קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ענישה בעבירות נהיגה תחת השפעת אלכוהול: הבעיה בקליפת אגוז: עונש מינימום זהה לעבירות קלות להפליא ולעבירות קשות מאוד 1. עונש המינימום על מי שנהג כשבגופו נמדדה כמות אלכוהול למעלה מהמידה הרשומה בחוק הוא שנתיים ימים. הבעיה בחוק זה היא שהוא מכליל בתוכו נהגים שמידת סיכונם קלה היא יחסית (ברמה של נהגים ששתו מעט, ולו היו מודעים לכמות), יחד עם נהגים המסכנים את חיי הציבור ממש (ששתו עד לרמה שאינם כשירים להליכה וקל וחומר לנהיגה). הכללה זו איננה מידתית ונוגדת את ההיגיון. 2. הפתרון הברור הוא ליצור מדרג בעבירות השכרות ועונשים שונים לרמות שונות של אלכוהול. אין לנו אלא לקרוא למחוקק כדי שיעשה כך. כשם שבנהיגה במהירות מופרזת מוסכם על כולנו כי ישנן דרגות חומרה שונות, כך צריך להיות בעבירת השכרות. בינתיים, מן הראוי לדעתנו כי בית המשפט ישתמש בצורה מרחיבה בסמכותו להורות על פסילה קצרה יותר מעונש המינימום, כפי שכפי הנראה התכווין המחוקק כשחוקק חוק זה. זאת כמובן במקרים המתאימים ותוך הצעת עונש חילופי הולם. בשל החשיבות הרבה של שאלה זו לנהגים רבים שהואשמו בשכרות, לא מצאנו מנוס מלהאריך מעל למקובל על מנת להתייחס אליה בצורה מעמיקה ועקרונית. 3. לצורך הסבר מסקנתנו, נסקור בקצרה את השימוש באלכוהול, את הענישה החמורה שבחוק, את הסכנות השונות בנהיגה בשכרות ברמות שונות, את היתרון והבעייתיות שבעונשי מינימום, ועונשים תחליפים אפשריים. לאחר מכן, נשקול את הענישה במקרה שלפנינו, ומסקנתנו היא שלאור רמת האלכוהול הנמוכה, זהו המקרה המתאים להפחית מעונש המינימום ולהעלות את עונש השל"ץ. ונסיים שוב בקריאה למחוקק לדרג את העונש על הנהיגה בשכרות, ויפה שעה אחת קודם. השימוש ביין בחברתנו - מסרים כפולים שאינם תמיד תואמים 4. המנהג של שתיית יין איננו מנהג פסול והיה מקובל בתרבויות שונות לציון אירועים משמחים וכבר נאמר: "וְיַיִן, יְשַׂמַּח לְבַב-אֱנוֹשׁ" (תהילים פרק ק"ד פסוק ט"ו). לא לחינם נקבע בהלכה כי אדם צריך לשמח את בני ביתו ביין (בחג), ולא לחינם קיימות ברכות מיוחדות רק ללחם ולגפן. ניתן לאמר ששתיית יין שזורה במסורת היהודית והיא חלק בלתי נפרד מן התפילות, החגים והשמחות. בפורים אף יש חובה הלכתית (שיש מחלוקת בגדרה) לשתות בכמות לא קטנה והדברים ידועים. 5. כמובן, במקביל ישנן אזהרות מפני שתייה מוגזמת. כבר בספר משלי נאמר "אַל-תְּהִי בְסֹבְאֵי-יָיִן" (משלי פרק כג' פס' כ'). תשבחות ושירי - הלל ליין מופיעים במקורותינו לא אחת (כולל גם גנותו, סכנותיו , ותקלותיו). אך ככלל דומה שיהיה זה מן האמת לטעון כי היהדות איננה בעלת יחס שלילי לשתיית יין (במידה). 6. יש להדגיש בבואנו לדון במשמעות החוק, כי לא השתייה אסורה, ואפילו לא שתייה מרובה, כי אם פעולות מסוימות תחת השפעתה. נהיגה, טיסה, או פעולות אחרות הדורשות שיקול דעת ושליטה מלאה על התודעה הן האסורות בזמן השתייה. באשר לשתייה עצמה, הרי זו לא רק שאיננה אסורה אלא לפעמים מעודדת על ידי הציבור והתרבות. נרצה בכך או לא, עובדה היא כי כיום אנשים צעירים רבים רואים בשתיית משקאות אלכוהוליים חלק מתרבות הפנאי. זהו המצב הנוכחי ועלינו להתמודד עימו. מיהו שיכור לצורך נהיגה בשכרות? ומיהו שיכור בלשון בני אדם? 7. אין כל חולק על כך שנהיגה בשכרות היא מסוכנת. כמו שאין כל חולק שנהיגה אחרי לגימת כמות לא משמעותית של יין איננה מסוכנת. השאלה היא כמובן מהי אותה כמות שאחריה מתחיל הנהג להיות סכנה לעצמו ולשלומם של הנהגים האחרים בדרך? כל אדם מגיב אחרת על אלכוהול בתלוי במשתנים רבים. אלו כוללים את משקלו, מידת שימושו באלכוהול, מזון שאכל, סוג האלכוהול, הזמן שעבר מאז לשתייה, ועוד גורמים. ממילא ברור שקשה לחזות את השפעת האלכוהול על נהג ספציפי. 