קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פטור מארנונה חברה ממשלתית ללא כוונת רווח: 1. עתירה כנגד החלטת הממונה על המחוז במשרד הפנים, שלא להעניק לעותרת פטור מתשלום ארנונה על פי פקודת מיסי העירייה ומיסי הממשלה (פיטורין), 1938 (להלן "הפקודה" או "פקודת הפיטורין"). 2. העותרת הינה חברה ממשלתית העוסקת בהכשרת צוערים כקציני ים לעבודה בצי הסוחר הישראלי. הבעלות בעותרת מחולקת בין ממשלת ישראל לחברות הספנות. על פי תצהירו המשלים של מנכ"ל העותרת, מר ירון צחר, עוסקת העותרת בהכשרת צוערים וקציני ים במספר מסלולים, ובהם מסלול מקצועות הסיפון, מסלול מקצועות המכונה, מסלול הכשרה לקצונה ימית הכולל לימודי תואר ראשון, ומסלול של השתלמויות מקצועיות. בכל שנה מכשירה העותרת כ-60 צוערים וקציני ים בקורסים העיקריים וכן מעניקה הכשרה לכ-700 משתלמים בהשתלמויות שונות. 3. העותרת מחזיקה בנכס בעיר עכו ברחוב יהושפט 7, המשמש אותה להכשרת הצוערים ולהשתלמויות השונות (להלן "הנכס"). העותרת אינה עוסקת בכל פעילות מסחרית ופועלת ללא כוונת רווח. 4. במשך כל השנים מאז החלה העותרת את פעילותה בנכס, בשנת 1971, ועד לשנת 1999 לא חויבה העותרת בתשלומי ארנונה עירונית לעיריית עכו וחלף זאת חויבה באגרת אשפה בשיעור של שליש מחוב הארנונה. ביום 9/9/1999 נשלחה לעותרת הודעה של הממונה על המחוז כי נמצא שהעותרת אינה עומדת בקריטריונים לקבלת פטור (נספח "ב" לתשובת העירייה) ומאותו מועד נדרשה העותרת לשלם את מלוא הארנונה. 5. חשוב להזכיר כי בין העותרת לבין עיריית עכו התנהלו הליכים בנוגע לחוב הארנונה. בין היתר הגישה העותרת כבר בשנת 1999 בקשה לבית משפט השלום לקבוע כי הינה פטורה מתשלום ארנונה (ת.א. (שלום חיפה) 13189/99) אולם ביום 3/11/99 הסכימה העותרת למחוק את תביעתה תוך שמירת זכותה לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה מתאימה. בהתאם ניתנה החלטה על מחיקת התביעה (החלטה מיום 3/11/99). 6. העותרת ניהלה מסכת התכתבויות והשגות בעניין חיובה בארנונה אולם תשובת העירייה במשך כל השנים היתה כי ההנחה שניתנה לעותרת עד לשנת 1999 נבעה מטעות. פניותיה של העותרת לממונה על המחוז לקבלת אישור לפטור על פי הפקודה נדחו, ועל כן פנתה העותרת לבית משפט זה. 7. העותרת טוענת בעתירתה כי הינה זכאית לפטור מתשלום ארנונה מכוח סעיף 4(א)(IV)(א) לפקודה, הנותן בין היתר פטור למוסד חינוך המשמש להכשרה מקצועית. לטענתה מתקיימים בה כל התנאים הנדרשים לקבלת הפטור. עוד טוענת העותרת כי מוסדות דומים בעיר עכו, כדוגמת בית הספר לקציני ים, המצויים בסמוך לנכס, זכו לקבלת פטור על פי הפקודה. העותרת מוסיפה וטוענת כי בקשתה נדחתה משיקולים זרים ובין היתר מפנה לדברי ראש העיר לשעבר, לפיהם הנכס דרוש לעירייה לשימושים אחרים. לבסוף טוענת העותרת כי במשך שנים ארוכות זכתה לפטור (אם כי שילמה אגרת אשפה) ועל כן נוצרה אצלה ציפיה להמשך קבלת הפטור. אעיר כי מלכתחילה טענה העותרת כי היא זכאית גם לפטור בהיותה מוסד "מתנדב לשירות הציבור", אולם חזרה בה מטענה זו בשל העדר סמכות עניינית. 