ערעור על השעיית עובד מדינה

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת רשות ערעור על השעיית עובד מדינה: השופטת נילי ארד 1. לפני בקשת רשות ערעור המכוונת נגד החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה, על שדחה את עתירתה של המבקשת לצו מניעה זמני לעיכוב החלטת נציב שירות המדינה להשעותה מעבודתה. רקע עובדתי לכאורי 2. המבקשת, אחות במקצועה, עובדת כ- 30 שנה במשרד הבריאות בתפקיד מפקחת אזורית של תחנות בריאות המשפחה ומרכזת ועדת אלימות לשכתית בלשכת הבריאות בעכו מחוז צפון (להלן גם: העובדת). 3. ביום 3.7.08 הוגשה קובלנה משמעתית נגד העובדת על כך שהשתתפה בהפגנת מחאה באום אל פחם נגד פעולת צה"ל מיום 4.3.08. במהלך ההפגנה נשאה העובדת שלט עליו רשום בערבית "ילדי היטלר רוצים לבצע אותו דבר בילדי עזה" תוך שהכריזה בשידור טלביזיה בערוץ 1 כי "העם הציוני שוחט את האחים שלנו בעזה" (להלן: האירוע). ביום 13.7.08 הוגשה נגד העובדת תובענה משמעתית בגין האירוע על פגיעה במשמעת שירות המדינה, המהווה הפרת משמעת לפי סעיפים 17(1),(2) ו- (3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963. בו ביום הודיעה נציבות שירות המדינה לעובדת, כי עקב הגשת התובענה נגדה נשקלת אפשרות להשעותה מהעבודה. החלטת ההשעיה 4. בהחלטה מיום 7.8.08 ולאחר שהעובדת הגישה טיעוניה, הודיע לה נציב שירות המדינה, על החלטתו להשעותה מעבודה החל ביום 10.8.08 "עד תום ההליכים המשמעתיים נגדך או עד להחלטה אחרת" כשעיקר טעמיו באלה: הדברים הכתובים בשלט בו אחזה העובדת והתבטאותה בראיון לכתב ערוץ 1 המיוחסים לה באישום "נשאו אופי חמור ביותר בתוכנם ובסגנונם שהם אינם בבחינת ביטוי תרבותי לגיטימי כי אם ביטוי מעליב ותוקפני שיש בו כדי לערער את אימון הציבור ולפגוע בתדמית השירות הציבורי" ובמעשיה יש כדי לפגוע בעמיתיה לעבודה הנמצאים במחיצתה. נבחנו טענות העובדת ובהן: דיות הראיות, עבירות ללא קלון, המעשים המיוחסים לה בוצעו שלא במסגרת עבודתה, חלוף הזמן ממועד ביצוע אותם מעשים, במהלכו המשיכה לעבוד, והתחייבותה שלא להשתתף בהפגנה או ראיון תקשורתי או באסיפה פוליטית ללא אישור הממונים עליה. בנוסף, נשקלו נסיבותיה האישיות ופועלה רב השנים במשרד הבריאות. על רקע זה הודיע הנציב לעובדת החלטתו במסגרתה צוין כך: "לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, כמתחייב מאופיין של העבירות המיוחסות לך, החלטתי, במסגרת סמכותי לפי סעיף 47 לחוק, להשעותך מעבודתך בשירות המדינה, וזאת בין היתר לאור חומרת המעשים המיוחסים לך הבאים לידי ביטוי לא רק בעצם התבטאותך הפוליטית הפומבית, אלא בעיקר בעצם תוכנו של הביטוי שיש בו כדי לפגוע בצורה אנושה במשמעת שירות המדינה, בתדמיתו של השירות הציבורי כנאמן הציבור ובעמיתיך לעבודה, וכן על-מנת לשמור על מעמדו ותדמיתו של השירות הציבורי. שקלתי גם אפשרות העברתך לתפקיד אחר, אך נוכח חומרת המעשים המיוחסים לך כמפורט לעיל, החלטתי לא לנקוט בצעד זה" (להלן: החלטת ההשעיה). 