8. בשאלה זו עסקו רבים והמקובל וההגיוני הוא שככל שכמות האלכוהול עולה אצל הנהג מסוכנותו גוברת. אלא שצריך לזכור שגם ההיפך הוא הנכון, ככל שכמות האלכוהול נמוכה יותר, כך פוחתת מסוכנותו. 9 במיוחד צריכים אנו לזכור כי 'שיכור' על פי פקודת התעבורה איננו 'שיכור' בלשון בני אדם. שיכור בהגדרה המילונית שלו הוא "... מי ששתה הרבה משקה חריף עד כדי בלבול החושים" קרי, אנו מבינים שיכור כאדם אשר איננו מתפקד כראוי ומושפע קשות מהיין. תיאור של השפעת היין על השיכור הכבד ניתן לראות לא רק בספרות הרפואית אלא גם בספרות היפה. מפורסמים הם שירי היין למיניהם המדגישים את חוסר שליטתו של השיכור בעצמו. כך למשל 'שיר השיכור' של אלכסנדר פן: אני מתנועע - ומהו החטא, הן כל העולם מתנועע. ימינה או שמאלה - את זאת באמת, הפעם אינני יודע. וכמובן, לא חסרים שירים רבים אחרים על השפעת היין על השיכור. שוב, המשותף לכל תיאורים הוא תיאורו של השיכור כאדם מעורפל שאיננו מבין את שקורה עימו, ותפיסת המציאות שלו מעוותת לחלוטין. זהו שיכור בהגדרת הציבור, וזהו השיכור שלדעת כולם מסוכן הוא אם יעלה על ההגה. וזהו השיכור שישנה הסכמה כי אם נהג, יש לנקוט נגדו בענישה תקיפה וקשה. 10. אלא ששיכור בפקודת התעבורה משמעותו שונה לחלוטין. על פי הפקודה שכור מכונה מי שהבדיקה העלתה כי כמות האלכוהול שלו גדולה מהכמות הקבועה בחוק. קרי, גם כשמדובר בכמות קטנה יחסית שיתכן כי אין לה כל השפעה על הנהג, עדיין נחשב זה כ'שיכור' על פי החוק. גם אם הנהג מתפקד כרגיל, עירני בכל חושיו, ואין בו סכנה לציבור, עדיין יכול הוא להיחשב כשיכור. ונדגיש שוב כי הכמויות שונות ממדינה למדינה ומארץ לארץ, ולעיתים בצורה משמעותית. ולפני שנמשיך מן הראוי לפרט כיצד הגענו לעונשי המינימום של היום. מהו החוק בישראל? ואיך הגענו לעונשי המינימום של היום? 11. בישראל מוגדר שיכור בסעיף 64ב לפקודת התעבורה התשכ"א - 1961, ונצטט: ....................... "שיכור" - אחד מאלה: (1) מי ששותה משקה משכר בעת נהיגה או בעת שהוא ממונה על הרכב; (2) מי שבגופו מצוי סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן; (3) מי שבגופו מצוי אלכוהול בריכוז הגבוה מהריכוז שקבע שר התחבורה, בהתייעצות עם שר הבריאות ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת; (4) מי שנתון תחת השפעת משקה משכר או תחת השפעת סם מסוכן, ובלבד שבבדיקת מעבדה לא נמצא שריכוז האלכוהול בדמו נמוך מהסף שנקבע בתקנות לפי פסקה (3). לענייננו, החשובה היא האפשרות השלישית המתייחסת לכמות שנמדדת אצל הנהג. זו נקבעה בתקנות (ולא בחקיקה ראשית) ועל פי תקנה 169א. לתקנות התעבורה: "המידה הקבועה" — ריכוז אלכוהול לפי אחד מאלה: (1) חמישים מיליגרם של אלכוהול במאה מיליליטר של דם; (2) ריכוז אלכוהול באויר נשוף ברמה שוות ערך לריכוז האמור