קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עתירה בנושא הסעות תלמידים: 1. עותרים 1 עד 21 הנם תושבי שכונת מורשה (מוסררה) בירושלים והוריהם של 33 ילדים הלומדים בגן ילדים ובבתי ספר בשכונות הגבעה הצרפתית ורמת אשכול. עותרים 22 עד 46 הנם תושבי שכונת רמת שלמה בירושלים והוריהם של 39 ילדים הלומדים בבית ספר בשכונת רמות א'. המרחק של כל בתי הספר משכונות מגורי העותרים עולה על 3 קילומטרים. משכך מחויבת עיריית ירושלים, בתוקף היותה רשות החינוך המקומית, להעמיד לרשות העותרים אמצעי תחבורה משכונות מגוריהם לבתי הספר. זאת בהתאם להוראת תקנה 7(ב)(3) לתקנות לימוד חובה וחינוך ממלכתי (רישום), תשי"ט-1959 (להלן - תקנות לימוד חובה), לפיה: "אם אין בידי רשות חינוך מקומית להעמיד את המרחק בין בית-הספר לבין מקום מגורי התלמידים כאמור בפיסקאות (1) ו-(2)" - היינו: לא יותר משני קילומטרים עד לכיתה ד', ולא יותר משלושה קילומטרים מכיתה ה' ומעלה - כי אז "רשאית היא לקבוע בתחום שיפוטה אזורים גדולים יותר, ובלבד שקיימת בהם תחבורה ציבורית לתלמידים הגרים בקצות האזורים, או שרשות חינוך מקומית תאפשר תחבורה כאמור; אין התחבורה הציבורית מספקת ומתאימה לילד פלוני - תקבע רשות החינוך המקומית הסדרי תחבורה נאותים אחרים עבורו". 2. עד סוף שנות ה-70 פעלו בשכונת מורשה בתי ספר. מאז סגירת בתי הספר בשכונה, לפני כשלושה עשורים, העמידה העירייה לרשות ילדי השכונה שירותי הסעות מאורגנות לבתי הספר הרשמיים מחוץ לשכונה בהם הם לומדים. כך פעלה העירייה גם לגבי ילדי שכונת רמת שלמה הלומדים בבתי ספר רשמיים מחוץ לשכונה, מאז הקמתה לפני כ-13 שנה. בסוף שנת 2008 החליטה העירייה להפסיק החל משנת הלימודים תש"ע (1.9.09) את ארגון ההסעות לתלמידי שתי השכונות הלומדים בחינוך הרשמי הרגיל. ההחלטה נומקה בשיקולים תקציביים וברצונה של העירייה להפנות את הכספים אשר באמצעותם מומנו עד כה ההסעות, לטובת תכניות חינוכיות לכלל תלמידי העיר. הודעה על הפסקת ההסעות נשלחה למנהלי בתי הספר בחודש דצמבר 2008. בין היתר נאמר בה כי הורה העומד בקריטריונים להשתתפות העירייה בהוצאות הנסיעה של ילדו בתחבורה הציבורית, יוכל להגיש בקשה מתאימה. בעקבות בקשות שהפנו הורים אל העירייה למציאת פתרונות חלופיים ראויים בתחבורה הציבורית, החליטה העירייה בסוף חודש אוגוסט להמשיך את מערך ההסעות המאורגנות עד ליום 1.10.09. החל מיום זה הופסקו ההסעות המאורגנות בבוקר של ילדי העותרים 1 עד 21, והם נדרשים לעשות את דרכם לגן ולבתי הספר באמצעות קו אוטובוס חדש של "אגד" (מס' 748) שהותאם במיוחד עבור תלמידי שכונת מורשה הלומדים בשכונות הגבעה הצרפתית ורמת אשכול. מסלול החזרה של ילדי העותרים 1 עד 21 אחר-הצהריים מבתי הספר לשכונת מורשה מתבצע עדיין באמצעות הסעה מאורגנת, מאחר שטרם נמצא עבורם פתרון של תחבורה ציבורית בשעות אלו. ילדי העותרים 22 עד 46 נדרשים מאז יום 1.10.09 לעשות את דרכם אל בית הספר וממנו באמצעות קו סדיר של "אגד" (מס' 37) העובר בין השכונות רמת שלמה ורמות א'. 