קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת שאלות בחינת לשכה: 1. העותרים מבקשים מבית המשפט לפסול את שאלות 62 ו- 73 שנכללו בבחינה ההסמכה בכתב (גרסה 1) של לשכת עורכי הדין בנובמבר 2008. לחלופין, מבקשים הם שייקבע כי לשאלה 62 יש שתי תשובות נכונות - זו שבחרה הוועדה הבוחנת של לשכת עורכי הדין (להלן - הוועדה הבוחנת), וזו שבחרו העותרים. 2. במקור הוגשה העתירה ביחס לארבע שאלות: 17, 27, 62 ו- 73. לאחר הגשת העתירה, עיינה הוועדה הבוחנת מחדש בשאלה 17, והחליטה לקבל כתשובה נכונה גם את חלופה ג. בעקבות זאת, עברו העותרים 3, 4, 5 ו- 7 את הבחינה. במהלך הדיון בעתירה, ובעקבות המלצת בית המשפט, הודיע ב"כ העותרים על חזרתו מהעתירה ביחס לשאלה 27. משכך, העתירה מתייחסת לשאלות 62 ו- 73 בלבד, ונוגעת אך לעותרים 1, 2 ו- 6. 3. טענתם של העותרים שני ראשים לה, של סבירות ושל סמכות. לגבי שאלה 62, טוענים הם כי הוועדה חרגה באופן קיצוני ממתחם הסבירות בקביעת התשובה הנכונה לשאלה זו. לטענתם, התשובה שהם בחרו בה הינה הנכונה ביותר לשאלה, ולא זו שהוועדה קבעה. באשר לשאלה 73 טוענים הם, כי הוועדה חרגה מסמכותה בהציגה שאלה שאינה כלולה ברשימת הנושאים שנקבעו לבחינה, כפי שהוגדרו בתקנה 18 לתקנות לשכת עורכי הדין (סדרי בחינות בדיני מדינת ישראל ובמקצועות המעשיים), התשכ"ג-1962 (להלן - תקנות הבחינות). 4. ככלל, בית המשפט אינו מתערב בשיקול דעתה של הוועדה הבוחנת בקביעת נכונות השאלות והתשובות להן, ויעשה כן רק במקרים חריגים ונדירים "כדי למנוע עיוות דין ולשם עשיית צדק" (ראו בג"צ 4904/04 ותד מוחמד נ' לשכת עורכי הדין בישראל, , ניתן ביום 8.6.04, בפסקה 11; עת"מ 8521/08 אהרוני נ' לשכת עורכי הדין בישראל, , ניתן ביום 12.8.08). לעומת זאת, כאשר מדובר בפגם של חריגה מסמכות, לא ינקוט בית המשפט באותה הזהירות, והתערבותו במקרה כזה תהא לא רק מובנת מאליה אלא אף מחויבת (ראו בג"צ 10455/02 אמיר נ' לשכת עורכי הדין בישראל, , ניתן ביום 27.2.3, בפסקה 6 לפסק דינו של השופט מצא (להלן - פרשת אמיר); עת"מ 1182/07 רחמיאן נ' לשכת עורכי הדין בישראל, , ניתן ביום 2.3.08, בפסקה 2). ועתה אפנה לשאלות עצמן. שאלה מספר 62 5. להלן נוסח השאלה: "62. בית משפט השלום הרשיע את יואב, אדם קטוע רגליים ואמיד, בביצוע עבירת גניבה שדינה שלוש שנות מאסר. ערעור שהגיש יואב לבית המשפט המחוזי - נדחה. יואב מעוניין להגיש לנשיאת בית המשפט העליון בקשה למשפט חוזר, והוא מבקש לדעת האם ימנה לו בית המשפט סניגור בהליך הבקשה לקיום משפט חוזר. האם זכאי יואב שבית המשפט ימנה לו סניגור בהליך הבקשה לקיום משפט חוזר? א. כן. בשל מצבו הרפואי זכאי יואב לייצוג ציבורי בהליך של בקשה לקיום משפט חוזר. לא. כיוון שנכות מן הסוג האמור אינה עילה למינוי סניגור בידי בית המשפט וכיוון שיואב גם אינו בגדר 'נאשם מחוסר אמצעים'. לא. נכות מן הסוג האמור מהווה אמנם עילה למינוי סניגור בידי בית המשפט במשפט חוזר, אך לא בהליך הבקשה לקיום משפט חוזר. ד. בית המשפט רשאי למנות ליואב סניגור לצורך הדיון בהליך הבקשה לקיום משפט חוזר, אם ראה הצדקה לכך." 6. הוועדה הבוחנת בחרה בחלופה ב כתשובה הנכונה, בהתבססה על הוראות סעיף 15 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן - החסד"פ), שם נקבע אימתי זכאי נאשם כי ימונה לו סניגור. הוועדה הבוחנת קבעה כי בנסיבות המתוארות בשאלה אין ליואב זכות לסניגור, ולפיכך חלופה ב היא הנכונה. 