בפסקה (1), או 240 מקרוגרם אלכוהול בליטר אחד בדוגמה של אויר נשוף שנעשתה בבדיקת נשיפה; 12. אולם באשר לעונש, הרי בתחילה לא הייתה כל ענישה ייחודית על עבירת השכרות. קרי, העונשים שניתן היה לתת בגינה היו העונשים המקובלים בפקודת התעבורה בכלל ואלו היו פסילה ומאסר על תנאי. לבית המשפט היה שיקול דעת מלא באשר לאורך הפסילה וזו נקבעה בדרך כלל על פי רמת השכרות ועל פי קריטריונים מקובלים באשר לנאשם (עברו, גילו, מצבו המשפחתי והבריאותי, וכן הלאה). 13. מן הבחינה הפרקטית, הרי התיקים שהובאו לבית המשפט בעבירות שכרות היו מעטים שבמעטים (בקנה מידה של בודדים). זאת משום שבאותה תקופה הבדיקה הייתה בעיקר בדיקת דם שהייתה קשה לביצוע, ואולי משום שהציבור נהג אז לשתות פחות מהיום. כל שאלת השתייה והנהיגה לא עמדה על הפרק. השתייה לא הייתה מקובלת תרבותית ואלו שנהגו לשתות לא ניכר חותמם. 14. בשנת 1994 הוגשו שתי הצעות חוק פרטיות להחמרת הענישה בעבירות שכרות. חבר הכנסת (כתוארו אז) אברהם הירשזון הציע להחמיר את הענישה ולהנהיג עונש מינימום חובה של ששה חודשי מאסר ושלוש שנות פסילה. ההצעה דיברה על עונש זה לתקופה של שנתיים ניסיון ולראות את השפעתו לאחר מכן. חבר הכנסת (דאז) שאול עמור הציע כי הפסילה תהיה לאורך של חמש שנים ותעשה ישירות על ידי רשות הרישוי. דברי ההסבר של שני חברי הכנסת היו קצרים להפליא באומרם שהמלחמה בנגע השכרות מחייבת אמצעים חמורים לביעורו. בשתי ההצעות אין כלל התייחסות לרמת השכרות ולהבדלים ברמות השכרות. 15. התקיים דיון בכנסת בקריאה הראשונה, ובמסגרת הדיון בקשו מספר חברי כנסת לקבוע מדרג ענישה (חברי הכנסת דאז מיכאל איתן ואליעזר זנדברג) והתנהל דיון ער וארוך יחסית ובסופו של דבר הוחלט לאחד בין שתי ההצעות ולהעבירם לוועדת הכלכלה, שם ידונו הטענות בפרוטרוט. 16. לאחר דיון בוועדת הכלכלה, הרי בסופו של דבר הפכו ההצעות לחוק. החוק הוצג לקריאה שניה ושלישית על ידי חבר הכנסת גדעון פת (יו"ר וועדת הכלכלה דאז). הוא הסביר כי הוועדה החליטה כי אין מקום לעונש מאסר חובה על עבירה זו, וכי מן הראוי שהפסילה תהיה של בית המשפט ולא של רשות הרישוי. בנוסף החליטה הוועדה כי בניגוד להצעות החוק שבהן לא ניתן שיקול דעת לבית המשפט, הרי מן הראוי לתת לבית המשפט שיקול דעת. בחוק אבל לא הייתה התייחסות להבדלים בין רמות אלכוהול שונות. 17. ביום 11.4.1995 התקבל חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 35), התשנ"ה-1995 ובו הוסף סעיף 39(א) לפקודת התעבורה שבו נקבע בהאי לישנא: הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 62(3), דינו - בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים, ואם כבר הורשע על עבירה זו בשנה שקדמה לאותה עבירה - פסילה לתקופה שלא תפחת מארבע שנים; אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר. גם השפעתו של חוק זה הייתה צרה. שוב, בעיקר משום שהבדיקות שנערכו היו בעיקרן בדיקות דם שהיו מעטות במספרן. אלא שביום 15.12.2005 התקבל חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 72) התשמ"ו - 2005 שתיקן לחלוטין את כל נושא בדיקות השכרות. בעיקרו, בדיקת נשיפה הפכה להיות בדיקה עיקרית וזו הפכה להיות נפוצה אלפי מונים משהייתה קודם לכן. רק בשנת 2008 נערכו עשרות אלפי