קנס לקיבוץ על עבירות תכנון ובניה

קראו את גזר הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קנס לקיבוץ על עבירות תכנון ובניה: הנאשם (להלן: הקיבוץ) הורשע לאחר שמיעת הראיות בעבודה ושימוש במקרקעין ללא היתר, לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, יחד עם סעיף 1 לתקנות התכנון והבניה (עבודה ושימוש הטעונים היתר), תשכ"ז-1967 (להלן: התקנות). העבודה נשוא כתב האישום הינה חפירה, כריה והוצאת חול, שינועו ומכירתו לצורך הפקת רווחים, וזאת בקרקע חקלאית מוכרזת בשטח של עשרות דונמים וללא היתר כדין. העבירה בוצעה באמצעות חברה קבלנית עמה התקשר הקיבוץ בהסכם. העבירה בוצעה במקרקעין הידועים כגוש 7579 (להלן: המקרקעין), בחודש מרץ 2003. כתוצאה מביצוע העבירה, נפערו במקרקעין בורות גדולים ועמוקים. טענת ההגנה של הקיבוץ, לפיה העבודה שבוצעה היתה במסגרת תכנית להכשרת המקרקעין לחקלאות, פעולה שלגביה לא נדרש היתר בהתאם לס"ק 1(2)(ה) לתקנות, נדחתה. לפי השתלשלות העניינים ההסטורית שהוכחה מתיק המקרקעין בועדה המקומית, עולה כי התכנית להכשרת המקרקעין הוגשה למשרד החקלאות ע"י הקיבוץ בשנת 2000. משרד החקלאות הודיע לקיבוץ ביולי 2000 שהתכנית הינה כריה בקרקע חקלאית ואינה רק פעולה חקלאית לצורך יישור ופילוס קרקע, כי המתלולים שיוצרת הכריה מועדים לתהליכי סחף וקריסה, כי התכנית אינה מתייחסת לסוגיית הניקוז ולסוג הקרקע; לפיכך התכנית אינה מקובלת ולא ניתן לאשרה מבחינה חקלאית. כן הודיע משרד החקלאות לקיבוץ כי עליו לפנות לממונה על המכרות לקבלת היתר כריה. באוקטובר 2000 הוצגה תכנית לשיקום המקרקעין והכשרתם לחקלאות בוועדת השיפוט המחוזית לתכניות חקלאיות במשרד החקלאות, ואושרה. הכריה החלה בשנת 2001 ונמשכה בשנת 2002. בינואר 2003, בעקבות פניה של החברה המבצעת את הכריה למנכ"ל משרד התשתיות בבקשה לחדש את העבודות, הודיע משרד התשתיות למשרד החקלאות כי אם קיים אישור של משרד החקלאות להכשרת הקרקע לחקלאות, אין לו נגיעה לנושא. בתגובה למכתב זה, הודיע משרד החקלאות כי האישור ניתן מבחינה מקצועית בלבד ואין בו משום מתן היתר לכריה. כן צויין, במכתבו של מורדי תמיר מרכז שימור הקרקע במשרד החקלאות, כי הכריה בוצעה בסטיה ניכרת מהתכנית וכי לפיכך משרד החקלאות מבטל את האישור להכשרת קרקע שניתן לקיבוץ מלכתחילה. לאחר הביטול התכנסו כל הגורמים המוסמכים והנוגעים למקרקעין, והמפקח על המכרות הודיע לקיבוץ כי עליו להגיש תכנית שיקום לאישור הועדה המחוזית, לקבל הסכמת ממ"י ולאחר מכן לקבל אישור המפקח על המכרות, ועד אז אסור לקיבוץ לבצע עבודות כריה במקרקעין. חרף התראה מתועדת זו, הוכח כי עבודות כריית החול ושינועו נמשכו בחודש מרץ 2003. הוכח, כי עובר למועד הנקוב בכתב האישום בוצעו במקרקעין ע"י הקיבוץ ושלוחיו עבודות חפירה, כריה ושינוע חול בהיקפים גדולים, ששינו את פני הקרקע. עוד הוכח, כי העבודות שבוצעו בחודש מרץ 2003 בוצעו ללא היתר, ולאחר שהקיבוץ הותרה על כך ע"י הרשויות המוסמכות, שביקרו במקרקעין בנוכחות נציג הקיבוץ בינואר 2003. הוכח, כי החפירה והכריה בוצעו בצורה ספורדית (בורות עמוקים שנפערו בשטח ללא סדר ושיטה), וכמויות גדולות של חול שונעו ונמכרו, כך שלא נראה על פני הדברים כי מדובר בפעולה של יישור פני הקרקע או הפיכת שכבות הקרקע. עוד הוכח, כי החול שנכרה נמכר למטרת רווח. בהכרעת הדין נקבע, כי הקיבוץ נמנע ביודעין מלזמן עדים שעסקו בתכנון וביצוע התכניות לעבודות הכריה שבוצעו במקרקעין החל משנת 2000 וכלה במרץ 2003. מי שעשו במלאכה - אורגני הקיבוץ המאיישים את הוועדות השונות ומטפלים בהתקשרות עם גורמי התכנון והביצוע, אותם "מומחי חקלאות" שערכו את תכניות העבודה הנטענות והקבלן שביצע את החפירה והכריה בהתאם לתכניות - היו בשליטתו ובידיעתו