8. המשיבות מצידן טוענות כי העותרת אינה ממלאת את הקריטריונים לקבלת פטור על פי הפקודה. כן טוענת העירייה כי בעבר הוענק לעותרת פטור חלקי עקב טעות, אולם משנתגלתה הטעות היה הכרח לתקנה. המשיבות מוסיפות כי דין העתירה להידחות גם בשל השיהוי הרב בהגשתה שכן כבר בשנת 1999 נמסרה לעותרת עמדתן. העירייה טוענת גם כי העותרת עשתה דין לעצמה ונמנעה מלשלם את חובותיה במשך שנים ועל כן יש לדחות את העתירה בשל העדר ניקיון כפיים. העדר ניקיון כפיים עולה גם, כך נטען, מהסתרת עובדות רלבנטיות לעתירה. דיון הטענות המקדמיות 9. המשיבות טענו כאמור שדין העתירה להידחות על הסף בשל השיהוי הרב בהגשתה ובשל חוסר ניקיון כפיים של העותרת, אשר עשתה דין לעצמה ונמנעה מתשלום ארנונה במשך שנים רבות (משנת 1999). דומני כי אין צורך להרחיב ולדון בטענות אלו, שכן כפי שאפרט להלן, סבורני כי דין העתירה להידחות לגופה. עם זאת אעיר כי לכאורה העתירה הוגשה בשיהוי רב, שהרי כבר בשנת 1999 נדחתה בקשתה של העותרת לקבלת הפטור על פי הפקודה. מנגד יש לזכור כי הלכה היא שזכויותיו וחובותיו של נישום החייב בתשלום מס (לרבות ארנונה) עשויות להיבחן כל שנה מחדש שהרי החיוב בכל שנת מס עומד על רגליו שלו (ראה למשל ע"א 10977/03 דור אנרגיה 1988 בע"מ נ' עיריית בני ברק (ניתן ביום 30/8/06)). זאת ועוד, מוסד אשר קיבל פטור עשוי לשנות את פעילותו ולאבד את זכאותו לפטור, ומאידך עשוי מוסד לשנות את אופי הפעילות ואף שבקשתו לקבלת פטור נדחתה בעבר, הוא עשוי לזכות בפטור בשנת מס מאוחרת יותר. 10. עוד ראוי להעיר כי יש לכאורה בסיס גם לטענת העדר ניקיון הכפיים. לכאורה במקרה הנדון, לוקה העתירה בחוסר ניקיון כפיים משני היבטים; הראשון הוא העדר פירוט כל העובדות, הפרטים וההליכים הנוגעים לעתירה והשני הוא עשיית דין עצמי. החובה לגלות לבית המשפט את כל העבודות והפרטים וההליכים הנוגעים לעתירה הוא אחד הכללים המרכזיים בתחום ניקיון הכפיים (לסקירה על הרקע על הכלל ראה למשל, אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי, עילות סף כרך 2 145-139, ובמיוחד 144-143 (2008)). ההיגיון בבסיס כלל זה הוא כי בהליך המינהלי בית המשפט לא שומע ראיות ולעתים אף נדרש ליתן החלטה במעמד צד אחד ומבלי שהתקבלה תשובת הצד השני, אי-פירוט כל העובדות מהווה ניצול לרעה של ההליכים וחוסר תום לב מצד העותר (ראה גם בג"ץ 421/86 אשכנזי נ' שר התחבורה, פ"ד מא(1) 409 (1987)); בג"ץ 299/88 אבו חיג'לי נ' ראש המועצה המקומית ג'לג'וליה, פ"ד מג(2) 862 (1988); בג"ץ 5498/03 מקמל נ' שר הביטחון, פ"ד נז(6) 97 (2003); בג"ץ 1439/08 ניצולת הקרטל