35% מהנבחנים ענו בהצלחה על שאלה זו. 7. העותרים טוענים כי חלופה ד היא הנכונה ביותר לשאלה. לטענתם, בקביעתה כי חלופה ב היא הנכונה, חרגה הוועדה הבוחנת באופן קיצוני ממתחם הסבירות הנתון לה כרשות מינהלית. העותרים טוענים, כי הוועדה התעלמה מסעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה הציבורית התשנ"ו-1995 (להלן - חוק הסניגוריה), המורה כי "אין בהוראות סעיף זה כדי למנוע מבית המשפט למנות לנאשם סניגור אם הוא סבור שאינו יכול לנהל את המשפט כשהנאשם אינו מיוצג". לשיטתם, הוראת סעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה גוברת על הוראת סעיף 15 לחסד"פ, בהיותה הוראה ספציפית ומאוחרת, וכן לאור העיקרון המשפטי לפיו במצב של חוסר בהירות או סתירה, יש לבחור בפרשנות המקלה עם הנאשם. לפיכך, טוענים העותרים כי חלופה ד בה בחרו הינה הנכונה ביותר, ולא חלופה ב שנבחרה על ידי המשיבות. 8. מנגד, טוענות המשיבות כי נוסח השאלה היה "האם זכאי יואב שבית המשפט ימנה לו סניגור", ולא "האם רשאי בית המשפט למנות לו סניגור". לשיטתן, בנסיבות שתוארו בשאלה אין ליואב זכות למינוי סניגור, ולכן התשובה הנכונה היחידה היא חלופה ב, וחלופה ד כלל אינה נכונה. עוד הוסיפו כי אין לקרוא לתוך השאלה עובדות שאין בה, וכי לא היה בשאלה כל רמז לכך שבית המשפט יתקשה לנהל את המשפט כשהנאשם אינו מיוצג, מה שהיה עשוי להפוך את סעיף 18(ב) לחוק הסניגוריה לרלוונטי לשאלה. 9. אין בידי לקבל את טענת העותרים. נוסח השאלה הינו האם יואב זכאי לכך שבית המשפט ימנה לו סניגור, ולא האם בית המשפט רשאי למנות לו סניגור. בהינתן שיואב אינו עומד בקריטריונים למינוי סניגור, ועל כך אין מחלוקת בין הצדדים, הוא אינו זכאי לכזה, והתשובה שבחלופה ב היא אפוא התשובה היחידה הנכונה בסיטואציה שתוארה בשאלה. 10. אוסיף, כי השאלה האמורה אכן עלולה לבלבל נבחן, שנוכח המתח בו הוא שרוי בשעת הבחינה, עשוי שלא לשים ליבו לכך שלשון השאלה מדבר אך ורק על "זכאות". אך עדיין, אין בעובדה שהשאלה דורשת תשומת לב מירבית מצד הנבחן ביחס למה שהוא נשאל עליו, כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט לשם מניעת עיוות דין. כפי שעמדתי על כך לעיל, הגישה המקובלת היא כי "אין הביקורת השיפוטית על בחינות לשכת עורכי הדין או על בחינות בתחומי מקצוע אחרים משתרעת, דרך כלל, על תוכנן של השאלות הנשאלות, אלא אם כן הוכח כי שיקול הדעת בעריכתן לוקה בשיקול זר או בפגם אחר היורד לשורש שיקול הדעת המינהלי" (ראו דברי כבוד השופטת פרוקצ'יה בבג"צ 6250/05 לוי נ' לשכת עורכי הדין בישראל, , ניתן ביום 20.10.05). אני סבור, כי השאלה האמורה אינה מעלה פגמים מהסוג הנזכר, וגם התרשמתי כי דרך ניסוחה עומד במתחם הסבירות. לפיכך, באתי לידי מסקנה כי אין מקום לפסול את השאלה או לקבוע כי חלופה ד לשאלה היא נכונה. שאלה מספר 73 11. וזהו נוסח השאלה: "73. על לאה הוטל קנס, שחל עליו חוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985. לאה מעוניינת לבטל את הודעת הקנס, ולחלופין, מעוניינת להישפט. מה הדין? א. על לאה להגיש תחילה בקשה לביטול הודעת הקנס, ורק לאחר דחיית בקשתה זו, תהיה רשאית לבקש להישפט. ב. על לאה להגיש בקשה אחת שתכלול את שני הסעדים. דהיינו, בקשה לבטל את הודעת הקנס ולחלופין, להישפט. אין תלות בין מועד הגשת הבקשה להישפט ובין הגשת הבקשה לביטול, ולכן, על לאה להגיש את שתי הבקשות במקביל. אין כלל אפשרות לבטל את הודעת הקנס, ולכן, האפשרות היחידה היא להגיש בקשה להישפט." הוועדה הבוחנת בחרה בחלופה א כתשובה הנכונה. 