5. העובדת הגישה לבית הדין האזורי בחיפה (השופט נוהאד חסן ונציגי ציבור מר שמואל וייצנר ומר יגאל צדוק; בשא 5534/08, עב 2672/08 ), בקשה למתן צו מניעה זמני לעיכוב החלטת ההשעיה. במסגרת הדיון בבקשה, הסכימו הצדדים כי בית הדין האזורי "ישעה" מתן החלטתו בצו הזמני "עד להחלטת הנציב בעניין פנייתה של המבקשת בכל הקשור למצוקה הכלכלית בה היא שרויה, עניינים אשר לא נבחנו ע"י החלטת הנציב ביום 7.8.08, וזאת מפאת העובדה כי לא הועלו טענות אלו קודם לכן בעניין זה ע"י המבקשת ובאת כוחה" (להלן: הטיעונים המשלימים). 6. הנציב נתן דעתו לטיעונים המשלימים בדבר הנסיבות "האישיות, הכלכליות והבריאותיות" של העובדת ומשפחתה, וביום 26.8.08 החליט להשאיר את החלטת ההשעיה על כנה, תוך שהודיע לעובדת כך: "ער אני להשלכות השעייתך, נוכח נסיבותיך האישיות, אולם שומה עלי להעדיף שיקולים כלליים של טובת שירות המדינה ושמירה על תדמיתו בפרט נוכח האישום החמור המיוחס לך ואשר יש בו כדי לפגוע בצורה אנושה במשמעת שירות המדינה ובתדמית השירות. לעניין טענותייך בדבר מצבך הכלכלי הקשה, הריני להפנותך לאפשרות להגדלת שכרך בתקופת ההשעיה, בהתאם להוראות סעיף 49 לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963". החלטת בית הדין האזורי מושא הבקשה 7. בית הדין האזורי דחה את עתירתה של העובדת תוך שקבע, כי לא נמצא "ולו באופן לכאורי, כל פגם בהליך שהוביל להשעיית המבקשת, שכן בטרם ניתנה ההחלטה בעניינה, זומנה המבקשת כדין וניתנה לה הזכות וההזדמנות להשמיע טענותיה ובהתאם לדין, בית המשפט ובית הדין בכללו, לא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעת הרשות המוסמכת, כל עוד לא נפל פגם היורד לשורשו של דבר וכל עוד ההחלטה במתחם הסבירות". במסגרת החלטתו, ציין בית הדין האזורי כך: "המבקשת בעצמה מודעת ואף מודה כי הכיתוב בשלט הינו ביטוי פוגע (ויש פסול בהבעת דעה - באופן זה), בשל המשמעות המשתמעת ממנו - ולמעשה מדבריה ניתן גם להסיק כי היא מודעת לכך שפרשנותו של האדם הסביר את הכתוב על השלט, טומן בחובו את הקשר המיידי בין צ.ה.ל. כזרוע שלטונית של המדינה, למחנות ריכוז ולפעולות הרג והשמדת קורבנות השואה". "המבקשת כחלק מתפקידה משמשת כ'מרכזת ועדת אלימות לשכתית בלשכת הבריאות' מתוקף היותה ממלאת תפקיד זה, שאין צורך להכביר במילים את מידת כח ההשפעה שלה, לפיכך היה מצופה כי תשקול ולו לרגע קט - האם המטרה מקדשת את האמצעים. עובדה זו מראה בשלב הלכאורי, את הקשר בין התפקיד אותו היא ממלאת, לבין המעשים המיוחסים לה שבגינם הוחלט להגיש כנגדה תובענה משמעתית ולהשעותה מהעבודה עד לתום בירור התובענה או כל החלטה אחרת". הוסיף בית הדין והטעים, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המדינה "שכן, החלטת הנציב בעניינה של המבקשת, עניינית, מנומקת, מבוססת על פסיקה רלוונטית ומשקפת את הכללים שהותוו על ידי המופקדים על המשמעת בשירות הציבורי"; חלוף הזמן ממועד המעשים המיוחסים לה ועד המועד בו הוחלט על השעייתה "נוצל לשם בירור העובדות והראיות של צוות אגף החקירות שהוביל בסופו של דבר להגשת כתב התובענה, מה שמעיד לכאורה, על התנהלות ההליכים המשמעתיים כנגד המבקשת בסבירות ומידתיות". אשר לטענות המבקשת כנגד חוקיות הוראות המגבילות את חופש