קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבודה נוספת בהתמחות משפטים: 1. עתירה זו עניינה בהחלטת הוועד המרכזי (להלן - המשיב) של לשכת עורכי הדין (להלן - הלשכה). במסגרת ההחלטה, אישר המשיב את המלצת ועדת ההתמחות (להלן - הוועדה) שלא להעניק לעותר היתר לעבוד בעבודה נוספת במהלך תקופת התמחותו השנייה. העתירה תקפה בתחילה גם את החלטת המשיב מיום 18.11.08 שלא להכיר בתקופת ההתמחות הראשונה של העותר, אך במסגרת הדיון בעתירה חזר בו העותר מטענותיו לגבי החלטה זו. משכך, יסוב פסק-הדין רק על החלטת המשיב לעניין היתר העבודה הנוספת. רקע 2. העותר הינו שמאי מקרקעין במקצועו ובעל משרד שמאים פרטי. לאחר שסיים לימודי משפטים, החל העותר ביום 2.9.07 להתמחות בעריכת-דין במשרדו של עוה"ד צדוק צדיק, העוסק בענייני מקרקעין. זאת באישור המשיב, שאף התיר לו לעסוק במקביל בעבודה נוספת כשמאי מקרקעין מחוץ למסגרת שעות ההתמחות. במהלך תקופת התמחות זו, ביום 25.3.08, זומן העותר לראיון אצל מפקח מתמחים מטעם המשיב. ביום 29.7.08 הודיע המשיב לעותר כי מדו"ח המפקח עולה שהוא אינו נמצא פיזית במשרד המאמן, אלא יושב דרך קבע במשרדו הפרטי בשעות ההתמחות המדווחות, ובשל כך התמחותו עד כה אינה מוכרת, והוא ומאמנו יזומנו לשימוע בנושא בוועדת ההתמחות. לקראת השימוע, שלח העותר למשיב דו"ח בעניין התמחותו, בו פירט את עיסוקיו במהלך התמחותו. ביום 28.8.08 נערך השימוע בפני ועדת ההתמחות, בו שטח העותר את נימוקיו לגבי ההכרה בהתמחותו. בסיום השימוע, ניתנה המלצת הוועדה בזו הלשון: "שמענו את טענות המתמחה והמאמן וקיבלנו את החומר שנמסר. אין ויכוח כי המתמחה לא נכח במשרד עורכי הדין בזמנים עליו היה להתמחות לפי התכנית שהוגשה. אמנם, ככל הנראה, עשה המתמחה עבודה בין שמאית ובין משפטית בתחום הקרוב לשמאות, אך העבודה נעשתה לא במסגרת משרד עורכי הדין, ולא בשעות ובמקום שנקבעו בכללים ובתכנית שלו... ממצאי הביקורת לא נסתרו ולכן אנו מחליטים שלא להכיר בהתמחות כולה. אם ירצה לחדש את התמחותו, עליו להגיש בקשה חדשה, ומוטב יהיה כי ההתמחות תהיה ללא עבודה נוספת" (ההדגשות שלי - ד' ח'). 3. ביום 3.9.08 שלח מאמנו של העותר מכתב למשיב ובו ביקש ממנו באופן מיוחד להימנע מפסילת ההתמחות. ביום 6.11.08 וביום 11.12.08 שב העותר ופנה אל המשיב בבקשה לקידום עניינו. במכתבו האחרון אף ביקש העותר כי יותר לו לחדש את התמחותו במשרד עו"ד מירה רום, העוסק בעיקר בדיני משפחה, באותה מתכונת שאושרה לו בעבר, היינו יחד עם עבודה נוספת כשמאי מקרקעין. ביום 15.12.08 נשלחה הודעת המשיב אל העותר, בה הודעה לו המלצת ועדת ההתמחות דלעיל, וכן הודע לו כלהלן: "... 2. המלצתה הנ"ל של הוועדה הועברה לאישורו של הוועד המרכזי יחד עם השגתו המפורטת של עו"ד צדוק צדיק מיום 3.9.08, על כל נספחיה. 