29% מהנבחנים ענו נכונה על שאלה זו. 12. העותרים טוענים כי נושא השאלה אינו נכלל במסגרת אחד מנושאי הבחינה המפורטים בתקנה 18 לתקנות הבחינות, ולפיכך, הכללתה של שאלה זו בבחינה לקתה בחריגה מסמכות. לשיטתם, נושא העבירות המינהליות אינו כלול בתחומי סדר הדין הפלילי, שכן על עבירה פלילית חלות הוראות החסד"פ, ואילו על עבירות מינהליות חלים סדרי דין שונים, הקבועים בחוק נפרד וייחודי לעבירות מסוג זה - חוק העבירות המינהליות, התשמ"ו-1985 (להלן - חוק העבירות המינהליות). משכך, טוענים הם, כי שאלות שעניינן עבירות מינהליות אינן יכולות להיכלל בין נושאי הבחינה שפורטו בתקנה 18(3): "סדרי הדין הפלילי לרבות סמכויות חקירה ואכיפה וסדרי הדין האזרחי לרבות בוררויות". לדידם, אילו ביקש המחוקק לכלול גם שאלות בנושא זה בחומר הבחינה, היה עליו לציין במפורש בסעיף זה "לרבות עבירות מינהליות". בתמיכה לטיעונם, מביאים העותרים את פסק הדין בפרשת אמיר, שבו פסל בית המשפט העליון (בדעת רוב) שאלה שעסקה בחיפוש פנימי בגופו של אדם, בקובעו כי החלק הרלוונטי בתקנה 18(3) בנוסחה דאז - "סדרי הדין במשפטים פליליים" - מכוון לסדר הדין המתייחס למשפט עצמו, ולא לדינים הנוגעים לעבודת המשטרה בשלב החקירה הקודם למשפט. לפיכך נקבע כי דיני החיפוש הפנימי אינם עניין שב"סדרי הדין במשפטים פליליים". יצוין, כי בעקבות פסק הדין האמור, תוקנה התקנה כך שהתווספו לה המילים "לרבות סמכויות חקירה ואכיפה", ונשמטה המילה "במשפטים". 13. המשיבות טוענות מנגד כי העבירות המינהליות הינן ענף מן המשפט הפלילי וסדרי הדין החלים עליהן הינם סדרי הדין הפלילי, בשינויים המחויבים. 14. השאלה שלפנינו היא אפוא האם סדרי הדין החלים על עבירות מינהליות מהווים חלק מסדרי הדין הפלילי. סבורני, כי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. 15. העבירה המינהלית מהווה תת קבוצה בקבוצת העבירות הפליליות, לצידה של העבירה הפלילית המסורתית, כפי שהוסבר בפרק המבוא להצעת חוק העבירות המינהליות, התשמ"ה-1985, ה"ח הממשלה 1708, בעמודים 59 - 60: "מקובל להבחין בין שני סוגים עיקריים של עבירות פליליות. על הסוג הראשון נמנות עבירות שמקובל לראות בהן פגיעה במוסר ואף קלון, כגון גניבה, שוד, תקיפה או אונס... על הסוג השני של עבירות נמנים מעשים שלא היה מקובל לראות אותם כעבירה, ובדרך כלל אף לא במעשים שיש עמם פגיעה במוסר או קלון, עד שהמחוקק אסר אותם... לעבירות מסוג זה נקרא להלן בשם "עבירות מינהליות". לאור אופייה המיוחד של העבירה המינהלית, מצא המחוקק לקבוע לה דרך ענישה חלופית. הדרך שנבחרה היא זו של הטלת קנסות מינהליים, אשר עם תשלומם יבוא ההליך אל סיומו. כך, במקום לדון בעבירה המינהלית בדרך של הליך פלילי רגיל, ינוהל הליך פשוט, יעיל ומהיר של תשלום קנס מינהלי, שיתרונו גם בכך שהוא מאפשר לאדם שעבר את העבירה המינהלית לשאת בעונש המתאים, מבלי שיוכתם בכתם של הרשעה פלילית. עם זאת, קביעתה של עבירה פלילית כעבירה מינהלית אינה מונעת מהאדם שהוטל עליו הקנס המינהלי להודיע כי ברצונו להישפט על העבירה בהליך פלילי רגיל בבית המשפט, ובהתאמה, אינה מונעת מהתובע להגיש בגינה כתב אישום (ראו סעיפים 13 ו- 15 לחוק העבירות המינהליות). 