הביטוי של עובדי המדינה ציין בית הדין כי "לטענה זו אין מקום במסגרת הליך השימוע מאחר והנציב מופקד על יישום הוראות החוק והתקנות ואין זה מסמכותו לבחון את חוקיות הוראות התקשי"ר והחוק" (להלן: החלטת בית הדין האזורי). הבקשה למתן רשות ערעור טיעוני הצדדים 8. לאחר שניתנה, בהסכמת המדינה, הארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור, הגישה העובדת את הבקשה המונחת לפני (בשא 616/08), כשעיקר טענותיה באלה: אשר לאירוע גופו. מדובר בהתבטאויות "פוליטיות באירוע חד פעמי, העומדות בכל מבחני חופש הביטוי ואינן מהוות עבירה פלילית כלשהי"; "אין כל קשר בין ההתבטאויות המיוחסות למבקשת לבין עבודתה, הן לא נעשו במסגרת או במהלך עבודתה, הן אינן קשורות למהות תפקידה ואינן מופנות אל מי מהעובדים או אל מי מהממונים עליה... ההתבטאויות אף אינן מופנות כנגד פעולות בהן נוקט משרד הבריאות או מדיניותו"; בהתייחס לנימוקים שביסוד החלטתו של בית הדין האזורי. אלה "נוגדים את המבחנים שנקבעו בפסיקה למתן סעדים זמניים", משהוכיחה "כי קמה לה זכות שבדין לחופש עיסוק, לחופש הביטוי, הזכות לכבוד, הזכות להליך הוגן והזכות לשוויון" ומשהצביעה בטיעוניה על "פגיעה ממשית בזכויות יסוד חוקתיות" שתיגרם לה עקב ההשעיה; על כך הוסיפה וטענה, כי "לא עשתה כל שימוש בתפקידה או במקום עבודתה לצורך הביטוי הפוליטי ולא היה כל קשר בין הביטוי לבין תפקידה של המבקשת בשירות הציבורי ואף לא למשרד הבריאות בו היא עובדת"; כי "לא נמצא כל תקדים" להשעיה עובר לקביעת אשמתו של העובד בבית דין משמעתי "בגין ביטוי פוליטי וזאת למרות ריבוי המקרים בהם השתתפו עובדי מדינה בהפגנות ובפעולות מחאה נגד מדיניות הממשלה, כגון אלה שנערכו בהקשר לתוכנית ההתנתקות"; לטענתה, בית הדין האזורי "לא התייחס כלל בהחלטתו להעדרה של ודאות קרובה לפגיעה ממשית באינטרס ציבורי מוגן" בהעדר קשר ישיר בין התבטאויותיה לתפקידה. משנסיבות האירוע המיוחס לה אינן מהוות עבירה פלילית, אין לנקוט נגדה בהשעיה "קודם לקביעת אשמה"; בנוסף: "החלטת ההשעיה אינה מפרטת כל תשתית ראייתית, ולו לכאורית, לקביעות הכלולות בה בדבר הפגיעה בשירות הציבורי ואף לא מסבירה כיצד התבטאויות באירוע חד-פעמי שארע כחצי שנה קודם לכן, כאשר במהלך כל אותה תקופה המשיכה המבקשת בעבודתה ומילאה את תפקידיה בהצלחה יכולות לגרום כעת לפגיעה כה קשה בשירות הציבורי המחייבת את השעייתה של המבקשת"; וכי "התכלית היחידה של החלטת ההשעיה היתה הענשתה של המבקשת ענישה מוקדמת בגין התוכן המרגיז של הביטויים שיוחסו לה"; החלטת הנציב אינה עונה על מבחני המידתיות בהיעדר קשר בין התבטאויותיה ובין התפקיד שהיא ממלאת ולא נבחנה "באופן רציני" אפשרות העברתה לתפקיד אחר; וכי בנסיבות העניין מאזן הנוחות פועל לטובת הסעד המבוקש. 