3. הוועד המרכזי אישר בישיבתו ביום 18.11.08 את המלצת ועדת ההתמחות, ולפיכך, עליך להשלים שנת התמחות מלאה חדשה. 4. בקשתך לעסוק בעבודה נוספת במשרדך כשמאי מקרקעין תובא לפני ועדת ההתמחות ועל עמדתה אשוב ואודיעך ..." (ההדגשה שלי - ד' ח'). 4. העותר החל בהתמחותו השנייה אצל עו"ד מירה רום ביום 21.12.08. ביום 23.12.08 פנה העותר אל ועדת ההתמחות וביקש להתיר לו לעסוק בעבודה נוספת כשמאי מקרקעין, בעיקר מסיבות כלכליות. ביום 6.1.09 נתקבלה תשובת הוועדה, אשר החליטה לדחות את הבקשה מחמת הנסיבות שבעטיין הופסקה תקופת התמחותו של העותר, ובהמשך להחלטת הוועד המרכזי בעניינו מיום 18.11.08. ביום 12.1.09 פנה העותר למנכ"ל לשכת עורכי הדין וביקש להתיר לו לעסוק בעבודה נוספת, ואף הציע להעמיד ערבות בסך של 50,000 ₪ להבטחת התחייבותו לעסוק בשתי העבודות בהתאם לכללי הלשכה. ביום 2.2.09 התקבלה תשובת ועדת ההתמחות לפניית העותר, בו הודע לו כי הוועדה שקלה את עניינו פעם נוספת והחליטה לסרב לבקשתו, מאותם הנימוקים שהופיעו בתשובתה הקודמת. ביום 5.2.09 פנה העותר פעם נוספת לוועדת ההתמחות, וביקש כי זו תעיין מחדש בבקשתו. בפנייתו, שטח העותר נימוקים שונים התומכים בבקשתו, בכללם נימוקים כלכליים ונימוקים הנוגעים לחופש העיסוק. ביום 26.2.09 התקיים דיון בוועדה בבקשת העותר לעיון נוסף. מפרוטוקול הדיון (שצורף לכתב התשובה מטעם המשיב) עולה כי במסגרת הדיון עיינה הוועדה בהמלצתה מיום 28.8.08 לפסול את תקופת ההתמחות הראשונה, וכן עיינה בהחלטתה לאשר התמחות חדשה ללא עבודה נוספת בשל ה"נסיבות בהן הופסקה 'התמחותו' הקודמת" של העותר. בנוסף, עיינה הוועדה בפרטי בקשתו של העותר ובנימוקיו. לאחר העיון, התקבלה המלצת הוועדה לפיה "הוועדה שבה ודנה בבקשתו [של העותר] לקבלת היתר לעבודה נוספת ולא ראתה מקום ואף לא הצדקה לסטות מהחלטתה הקודמת לדחות את בקשתו". בעקבות זאת, אישר המשיב את המלצת ועדת ההתמחות ללא הערות נוספות. החלטת המשיב מופיעה על-גבי פרוטוקול הדיון בוועדת ההתמחות מיום 26.2.09, והצדדים לא צירפו לכתבי הטענות מסמך נפרד הכולל את החלטה זו. העותר ציין בעתירתו כי החלטת המשיב התקבלה ביום 24.3.09. עיקר טענות הצדדים 5. העותר טוען כי ועדת ההתמחות חרגה מסמכותה עת החליטה בעצמה שלא לאשר לו עבודה נוספת, וזאת כאשר הסמכות לעניין זה נתונה למשיב עצמו. על אף שהמשיב אישר בסופו של דבר את המלצת ועדת ההתמחות, הרי שאישור זה נתקבל מבלי שהמשיב קיים דיון ענייני בבקשה. לגבי ההחלטה עצמה, טוען העותר כי היא פוגעת בו באופן בלתי מידתי, מפלה אותה לרעה אל מול מתמחים אחרים שזכו להיתר, פוגמת בחופש העיסוק שלו ומהווה ענישה כפולה בנסיבות בהן בוטלה התמחותו הקודמת. באשר למהות העבודה הנוספת, טוען העותר כי הוא מתכוון להעסיק במשרד השמאות עובד שכיר בשעות הבוקר ולפקח על העבודה בשעות הערב, והכול כדי "להחזיק את המשרד על אש קטנה" על מנת שלא ייסגר. בנסיבות אלו, סבור העותר, אין מניעה להתיר לו לעסוק במקביל הן בהתמחות בעריכת-דין והן במקצוע השמאות. 