קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו עשה זמני לתשלום משכורת עובד: המבקש, נהג אמבולנס במשיבה, עתר לבית הדין בבקשת סעד זמני דחוף, כנגד אי תשלום משכורותיו. לטענתו, בשל תאונת עבודה שאירעה לו בזמן פינוי חולה, (תאונה שהוכרה כתאונת עבודה), לא פעלה המשיבה לקבלת אי כושר מהמוסד לביטוח לאומי (להלן גם: המוסד), ולפיכך הסתיימו ימי המחלה להם היה זכאי, ומשלב זה הוצא באופן כפוי לחופשה ללא תשלום. לדבריו, ע"פ ההסכם הקיבוצי המיוחד משנת 1970 שחל על המשיבה (ושצורף לבקשתו), ובמיוחד ע"פ סעיף 14 שבו, מאחר שנפגע במסגרת עבודתו בזמן פינוי חולה - היה על המשיבה להמשיך ולשלם לו את מלוא משכורותיו, עד לסיום תקופת אי כושרו לעבוד. לדבריו הגיע עקב כך למצב כלכלי קשה בו אינו מקבל משכורות כלל. ב"כ המשיב, טענה מנגד, כי פעלה כנדרש, וכי המבקש הוא זה שלא המציא את המסמכים (לא באמצעותה, ע"י הגשת טופסי המקור, ולא ישירות למוסד), וכי אעפ"כ שילמה לו שלושה חודשי משכורת נוספים מעבר למה שעבד בפועל. לפיכך, אל לו להפנות אצבע מאשימה כלפי המשיבה. לעניין ההסכם הקיבוצי החל - נטען כי המבקש מסתמך על הסכם קיבוצי ישן, שאינו חל עוד על הנתבעת, וכי בהסכם הקיבוצי החדש שנחתם - אין סעיף דומה. בדיון שקויים בבית הדין נעשה ניסיון להגיע להבנות בתיק על מנת שלמבקש יהיה סיפק לפנות למוסד לביטוח לאומי ולהמציא את המסמכים שנדרש להמציא, כדי שלא יישאר בשלב זה בפני שוקת שבורה מבחינה כספית. בית הדין אף המליץ ברוח זו להגיע להבנות על פיהן תשולם לו משכורת נוספת (אחת או שתיים) מטעם המשיבה (ובהתחשב גם בעובדה שמדובר בעובד אשר החל לעבוד השנת 1993), ולכשיקבל דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי - יוכל להתקזז עם המשיבה. בתגובה הודיעה ב"כ המשיבה כי הוסכם במשיבה לתת לו מיידית סך של 10,000 ₪ אשר יוחזרו לה לאחר שיוכר ע"י המוסד כמי שזכאי לתקופת אי כושר נוספת. למרבה הצער הודיע המבקש כי אינו מסכים להצעה זו (אשר מהווה, לדבריו, מתן הלוואה ותו לא), ובוודאי שאין בה כדי לסיים את ההליך ביניהם - ולפיכך, וע"פ המוסכם בדיון - ניתנת החלטה זו, ללא קיום דיון נוסף. לאחר ששמענו את הצדדים, ומששבנו ועיינו בכל החומר שבתיק הרינו קובעים כדלקמן: ע"פ הפסיקה, בקשה לצו עשה תינתן ביד קמוצה ובמשורה, כפי שקבע בית המשפט העליון בבר"ע 338/98 חמיס נ. שטרן פ"ד מג'(4) 552 - הלכה שאומצה גם בבית הדין לעבודה:"מתן צו עשה זמני נתון לשקול דעת בית המשפט, והשאלה המרכזית, אשר מן הראוי שתעלה לפני בית המשפט בהפעילו את שיקול דעתו, היא, אם מתן הסעד הזמני היא אכן כה חיוני עד שיהיה בכך להצדיק את התערבותו של בית המשפט - לשם שינוי של המצב הקיים עובר להגשת התובענה - עוד לפני שהוכרע בתובענה". כך גם נקבע בפסיקה לא אחת כי: "מקום שבו ניתן לפצות צד נפגע בתשלום כסף, לא יינתן צו מניעה זמני או צו עשה זמני". בענייננו - משהצו כולו הינו לתשלום כספי - על אחת כמה וכמה שבית הדין אמור לנקוט בזהירות רבה יותר במתן צו מעין זה, ולעשות כן אך במקרים חריגים במיוחד. לאחר ששקלנו את הבקשה גם לגופה - לא מצאנו מקום להיעתר לה (כפי שכבר הובהר גם בדיון שקויים): אין חולק כי למבקש ארעה תאונת עבודה, וכי זו הוכרה במוסד לביטוח לאומי ואף נקבע לו אי כושר זמני ל-29 ימים - עליהם קיבל תשלום. בשלב זה, המשיכה המשיבה לשלם למבקש משכורות נוספות עד לסיום ניצול ימי חופשת המחלה. לפיכך, וככל שהמבקש טוען כי עדיין לא חזר לכושרו לעבוד, היה עליו לפעול בדרך