9. המדינה התנגדה לבקשה למתן רשות ערעור תוך שתמכה בהחלטת בית הדין האזורי על טעמיה והוסיפה וטענה: "חופש הביטוי אינו מקנה למבקשת הגנה מפני השעיה"; "אמירת ביטויים כפי שעשתה המבקשת פוגעים בוודאות קרובה ביותר פגיעה קשה בתדמית השירות הציבורי ובאמון שהציבור רוחש לו" ו"מקומם של ביטויים כאלו לא יכירם בקרב עובדי ציבור, ולא משנה מה עיסוקם הספציפי". המבחן לצורך השעייתה "אינו הפגיעה בעבודה הספציפית ובתפקיד המסוים שממלאת המבקשת בשירות הציבורי" אלא עומדת לבחינה "מידת הפגיעה בתדמיתו של השירות הציבורי ובמידת האמון שהציבור רוחש לו אם המבקשת שהתבטאה כפי שהתבטאה תיוותר במקום עבודתה". זאת, מש"השירות הציבורי המעניק שירותים לכל פלגי האוכלוסייה וגווניהם חייב להיות נקי מכל רבב של פניות פוליטיות, זו או אחרת, בוודאי בטונים צורמים כל כך של קיצוניות"; ה"פגיעה בתדמית השירות הציבורי תהא אנושה אם עובדי מדינה יופיעו בתקשורת או בהפגנות ויתבטאו באופן בוטה, מעליב, קיצוני ופוגעני נגד מדיניות הממשלה או עניינים רגישים"; החלטת הנציב "מנומקת כדבעי, בגדר מתחם הסבירות וממלאת את מטרת ההשעיה" ונשענת על "הנסיבות החמורות של המקרה" ותפקידה של המבקשת ונימוקיו סבירים ומעוגנים בדין. עוד טענה המדינה, כי בדין קבע בית הדין האזורי כי "לא יבוא בנעלי הרשות המחליטה ולא ישים שיקול דעתו במקום שיקול דעתו של הנציב"; כי לא הוכח פגם בהתנהלותו של הנציב ולזכותו חזקת התקינות של המעשה המינהלי; אשר למאזן הנוחות, ככל ש"תבוטל ההשעיה תהא זו פגיעה קשה בתדמית השירות הציבורי ובפעילותו, על כל משמעויותיה, לרבות האמירה ביחס לעובדים אחרים שעלולים להבין כי על התבטאות כזו חריפה, בוטה ומעליבה אין משעים מהעבודה"; וכן : "מבחינה כלכלית אין מדובר בפגיעה של ממש למבקשת, כיוון שהמבקשת זכאית לקבלת שכר" ונזק כספי אינו בלתי הפיך; "המבקשת לא הוכיחה כהוא זה כי קיימת מגמה של אפליה או כי היא הופלתה כלפי אחרים"; חלוף הזמן ממועד האירוע ועד להשעיה "נוצל במיוחד כדי לברר לעומקן את העובדות והראיות העומדות נגד המבקשת" וחלוף הזמן כשלעצמו מלמד על מידתיות וסבירות החלטת הנציב. דיון והכרעה 10. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בהחלטה מושא הבקשה ובטיעוני הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות וכי אין ליתן רשות ערעור כמבוקש. טעמי לכך אפרט להלן. 11. ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ובהחלטתה בדבר מתן צו מניעה זמני, או אי נתינתו - אלא אם כן נמצא כי החלטת הערכאה הדיונית מבוססת על טעות בדין או בעובדה [ברע 571/07 מהא בלאן - המועצה המקומית כפר כנא, 24.9.05; דב"ע נה/247-3 מנהל המרכז הרפואי שערי צדק - ד"ר אורלי פרט, פד"ע כט(1) 244]. במקרה הנדון, לא נמצא כל טעם משפטי המצדיק סטייה מכלל זה. בנוסף על כך, בית דין שלערעור אינו נוהג להתערב בקביעות עובדתיות לכאוריות [ברע 651/08 אורון שפלטר השכלה פיננסית בע"מ - ניר בולדור, , 10.12.08]. בענייננו, הגיע בית הדין האזורי למסקנה לכאורית לפיה בהתבטאותה הפומבית והפעילה של העובדת, הביעה עמדה פוליטית מובהקת בעלת אופי חריף ביותר, בתוכנה ובסגנונה. בממצאים אלה אין להתערב. 