6. המשיב מציין כי נוהל הדיון בוועד המרכזי הוא כדלקמן: ככל שלא מועלית כל הסתייגות על ידי מי מחברי הועד המרכזי להמלצות ועדת ההתמחות, מאושרות ההמלצות על ידי הועד המרכזי בלי שיהיה צורך או מקום לדיון נוסף פרטני. לשיטת המשיב, הנוהל האמור תקין מבחינה מינהלית. לגבי בקשתו של העותר, טוען המשיב כי קשה לראות כיצד ניתן לקיים משרד שמאות לצד התמחות בעריכת-דין, ואף קשה למשיב לפקח על עבודה מקבילה כגון זו. הואיל והעותר לא עמד בכללי העבודה הנוספת כשמאי מקרקעין בתקופת התמחותו הראשונה, אין דופי בהחלטת המשיב שלא לאשר לו לעסוק באותה עבודה נוספת בתקופת התמחותו השנייה. 7. במהלך הדיון בעתירה, הודיע העותר כי מרגע שנודעה לו החלטת המשיב שלא לאשר לו עבודה נוספת, יצא לחופשה ללא תשלום (להלן - חל"ת) ממקום התמחותו, וזאת בשל רצונו לעבוד לפרנסתו כשמאי מבלי שיאלץ להפר את הכללים שקבע המשיב. בתגובה לכך הודיע המשיב, בעקבות המלצת בית המשפט, כי הוא מסכים שכל החומר שהיה בפני ועדת ההתמחות בעניין היתר העבודה הנוספת יובא פעם נוספת בפני המשיב לשם קבלת החלטה חדשה בעניין. ואולם, המשיב התנה הסכמתו זו בכך שדבר יציאתו של העותר לחל"ת יובא קודם לכן בפני ועדת ההתמחות, אשר תיתן את המלצתה המחודשת בעניין היתר העבודה הנוספת נוכח מידע חדש זה. העותר מצידו לא התנגד לכך שוועדת ההתמחות תידון בנפרד בשאלת נפקות יציאתו לחל"ת, אך התנגד לקשירת עניין החל"ת עם ההחלטה בעניין העבודה הנוספת. ביום 18.6.09 שלחה עו"ד רום (המאמנת של העותר) דו"ח התמחות חצי-שנתי ללשכה, בו הודיעה כי העותר החל להתמחות אצלה ביום 21.12.08 וכי הוא יצא לחופשה מיוחדת החל מיום 23.1.09. הדו"ח התקבל בלשכה, וזו הודיעה בתגובה (ביום 22.7.09) כי היה על העותר להודיע על הפסקת ההתמחות בזמן, וכי שאלת ההכרה בתקופת ההתמחות הקצרה שהספיק העותר לעבור תחת פיקוחה של עו"ד רום תידון לאחר חידוש ההתמחות. דיון 8. סעיף 2(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן - החוק), קובע כי הלשכה "תרשום מתמחים, תפקח על התמחותם ותבחנם". הסמכות לפיקוח על מתמחים נתונה אפוא בחוק ללשכה. סעיף 11(א) לחוק מעניק למשיב, הוועד המרכזי, את סמכויותיה השיוריות של הלשכה (שלא יוחדו בחיקוק למוסד אחר ממוסדותיה). מכאן כי המשיב הוא הגוף המוסמך לפיקוח על מתמחים. בהתאם לסמכותה לפי סעיף 109 לחוק, התקינה המועצה הארצית של הלשכה את כללי לשכת עורכי הדין (רישום מתמחים ופיקוח על התמחות), התשכ"ב-1962 (להלן - כללי ההתמחות), המסדירים ומפרטים את סמכויותיו של המשיב בכל הנוגע לקליטת מתמחים ולפיקוח על התמחותם. 