עקרון פומביות הדיון הנו אחד מעקרונות היסוד שבשיטת המשפט בישראל: "כבר נאמר ש"אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר ואור המנורה הוא השוטר הטוב מכולם"; ובלשונו של שופט בית המשפט העליון האמריקאי, Louis Brandeis, “Sun light is said to be the best of disinfectants; electric light is the most efficient policeman”... . עשיית משפט צדק אינה יכולה להיעשות במחשכים; וכמו ש"חוק נסתר" אינו חוק (סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948), כך "משפט סתר" אינו משפט. הצדק צריך לא רק להיעשות כי אם גם להיראות קבל עם ועדה ... . אם אינו נראֶה יש לחשוש שגם אינו נעשֶה. משום כך עקרון פומביות הדיון הוא 'גורם בלעדיו אין לאמון, שרוחש הציבור לרשות השופטת'...". [בג"צ 4841/04 מחאג'נה נ' בית המשפט המחוזי בחיפה, פס' 5 לפסק דינו של כבוד השופט טירקל (לא פורסם, , 24.6.04)] מכאן, שבית המשפט לא יורה בנקל על סגירת הדלתיים, ויעשה כן בהתאם לחריגים הקבועים בדין, שאף הם יפורשו בצמצום [ד"ר יצחק לובוצקי סדר הדין במשפט העבודה, פרק 12 ע' 29 (2004); כמו כן - ע"ע (ארצי) 584/08 פלונית - אלמונית, פס' 12 (לא פורסם, , 24.5.09)]. פגיעה בעקרון פומביות הדיון דורשת מבית המשפט התייחסות לשתי שאלות [ע"פ (עליון) 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל, פס' 16 (לא פורסם, , 5.4.06)]: האחת, האם מתקיימת עילה שבדין העשויה להוות בסיס לבקשה [ע"א (עליון) 2800/97 ליפסון נ' גהל, פ"ד נג(3) 714, 719 (1999). להלן- עניין ליפסון]; והשנייה, האם השיקולים השונים מצדיקים את הפגיעה בעיקרון. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עקרון פומביות הדיון: לפנינו בקשה לקיום דיון בדלתיים סגורות בתביעה שהוגשה על ידי עו"ד [להלן- התובע]. התובע הועסק כעו"ד במשרד עורכי הדין גורניצקי ושות' [להלן- הנתבעת]. כתב התביעה טוען בתמצית כי עיקר עבודתו של התובע בנתבעת היה בתיק שבו הצליח התובע להפחית ללקוח של הנתבעת [להלן- הלקוח] סך משוער של 70 מיליון ש"ח משומת מס מורכבת בתחום המיסוי הבינלאומי. לטענת התובע נערך הסכם בין הצדדים שלפיו ישולם לתובע בגין עבודתו המאומצת בתיק האמור בונוס בשיעור 1.25% מסך חסכון המס. הסכם זה נערך לאחר סיום יחסי העבודה עם הנתבעת. לטענת התובע הפרה הנתבעת את ההסכם, ומכאן התביעה. בבקשה זו טוענת הנתבעת לקיומם של חריגים לעקרון פומביות הדיון בענייננו, ומבקשת כי בית הדין יורה על קיומו של דיון בדלתיים סגורות בתביעה שהוגשה נגדה. לטענת הנתבעת שני חריגים מתקיימים בעניין הנדון. החריג הראשון קבוע בהוראות פקודת מס הכנסה ביחס להליכי שומה בפני מס הכנסה, ולפיהם תוכנם של הליכי שומה בפני רשויות המס והליך הערעור על החלטת רשויות המס בפני בית המשפט המחוזי חסוי ולא יידון בפומבי. אם כך לגבי הליכים שבהם הנישום הוא בעל דין, קל וחומר בעניין הנדון שבו הנישום כלל אינו צד להליך המשפטי וצד שלישי (הוא התובע) מבקש לחשוף מידע הנוגע להליך השומה. החריג השני קבוע בהוראות החוק המקנות הגנה למידע החוסה תחת חיסיון עו"ד-לקוח. כתב התביעה כולל פרטים באשר לשירותים המשפטיים שסיפק המבקש ללקוח, לרבות תוכנן לכאורה של חוות דעת באשר לסיכויי ההליך המשפטי מול פקיד השומה. פרטים אלו חוסים תחת חיסיון יחסי עו"ד-לקוח המעוגן בסעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971) [להלן - פקודת הראיות] וסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 [להלן - חוק לשכת עורכי הדין]. לטענת הנתבעת, איזון ראוי בין זכותו של התובע לנהל את תביעתו לבין זכותו של הלקוח לחיסיון פרטי הליך השומה ולחיסיון התקשורת בינו לבין עורך דינו מחייב קיום דיון בדלתיים סגורות תוך איסור פרסום פרטיו. איזון זה משרת אף תכליות ציבוריות וחברתיות רחבות כמו למשל הגנה על מעמדו של חיסיון עו"ד-לקוח והבטחת סודיות הפרטים הנמסרים על ידי נישום לרשויות המס. זאת ועוד: סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 [להלן- חוק בתי המשפט] מאפשר איסור פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, בין היתר כדי למנוע פגיעה חמורה בפרטיות של בעל דין, עד או אדם ששמו הוזכר בדיון. הפרת חיסיון הליכי השומה ו/או חיסיון עו"ד-לקוח תגרום לפגיעה חמורה בפרטיותו של הלקוח. מכאן, שאף לאור הוראות חוק בתי המשפט יש להורות על קיומו של הדיון בדלתיים סגורות. לטענת הנתבעת, ההתנגדות לניהול ההליך בדלתיים סגורות הִנה ניצול לרעה של ההליך המשפטי והיא נובעת מרצונו של התובע להגביל את הגנתה של הנתבעת. מטרת הבקשה לדיון בדלתיים סגורות אינה מניעת הצגת טענות ומסמכים בפני בית הדין, אלא מתן האפשרות לצדדים להעלות בפני בית הדין כל טענה וראיה רלוונטיים. כך הנתבעת תהיה חופשייה להתגונן מפני טענותיו של התובע וזאת מבלי חשש כי זכויותיו ופרטיותו של הלקוח ייפגעו. אשר לטענת התובע בדבר פרסום הסדר הפשרה עם רשויות המס, משיבה הנתבעת כי כדי להפריך את טענותיו של התובע בדבר חלקו ותרומתו להליך שנוהל מול רשויות המס ולתוצאתו נדרשת התייחסות לפרטים רבים ורגישים יותר מעבר לנתונים שפורסמו בדו"חות הכספיים ובאמצעי התקשורת. כך למשל נדרש מידע על פעילותו העסקית של הלקוח וצדדים רביעיים הקשורים בפעילות עסקית זו; מידע שנכלל במסמכים ודברים בעל פה שהוכנו והוחלפו בין הנתבעת לבין לקוח במסגרת השירות המשפטי ולצורך הליך ההשגה על שומת המס. כל אלו חוסים תחת החיסיון הקבוע בפקודת מס ההכנסה ותחת חיסיון עו"ד-לקוח. לטענת התובע, הלקוח הנו חברה ציבורית המפרסמת מדי רבעון דו"חות כספיים ביחס לפעילותה. בדו"חות אלו דיווחה החברה על המחלוקת עם רשויות המס בישראל, כשבדו"ח מיום 4.2.09 צוין במפורש סכום השומה המקורית ותוכן הפשרה שהושגה ואשר חסכה לחברה 21.8 מיליון דולר. כמו כן, במסיבת עיתונאים מיום 28.4.09 דיווחה החברה על הדו"חות הכספיים, שכללו את הכנסותיה, נכסיה ופרטי המחלוקת עם מס ההכנסה בישראל לרבות הפשרה שהושגה. ככל שאין סמכות מפורשת בחוק המאפשרת לבית הדין להורות על קיום דיון בדלתיים סגורות, על בית הדין לפעול בהתאם לכלל המחייב את פומביות הדיון. התובע הוסיף וטען כי חיסיון הליכי שומה חל בערעור על החלטת פקיד שומה המתנהל בבית המשפט המחוזי. אלא שההליך דנן אינו ערעור מס הכנסה. כמו כן, אין חיסיון על עצם קיומם של ההליכים, על הטענות המשפטיות שהועלו בהם ועל התוצאה הסופית. לטענת התובע, כתב התביעה אינו מפר את החיסיון שבין הלקוח לעורכי דינו בנתבעת. כתב התביעה לא כלל שום מידע שהוחלף בין הנתבעת והתובע לבין הלקוח, לא צוין כל פרט באשר לחוות הדעת שנמסרו ללקוח, לא פורטה הסיבה להפחתת השומה ולא ניתן כל מידע על הלקוח עצמו. מעבר לכך, חשבונות שנשלחו ללקוח, התשלומים ששילם והסכמי