12. אף לגופם של דברים אין לקבל את טיעוניה של העובדת. הלכה פסוקה היא מיני כבר, כי מתוקף מעמדו ותפקידו, חלה על עובד הציבור החובה להימנע מהשמעה בפומבי של עמדות ודעות בעלות גוון פוליטי מובהק בסגנון בוטה, כדי שלא ייפגע אימון הציבור בשירות הציבורי ותכליתו. בפרשת גדעון ספירו [עש"מ 5/86 גדעון ספירו נ' נציבות שירות המדינה, פ"ד מ(4) 227 (להלן: עניין ספירו)] הטעים הנשיא מ' שמגר: " עובד הציבור צריך לשמור בעיני הציבור על תדמית ניטראלית, שאינה משועבדת להשקפה פוליטית מוגדרת. נזקק אליו הציבור כולי, על כל זרמיו וגווניו, ולא רק אלה המזדהים עם השקפותיו. ואם הוא נוטל חלק בוויכוחים פוליטיים פומביים, במיוחד בסגנון קיצוני ומיליטאנטי, נוצר הסיכון, שחלק מן הציבור לא יראה בו עובד של הכלל שהוא נטול פניות, אלא את מי שמשרת רק השקפה פוליטית מוגדרת או אך מסגרת פוליטית מסוימת, וככל שהסגנון חריף יותר, תתחזק התחושה, שהעובד נכון לשרת רק מטרות בעלות גוון מוגדר, הנראות לו כנכונות. במלים אחרות, תדמיתו של עובד כחסר פניות וכחסר העדפות פוליטיות, המשרת את הציבור כולו, נעלמת עקב עוצמת מעורבותו הפוליטית הפומבית ועקב השמעתה ברבים של הביקורת בעלת הגוון הפוליטי המובהק על מדיניות הממשלה או נטילת חלק בוויכוח פוליטי פומבי תוך צידוד בגישה פוליטית פלונית. אצל אלה שאינם מזדהים עם השקפותיו תפחת הנכונות לפנות אליו. קרי, הוא שולל מן הציבור הזכאי לעובדי ציבור חסרי פניות את האמון והביטחון בהעדר הפניות הפוליטיות של השירות, מערער את הנכונות להיזקק לשירות הציבורי ופוגע באמון הכללי בו. ... מתעוותת גם התדמית של השירות הציבורי, שהרי אין לטשטש את התחומים בין שירות המדינה, שאינו חלק ממערכת ארגונית פוליטית-מפלגתית אלא נחלתו של כלל הציבור, לבין ארגונים פוליטיים. החיץ בין אלה חייב להיות ברור, והזדהות קולנית ברבים של העובד עם קו מפלגתי-פוליטי או עם זרם פוליטי גוררת אחריה השפעות, שהשלכתן על תדמיתו של שירות המדינה כולו". הוסיפה השופטת ד' בייניש בפרשת גרשון תירם [ער"ם 1430/05 גרשון תירם נ' עיריית תל אביב, , 7.11.05] ועמדה על המגבלות והסייגים החלים על עובד ציבור בחופש הבעת הדעה והביקורת בנסיבות, בהן נוצרת ודאות קרובה של נזק או של פגיעה בשירות הציבורי או באינטרסים אותם הוא משרת, תוך שציינה כך: " עובד ציבור בחר במשרה בה טמון מניה וביה העדר פניה פוליטית. משרה ציבורית ופעילות של תועמלן פעיל וקולני, המטיף למען השקפה פוליטית מובהקת, אינם מתיישבים זה עם זה. הפגיעה נובעת כאן הן מעצם העיוות של התדמית של השירות הציבורי והן מן הפגיעה ביכולת הפעולה של השירות הציבורי". דברים אלה טובים ונכוחים אף ביישומם על המקרה שלפנינו. מן החומר שהובא לפני עולה, כי לכאורה, אין לקבל כנורמה כשרה ומקובלת את התבטאויותיה של העובדת באירוע הנדון וסגנונן החריף, מפאת הפגיעה הקשה העולה מהם בתפקודו הראוי של השירות הציבורי [השוו: ער"מ 259/96 מוחמד ג'מיל שמא נ' מועצה מקומית תמרה, פ"ד נ(1) 837, 842]. העובדת אף הסכימה לכאורה לפוגענות הדברים אותם הביעה באירוע. דבר העולה מתצהירה בו ציינה, כי אילו הייתה מוּדעת לתוכנו של השלט לא הייתה מחזיקה בו באירוע "...