9. ענייננו בהחלטה לפי כלל 9 לכללי ההתמחות, המורה כלהלן: "לא יעבוד מתמחה בתקופת התמחותו עבודה קבועה אחרת, אלא בהיתר מאת הלשכה. הלשכה רשאית שלא להביא בחשבון תקופת התמחותו את התקופה בה עבד המתמחה כאמור ללא היתר הלשכה או את מקצתה". כלל 9 לכללי ההתמחות מקנה למשיב (ולו בלבד) סמכות שברשות להתיר למתמחה לעבוד עבודה נוספת בתקופת התמחותו. על המשיב להפעיל סמכות זו בהתאם לכללי המשפט המינהלי, בהגינות ובסבירות (על"ע 10320/02 בולוס נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נח (5) 695, 703-704 (2004)). מטרת הכלל הינה לפקח על ביצוע התמחות נאותה על-ידי המתמחה (על"ע 1691/00 כהן נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נה(3) 41 (2001); עת"מ (י-ם) 498/06 דר נ' לשכת עורכי הדין (26.10.06) (להלן - עת"מ דר), פסקה 12). כללי ההתמחות אינם מפרטים מהם השיקולים שעל המשיב לשקול בבואו לקבל החלטה בדבר היתר עבודה נוספת. ואולם, ניתן להקיש לעניין זה מכללי לשכת עורכי הדין (עיסוק אחר), התשס"ג-2003, האוסרים על עורך-הדין לעסוק בעיסוק נוסף העלול להביאו לידי ניגוד-עניינים. בנוסף לכך, הדעת נותנת כי ראוי שההיתר יינתן רק אם הדבר לא יפגע בזמני ההתמחות, בקביעותה וברציפותה, בהתאם לכללים 8, 10 ו-11 לכללי ההתמחות. 10. לשם קבלת החלטה בבקשת היתר לעבודה נוספת, נעזר המשיב בוועדת ההתמחות, שהינה גוף המסייע למשיב ומייעץ לו בביצוע סמכויותיו. ועדת ההתמחות איננה ועדה סטטוטורית (להבדיל, לדוגמה, מוועדות האתיקה שהוקמו מכוח סעיף 6 לחוק), וחלוקת הסמכויות בינה לבין המשיב אינה מוסדרת בחוק או בכללי ההתמחות. בהסתייעו בוועדת ההתמחות, על המשיב לנהוג בהתאם לעקרונות המשפט המינהלי העוסקים באצילת סמכות ובהסתייעות בגורמי-עזר. עקרונות אלו סוכמו בפסיקה כדלקמן: "הלכה פסוקה היא, כי רשות שלטונית, אשר החוק מעניק לה סמכות, חייבת לבצע את הסמכות בעצמה, ואינה רשאית - בהעדר הסמכה בדין - לאצול את סמכותה לזולתה ... בהעדר הוראת האצלה מפורשת, השאלה הינה, אם על-פי פירושו של החוק יש להסיק כי תכלית החקיקה היתה שבעל הסמכות יבצע אותה בעצמו, או שמא יש להסיק כי תכלית החקיקה הינה כי בעל הסמכות מוסמך לאצול את סמכותו לזולתו ... בהקשר זה יש לקחת בחשבון, בין השאר, את היקף ההאצלה, את מעמדו של המאציל ואת מידת הייחוד של משרתו, את היקף שיקול הדעת הניתן לבעל הסמכות (תוך הבחנה בין סמכות של שיקול דעת לסמכות שבחובה), את מהות הסמכות (תוך הבחנה בין סמכות שיפוטית חקיקתית, ביצועית), את השפעתה של הסמכות על זכויות האדם ושלום הציבור, ואת הצרכים המעשיים והיעילות המינהלית ... בעוד שחזקה היא על חוק כי תכליתו אינה להסמיך את בעל הסמכות לאצול את סמכותו לאחר, אין חזקה כי תכלית החוק היא למנוע מבעל הסמכות מלקבל סיוע, לביצוע הסמכות, מאחר. נהפוך הוא: חזקה על החוק שהעניק הסמכות, כי תכליתו הינה לאפשר לבעל הסמכות להעזר באחרים לביצוע סמכותו ... עם זאת יש להבטיח כי ההסתייעות באחר לא תהיה כה מקיפה ועמוקה, עד כי הלכה למעשה היא תהיה שקולה כנגד האצלת הסמכות ... קו הגבול בין האצלת סמכות לאחר לבין ביצוע