המקובלת ולהמציא למוסד באופן ישיר את מלוא המסמכים שהתבקש (ואין חולק שנשלח לו מכתב מהמוסד ובו דרישה להמצאת מסמכים), על מנת שתיבחן במלואה תביעתו לאי כושר. בין הצדדים התגלעה מחלוקת לעניין אופן ההתנהלות כלפי המוסד, בשאלת המצאת המסמכים למוסד (האם על המשיבה היה לעשות כן עבור המבקש או שהיה עליו לעשות כן בעצמו). בענייננו, המשיבה היא זו שהמציאה לו את מסמכי התביעה למוסד, והוא חתם, והבקשה הראשונית הועברה באמצעות המשיבה, ועל כך אין חולק. אלא שבשלב זה, המבקש קיבל ישירות מהמוסד מכתב דרישה להמצאת מסמכים נוספים - אך הוא סבר כי אינו מחויב לעשות כן כלפי המוסד, וטענתו היא כי המציא מסמכים למשיבה והיא לא העבירה למוסד. שאלה זו - האם העביר טופסי מקור למשיבה אם לאו - לא התבררה כל צרכה, אולם ברור שמשהמבקש קיבל מכתב דרישה מהמוסד - היה עליו למציא את המסמכים למוסד, כדי שיוכר אי כושרו גם לתקופה שמעבר ל-29 ימים (ככל שהוועדה תקבע כן), דבר שלא עשה. לעניין זה יובהר כי אישור אי הכושר אינו תלוי במשיבה, ועל המבקש היה לפעול ע"פ המכתבים שקיבל מהמוסד, ללא קשר למשיבה. טענה נוספת שהעלה המבקש הינה כי ע"פ סעיף 14 להסכם הקיבוצי המיוחד משנת 1970, על המשיבה לשאת בתשלום כל משכורותיו עד לסיום תקופת אי הכושר, ולפיכך ממילא לא הוא שצריך לדאוג להעברת המסמכים למוסד. אמנם לדבריו מדובר בהסכם שאינו חל עוד, אלא שלטענתו אין בהסכם החדש כדי לגרוע מזכויותיו, אשר ניתנו לו ע"פ ההסכם הקיבוצי החדש. מאידך, טוענת המשיבה כי המבקש מסתמך על הסכם קיבוצי שאינו עוד בתוקף ואינו זכאי לזכויות מכוח הסכם קיבוצי שלא חל. כאמור עסקינן בבקשה לסעד זמני, כאשר הקביעות בסעד הזמני הינן לכאוריות בלבד. מכל מקום בית הדין אינו אמור בשלב זה להידרש לשאלת ההסכם הקיבוצי החל, אף כי על פניו, וגם אם קביעה זו הינה לכאורית בשלב זה - לא ניתן להסתמך על הסכם קיבוצי שאינו חל על המבקש, ושהוחלף בהסכם קיבוצי אחר. אולם יתרה מכך, ואף אם היינו מקבלים את טענות המבקש, לא יתכן מצב בו המבקש יהיה פטור מכל פעולה שהיא ביחס למוסד לביטוח לאומי (שהינה פעולה אלמנטרית ובסיסית של המצאת מסמכים רפואיים שנמצאים או אמורים להיות אצלו) בעוד המשיבה תחוייב לשאת בתשלום שוטף של משכורותיו בתקופת תאונת העבודה, ללא כל שיתוף פעולה מצידו. נראה על פניו כי פרשנותו של המבקש הינה מרחיקת לכת, ואיננה סבירה בנסיבות העניין. גם בחינת מאזן הנוחות שבין הצדדים מעלה בבירור שהטרחה של המבקש להמציא מסמכים למוסד, קטנה לעין ארוך מהמשך תשלום משכורות מלאות למבקש, עד לסיום בירור עניינו. עוד יצויין כי לא ברור לנו מדוע לא פנה המבקש למוסד, ולו גם לאחר הדיון שקויים, על מנת לקדם את עניינו (כאשר שוב ושוב הצדדים מעלים טענות בשאלה האם המבקש העביר למשיבה טופסי מקור עבור הביטוח הלאומי אם לאו). כך גם לא ברורה לנו המתיחות הרבה שבין הצדדים, בעניין שעל פניו - היה צריך להיפתר ביניהם וללא התערבות בית הדין. מכל מקום, ולאור האמור לעיל - לא מצאנו מקום להיעתר לבקשה למתן צו עשה. על המבקש לפעול כמקובל באמצעות המוסד לביטוח לאומי, להכרה בתקופת אי עבודתו כתקופת אי כושר.יחד עם זאת, נשוב ונמליץ למבקש לקבל את הצעת המשיבה, ולו גם כמימון ביניים, על מנת שלא יישאר בפני שוקת שבורה עד לקבלת החלטת המוסד.מכל מקום וכאמור - אין מקום, מעבר לכך, להתערבות בית הדין. סוף דבר:הבקשה למתן סעד זמני - נדחית.בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין - אין צו להוצאות. צוויםמשכורתצו עשה