בדיקות והמשטרה הגישה אלפי כתבי אישום. וכאן הגענו למצבנו כיום. 18. הבאנו באריכות מה את כל שלבי החקיקה, פשוט כדי להראות כי בשום שלב עד עתה לא הייתה התייחסות לרמת האלכוהול השונה שבה נמדד הנהג. נבהיר שוב כי כמות האלכוהול משפיעה מאוד ויש הבדל מהותי שמן הראוי שהחוק יתייחס אליו. בכלל מידה זו משתנה ממדינה למדינה ומזמן לזמן. ישנן מדינות שבהן אסור כל ריכוז של אלכוהול בדם, וישנן מדינות בהן מותר ריכוז של שמונים מיליגרם של אלכוהול במאה מיליליטר של דם (שישים אחוז יותר מישראל) ואף יותר. אין היגיון לקבוע אותה ענישה לשכרות קלה, לשכרות בינונית, ולשכרות גבוהה. כדי להסביר את עמדתנו נסביר מעט את הסיכון ברמת אלכוהול נמוכה. הסיכון בכמות נמוכה של אלכוהול - דומה לסיכון של דיבור בטלפון נייד עם דיבורית 19. הדברים אולי לא ידועים אך מדענים טוענים כבר מספר שנים כי הסיכון של דיבור בטלפון נייד עם דיבורית באוטו זהה פחות או יותר לנהיגה בהשפעת אלכוהול ברמתו הנמוכה. ונדגיש כי מדובר ברמה האסורה בארה"ב שהיא גבוהה בכשישים אחוז מהרמה האסורה בארץ. 20. ונבהיר מעט את הסוגיא. הרבה מהציבור נוהגים לעבודתם וכן למטלות רבות אחרות דרך לא קצרה. ישנו ניסיון מובן 'לנצל' את זמן הנהיגה שהוא לכאורה מבוזבז בצורה פרודקטיבית יותר והדרך הקלה ביותר היא לשוחח בטלפון נייד. אלא שלטענת החוקרים, עקב מגבלות המוח האנושי, שיחות אלו גורמות להסחת הדעת מהפעולה העיקרית של הנהיגה ומעלות משמעותית את הסכנה והסיכוי לתאונה. 21. ונסביר בקצרה את המחקרים העיקריים. המחקר בתחילה בדק טענות אלו בצורה אפידיומולוגית. קרי, נבדק הקשר בין שיחות בטלפון הנייד לבין תאונות דרכים. המחקר הידוע ביותר הוא מחקר מפורסם שפורסם בשנת 1997 באחד מכתבי העת המכובדים ביותר ברפואה (The New England Journal of Mecicine). המחקר בדק מאות נהגים ועשרות אלפי שיחות טלפון והקשר ביניהם. המסקנה הייתה שהקשר בין דיבור בטלפון הנייד לתאונת דרכים דומה לסיכון של נהיגה בשכרות ברמה האסורה בארה"ב. המחקר קבע כי מי שמדבר בטלפון נייד בתוך חמש דקות לפני התאונה מעלה את הסיכון לתאונה פי 4.8. 22. אולם המחקר הדגיש כי לא הוכיח שדווקא בגלל הדיבור בטלפון הנייד אירעה התאונה אלא הראה קשר בלבד. תיאורטית לפחות ייתכן כי אלו שדברו בטלפון נייד עשו זאת עקב בעיה כלשהי (כגון עייפות) שהיא גרמה להם גם לדיבור וגם לתאונה. דהיינו, אין הוכחה מדעית מוצקת שדווקא הדיבור בטלפון גרם לתאונה. 23. אשר לכן בוצע בשלב הבא מחקר מעבדתי בו הושוו תפקודיהם של נהגים ששוחחו בטלפון עם נהגים שהיו תחת השפעת אלכוהול ברמה האסורה. הנבדקים נהגו בסימולטור נהיגה וגם כאן חזרה אותה התוצאה ואפילו יותר מכך. משוחחי הטלפון היו מעורבים בתאונות יותר מאשר הנהגים שנהגו תחת שכרות. הנתונים היו חד-משמעיים ופורסמו גם הם בכתב עת מוכר וידוע. 