הסמכות באמצעות אחר הוא דק ... אמת-מידה שניתן להעזר בה קשורה במהות התפקיד המוטל על אחר, האם זהו תפקיד הכרוך בשיקול דעת מינהלי או תפקיד בעל אופי טכני. במקום שהרשות המוסמכת מעניקה לאחר תפקיד של שיקול דעת, היא עשויה להחשב כמי שאוצלת (כדין או שלא כדין) את הסמכות לאחר. לעומת זאת, כאשר התפקיד המוענק לאחר הוא בעל אופי טכני, ואילו שיקול הדעת המינהלי נשאר בידי הרשות השלטונית, עשויה הפעולה להחשב כביצוע התפקיד באמצעות אחר ולא כאצילת הסמכות עצמה" (בג"צ 2303/90 פיליפוביץ נ' רשם החברות, פ"ד מו(1) 410, 420 (1992)). כעולה מהאמור, בהעדר הוראת האצלה מפורשת, וכאשר מתכלית החקיקה עולה כי על בעל הסמכות לבצע את הסמכות בעצמו, אין בעל הסמכות רשאי לאצול את מלוא סמכותו לזולתו. זאת, אפילו מדובר ב"אצילה אנכית" פנים-משרדית, שבגדרה בעל הסמכות מעביר את סמכויויתו לגוף הכפוף לו מבחינה מוסדית. גם במקרה כגון זה, הגוף המוסמך אינו רשאי להעביר את החלק העיקרי של שיקול דעתו אל הגוף האחר, ולאמץ את עמדת הגוף האחר ללא בחינה מחודשת של העניין (ראו: יצחק זמיר, הסמכות המינהלית (נבו 1996) 544, 852, 861; רענן הר-זהב, המשפט המינהלי הישראלי (שנהב 1996) (להלן - הר-זהב), 74). 11. אשר לחלוקת הסמכויות בין המשיב לבין ועדת ההתמחות, הרי שרובן ככולן של הסמכויות המוקנות למשיב בכללי ההתמחות - אישור תחילת וסיום התמחות, ביטול התמחות, קיצור תקופת ההתמחות, אישור עבודה נוספת, ועוד - הינן סמכויות הדורשות הפעלת שיקול-דעת רחב, ומתכליתן עולה כי אין המשיב רשאי לאצול אותן במלואן לגופי-עזר. לעניין זה נקבע בפסיקה כלהלן: "ועדת ההתמחות הארצית הינה גוף מייעץ לועד המרכזי, ופעולתה היא כועדה מייעצת בלבד ... הלשכה, כפי שראינו, היא בעלת הסמכות לאשר או למנוע התמחות. המלצת ועדת ההתמחות אינה יכולה כשלעצמה להצדיק את אימוצה מבלי שהלשכה מפעילה את שיקול דעתה... וכפי שקבע השופט זמיר: '...עצה היא רק עצה. משמע, עצה אינה פוטרת את הרשות המוסמכת מן החובה להפעיל, היא עצמה, את שיקול-דעתה. הרשות המוסמכת חייבת לשקול את העצה ולהחליט אם ראוי, בנסיבות המקרה, לקבל את העצה או לדחותה' " (על"ע 6038/04 ג'ורג'י נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נט(6) 202, 212 (2005) (להלן - עניין ג'ורג'י), ההדגשה שלי - ד' ח'). אמנם בעניין ג'ורג'י עסק בית המשפט בסמכותו של המשיב שלא לאשר תחילת התמחות, וסמכות זו אוצרת לכאורה פוטנציאל גדול יותר לפגיעה במתמחה מאשר הסמכות שלא לאשר עבודה נוספת. אולם, מרוח הדברים, כמו גם מההלכה העקרונית בנוגע לביצוע הסמכות על-ידי הגוף המוסמך, ניתן לקבוע כי ככלל, מקום בו המשיב מפעיל את סמכויותיו על-פי כללי ההתמחות, אין הוא רשאי להתפרק לגמרי משיקול דעתו ולהעבירו לוועדת ההתמחות. 