3. בעתירה, שהוגשה ביום 16.10.09, דורשים העותרים שבית המשפט יורה לעיריית ירושלים ולמשרד החינוך לחדש את שירותי ההסעות המאורגנות לילדיהם. לטענת העותרים, בחירתה של העירייה בפיתרון של תחברוה ציבורית אינה חוקית. כך, בראש ובראשונה, משום שאין זה סביר לאלץ הורה לשלוח את ילדו לבית ספר מרוחק בהעדר בית ספר רשמי בשכונת מגוריו, ובה בשעה לצפות שאותו הורה יסכים שילדו, לרבות ילד רך בשנים הלומד בגן חובה או באחת הכיתות הנמוכות של בית הספר, ייסע ללימודים בתחבורה ציבורית ויחצה כבישים לבדו, על כל הסיכונים הכרוכים בכך. בנסיבות אלה טוענים העותרים כי החלטת העירייה להעדיף פיתוח תכניות חינוכיות נוספות על פני הדאגה לבטיחות התלמידים, איננה סבירה ומהווה הפרה של חובתה על פי חוק לימוד חובה, תש"ט-1949, להעמיד לרשות התלמידים מוסדות חינוך נגישים. טענה נוספת של העותרים הנה שהמשיבות הפרו הבטחה שלטונית להעמדת שירותי הסעות מאורגנות לתלמידי השכונות מורשה ורמת שלמה: מורשה - כנגד הסכמת תושביה בשעתו לקידום תכנית האינטגרציה במסגרתה נסגרו בתי הספר שפעלו בשכונה; רמת שלמה - במסגרת אכלוס השכונה, שרובה הוקצתה לציבור החרדי, באזור מיוחד שנועד לזרם הציונות הדתית. לדברי העותרים, נפל פגם גם בהתנהלות של משרד החינוך, האחראי על אכיפת חוק לימוד חובה ובפועל משתתף במימון מחצית עלות ההסעות המאורגנות בירושלים. 4. המשיבות דוחות טענות אלו. העירייה (משיבה 1) טוענת כי אין עליה כל חובה חוקית לקיים הסעות מאורגנות לתלמידי החינוך הרגיל, אליו משתייכים ילדי העותרים, אלא רק לתלמידי החינוך המיוחד ותלמידים בעלי מוגבלויות. מלכתחילה לא הועמדו הסעות מאורגנות לילדי השכונות בירושלים הנאלצים ללמוד בבתי ספר של החינוך הרגיל בשכונות אחרות במרחק העולה על הקבוע בתקנות לימוד חובה, וילדים אלה נסעו לבתי הספר בתחבורה ציבורית או באמצעות התארגנויות של ההורים. קבוצה קטנה בלבד של כ-1,000 תלמידי החינוך הרגיל המתגוררים בשכונות מסוימות, נהנו משירותי הסעה מאורגנת בהתאם להסדר היסטורי שנעשה עם תושבי אותן שכונות לפני עשרות שנים. החלטת העירייה בסוף שנת 2008 להפסיק הסדר זה נועדה להפנות את עלות ההסעות המאורגנות של קבוצת התלמידים הנזכרת (כ-3.5 מליון ₪ לשנה) לתוכניות חינוכיות עבור כלל תלמידי העיר, וכן לשמור על השוויון בין תלמידי החינוך הרגיל בעיר, שרובם לא נהנו עוד קודם לכן מהסעות מאורגנות מטעם העירייה. לטענת העירייה, ההחלטה התקבלה לאחר עבודת מטה מעמיקה ומושכלת. הודעה על ההחלטה נמסרה למנהלי בתי הספר ולהורי התלמידים זמן רב לפני הפסקת ההסעות המאורגנות, כך שהיה להורים די והותר זמן על מנת להיערך למצב החדש. העירייה סבורה כי פתרונות התחבורה הציבורית שנמצאו עבור ילדי העותרים הנם ראויים וסבירים. בכל מקרה העירייה מצהירה כי תמשיך לפעול לשיפור הפתרונות ככל שיתעורר צורך בכך. המדינה (משיבה 2) טוענת כי משרד החינוך אינו אחראי על ארגון הסעות לבתי הספר אלא רק משתתף במימון ההסעות שמארגנת רשות החינוך המקומית, בהתאם