביטול הפסק. האם הוכרע נושא התביעה בבוררות? כאמור, כתב התביעה כולל תביעה לאכיפת חוזה העבודה עם המשיבה; ולחילופין, כולל תביעה לתשלום זכויות כספיות שונות הנובעות מסיום העבודה. לטענת המועצה, פסק הבוררות הכריע בנושא עבודתה של המשיבה במועצה ובכל המחלוקות העולות מכך. ואכן, בשטר הבוררות [נספח ב' לבקשת המועצה] נכתב כי הצדדים מתחייבים לקבל את פסיקת הבוררים בעניין "... עבודה כמזכירה במועצה הדתית באר יעקב וכל הסכסוכים הנובעים ו/או הקשורים ו/או המסתעפים מהעניין הנ"ל, ..." (ההדגשות לא במקור). אלא שלא די בניסוח הכללי והגורף של השטר כדי שפסק הבוררות ייצור מעשה בית דין, ויקים מחסום דיוני בפני המשיבה לדיון בזכויותיה הקוגנטיות. עיון בפסק הבוררות [נספח א' לבקשת המועצה] מעלה כי נושא הבוררות הוגדר בו מפורשות. הפסק קובע כי הדין ודברים בין הצדדים הוא "... בענין המשך עבודתה של התובעת אצל הנתבע". כך אף עולה מפרוטוקול הדיון בפני הבוררים. אף בגוף ההחלטה אין הכרעה בזכויות הכספיות שקמו למשיבה בעקבות סיום יחסי העבודה, וכך נכתב: "... החליט ביה"ד כדלהלן: מכיון שהודיעו לתובעת שיש לה מכתב פיטורין, הרי היא מפוטרת מאותה שעה. ...". זאת ועוד: בדיון שנערך בפני הבוררים ציין ראש המועצה, מר שפירא כי לא שולמו למשיבה הזכויות שמגיעות לה. עם העלאת הנושא הכספי על ידי הבוררים, הביע מר שפירא נכונות מלאה לשלם למשיבה את כל המגיע לה. אלא שאין בפרוטוקול או בפסק הבוררות עצמו פירוט בדבר זכאותה של המשיבה. לפיכך, משהבוררים עצמם הגדירו כי נושא הבוררות הוא המשך ההעסקה ומשלא נערך כל דיון ענייני בזכויותיה הכספיות של המשיבה, אנו קובעים כי נושא הבוררות היה המשך העסקתה של המשיבה בלבד. כמו כן, פסק הבוררות קבע כי התובעת פוטרה בניגוד לטענתה כי היא שוהה בחופשה ללא תשלום, אך לא התייחס לטענות המועלות בכתב תביעה זה לפיהן פיטורים אלו מנוגדים לחוק עבודת נשים וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה ולפיכך מזכים אותה בפיצויים סטטוטורים בנוסף לסעדים הכספים הנוספים המפורטים בכתב התביעה. הקביעה כי התובעת פוטרה ולא שוהה בחופשה ללא תשלום מהווה בנסיבות העניין מחסום לתביעתה להשיבה לעבודה אך אין בה כדי להוות מחסום לתביעות הכספיות מעצם הפיטורים בהיותה בהריון ו/או בחופשת לידה ולתביעות הכספיות הנוספות שאינן נובעות מהפסקת העבודה. לפיכך, נדחית בשל מעשה בית דין העילה בדבר השבה לעבודה בלבד. אשר לבקשת המדינה לסילוק התביעה כנגדה - הצדדים אינם חלוקים שלא התקיימו יחסי עבודה בין המשיבה לבין המדינה. משכך, טוענת המדינה כי בית הדין לעבודה נעדר סמכות דיון בעניינה. בקשר לכך כבר נקבע כי העובדה שלא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים אינה שוללת את סמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. זוֹ נקבעת לא אך על פי זהות הצדדים, אלא על פי מבחנים מהותיים: מהות העניין הנדון או מהות העילה. ככל שעל פי מהות העניין מקומו של הדיון בבית הדין לעבודה, משתרעת סמכותו של בית הדין על כל בעלי הדין הנוגעים לעניין [ע"ע (ארצי) 655/06 טרנר - אטיאס, פס' 9-13 לפסק דינה של כבוד השופטת גליקסמן (, ניתן ביום 3.6.07)]. משענייננו הוא הסעדים שלהם זכאית המשיבה בשל פיטוריה בניגוד לחוק עבודת נשים הרי שהעניין מצוי בתחום סמכותו העניינית של בית הדין. לאור שאלת תרומתה של המדינה להליך הפיטורים, הרי שהמדינה היא בעל דין נדרש ומשכך, על אף שלא התקיימו יחסי עבודה בין הצדדים, לבית הדין הסמכות לדון בשאלת אחריותה של המדינה בעניין. עוד טוענת המדינה כי בין הצדדים אין יריבות שכן אחריותה מצומצמת לפיקוח תקציבי בלבד. אלא שתקנות שירותי הדת היהודיים מלמדות אחרת, ולטענת המשיבה המדינה כשלה במילוי החובה על פיהן ולא מינתה ממלא מקום לראש המועצה. בכך טוענת המשיבה תרמה המדינה ליצירת הנסיבות שהובילו לפיטוריה שלא כדין, שכן כל אותה העת כיהנה מחליפתה בתפקיד ולמשיבה לא ניתן מענה הולם וברור באשר לשובה לעבודה. טענותיה של המשיבה בדבר אחריותה של המדינה שלא מינתה ממלא מקום הִנן טענות עובדתיות, שיש לבררן לגופן. לפיכך, בשלב מקדמי זה, אין מקום למחיקת התביעה על הסף. כמו כן, לא מצאנו כי התביעה הוגשה בשיהוי נוכח הליכי הבוררות שהתנהלו בין הצדדים והסתיימו אך כ-5 חודשים בלבד טרם הגשת התביעה דנן. עוד מבקשת המדינה להופכה לנתבעת פורמאלית וזאת מן הטעם שהמדינה הנה גוף מתקצב ומפקח בלבד על פעילות המועצה. המונח "נתבע פורמאלי" אינו מופיע בתקנות סדר הדין האזרחי, והנו נוהג שלפיו ייתכן כי בעל הדין הנ"ל יועיל להצגת התמונה הכללית [עב (י-ם) 1757/05 ידיעות אחרונות בע"מ - גלבוע, פס' 5 (, 1.12.05)]. לאור האמור לעיל, ולאור שהבקשה לסילוק על הסף נדחתה, לא מצאנו מקום לקבל את בקשת המדינה ולהופכה לנתבעת פורמאלית. אשר לבקשה לצירופה של גב' אביבה הלל כבעלת דין נחוצה להליך - משקבענו כי עילת השבת המשיבה לעבודה נדחית, אין מקום לבקשה. סוף דבר- בנסיבות אלה הבקשות לסילוק על הסף - נדחות, בכפוף לאמור בסעיף 11להחלטה זו בדבר דחיית התביעה על הסף להשבה לעבודה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. המדינה תגיש כתב הגנה תוך 30 יום מקבלת החלטה זו. סמכות ענייניתיחסי עובד מעבידבית הדין לעבודה