בע''מ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים (טרם פורסם, , ניתן ביום 20.11.08)). העירייה צירפה לתגובתה מסמכים מהם עולה כי כבר ביום 29.9.99 סורבה לראשונה בקשת העותרת על-ידי הממונה על המחוז בבקשה למתן פטור מארנונה (נספח ב' לתשובת העירייה). מסיבה שלא הובררה על-ידי העותרת, לא צוינה פנייה זו בעתירה. מדובר בפרט מהותי ובעל רלוונטיות לסוגיה שמעלה העותרת ולא בשאלה זניחה או אינצדנטלית והיתה חובה עליה לגלותה. 11. כלל המשנה השני הנגזר מהחובה לבוא בידיים נקיות, אחריו לא מלאה העותרת, הינו האיסור על עשיית דין עצמי (שרגא ושחר לעיל, עמ' 147-148). במקרה הנוכחי הדבר מתבטא באי-תשלום חיובי הארנונה החל משנת 1999, פרט אותו הצניעה העותרת בעתירה, למרות שהודתה במסגרת התצהיר המשלים כי העירייה הגישה נגדה תביעה לתשלום חיובי הארנונה. מדובר בעשיית דין עצמי שכן, הפניה הראשונה של העותרת לממונה, בנוגע לפטור מארנונה והכרה כמוסד חינוך נעשתה כבר בשנת 1999, ולמרות שבקשת העותרת נדחתה, היא לא תקפה את החלטת הממונה עד אשר העירייה פנתה להליכי גבייה. 12. בתצהיר המשלים מודה העותרת כי בשנת 1999 קיבלה הודעה מהעירייה כי אינה זכאית לפטור או הנחה בארנונה ולטענתה בעקבות המכתב החל להתנהל משא ומתן בין הצדדים שנמשך עד לשנת 2006 (סעיף 24). למרות זאת, לא פעלה העותרת בשום הליך חוקי לתקיפת חיובה בארנונה, גובה החיוב או דחיית בקשתה לפטור על ידי הממונה. העותרת אף לא הציגה כל מסמך המעיד על הסכמת העירייה לדחיית תשלומי הארנונה עד להשלמת המשא ומתן. ויודגש, כי פקודת העיריות [נוסח חדש] או חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 לא קובעים מנגנון המעכב תשלום ארנונה במקרה של הגשת ערר על קביעתה, וברי כי מקום בו לא מוגש ערר ורק מתנהל משא ומתן, לא יכול הנישום להחליט שלא לשלם מבלי לקבל את הסכמת העירייה לכך (ראה גם פסק דיני בעת"מ (חי') 748/08 נעימה נ' רשות הרישוי לעסקים (ניתן ביום 7/6/09), שם דנתי בהרחבה בסוגית עשיית הדין העצמי). 13. עם זאת, הואיל והנני סבור כי דין העתירה להידחות לגופה, אמנע מלהכריע בטענות השיהוי והעדר ניקיון הכפיים ולא אדחה את העתירה על בסיס טעמים אלו. שינוי עמדת העירייה 14. העותרת מדגישה בהרחבה את העובדה כי מאז הקמתה בשנות ה-70 ועד שנת 1999 זכתה לפטור מתשלום ארנונה ובמקומו שילמה אגרת פינוי אשפה בשיעור של 1/3 משיעור הארנונה. כאן ראוי להזכיר כי ביום 27/3/00 ניתן פסק דין בית המשפט העליון ברע"א 1816/97 מדינת ישראל נ' עיריית חיפה, פ"ד נד(2) 16 (2000), בו נקבע כי אגרת פינוי אשפה היא במהותה ארנונה ועל כן גוף הפטור מתשלום ארנונה, יופטר גם מתשלום אגרת פינוי אשפה. 15. בעקבות פסק דין זה, ואף במהלך ההליכים בתיק האמור, החלו רשויות מקומיות לבחון את חיובי הארנונה לגבי גופים שונים אשר חויבו עד אותה עת בתשלומי אגרת פינוי אשפה בלבד. תוצאת בדיקה זו הוכיחה כי מתברר שגופים רבים אשר שילמו בעבר אגרת פינוי אשפה בלבד אינם זכאים לפטור מארנונה כלל ועיקר. במקרים מסוימים אף הוגשו תביעות כספיות, בין לתשלום יתרת ארנונה עבור השנים שעברו ובין תביעות להשבת אגרת האשפה ששולמה על ידי גופים פטורים (ראה למשל פסק דיננו בת.