24. מעניין לציין שברוב המחקרים העוסקים בתחום לא היה הבדל משמעותי בין דיבור בטלפון נייד ללא דיבורית לבין טלפון נייד עם דיבורית. ההשערה המקובלת היא כי הפגיעה בנהיגה היא בהסחת הדעת של הנהג ולא בהורדת יכולתו המוטורית עקב החזקת ההגה ביד אחת. 25. חובה לציין אבל חמש נקודות עיקריות הקשורות לענייננו; - ראשית, לא התיימרנו להציג את שלל המאמרים הרבים בתחום. אך כולם מדברים על נהיגה תוך כדי שיחה כמסיחה את הדעת, וגורמת לטעויות שונות כגון פסיחה על תמרורים, אי הבחנה מהירה מספיקה בנעשה על הכביש, ועוד. כיום אין מחלוקת על כך והדבר מוסכם ומקובל בספרות המדעית. - שנית, יש לזכור שכמו בכל מחקרים מדעיים, גם כאן היו דעות שונות במקצת. אלו העלו ספק בהשוואה בין נהיגה בשכרות נמוכה לבין דיבור בטלפון בנהיגה ובקשו לטעון כי היחס איננו כה בוטה כפי שהעלו עורכי המחקר. - שלישית, ברוב מדינות ארה"ב כמות האלכוהול המותרת בזמן נהיגה גבוהה מזו שבישראל בשישים אחוז. אם לשוחח בטלפון מסוכן כמו נהיגה ברמת אלכוהול נמוכה, הרי בישראל הכוונה היא לבדיקת נשיפה שתוצאתה היא 384 מקרוגרם (בליטר אוויר נשוף) או 0.08 (מיליגרם אלכוהול במאה מיליליטר של דם). קרי, דיבור בטלפון נייד ללא דיבורית מסוכן יותר מאשר הרמות הנמוכות של אלכוהול האסורות בישראל. - רביעית, למען הסר ספק, הרי כל המלומדים בתחום אינם מזלזלים בחומרה של נהיגה בשכרות. להיפך, מטרתם בדרך כלל הייתה להראות את הסכנה של דיבור בטלפון בזמן נהיגה ואת הסחת הדעת הקשורה אליה. טענתם בדרך כלל הייתה הפוכה ומטרתם הייתה להראות את הסיכון של דבור בטלפון. - חמישית, צריכים לזכור כי ההשוואה הייתה לרמות נמוכות של אלכוהול. ברמות הגבוהות של אלכוהול, הסכנה שבשכרות גוברת מהותית ועולה כמה דרגות ומסוכנת בהרבה מדיבור בפלאפון. המאמרים שצוטטו התייחסו לשכרות ברמתה הנמוכה. עונש המינימום בישראל ובעיותיו הקשות 26. קביעת עונשי מינימום משקפת את רצון המחוקק להחמיר בענישה בסוג עבירות מסוים כאשר נראה שמדובר "במכת מדינה". כפי שניתן ללמוד מהעונש החמור של פסילה לשנתיים ימים במקרה של נהיגה בשכרות. המחוקק הביע בנחרצות את דעתו כנגד התופעה. אלא שלקביעת עונשי מינימום יש השלכה רבה בהיבט הכלכלי והערכי גם יחד. מחקרים רבים נעשו בעולם על השפעתם של עונשי המינימום והשפעות אלו עולות וצצות מפעם לפעם (בכל מקרה של עונש מינימום). 27. ההשפעה הבעייתית ביותר היא בכך שעונשי המינימום משפיעים בראש ובראשונה על הנאשמים מהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך יותר. שוב ושוב עולה הטענה כי עונשי מינימום פוגעים בעיקר בחלשים. הפגיעה בשיקול הדעת השיפוטי גורמת לכך שההחלטה עוברת מידי בית המשפט לידי התביעה. הקבוצה החזקה של האוכלוסייה יכולה לדון ביתר קלות עם התביעה ופעמים רבות מגיעה אתה לעסקת טיעון בה יבוטלו או יוחלפו הסעיפים או יוסכם עונש נמוך יותר משיקולים שונים. טענות אלו לצערנו יש בהן ממש לעיתים ולא ניתן להתעלם מהם. 28. הנהג שהינו בדרך כלל אדם נורמטיבי מוצא עצמו לעיתים מוציא סכומי עתק שאין לו לעורכי דין "שיוציאו" אותו מהצרה שנקלע אליה. עם ההבנה כי מדובר בעבירה חמורה נוצרה נישה חדשה במסגרת עבירות התעבורה והיא ייצוג עברייני שיכרות. עתה ישנם מומחים לדבר אשר "נלחמים" בכל דרך אפשרית ברוע הגזירה. לעיתים הם משיאים בלב הנהג תקוות שקשה יהיה לעמוד בהן, והנאשם שממילא מבולבל מהמצב שנוצר, מוצא עצמו נבוך אף יותר. 29. בנוסף ישנה השפעה שלילית על ההליכים בבית המשפט. עבירה זו שמוגדרת עתה כעבירה חמורה לאור העונש הקשה של פסילת מינימום לשנתיים, מביאה לפתחי בית המשפט דיוני הוכחות ארוכים ומורכבים. טענות רבות שונות ומשונות מועלות על מנת לתקוף בכל דרך את מכשיר הבדיקה, המשטרה, המחוקק וכיו"ב. ההליך מתארך, ערכאות הערעור דנות וידונו, וכל אלה עולים בזמן שיפוטי יקר, שיכל להיות מנוצל טוב יותר, למניעת עבירת תעבורה חמורות (כולל עבירות של שכרות קשה). שוב, אם העונש היה מדרגי בהתאם לרמת השתיה, סביר להניח שרבים המנהלים דיונים על עבירה זו, היו נוטלים על עצמם את האחריות ולא מנהלים את ההליכים. 