לאמות מידה שנקבעו לעניין זה בחוזר מנכ"ל משרד החינוך. רשות החינוך המקומית אינה מחויבת לארגן הסעות לתמידי החינוך הרגיל אלא יוצאת ידי חובה גם בסידור תחבורה ציבורית לבתי הספר. לא זו בלבד שעיריית ירושלים הייתה רשאית, לדעת משרד החינוך, להחליט כי ילדי העותרים ייסעו לבתי הספר בתחבורה ציבורית, אלא שעיריית ירושלים אינה היחידה הנוהגת כך וכמוה נוהגת עיריית תל-אביב, שגם בה עיקר הסעות התלמידים מתבצע בתחבורה ציבורית. 5. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לא מצאתי מקום להתערבות של בית המשפט בהחלטת המשיבות. כפי שטוענים העותרים בצדק, זכותו החוקית של כל ילד לחינוך חינם כוללת בתוכה גם את חובתן של הרשויות להבטיח את נגישותו של התלמיד לבית הספר. על כך נאמר בבג"ץ 5108/04 אבו גודה נ' שרת החינוך, פ"ד נט(2) 241, 248: "אין די בהצהרה לפיה מוסדות חינוך קיימים. צריך להבטיח כי אלה יהיו נגישים לתלמידים המבקשים ללמוד בהם". אלא שהנגישות אינה מחייבת הסעות מאורגנות, וניתן לקיימה גם באמצעות תחבורה ציבורית. כך מורה תקנה 7(ב)(3) לתקנות לימוד חובה. לא זו בלבד שתקנה זו מתירה לרשות החינוך המקומית "לקבוע בתחום שיפוטה אזורים גדולים יותר, ובלבד שקיימת בהם תחבורה ציבורית לתלמידים הגרים בקצות האזורים", אלא שמורה היא כי הפתרון של תחבורה ציבורית לתלמידים הגרים במרחק העולה על 2 קילומטרים (עד כיתה ד') או 3 קילומטרים (מכיתה ה') מצוי בדרגת עדיפות ראשונה. חובתה של רשות החינוך המקומית למצוא פתרון תחבורתי אחר, שאינו תחבורה ציבורית, לתלמידים כאלה, ניעורה לפי התקנה רק אם "אין התחבורה הציבורית מספקת ומתאימה לילד פלוני". כך גם מורה חוזר מנכ"ל משרד החינוך (תשסז/8(ג) משנת 2007, בסעיף 2.7(ג) סיפא): "רק במקרים שאין בהם מענה להסעה בקווי תחבורה ציבורית יהיה אפשר לבצע את ההסעות בתחבורה מאורגנת (ברכב שכור של חברות/משרדי הסעה)". 6. טענות העותרים נגד סבירותה של הסעת ילדים קטנים בגילאי גן חובה ומעלה בתחבורה ציבורית, אינה אלא טענה נגד סבירותה של הוראת התקנה הקובעת את עדיפותה של דרך הסעה זו. ממילא, אין הטענה יכולה להקים עילה להתערבותו של בית משפט זה, שסמכותו העניינית אינה חלה על "עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות" (סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, תש"ס-2000). זאת ועוד. לפי פרט 3 לתוספת הראשונה לחוק, סמכותו של בית המשפט לענינים מינהליים לדון בעתירות העוסקות בעניני חינוך אינה חלה על "החלטת ממשלה והחלטת שר", והרי תקנות לימוד חובה הותקנו על ידי שר החינוך עצמו. אמנם, וכפי שקובעת תקנה 7(ב)(3), אין די בעצם קיומה של תחבורה ציבורית מאזור מגוריו של התלמיד אל בית הספר, אלא על אותה תחבורה ציבורית להיות "מספקת ומתאימה" לצרכי הילד. העותרים באים בטענות גם בהקשר זה. הם הגישו לבית המשפט שני סרטונים המתעדים את מהלך נסיעת ילדיהם למוסדות החינוך בתחבורה הציבורית, על מנת להוכיח כי נסיעה זאת כרוכה בבעיות קשות של בטיחות, צפיפות וחוסר