שכר הטרחה שנחתמו מול הלקוח אינם חסויים, ובוודאי שאך בשלם אין לקיים את כלל הדיון בדלתיים סגורות. עוד טען התובע כי אין כל פגיעה בפרטיות הלקוח, קל וחומר שעה שהסדר הפשרה עם רשויות המס ושיעורה פורסמו בדו"חות הכספיים של החברה ובאמצעי התקשורת. דיון והכרעה עקרון פומביות הדיון הנו אחד מעקרונות היסוד שבשיטת המשפט בישראל: "כבר נאמר ש"אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר ואור המנורה הוא השוטר הטוב מכולם"; ובלשונו של שופט בית המשפט העליון האמריקאי, Louis Brandeis, “Sun light is said to be the best of disinfectants; electric light is the most efficient policeman”... . עשיית משפט צדק אינה יכולה להיעשות במחשכים; וכמו ש"חוק נסתר" אינו חוק (סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948), כך "משפט סתר" אינו משפט. הצדק צריך לא רק להיעשות כי אם גם להיראות קבל עם ועדה ... . אם אינו נראֶה יש לחשוש שגם אינו נעשֶה. משום כך עקרון פומביות הדיון הוא 'גורם בלעדיו אין לאמון, שרוחש הציבור לרשות השופטת'...". [בג"צ 4841/04 מחאג'נה נ' בית המשפט המחוזי בחיפה, פס' 5 לפסק דינו של כבוד השופט טירקל (לא פורסם, , 24.6.04)] מכאן, שבית המשפט לא יורה בנקל על סגירת הדלתיים, ויעשה כן בהתאם לחריגים הקבועים בדין, שאף הם יפורשו בצמצום [ד"ר יצחק לובוצקי סדר הדין במשפט העבודה, פרק 12 ע' 29 (2004); כמו כן - ע"ע (ארצי) 584/08 פלונית - אלמונית, פס' 12 (לא פורסם, , 24.5.09)]. פגיעה בעקרון פומביות הדיון דורשת מבית המשפט התייחסות לשתי שאלות [ע"פ (עליון) 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל, פס' 16 (לא פורסם, , 5.4.06)]: האחת, האם מתקיימת עילה שבדין העשויה להוות בסיס לבקשה [ע"א (עליון) 2800/97 ליפסון נ' גהל, פ"ד נג(3) 714, 719 (1999). להלן- עניין ליפסון]; והשנייה, האם השיקולים השונים מצדיקים את הפגיעה בעיקרון. האם קמה עילה שבדין בענייננו? הנתבעת טוענת לקיומם של שלושה חריגים: (א) החריג ה-1 - פקודת מס הכנסה כאמור, טוענת הנתבעת כי יש להורות על סגירת הדלתיים בענייננו לאור הוראות פקודת מס הכנסה הקובעות כי הליך ערעור על החלטת רשויות המס בפני בית המשפט המחוזי יהיה חסוי ולא יידון בפומבי [סעיף 154 לפקודת מס הכנסה]. מבקשת הנתבעת ללמוד מהוראה זו שנקבעה לגבי בעל דין, לגבי ענייננו שבו עומד במרכזה של המחלוקת עניינו של הלקוח שכלל אינו נמנה על בעלי הדין. אלא שאין ללמוד מההליך המצוין בפקודת מס ההכנסה לענייננו. הפקודה מתייחסת לערעור על החלטת פקיד שומה. ערעור זה נשמע בבית המשפט המחוזי, כשבמהלכו מוצגות ראיות ונשמעות עדויות ביחס לפרטי השומה. בעניין שלפנינו המחלוקת כלל איננה שומת המס, כי אם שאלת חבותה של הנתבעת בתשלום הבונוס לתובע. טענותיו של התובע בעניין זה נסמכות על הסכם שלטענתו נכרת בין הצדדים. אמנם, הטענה היא כי תשלום הבונוס ניתן בגין חלקו של התובע בהפחתת שומת המס של הלקוח, אלא שבשלב זה אין אנו נדרשים למהות השומה. (ב) החריג ה-2 - חיסיון עו"ד-לקוח עוד טוענת הנתבעת כי כתב התביעה כולל פרטים אודות טיב השירות שסופק ללקוח. לטענתה, משפרטים אלו חוסים תחת חיסיון עו"ד-לקוח, הרי שקמה עילה להורות על קיום הדיון בדלתיים סגורות. לטעמנו, בשלב זה של הדיון לא הוכיחה הנתבעת את תחולתו של חיסיון עו"ד-לקוח בענייננו. תיאור התיק שבגִנו