א. (חי') 3652/06 עיריית חיפה נ' חברת לינת הצדק בע"מ (ניתן ביום 23/12/07); ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' שירותי בריאות כללית (ניתן ביום 20/8/09)). 16. מכל מקום, הלכה היא כי מקום שרשות טועה ואינה גובה מס המגיע מהאזרח, אין לכפות עליה להמשיך בטעותה. אינטרס הציבור מחייב את תיקון הטעות שהרי הענקת פטור למי שאינו זכאי לכך, מטילה מעמסה כספית מיותרת על הציבור כולו (ראה ע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עירית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773, 783 (2002); ע"א 975/97 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת המים בע"מ, פ"ד נד(2) 433 (2000); יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך ב 1004 (תשנ"ו)). 17. לא היתה לפיכך כל מניעה כי עיריית עכו תבחן מחדש את חיוב הארנונה של העותרת ואם הגיעה למסקנה כי העותרת אינה זכאית לפטור מתשלום ארנונה, רשאית הינה לתקן את החיוב (יתכן שאפילו רשאית היתה לבצע תיקון רטרואקטיבי אולם עניין זה אינו חלק מההליך הנוכחי). הפטור על פי פקודת הפיטורין 18. ארנונה כללית המוטלת על בעלים ומחזיקים של נכסים בתחומי הרשויות המקומיות היא מס הנועד לממן את הוצאותיהן של הרשויות והוא מהווה את המקור העיקרי לתקציב הרשות. רשות מקומית אינה יכולה לפעול ללא תקציב ועל כן מחוייבת היא לגבות "מס" ממי שנהנה מפעולותיה. כך בע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח-תקוה, פ"ד מו(4) 778, 785 (1992) אומר בית המשפט, כי "[...]מטרתה העיקרית של הארנונה העירונית היא לאפשר מתן מכלול של שירותים לתושבי העיר [...]". השתתפות רחבה ושוויונית של כלל הנהנים משירותי הרשות, הינם על כן מאבני היסוד של החקיקה בתחום המיסוי המוניציפלי. כאמור בתי משפט חזרו ושנו פעמים רבות כי הענקת פטור או הנחה לפרט כלשהו מטילה מעמסה גדולה יותר על שאר התושבים. כך בבג"ץ 99 /6741 ארנן יקותיאלי נ' שר הפנים, פ"ד נה(3) 673, 685 (2001) אומר בית המשפט: מתוך שתושבי הרשות המקומית כולם נהנים משירותיה של העירייה, הדעת נותנת כי הכול יחויבו אף בתשלום ארנונה על-פי אמות-מידה מסוימות שתיקבענה. אכן, פטור או הנחה כי יינתנו לתושב או לתושבים, יחייבו אותם פטור והנחה - על דרך העיקרון - אחת משתי אלה: הכבדת עולה של הארנונה על התושבים האחרים; קיצוץ בשירותים הניתנים לתושבים, גם לאלה הנושאים בעול הארנונה במלואה או יצירת גירעון כרוני בתקציבי העירייה. על דברים אלו חזר בית המשפט