12. כיצד על המשיב ליישם את הפעלת שיקול הדעת בעת קבלת החלטה במסגרת סמכויותיו על-פי כללי ההתמחות? המשיב הינו גוף קולקטיבי, המורכב מיושב-ראש ומשישה עשר חברים (סעיף 11(ב) לחוק), שהמניין החוקי בעת הצבעה בישיבותיו הינו רוב חבריו (כללי לשכת עורכי הדין (מנין חוקי בהצבעות בישיבות המועצה הארצית והועד המרכזי), התשנ"א-1991). כאשר עסקינן בהחלטה הניתנת על-ידי גוף קולקטיבי, יש להקפיד על קיומו של הליך תקין המאפשר לחברי הגוף להפעיל את שיקול דעתם באופן עצמאי. לשם כך יש להציג בפני כל אחד ואחד מחברי הגוף את התשתית העובדתית ואת השיקולים השונים הנוגעים להחלטה (בכלל זה טיעוניו של הפרט נשוא ההחלטה), לקיים דיון ענייני בנוכחות חברי הגוף בטרם קבלת ההחלטה, ולנמק את ההחלטה. דוגמה לדבר ניתן למצוא בפסיקות בית המשפט העליון, שעסקו בהליך קבלת ההחלטות אצל גופים קולקטיביים אחרים: כך, לגבי פריסתם של התשתית העובדתית והשיקולים השונים בפני הגוף הקולקטיבי - בבג"ץ 3975/95 קניאל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(5) 459 (1999), שעסק בהליך קבלת ההחלטות בממשלה (אשר בדומה למשיב דנן הינה "גוף מבצע" בעל סמכות שיורית), נאמר כלהלן: "בבואו לבחון את שאלת תקינות הליך קבלת ההחלטות על-ידי הרשות, על בית-המשפט להביא בחשבון את סוג ההחלטה, את טיבו של הגוף המחליט, ובהתאם לכך יבחן את השאלה האם נתקיים הליך הולם וסביר של קבלת החלטות. כאשר מדובר בגוף קולקטיבי... מתמקדת הביקורת הנוגעת לתקינות ההליך בבחינת השאלה אם הנתונים הקשורים להחלטה המיועדת נמסרו באופן סביר, אם הועלו כל השיקולים הרלוונטיים והוצג משקלם היחסי, ואם היתה למשתתפים בקבלת ההחלטה הזדמנות נאותה לקבל החלטה ראויה וסבירה" (עמ' 498, ההדגשות שלי - ד' ח'). באשר לקיום דיון ענייני טרם קבלת ההחלטה - בבג"ץ 8756/07 ‏ ‏עמותת "מבוי סתום" נ' הוועדה למינוי דיינים (ניתן ביום 3.6.08), בהקשר להליך קבלת ההחלטות בוועדת מינויים (המהווה אף היא גוף קולקטיבי), נפסק בזו הלשון: "על חברי ועדת המינויים מוטלת חובה משפטית להפעיל את שיקול דעתם באופן עצמאי... ... מעיון בפרוטוקולים עולה, כי התקיים דיון לגופו של כל מועמד, ולא הוכח כי ההצבעה שנתקיימה הונחתה מהסכמים קודמים שכבלו את שיקול דעתם העצמאי של חברי הוועדה." (עמ' 21, ההדגשה שלי - ד' ח'). בכל הנוגע להנמקת ההחלטה - עת מדובר בגוף קולקטיבי המקיים תיעוד של החלטותיו, ניתן להסתפק בטכניקה חלופית של הנמקה עקיפה באמצעות פרוטוקול הדיונים, ובלבד שהפרוטוקול הינו מפורט, ענייני ומשקף את נימוקי הגוף המחליט עצמו (ראו: הר-זהב, 259; אליעד שרגא ורועי שחר, המשפט המינהלי - עילות ההתערבות (שש 2008), 364). 