התעוררה המחלוקת מופיע בסעיפים 18-30 לכתב התביעה. עיון בהם מעלה כי התובע ציין את עצם פגישותיו עם הלקוח ועם רשויות המס. כמו כן, הם כוללים תיאור של המאמצים שהשקיע התובע (לטענתו) בתיק של הלקוח, לרבות עצם הכנת ההשגה על שומת המס שלו. כתב התביעה אינו מפרט את תוכנה של ההשגה. אין בכתב התביעה תיאור של תוכן הפגישות של התובע עם הלקוח והרעיונות שהועלו בהן, ואין בו פירוט בדבר תוכנן של חוות הדעת שהועברו ללקוח. כבר נפסק כי פעולות הנעשות עבור הלקוח, לרבות התוצר של השירות שניתן לו, אינם פרטים חסויים [ב"ש 227/83 מירון נ' מדינת ישראל, פ"מ תשמ"ה(1) 62, 70]. מעבר לכך שהנתבעת לא עמדה בשלב זה של הדיון בנטל ההוכחה בדבר תחולתו של חיסיון עו"ד-לקוח בענייננו, הרי שהיא לא הצביעה על כל מקור שבדין המאפשר להורות על קיום דיון בדלתיים סגורות לאור תחולתו של החיסיון. אכן, החיסיון מקורו בדין (חוק לשכת עו"ד ופקודת הראיות), אלא שדין זה אינו כולל הוראה המאפשרת לבית הדין לסגור כליל את דלתות הדיון. ככל שהנתבעת מבקשת לעשות שימוש בטענת החיסיון לגבי תוכנן של ראיות או עדויות ספציפיות, היא רשאית לעשות כן במהלך הדיונים. טוענת הנתבעת כי בכתב התביעה מועלות טענות באשר לחלקו של התובע במתן השירותים המשפטיים ללקוח. ברי שכדי להפריך טענות אלה, נדרשת חשיפת פרטי השירות המשפטי שניתן ללקוח וכאן טמונה הפגיעה בחיסיון עו"ד-לקוח. אלא שמדובר בפגיעה אפשרית. לא וודאית. לא די בטענה כללית ביותר בדבר חיסיון עו"ד-לקוח שחל על טענות הגנה עתידיות כדי לאפשר את הפגיעה בעיקרון פומביות הדיון. (ג) החריג ה-3 - פגיעה בפרטיות בבקשתה לקיום דיון בדלתיים סגורות נסמכת הנתבעת על הוראת סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט המאפשרת איסור פרסום של הדיון במקרה של פגיעה חמורה בפרטיות של בעל דין, עד או אדם ששמו הוזכר בדיון. לטענת הנתבעת יש לראות בהפרה אפשרית של חיסיון הליכי השומה וחיסיון עו"ד-לקוח כפגיעה חמורה בפרטיות הלקוח, ובהתאם לכך להורות על קיום הדיון בדלתיים סגורות ואיסור פרסום על פרטיו. אלא שהוראת סעיף 70(ד) מהווה היבט נוסף של עיקרון פומביות הדיון, ואינה מהווה עילה לקיומו של דיון בדלתיים סגורות. כך למשל ייתכן כי דיון שייערך בדלתיים סגורות לא יחסה תחת צו איסור פרסום, וזאת כדי לאזן את הפגיעה בעקרון הפומביות. לבית המשפט ניתן שיקול דעת להורות על פרסום הליך שהתנהל בדלתיים סגורות, לרבות פסק הדין, ובכך להביא לידיעת הציבור את אשר נסתר ממנו בשל ההחלטה על סגירת הדלתות [לעיל, עניין ליפסון, בע' 718]. יתרה מכך: משכתב התביעה אינו מפרט את תוכן הפגישות עם הלקוח ואינו כולל את תוכן ההשגה על שומת המס ולאור פרסום הסדר הפשרה בדו"חות הכספיים של הלקוח ובאמצעי התקשורת, הרי שלא הוּכחה פגיעה חמורה בפרטיותו של הלקוח לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט. לאור כל האמור ומשלא נמצאה עילה שבדין לחרוג מעיקרון פומביות הדיון, הבקשה לקיומו של הדיון בדלתיים סגורות - נדחית. לאור הסכמת המשיב בתשובתו, ימחק שם הלקוח מהתשובה וכן יוצאו מהתשובה המסמכים המזכירים את שמו. כעולה מהחלטתי מיום 13.7.09, יוגש כתב הגנה עד ליום 15.8.09. המשיבה תשלם לתובע הוצאות שכ"ט עו"ד בגין בקשה זו בסך של 4,000 ₪ בצירוף מע"מ וזאת בתוך 30 יום מהיום. עקרונות משפטייםדיון בדלתיים סגורותפומביות הדיוןדיון