לאחרונה בבג"ץ 4725/07 מרכז משען בע"מ נ' שר הפנים (לא פורסם, , ניתן ביום 7.8.08) שם אומר בית המשפט " תשלום הארנונה הוא הכלל והחריג לו הוא מתן פטור מארנונה. כפי שלגביית הארנונה חשיבות כלכלית רבה, גם למתן הפטור השלכות מקבילות" . ובבג"ץ 26/99 עיריית רחובות נ' שר הפנים, פ"ד נז(3) 97, 122 (2003) אומר השופט ריבלין "וזאת יש להדגיש, כי הקלה מתמשכת בארנונה על פלוני פירושה, על דרך העיקרון, הכבדה בארנונה על פלמוני". ובע"א 1842/97 עיריית רמת-גן נ' מנחמי מגדלי דוד רמת-גן בע"מ, פ"ד נד(5) 15 (2000), בעמ' 47: רשות מקומית מהווה מעין משק סגור להוצאות ולהכנסות, בוודאי כך במיזמים מיוחדים, שלעניינם נקבע במיוחד שהזורע בדמעה הוא אף שיקצור ברינה, שהנהנה הוא אף שיהא המממן. במשק סגור נקפיד ביתר על שוויון ועל צדק בהטלת חיובים ובהענקת זכויות, ולו משום שהקלה בחיוב המוטל על ראובן משמיעה מעצמה הכבדה - או הכבדה יחסית - של החיוב המוטל על שמעון, והענקת זכות-יתר ללוי שקולה כנגד גריעה - או גריעה יחסית - מזכותו של יהודה. על רקע דברים אלו פורשו בפסיקה הוראות הפטור מתשלום ארנונה בצמצום, על מנת להבטיח חלוקה שוויונית של נטל המס (ראה למשל, עע"מ 10673/05 מכללת הדרום, עמותה לקידום החינוך הגבוה באשדוד נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 31.12.07) (להלן: מכללת הדרום); עת"מ (י-ם) 8381/08 מכללת ליפשיץ נ' מנהל הארנונה בעירית ירושלים (ניתן ביום 5.1.09); עמ"נ (י-ם) 526/08 ישיבת מקדש המלך נ' מנהל הארנונה בעיריית ירושלים (לא פורסם, , ניתן ביום 28.12.08)). 19. עם זאת מצא המחוקק כי ישנן פעילויות בעלות אופי ציבורי שראוי לעודדן ולקבוע סייגים (פטורים) להחלת הוראות המיסוי המוניציפלי. פטורים והנחות עשויים להינתן על בסיס בקשות פרטניות או על בסיס מצב מיוחד של נכס (כגון נכס שניזוק), אולם הדין מכיר גם במתן פטורים לנישומים מיוחדים המקיימים פעילויות שזוכות לעידוד. הפטור העיקרי מצוי בהוראות פקודת הפיטורין, פקודה שנחקקה עוד בטרם הקמת המדינה. פקודת הפיטורין מעניקה פטור מתשלום ארנונה לנכסי נישומים שונים. סעיף 4 לפקודה מעניק פטור בתנאים לנישומים שונים אשר המחוקק מעוניין לעודד, ובהם מדינות זרות, עדות דתיות ומוסדות דתיים, אגודות צדקה ומוסדות חינוך. הנחת המחוקק הינה כי לנישומים אלו בשל מעמדם המיוחד ותפקידם הציבורי ראוי להעניק פטור מתשלום ארנונה (ראה הנריק רוסטוביץ ארנונה עירונית ספר ראשון 612 (מהדורה חמישית, רונית כהן כספי ושגיב חנין עורכים, 2001)). 20. הענקת פטורים לנישומים האמורים אינה מסורה לשיקול דעת הרשות המקומית והיא מחוייבת להעניק להם את הפטור ובתנאי שימלאו את תנאי הסעיף. על הקושי הנעוץ בקביעת הוראות פטור ללא שיקול לרשות עמד בית המשפט בבג"ץ 26/99 הנ"ל, אולם סוגייה זו אינה רלבנטית לענייננו. 