נוחות, העושות פתרונות אלה לבלתי-סבירים. טענות אלו של העותרים ראויות לבירור, אולם לא במסגרת העתירה הנוכחית. עתירה זו הוגשה אמנם 16 יום לאחר הפסקת ההסעות המאורגנות, אך בשלב שבו ילדי העותרים נשארו בבתיהם ולא הגיעו ללימודים מתוך אקט של מחאה מצד ההורים-העותרים נגד החלטת העירייה (עמ' 35 לתשובת העותרים מיום 21.10.09). באותו שלב סברו העותרים כי חוזר מנכ"ל משרד החינוך מחייב את העירייה להעמיד לרשות ילדיהם שירותי הסעה מאורגנת. מסברה זו חזרו בהם העותרים מאוחר יותר. ילדיהם שבו ללימודים רק ביום 22.10.09, בעקבות החלטת בית המשפט מיום 20.10.09 בה נדחתה בקשתם לצו ביניים. גם אז, ילדי העותרים 1 עד 21 לא השתמשו בקו האוטובוס המיוחד שהועמד לרשותם אלא עד ליום 26.10.09 צעדו לבתי הספר ברגל. ממילא, במועד הגשת העתירה לא יכולים היו העותרים להסתמך על הסרטונים, המתעדים אירועים שכלל לא באו אז לעולם. כמו כן, לא הוגש על ידי העותרים תצהיר לאימות הסרטונים. יתר על כן, חובתם של העותרים למצות את ההליכים מול הרשות המינהלית חייבה אותם להקדים ולפנות אל העירייה ולהציג בפניה עוד לפני הגשת העתירה את ההשגות הקונקרטיות שיש להם בנוגע לשני קווי האוטובוס הרלוונטיים. אפשר שהעירייה, לאחר שהייתה בוחנת השגות אלו, הייתה פועלת לשינויים ולשיפורים כאלה ואחרים בקווים המיועדים להסעת ילדי העותרים. הגשת העתירה בשלב בו ילדי העותרים שבתו בבתיהם וכלל לא ניסו להשתמש בקווי האוטובוס שהועמדו לרשותם, אינה מאפשרת להוסיף תוך כדי ניהול העתירה טענות בנוגע להתנהלות קווי האוטובוס הללו, שלא הובאו בפני העירייה קודם להגשת העתירה ולא נבחנו על ידה. 7. החלטת העירייה להפסיק את ההסעות המאורגנות לילדי העותרים, לא הרעה את מצבם בהשוואה ליתר התלמידים בחינוך הרגיל בירושלים, אלא דווקא השוותה את ילדי העותרים אל ילדי השכונות האחרות בעיר, שמאז ומתמיד לא זכו להסעות מאורגנות לבתי הספר המרוחקים מחוץ לשכונות מגוריהם. כמו כן, לא הופרכה על ידי העותרים טענת המשיבות לפיה ההחלטה על הפסקת ההסעות המאורגנות לא הרעה את מצב ילדיהם בהשוואה לערים אחרות דוגמת תל-אביב. בשים לב לכך, ובהינתן קביעת התקנות בדבר עדיפותו של פתרון התחבורה הציבורית, אין לומר כי ההחלטה על הפניית ילדי העותרים לתחבורה ציבורית במקום הסעות מאורגנות הנה החלטה בלתי-חוקית או בלתי-סבירה שיש לבית המשפט עילה להתערב בה. 8. טענת ההבטחה השלטונית ראויה אף היא להידחות. הלכה מושרשת משכבר היא כי "להבטחת רשות שלטונית יכולה להיות רק נפקות מוגבלת, המתייחסת לתקופה נתונה; שהבטחה כזו לעולם איננה נתפסת כוויתור מצד הרשות על שימוש בסמכויותיה השלטוניות; ושלשום אזרח אין זכות קנויה בהמשך קיומה של מדיניות כלכלית המיטיבה עמו, ושהממשלה מחליטה לסטות ממנה" (בג"ץ 402/89 ההתאחדות לכדורגל בישראל נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד מג(2) 179, 182). רשות מינהלית רשאית לשנות את מדיניותה מפעם לפעם (סעיף 15 לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981), "ולא