13. במהלך השנים האחרונות, התפתח בפסיקה מעין נוהל העוסק בתקינותו המינהלית של הליך פסילת התמחות הנערך על-ידי המשיב. בהתאם לנוהל זה, יחל ההליך בזימונו של המתמחה לשימוע בפני ועדת ההתמחות, אשר בסיומו תועבר המלצת הוועדה אל המשיב. לאחר מכן יוכל המתמחה לטעון בכתב בפני המשיב. זה האחרון יקיים דיון ענייני לאור המלצתה של ועדת ההתמחות ולאור טיעוני המתמחה, יפעיל את שיקול-דעתו באופן עצמאי וייתן את החלטתו המנומקת בעניין. על המשיב לבאר מדוע היה נכון לקבל או לדחות את המלצת הוועדה, לאור טיעוני המתמחה בעל-פה ובכתב. על-אף שבמסגרת נוהל זה חובת השימוע (הקבועה בכללים) מקוימת באופן פורמאלי על-ידי גוף-העזר, הרי שההחלטה עצמה על גרעין שיקול-הדעת הטמון בה נתונה למשיב, ותואמת את כללי המשפט המינהלי (ראו: על"ע 1421/04 דר נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נח(6) 457, פסקה 5 (2004); על"ע 9846/03 כהן נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נט(1) 154, 164-165 (2004); עניין ג'ורג'י, 212-213; עת"מ דר, פסקאות 9-10; עת"מ (ת"א) 1595/06 ירון נ' לשכת עורכי הדין (20.11.06), פסקה 7). 14. באשר לסמכותו של המשיב ליתן היתר עבודה נוספת, ניתן להקיש מנוהל פסילת ההתמחות בשינויים המתחייבים. הסמכות להתיר עבודה נוספת הינה סמכות רשות, המופעלת על-פי שיקול-דעתו של המשיב. בעוד הסמכות להתיר עבודה נוספת קרובה במהותה יותר לסמכות המינהלית הרגילה, הסמכות לפסול את ההתמחות הינה בעלת אופי שיפוטי, והמחוקק אף ראה לנכון לקבוע באופן מפורש חובת שימוע לעניין זה בסעיף 15ג לכללי ההתמחות. ברי כי ההחלטה שלא להתיר עבודה נוספת פוגעת במתמחה במידה פחותה לעומת ההחלטה על פסילת ההתמחות. עם זאת, במקרים חריגים, ייתכן כי ההחלטה שלא להתיר עבודה נוספת תביא למעשה להפסקת ההתמחות, שהרי ישנם מתמחים שלא יוכלו לדאוג לפרנסת משפחתם מבלי שיותר להם לעסוק בעיסוק נוסף, והללו יאלצו להפסיק את התמחותם אם לא יינתן להם היתר לעבודה נוספת. נוכח פוטנציאל הפגיעה הקיים גם בהחלטה לגבי היתר עבודה נוספת, חובה על המשיב להפעיל שיקול-דעת עצמאי בעניין זה, אף אם במסגרת הליך מצומצם יותר מזה המתקיים בעניין פסילת התמחות. 15. בשים לב להבדלים בין ההליכים, נראה כי המתווה הנכון לבחינת מתן היתרי עבודה נוספת על-ידי המשיב, הינו כדלקמן: המתמחה המעוניין בהיתר יגיש בקשה מנומקת ללשכה; ועדת ההתמחות תידון בבקשה ללא צורך בשימוע בעל-פה (למעט מקרים חריגים בהם מבקש המתמחה לקיים שימוע ומתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת); הוועדה תעביר המלצתה למשיב; המשיב יאפשר למתמחה להשלים את טיעוניו בכתב לאור המלצת הוועדה; המשיב יקיים דיון ענייני בבקשה, לאור המלצת הוועדה ולאור טיעוני המתמחה; המשיב ייתן החלטה מנומקת בבקשה, ולו בקצרה. קיומו של המתווה המוצע לעיל יביא לכך שההחלטה בעניין היתר עבודה נוספת (על גרעין שיקול הדעת שבה) תינתן על-ידי בעל הסמכות עצמו - המשיב. מנגד, אין המתווה מטיל על המשיב מעמסה פרוצדורלית כבדה מדי העלולה לפגוע ביעילותו המינהלית. אמנם, לא נעלמה מעיני ההכבדה המסוימת שתוטל על המשיב כתוצאה מיישומו של המתווה המוצע. ברם, לא ניתן להתעלם מכך