21. משפרשנו את העקרונות הכלליים נפנה להוראות הפטור בסעיף 4(א)(IV)(4) לפקודת הפיטורין. סעיף זה מורה כדלקמן: למרות כל האמור בפקודת העיריות, 1934: - (א) ארנונה כללית לא תוטל על כל בנין או קרקע תפושה אשר: - [...] (IV) הבעלות והחזקה עליהם הן בידי כל מוסד-חינוך, בתנאי שהבנין או הקרקע התפושה משמשים לאותו מוסד-חינוך: - (א) כגן-ילדים, בית-ספר, סמינר או בית-ספר מקצועי, או (ב) כבית-חינוך לעוורים, לאילמים או לחרשים, או (ג) כספריה ציבורית; בתנאי כי לא יפטרו ממס כל בנין או קרקע תפושה שהבעלות והחזקה עליהם הן בידי כל מדינה או כל אדם המחזיק מטעם כל מדינה, או כל עדה דתית או מוסד דתי, אגודת-צדקה או מוסד-חינוך, אם אותה מדינה או אותה עדה דתית או אותו מוסד דתי, או אותה אגודת-צדקה או אותו מוסד-חינוך משתמשים בבנין או בקרקע התפושה לאיזה צורך שתכליתו הפקת ריווח כספי. סעיף זה הקובע פטור למוסדות חינוך מציב מספר תנאים לתחולת הפטור. מדובר בארבעה תנאים מצטברים: הנישום הינו "מוסד חינוך"; הבעלות וההחזקה בנכס שלגביו נתבקש הפטור מארנונה הן בידי מוסד החינוך; הנכס משמש את מוסד החינוך לאחת מן המטרות המנויות בס"ק (א)-(ג); הפטור אינו מוענק לנכס שהשימוש בו הוא ל"איזה צורך שתכליתו הפקת רווח כספי". (ראה רע"א 99 /8879 עיריית תל-אביב-יפו נ' המכללה לביטוח, פ"ד נז (2) 577, 583 (2003)). ברע"א 8879/99 מבהיר בית המשפט גם את תכלית הענקת הפטור: תכליתו של הפטור הקבוע בסעיף 4(א)(IV) היא לשחרר מנטל הארנונה מוסד חינוך ללא כוונת רווח המשתמש בנכס שבידיו לאחד מן הצרכים המנויים בסעיף. זהו פטור המוענק בשל אופי הפעילות בנכס ("נשוא המס"). 22. המחלוקת בענייננו מתמקדת בשניים מהתנאים: האם העותרת הינה "מוסד חינוך", ואם כן - האם מדובר במוסד חינוך הפועל לאחת המטרות המנויות בסעיף, לענייננו האם מדובר ב"בית ספר מקצועי". 23. בשאלה מהו מוסד חינוך לצורך הפקודה, דנה הפסיקה דנה לא אחת. פסק הדין המקיף ביותר שניתן בסוגיה הינו פסק דינו של השופט א' רובינשטיין בעע"מ 10673/05 הנ"ל בעניין מכללת הדרום, אשר הגיע למסקנה כי מוסדות להשכלה גבוהה ומוסדות להשכלה מקצועית אינם כלולים בגדר הוראות הסעיף: ח. עלינו למקד דיוננו בחיקוק דנא בשאלה האם "מוסד חינוך" כולל גם מוסדות שעיקרם הקניית השכלה גבוהה, ובכללן מוסדות להשכלה מקצועית גבוהה - כדוגמת המערערת. [...]   י. (1) בסופו של יום, ולא בלי התלבטות, תכלית החיקוק דנא מתחוורת לדעתי, ראשית, מרשימת המוסדות המפורטים בהמשך הסעיף, אשר מטרתם - ככלל, כאמור - פטור לחינוך והוראה בסיסיים, שהם מאשיות הקהילה. חריג לכאורי הוא הכללת סמינר במניין המוסדות - אך אולי יש להבינו על רקע היות הסמינר מיועד דווקא להכשרת מורים וגננות, הנושאים בעול החינוך, והכשרה זו באותן שנים שונה היתה ונפרדת מאוניברסיטה. דומה כי רשימת המוסדות המפורטים בהמשך הסעיף, היינו