יישמע אדם בטענה ששם מבטחו בהסדר הקיים ושעל סמך זה קיבל על עצמו התחייבויות. אך ביטול כזה הוא צרת הרבים, ולזה, כנראה, כל אחד חייב להיות מוכן" (בג"ץ 298/70 ה' ג' פולק בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד כה (2) 3, 8). לאחרונה שב והבהיר בית המשפט העליון: "כלל הוא, כי רשות מנהלית רשאית לשנות את מדיניותה, כל עוד הדבר נעשה מעתה והלאה, וצפייתו של הפרט כי מדיניות אשר שרתה אותו בעבר, תמשיך ותשרת אותו אף בעתיד, אינה יוצרת לו זכות קנויה" (רע"פ 3676/08 זנו נ' מדינת ישראל, , מיום 27.7.09). אמנם כלל זה כפוף לחריג, באותם מקרים בהם הרשות המינהלית נתנה לאדם הבטחה שלטונית מחייבת (ראו לדוגמה בג"ץ 4383/91 שפקמן נ' עיריית הרצליה, פ"ד מו(1) 447, 454-455). אולם הוכחת קיומה של הבטחה שלטונית מחייבת אינה דבר של מה בכך. עצם החלתה של מדיניות מסוימת והתנהלות על פיה, אפילו במשך תקופה ממושכת, אינן עולות כדי הבטחה שלטונית מחייבת. בבג"ץ 135/75 סאי-טקס קורפוריישן בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד ל (1) 673, נקבעו מספר תנאים להשתכללותה של הבטחה שלטונית מחייבת: שנותן ההבטחה היה מוסמך לתתהּ; שההבטחה ניתנה על ידו בכוונה שיהיה לה תוקף משפטי; ושהמבטיח הנו בעל יכולת למלא אחרי ההבטחה. בחינת התקיימותם של תנאים אלה צריכה להיעשות בזהירות ובדקדקנות. "על ההבטחה השלטונית להיות מפורשת וברורה ולא מוטלת בספק, כנדרש מהתחייבות משפטית שאינה בגדר הצהרת כוונות גרידא" (בג"ץ 585/01 קלכמן נ' ראש המטה הכללי, פ"ד נח(1) 694, 706); "לא במהרה תחויב הקופה הציבורית מכוח הבטחה מינהלית. הרשות, ובתי המשפט, אמונים על כספי הציבור ואין הם בעלים לעשות בהם כרצונם. על כך טעונה טענה להבטחה מינהלית בדיקה קפדנית" (בג"ץ 3616/06 מנצור נ' משרד הפנים, , מיום 22.3.09). העותרים לא נקבו בשם של עובד או עובדי הציבור שנתנו, לטענתם, בשעתו את ההבטחות שילדי שכונות מורשה ורמת שלמה יוסעו לבתי הספר שמחוץ לשכונתם בהסעה מאורגנת דווקא ולא בתחבורה ציבורית. ממילא לא הוכח כי ההבטחה, ככל שניתנה, הייתה מלווה בכוונה ליתן לה תוקף משפטי, לא כל שכן תוקף שיעמוד לתקופה בלתי-מוגבלת של עשרות שנים (במקרה של שכונת מורשה) או של יותר מ-10 שנים (במקרה של שכונת רמת שלמה). העותרים גם לא הוכיחו כי נותן ההבטחה הנטענת היה בעל יכולת להסדיר הסעות מאורגנות לילדי שכונותיהם. אם כבר, ההיפך הוא הנכון: לעתירה צורף תצהיר של מר מוריס שניאור, ממנו ניתן להבין כי ההבטחה הנטענת ניתנה על ידי משרד החינוך; והלא לפי הדין העמדת פתרונות התחבורה לתלמידים נעשית על ידי רשות החינוך המקומית ולא על ידי משרד החינוך. 9. לאור כל האמור, העתירה נדחית. מובהר כי אין בדחיית העתירה כדי להשליך על שאלת מימון נסיעות ילדי העותרים בתחבורה הציבורית. סוגיה זו לא נדונה במסגרת העתירה, ולגביה שמורות לעותרים כל טענותיהם. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות. דיני חינוךהסעת תלמידים / ילדים