30. ניתן כמה נתונים רק לשם ההבהרה. כיום (אוגוסט 2009) ישנם בתי משפט לתעבורה בישראל שהדיונים בהם יתקיימו לראשונה בשנת 2011 (על עבירות מהשנים 2008-2009). גם אם יחלו הדיונים בשנת 2011 יסתיימו לאחר מכן. איזה תועלת ציבורית יש ממשפט תעבורה שמסתיים כמה שנים לאחר שהתחיל? ודוק, מדובר בבתי משפט עמוסים לעייפה שהישיבות בהן מתקיימות מבוקר עד ערב. השופטים יושבים שעות ארוכות וכורעים תחת העומס אך אין להם כל סיכוי לסיים את ההליכים בזמן סביר. 31. בעייתיות זו גדלה לאור העובדה שמדובר בעונש דרקוני של שנתיים ימים ואפילו הייתה החריגה מהכמות המותרת שולית להפליא. ההיגיון מחייב כי בעבירה מעין זו יהיה עונש מינימום 'מידתי' בהתאם לגובה השכרות הנמדדת. מי ששכרותו גבוהה יש הצדקה לעונש מינימום של שנתיים ואף יותר. הקביעה הגורפת של עונש מינימום של שנתיים מקשה מאוד. נכון הוא כי עקרונית ניתן להטיל על מי ששכרותו גבוהה עונש פסילה גבוה יותר, אך היחס בין ענישת השיכורים הכבדים לאלו השיכורים מחמת החזקה, הוא בעייתי. 32. קושי זה מתעורר כשעומדים אנו על העובדה כי הסכנה לציבור בשכרות נמוכה זהה לסכנה בדיבור בטלפון עם דיבורית. הכיצד ניתן להפריד בין שתי פעולות המסכנות את הציבור? האחת מותרת לחלוטין והשנייה נענשת בשנתיים פסילה. אין העונש מידתי וקשה לראות בכך מדיניות המגנה על הציבור ומונעת שכרות. מהו 'הפרופיל' של 'הנהג העבריין' הממוצע שמואשם בעבירה של נהיגה בשכרות? 33. בית משפט זה ראה מאות נהגים (אם לא יותר) שהואשמו בנהיגה בשכרות. אכן, מצאנו נהגים שנהגו ברמת שכרות גבוהה ומסוכנת. הללו ברור שידעו על מצבם והתעלמו ממנו. היו גם נהגים שסובלים מבעיית שתייה כללית ובכל זאת נהגו. אולם ניתן לומר שאלו המיעוט דווקא. 34. רובם הגדול של הנהגים/נהגות שהובאו לפני הם בחורים/בחורות צעירים שיצאו לבילוי עם חבריהם. כמות האלכוהול שצרכו לא הייתה גבוהה. בדיקות המאפיינים שערכה להם המשטרה היו תקינות וחלקם לא יכלו לדעת בדיוק את רמת שכרותם. הרבה מאוד מהם סברו בכנות כי שתו במידה המאפשרת להם להמשיך לנהוג, וכאמור, לא הייתה להם כל דרך לדעת את רמת שכרותם. 35. מספר רב מהם, אם לא רובם, הם אנשים חיובים, נורמטיביים לחלוטין, שומרי חוק, ללא עבר פלילי וברוב המקרים גם ללא עבר תעבורתי משמעותי. הם הפנימו את העבירה וברור כי עתה ייזהרו משנה מונים מנהיגה כזו. מדובר באנשים בראשית דרכם שלחלקם השלילה מהווה פגיעה קשה בהכנסתם ובאורח חייהם. על עונשי המינימום שנוח להתעלם מהם 36. התביעה טענה לפני בתוקף פעמים רבות כי רצון המחוקק ברור וחד משמעי הוא כי עונש המינימום יהיה עונש מינימום, כפשוטו. ממילא תהיה דעת בית המשפט, ו/או דעת התביעה אשר תהיה, יש לפעול במדויק בהתאם לרצון המחוקק. נסיבות מיוחדות הן רק למקרה הספציפי והמאוד יוצא דופן. 37. אכן, יש טעם רב בגישה זו וקשה להתעלם ממנה. אולם צריך לזכור שאפילו התביעה איננה עומדת אחרי טענתה