גן-ילדים, בית-ספר, סמינר או בית-ספר מקצועי - סגורה היא [...] (2) ועוד, אוניברסיטה, מכללה, בית מדרש או מוסד להוראת מקצוע בגדרי השכלה גבוהה, בדומה למערערת, אינם באים בגדר "בית ספר" או "בית ספר מקצועי", ... זאת - גם נוכח ציון "סמינר" כמוסד חינוך: מכלל הן למד אתה על הלאו: מתוך שצויין פרטנית "סמינר" דווקא - שהוא, כאמור, בית ספר גבוה המכשיר מורים, ולא הסתפק המחוקק במונח "בית ספר", למדים אנו כי לא היתה כוונה לכלול "בתי ספר גבוהים"; וכאמור, לא נכללו האוניברסיטה העברית והטכניון העברי. דומה גם כי בשימוש הרווח מזה שנים רבות, באמרך "בית ספר" בעברית כוונתך לבית ספר יסודי או תיכון, ולא לאוניברסיטה או מכללה, גם אם בתוך האוניברסיטה ישנם גופים הנקראים בית ספר (בית ספר לרפואה; בית ספר למדעי היהדות וכדומה). בית ספר סתם, בלשון בני אדם, הוא בית ספר יסודי או תיכון. [...]   (2) בסופו של יום, האיזון הנכון בכגון דא הוא בחינת כל מקרה לגופו, על סמך אמות מידה שיבטאו את נכונות הציבור לתמוך בדרך של פטור מתשלום ארנונה במוסד בו מדובר. פרשנות גורפת לפיה המונח "מוסד חינוך" כולל גם מוסדות להשכלה גבוהה ולהשכלה מקצועית גבוהה מניה וביה, ובאשר הם, וכפועל יוצא מכך זכאים הם ללא כל בקרה נוספת לפטור מארנונה - אינה הולמת את הגיון הארנונה. ועם זאת, מאותו אינטרס ציבורי עצמו, יהיו מוסדות שיזכו לפטור כיוון שתרומתם לציבור מצדיקה פטור כזה. (ההדגשות הוספו- ר' ס'). העותרת הפנתה לעת"מ (ת"א) 1286/03 בצלאל - האקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים נ' הממונה על מחוז תל אביב- משרד הפנים (לא פורסם, , ניתן ביום 27.10.03) וטוענת, כי אופייה של האקדמיה בצלאל זהה לאופייה של העותרת מבחינת פעילותה החינוכית, ועל כן זכאית היא לפטור כפי שניתן למוסד בצלאל. אין לפסק דין זה כדי להואיל לעותרת. ראשית, כמו שציינתי קודם לכן, היותו של מוסד מוסד חינוך הוא אחד התנאים לקבלת הפטור ולא התנאי הבלעדי. שנית, הסיבה בגינה ניתן הפטור במקרה של בצלאל לא היה היותו מוסד חינוך, אלא העדר מדיניות אחידה מצד העירייה והעדר קריטריונים אשר יצרו אפליה בין מוסדות חינוך שונים מבלי שהעירייה הצביעה על בסיס לאבחנה זו. לבסוף, פסק הדין בעניין מכללת הדרום, שניתן על-ידי בית המשפט העליון, מאוחר לעתירה בעניין בצלאל ובכך הכריע את המחלוקות שהיו בפסיקה ביחס לתחולת הפטור על מוסדות להשכלה גבוהה בקביעה כי הפטור לא יחול עליהם. 