בגלל המשמעות הפוגעת והמשתמעת ממנו". אף אין לקבל את טענת העובדת כי אין להשעותה מן הטעם שהתבטאויותיה באירוע לא היו במסגרת העבודה. כללי המשמעת לפי חוק המשמעת חלים על עובד המדינה, בין אם ביצע את העבירה במסגרת עבודתו הרגילה, או בתחום אחר עליו חלים אותם כללים. אף אין "הכרח בקיום קשר בין מהות הפונקציות הרגילות של העובד לבין העבירה שבעטייה הוחלט על ההשעיה. ההשעיה באה למנוע פגיעה מתמשכת במשמעת, פגיעה, שסיבתה בעבירה המשמעתית המיוחסת לעובד ולמהותה, ולאו דווקא לקשר בין הפונקציות הרגילות של העובד לבין העבירה. האפקט המשמעתי שבהשעיה נובע מאופייה של העבירה ולא מביצועה במסגרת דל"ת האמות של תפקידו הרגיל של העובד" [בג"ץ 2899/91 מדינת ישראל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מה(5) 335ף, 337-338]. הנה כי כן, החלטת הנציב עולה לכאורה, בקנה אחד עם העקרונות שהותוו בהלכה הפסוקה. 13. אף החלטתו של בית הדין האזורי בשלב המקדמי של ההליך, בדין יסודה. לעניין מהות הסעד המבוקש - ההחלטה להשעות עובד בשל הגשת אישום פלילי או משמעתי ובחינת חוּמרתו של האישום, מסורה לשיקול דעתו המקצועי של הנציב, בהתאם למדיניות הננקטת על ידו, במסגרת הסמכות המוקנית לו בדין [השוו: עע 1487/04 נציב שירות המדינה - שרה אהרון, , 21.11.04]. וכלל נקוט הוא, כי בביקורתו השיפוטית על החלטת הנציב, לא יתערב בית הדין לעבודה ולא ישים שיקול דעתו תחת שיקול דעתו של הנציב בהחלטת ההשעיה, אלא במקרים קיצוניים וחריגים בהם מתקיימת פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי או חריגה מכללי המשפט המינהלי. הדברים נכונים לתובענה בהליך העיקרי כמו גם בעתירה לסעד זמני [בשא 673/08 מדינת ישראל-משרד החינוך - עליא רחאל, , 31.12.08 (להלן: עניין עליא רחאל); בש"א 415/08 נציבות שירות המדינה - חיים בונן, , 14.7.08; עע 478/07 שוקי ויטה - מדינת ישראל, , 3.3.08; עע 1584/04 נציבות שירות המדינה - סאמיה עזאם, , 11.9.05]. במקרה שלפנינו, נתן בית הדין האזורי דעתו לכלל השיקולים הנדרשים לעניין תוך שקבע, כי בהחלטת ההשעיה בחן הנציב את השיקולים לחומרה ולקולא, לרבות: מהות תפקידה של העובדת; חומרת האישומים המיוחסים לה ומידת הפגיעה בציבור; דָיוּת הראיות ומשקלן "כראיות מינהליות"; הוותק הרב שצברה בשירות המדינה; נסיבותיה האישיות, אפשרות העברתה לתפקיד אחר; והשיקולים המנחים בהלכה הפסוקה לעניין הענקת סעד זמני לרבות מאזן הנוחות. אף זאת ייאמר, כי השיקול של חלוף הזמן מתחילת החקירה ועד להגשת התובענה המשמעתית, אין בו כדי להצדיק התערבות בית הדין האזורי בהחלטת ההשעיה וביטולה [עניין עליא רחאל]. כך בהליך העיקרי, על אחת כמה וכמה בהליך לסעד זמני. מסקנת הדברים היא, כי העניין הנדון לפני, אינו נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות בית דין שלערעור בהחלטת בית הדין האזורי במסגרת סעד זמני, בביקורתו השיפוטית על החלטת ההשעיה של הנציב. סוף דבר 14. החלטתו של בית הדין האזורי מעוגנת היטב בממצאיה העובדתיים, הלכאוריים, וביישום הדין עליהם ואין להתערב בה. אשר על כן, נדחית הבקשה לרשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי. המבקשת, גב' ג'והיינה חוסיין תשלם למדינה הוצאות הבקשה בסך 3,500 ש"ח בתוך 30 יום, שאם לא כן ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ערעורהשעיה מעבודההשעיהעובדי מדינה