שהמשיב הוא הגוף המוסמך בחוק לקבלת החלטה בעניין היתר עבודה נוספת. והיה אם יסבור המשיב כי אין בידו משאבים מספיקים לקיומו של המתווה המוצע, רשאי הוא כמובן לפנות אל המחוקק ואל המועצה הארצית של הלשכה, על מנת שאלו יסדירו בחוק ובכללים את סמכויותיה של ועדת ההתמחות. כן רשאי המשיב לפנות אל המחוקק על מנת שזה יסדיר בחוק את סמכותו של המשיב למנות מבין 16 חבריו ועדות משנה ולאצול להן מסמכויותיו (בדומה, לדוגמה, לסמכותה של המועצה הארצית לתכנון ולבניה, המוסדרת בסעיף 6 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965). מן הכלל אל הפרט 16. בקשתו של העותר למתן היתר עבודה נוספת נידונה פעמיים בפני ועדת ההתמחות, ובשתי הפעמים, בהחלטות מיום 6.1.09 ומיום 2.2.09, ניתנה ההחלטה על-ידי הוועדה עצמה, ולא על-ידי המשיב. לאחר פנייתו השלישית של העותר, הועברה המלצתה של הוועדה אל המשיב, אשר אימץ את המלצת הוועדה מבלי שקיים דיון לגופה של הבקשה. אישור המלצת הוועדה על-ידי המשיב מופיע על פרוטוקול הדיון בוועדה עצמה, ולא על מסמך נפרד ומפורט. לכאורה, קיימים טעמים המצדיקים את שקילתה של הבקשה על-ידי חברי המשיב וקיום דיון בה. אשר על כן, יש לקבוע (שלא כדעת המשיב) כי לא התקיים הליך מינהלי תקין בעת בחינת בקשת העותר למתן היתר עבודה נוספת. 17. התוצאה היא כי בקשת העותר למתן היתר עבודה נוספת תוחזר אל המשיב לקיום דיון ענייני בה. העותר יוכל להשלים בכתב את טיעוניו בפני המשיב עובר לדיון. לאחר הדיון, תינתן החלטתו המנומקת של המשיב בבקשה. נוכח החזרת הדיון אל המשיב, לא ראיתי צורך לדון לגופן של טענות הצדדים בעניין היתר העבודה הנוספת. 18. באשר ליציאת העותר לחל"ת - אמנם, המשיב רשאי לבחון מהי נפקותה של יציאת העותר לחל"ת (ללא הודעה מוקדמת). אולם, הא בהא לא תליא - החלטת המשיב בעניין העבודה הנוספת אינה תלויה בהחלטתו לגבי יציאתו של העותר לחל"ת. בעוד ההחלטה בעניין העבודה הנוספת מוסדרת בכלל 9 לכללי ההתמחות, ועניינה במתן היתר או באי-מתן היתר לעבודה נוספת, הרי שההחלטה בעניין נפקותה של היציאה לחל"ת מוסדרת בכללים 11 ו-15 לכללי ההתמחות, ועניינה בהכרה או באי-הכרה בתקופת ההתמחות שקדמה להיעדרות. אף הלשכה מסרה במכתביה לעותר (בעניין החל"ת) כי לאחר שהעותר יחדש את התמחותו, ידון המשיב בשאלת ההכרה בתקופת ההתמחות שהספיק העותר לעבור אצל עו"ד רום. קודם לכן, על העותר לחדש את התמחותו, ודבר זה תלוי (מבחינתו) בהחלטת המשיב לגבי היתר העבודה הנוספת. משכך, על המשיב ליתן החלטה חדשה בעניין היתר העבודה הנוספת, מבלי שיהא צורך במתן המלצה מעודכנת בעניין זה על-ידי ועדת ההתמחות. 19. לסיכום, העתירה מתקבלת, במובן זה שהחלטת המשיב בעניין היתר העבודה הנוספת בטלה, והנושא יוחזר למשיב לשם מתן החלטה חדשה כאמור בפסקה 17 לעיל. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.עבודה נוספתהתמחות (במשפטים)