24. שאלה נוספת היא מהו "בית ספר מקצועי" - "professional school" אליו מתייחס הסעיף. נראה כי לאור הפרשנות שהוענקה לסעיף הכוונה היתה לאותם מוסדות אשר היו נותנים חינוך מקצועי, המכונה כיום חינוך טכנולוגי. במונחים של מבנה מערכת החינוך הקיימת כיום, תחת המונח בית ספר מקצועי יכללו כל אותם בתי ספר אשר הלומדים בהם אינם מקבלים בסיום לימודי החובה תעודת בגרות, אלא תעודה מקצועית בתחום המקצועות הטכניים. מוסדות אלה מכשירים נערים עד גיל 18 למקצועות שונים, במסגרת חינוך החובה, והתכלית העומדת בבסיס הפעלתם של מוסדות אלה זהה לתכלית של בתי ספר "רגילים". וכך נאמר בה"פ (ת"א) 388/94 מכללת ארן למדעי העבודה, החברה והרוח נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"מ תשנ"ו(3) 329 (1996): נשאלת השאלה, אם יש לקבל את פרשנותה של המבקשת בנוגע לתקנת החינוך, 1933, ולקבוע כי היא "בית ספר" במובן הפקודה. בנקודה זאת יש טעם רב בטענת המשיבה, לפיה משמעות המונח "בית ספר" אינה זהה בפקודה ובתקנות הרישום. זאת, עקב העובדה שלפיה בפקודה צוין במפורש "סמינר", ואילו היתה משמעות "בית ספר" זהה בשני החיקוקים, היתה הוספתה בפקודה מיותרת. העובדה שהמחוקק הוסיף לרשימתו הקצרה בפקודה מלבד המונח "בית ספר" גם "בית ספר מקצועי" מלמדת כי כוונתו היתה להעניק את הפטור למספר מצומצם של מוסדות ולא לכל בית-ספר כמשמעותו בתקנות הרישום. מכאן, שאין לראות במבקשת כמי שנכנסת בגידרו של המונח "בית ספר". היות שכך, הרי שאין היא נכללת בגדר סעיף 4 האמור. 25. אעיר, כי גם אם נקבל את טענת העותרת כי היא לא רק מעניקה הכשרה מקצועית, אלא אף מהווה גוף מחנך, הרי שמהתצהיר שצורף על-ידי העותרת עצמה, עולה כי במסלולי הליבה לומדים כל שנה כ-60 צוערים ואילו בהשתלמויות הקצרות משתלמים כ-700 משתלמים מידי שנה (סעיף 8 לתצהיר המשלים); דהיינו, לב ליבה של הפעילות של העותרת הינה בתחום ההשתלמויות הקצרות, וכבר בעניין המכללה לביטוח (רע"א 8879/99 לעיל) נקבע כי אינם מהווים מוסד חינוך לצורך קבלת הפטור. 26. אין בסיס גם לטענת העותרת כי הינה מופלית לרעה לעומת בית הספר לקציני ים. ראשית, לא הובאו ראיות לעניין הפעילות של בית הספר והתקיימותם של התנאים לקבלת הפטור בפעילותו. שנית, ככל שניתן להבין בית הספר לקציני ים מיועד לחינוך בני נוער ומעניק להם הכשרה מקצועית במסגרת חינוכית ולכאורה פעילותו זו כלולה בהגדרת מוסד חינוכי המשמש כבית ספר מקצועי. לבסוף יש לזכור כי גם אם ניתן לבית הספר לקציני ים פטור שהוא אינו זכאי לו, הרי שהפתרון אינו הענקת פטור דומה גם לעותרת אלא להיפך. לא הובאה גם כל תשתית לטענה כי העירייה פעלה מתוך מניעים פסולים ומכל מקום ההחלטה בזכאות לפטור אינה של העירייה אלא של הממונה על המחוז. סוף דבר 27. בשים לב לכל האמור מתחייבת המסקנה כי העותרת אינה זכאית לפטור על פי פקודת הפיטורין, שכן אינה ממלאת את כל התנאים הקבועים בפקודה. לפיכך לא נפל כל פגם בהחלטת הממונה על המחוז לדחות את בקשתה של העותרת לפטור ולא נפל כל פגם בהחלטת העירייה לדרוש מהעותרת תשלום ארנונה עבור הנכס. על כן העתירה נדחית. העותרת תשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות בסך של 5,000 ₪.ארנונהדיני חברותמוסד ללא כוונת רווח (מלכ"ר)חברה ממשלתית