זו וכשנוח לה מתעלמת היא מעונשי המינימום, ונסביר. פקודת התעבורה כידוע מבוססת על פקודה מנדטורית ישנה שתוקנה למעלה מתשעים פעם טלאים טלאים. היא מלאה בעונשי מינימום שונים, שנחקקו בזמנים נפרדים, לתכליות שונות, ולא בהרמוניה. גם החיקוקים האחרים הקשורים לתעבורה אינם אחידים. התוצאה היא שיש עונשי מינימום רבים שהתביעה עצמה לא מתייחסת אליהם ונזכיר רק שניים מהם. 38. סעיף 65(א) לפקודת התעבורה קובע כי "נוהג רכב המתקרב למפגש מסילת ברזל ואינו עוצר רכבו לפני המסילה באחת הנסיבות המפורטות להלן, או שהוא ממשיך בנסיעתו לאחר שעצר, כל עוד קיימות הנסיבות האמורות, דינו - מאסר שלוש שנים ולא פחות מחודש". למרות שהחוק מדבר על עונש מאסר של לפחות חודש (ואפשרות של עד שלש שנות מאסר) הרי התביעה לא ביקשה ואיננה מבקשת עונש של מאסר בפועל על עבירה זו. ומעולם (עד כמה שזכרוני איננו מטעה אותי) לא ערערה כדי לבקש עונש של מאסר בפועל למרות עונש מאסר המינימום. 39. דוגמא אחרת היא סעיף 2(ב) לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], תש"ל-1970 הקובע כי מי שנוהג ללא ביטוח חובה ברכב צריך בית המשפט: "לפסול אותו מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה כאמור בסעיף 36א לפקודת התעבורה, או לפסלו מקבל או מהחזיק רשיון רכב לסוג מסויים של רכב או לרכב מסויים, לתקופה שלא תפחת משנים-עשר חודש, זולת אם ראה להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר מנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין" 40. אלא שבית משפט זה (כמו גם כל בתי המשפט לתעבורה בכל הארץ) יכול להעיד עליו כי אין איש שאפילו מציע עונש זה של שנה פסילה על היעדר ביטוח. ושוב, מעולם, ונדגיש שוב לעולם לא ערערה התביעה ואיננה מערערת בטענה כי מדובר בעונש מינימום שאין לסטות ממנו. 41. יוצא אם כן שהטענה שיש לדבוק במצוות המחוקק ולהטיל את עונש המינימום נטענת על ידי התביעה לא תמיד ולא בכל העבירות אלא בעבירות שנושאות חן וחסד לפני התביעה. אמור מעתה, אין כוונת התביעה כי יש צורך תמיד להיצמד לעונשי המינימום, אלא שיש להיצמד אליהם בעבירות שהתביעה רוצה ביקרן. ממילא מוזרה טענת התביעה כי יש לפרש בצמצום את כוונת המחוקק לסטייה מעונשי המינימום. העובדה שהתביעה עצמה איננה עקבית ובעבירות מסוימות מתעלמת בבירור מדרישת המינימום של המחוקק, מחלישה מאוד טענה זו. 42. מכל אלה עולה כי יש מקום שבית המשפט יתערב בעונשי המינימום אם השעה יפה לכך וכי יפרש בהרחבה את הנסיבות המיוחדות שבעטיין יעשה בית המשפט כן. והכל בהתאם למטרת המחוקק שהשאיר בכוונה תחילה את הסמכויות בידי בית המשפט. נדגיש כי ישנם נהגים שמן החובה והצדק לפסלם לתקופה ארוכה. הללו הם נהגים שעצם הימצאותם על הכביש מסוכנת לציבור. נהגים הנוהגים בצורה פחזנית ורשלנית כשיטה בוודאי שיש לפוסלם לתקופות ארוכות (ובמידה וינהגו בפסילה לשולחם למאסר אחרי מנעול ובריח). מטרת הענישה במקרה של אלו איננה הרתעה אלא מניעת עבירות וסכנות עתידיות. אולם חלק גדול מנאשמי השכרות אינם מסוכנים לציבור, והמשך נהיגתם איננו מסכן אחרים, כפי שהזכרנו למעלה. אשר על כן, לגבי אלו ראוי לשקול אמצעי ענישה חילופיים. מהו העונש ההולם לכן במקרה שלפנינו 43. כל מה שכתבנו ואמרנו עד עתה היה במקרה הכללי. אולם כידוע בשיטתנו, הענישה היא אינדיבידואלית ולכן נפרט את המקרה שלפנינו. הנאשם מר השאם שויש (להלן "הנאשם"), נהג ביום 22.8.08 ברחוב האומן בירושלים. בבדיקת נשיפה שנערכה לנאשם, נמצא כי ריכוז האלכוהול בליטר אוויר נשוף הינו 355 מקרוגרם כמות העולה על המותר בחוק (שהוא 240 מקרוגרם). 