16. משמעות הדברים היא, שסדרי הדין האלטרנטיביים לחסד"פ, החלים על עבירה מסוג זה, כפי שנקבעו בחוק העבירות המינהליות, מהווים אף הם חלק מסדרי הדין הפלילי. 17. עיון בתקנה 18(3) לתקנות הבחינות מלמד כי זו מדברת על "סדרי הדין הפלילי" בלשון רבים, ולא יחיד, לאמור - כל החוקים המסדירים את כללי הפרוצדורה של המשפט הפלילי, ולא רק החסד"פ. המסקנה היא אפוא שיש לראות את סדרי הדין שנקבעו בחוק העבירות המינהליות כחלק מ"סדרי הדין הפלילי" המנויים בתקנה 18(3). מסקנה זו עולה גם בקנה אחד עם הוראתו המפורשת של סעיף 2 לחסד"פ, הקובע כי: "סדר הדין הפלילי יהיה לפי חוק זה, זולת אם נקבע בחוק אחר או על פיו סדר דין שונה לענין הנדון". מכאן, כי אף שהחסד"פ הוא החוק הקובע ככלל את סדרי הדין הפלילי (לרבות בעבירות קנס), בבחינת "ברירת מחדל", הוא איננו בגדר החוק הבלעדי שמסדיר אותם, ולצידו נקבעו בחוקים נפרדים סדרי דין אחרים לעניינים מסוימים. כך בדיוק היה במקרה שלפנינו, בו נקבע בחוק העבירות המינהליות סדר דין פלילי שונה לעבירות המינהליות. 18. ער אני לפסיקת בית המשפט העליון שקבעה כי יש ליתן פירוש דווקני לנושאים בתקנה 18 שהגדרתם עמומה (פרשת אמיר). נוכח היקף החומר הרב שנדרשים הנבחנים להעמיס על זיכרונם, ייתכן כי מן הראוי היה שהמילים "לרבות עבירות מינהליות" היו מצוינות במפורש בתקנה 18(3), כדי להקל על הנבחנים. ברם, כאמור לעיל, סדרי הדין החלים על העבירות המינהליות הינם חלק מסדרי הדין הפלילי, ולפיכך, ההחלטה אם לשבץ בבחינה שאלות בנושא של הודעה על הטלת קנס לפי חוק העבירות המינהליות, נתונה לשיקול דעתה של הוועדה הבוחנת ואיני מוצא מקום להתערב בה. בהקשר זה רואה אני לציין, כי חוק העבירות המינהליות מופיע ברשימת החיקוקים המנחה שפירסמה הוועדה הבוחנת לקראת הבחינות. אמנם, המדובר ברשימה שאין לה תוקף מחייב, ואין מחלוקת על כך שהוראת תקנה 18(3) לתקנות הבחינות היא ההוראה היחידה שעל פיה נקבע החומר לבחינה (כפי שהובהר בפרשת אמיר). ברם, עדיין, נראה כי עצם הכללתו של חוק העבירות המינהליות ברשימה זו, היה בו כדי לרמוז לנבחנים ולהסב את תשומת ליבם לכך שנושא העבירות המינהליות נופל לגדר חומר הבחינה, ועליהם להיות מוכנים להיבחן גם שאלות בתחום זה. 19. ואחרון, טענת העותרים כי העבירות המינהליות מהוות תחום איזוטרי במשפט. אף טענה זו אין בידי לקבל, שכן, עבירות מסוג זה הינן שכיחות למדי, ואין מדובר אפוא בתחום שולי של המשפט הפלילי. 20. לאור כל האמור, לא מצאתי מקום לפסול את השאלה ואני קובע כי היא מצויה בגדרה של תקנה 18(3) לתקנות הבחינות. 21. סיכומם של דברים הוא, כי דין העתירה להידחות - וכך אני מחליט. משהסכימו הצדדים להשאיר את שאלת ההוצאות לשיקול דעת בית המשפט, לא ראיתי בנסיבות המקרה לחייב את העותרים בהוצאות המשיבות. בחינות לשכת עורכי הדין