44. תסקיר שירות המבחן הוא חיובי מאוד לגבי הנאשם וקבע כי מדובר באדם נורמטיבי שומר חוק העומד להינשא בקרוב. הרשעת התעבורה האחרונה שלו הייתה בשנת 2003 ומעולם לא היה מעורב בתאונת דרכים כלשהי. את העבירה עבר לאחר ששתה משקה אחד והיה בטוח ומשוכנע כי זה איננו משפיע על יכולתו. שירות המבחן אף בנה לנאשם תכנית של"ץ של 250 שעות בה יעסוק במתנ"ס "לב העיר" בתפקידים שונים. 45. אשר על כן, לאור כל מה שכתבתי למעלה, נראה לי כי זה המקרה המתאים שבו ישתמש בית המשפט בסמכותו להפחית את עונש המינימום מסיבות שיירשמו. סוף דבר 46. לסיכומו של דבר, לאחר ששמעתי את הצדדים וטיעוניהם, האזנתי בקשב רב לטענות התביעה, ולאחר ששקלתי את האינטרס הציבורי במניעת נהיגתם של נהגים שיכורים, ולאור הכמות הנמוכה והשפעותיה על הנהיגה הזהות למעשה לדיבור בטלפון נייד, אני דן את הנאשם כדלהלן: פסילה בפועל של 6 חודשים בניכוי חודש פסילה מנהלית שריצה. הנאשם הפקיד רישיונו בהסכמה ביום 2.4.09 והפסילה תחשב ביום זה. 250 שעות שירות לתועלת הציבור, אותם יבצע במתנ"ס לב העיר. השירות יבוצע תוך שנה מהיום, והפיקוח יעשה על ידי שירות המבחן. במידת ויהיה צורך משינוי מקום ההשמה, שירות המבחן יבצע את השינוי וידווח על כך לבית המשפט. הנאשם מוזהר כי אם לא יעמוד בתנאי השירות, ייאלץ בית המשפט להפקיע את השל"ץ ולגזור את דינו מחדש. למרות שלא הוטל עליו עונש של מאסר על תנאי, הנאשם מוזהר שהעונש המקובל על נהיגה תחת השפעה בפעם השנייה הוא מאסר בפועל. ושוב נחזור ללא לאות על קריאה למחוקק לשנות את הענישה בעבירות שכרות ובמידה ויש צורך בעונשי מינימום, לקבוע מדרג של עונשים בהתחשב ברמת האלכוהול הנמדדת. 47. צורך זה במדרג אף מתחזק כיום לאור הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (הגדרת שיכור), התשס"ט - 2009. על פי הצעת חוק זה שהוצעה על ידי חבר הכנסת חמד עמאר ואח', הרי קבוצה של נהגים (כולל נהגים עד גיל 24, נהגי אוטובוס, נהגים חדשים ועוד), תחשב כנוהגת בשכרות אם יימצא בדמה אלכוהול ברמה כלשהי. על פי המצב הנוכחי, המשמעות היא כי מי שהרים כוסית במסיבה כלשהי, או שתה מכוסו של אביו בקידוש ויצא לנהיגה קצרה ייפסל לשנתיים. 48. אפשר כמובן להתווכח על הצעה מעין זו, ומן הסתם המחוקק ידון בה בכובד ראש, אך דומה שקשה לקבל כי בכל רמה שהיא ייפסל הנהג לשנתיים ימים. אשר על כן, מן הראוי כי המחוקק ישקול בדחיפות מדרג ענישה בהתחשב ברמת האלכוהול הנמדדת. שוב, המחוקק ריבון להחליט כפי שימצא לנכון, אך אינני בטוח שכוונת המחוקק בעניין זה הייתה עונש ללא כל מדרג. המזכירות תשלח העתק גזר הדין לצדדים ולשירות המבחן. העתק מגזר הדין יישלח לעו"ד ברק לייזר מהנהלת בתי המשפט על מנת שידאג להעבירו ליועץ המשפטי של הכנסת בהתאם לנוהג המקובל. זאת בהתייחס להערות שהועלו בסעיפים 47-48 ואף קודם לכן. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום מהיום.משפט פלילימשפט תעבורהשכרותמשקאות משכרים / אלכוהול