של הקיבוץ אך הוא נמנע מלזמנם לעדות, והעדיף לזמן עד המרוחק "מרחק בטוח" מהעשיה עצמה, שהעיד רק על מצבם של המקרקעין Ex Ante ועל האפשרויות התאורטיות להכשרתם לחקלאות. נקבע, כי בגרסה היולית ותאורטית זו אודות כוונה להכשיר את המקרקעין לחקלאות אין אפילו כדי לעורר ספק סביר, קל וחומר לעמוד בנטל ההוכחה לפי מאזן ההסתברויות. עוד נקבע, כי כל הראיות האובייקטיביות - תצלומי המקרקעין, דו"חות גורמי הפיקוח ומסמכי תיק הועדה המקומית - מלמדים כי אופיה של הפעילות היה כריה של כמויות קרקע עצומות למטרה מסחרית, ומימוש מטרה זו בפועל. יש להדגיש, כי פעולות הכריה ומכירת החול התבצעו בין השנים 2000-2003, כאשר עד ינואר 2003 הסתמך הקיבוץ על אישור משרד החקלאות, ואילו כתב האישום מתייחס רק לפעולות הכריה ושינוע החול שנעשו במרץ 2003, מועד בו כבר ידע הקיבוץ כי ההיתר של משרד החקלאות בוטל וכי הרשויות המוסמכות התרו בו שלא להמשיך בביצוע העבודות הנ"ל ואף דרשו ממנו להכין תכנית לשיקום המקרקעין. ברי, כי בנסיבות אלה, ובהעדר תיעוד חזותי או כמותי של החול שנכרה במהלך התקופה הממושכת בה בוצעו העבודות במקרקעין, אין אפשרות לקבוע כמה חול נכרה ושונע מהמקרקעין במרץ 2003, ועד כמה שינו העבודות נשוא האישום את פני השטח, ביחס למצבם עד ינואר 2003. חומרת העבירה של כריית חול ללא היתר ומדיניות הענישה הנוהגת ההלכה הפסוקה קובעת, כי העבירות על חוק התכנון והבניה הפכו למכת מדינה הפוגעת במשאבי הציבור ובאיכות החיים של כלל אזרחי המדינה, ועל כן יש להשית על העבריינים ענישה מכבידה ומרתיעה, הן בדמות עונשי מאסר והן באמצעות קנסות כבדים שיהפכו את העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית (ראו: רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית אונו, פ"ד נו(3) 413; ר"ע 23/83 פור נ' מ"י, פ"ד לח(1) 536; ע"פ 4603/90 אדירים נ' מ"י, פ"ד מז(2) 557; ע"פ 578/78 מ"י נ' עיסה, פ"ד לו(1) 723; ע"פ 586/94 מרכז הספורט אזור נ' מ"י, פ"ד נה(2) 112). הפסיקה התייחסה בחומרה יתרה לעבירות של כריית עפר ומכירתו למטרת רווח כספי, הגורמות להשחתת פני המקרקעין ולנזק אקולוגי מצטבר. וכך הסביר בית המשפט העליון ברע"פ 1792/99 אלי גאלי נ' משטרת ישראל, פ"ד נג(3) 312, 324-325:   "...עבירות אלו שלפנינו עתה - עבירות שעניינן כריית חול שלא-כחוק - עבירות יחידות ומיוחדות הן... העבירות של כריית חול בלתי חוקית ובלתי-מבוקרת... גורמות לטבע בארצנו נזק בלתי-הפיך, פוגעות הן פגיעה אנושית בסביבה, ואף מזיקות הן במאוד לקופת המדינה...   ...נגע גנבות החול פשה באזור והוא גורם לנזקים עצומים בקנה מידה לאומי. על פי הערכה זהירה כמות החול הנגנב מאתרים שונים מצטברת לכדי 5% - 10% מכלל התצרוכת במשק הבנייה. מדובר בנזקים כספיים ישירים לאוצר המדינה, בנזקים לכבישים, לקווי תשתית, בחשיפת מי תהום לזיהומים מסוכנים, בהרס ערכי טבע, בסיכונים תעבורתיים ובתופעות של אלימות עד כדי איומים ברצח...   ...על פי פקודת המכרות כל הכורה חול מקרקע מדינה מחויב בתשלום דמי חכירה לקרקע ותמלוגים לאוצר המדינה. למותר לציין כי גונבי החול אינם משלמים תשלומים אלה. גם מס הכנסה כמובן... גונבי החול אינם בוחלים בשטחים אשר בהם עוברים קווי תשתית, וגורמים עם כריית החול נזקים כבדים לקווים כאלה... מדובר בצינורות מים הנחשפים ונפגעים, בקווי חשמל וטלפון הניתקים ובכבישים ובעמודי חשמל המתמוטטים כאשר מכרסמים בשכבות החול התומכות בהם...ולא אחת בכרייה פראית של חול מושפלים פני השטח אל מתחת למפלס מי התהום. פירוש הדבר שגוף מי התהום נחשף לפני השטח על כל המשמעויות הקשות של החדרת חומרים מזהמים אל מי התהום ממש...".   בע"פ (נצ') 1410/05, 1408/05 פאיז אבו סאלח ואח' נ' מדינת ישראל נדונו ערעוריהם של נאשמים שהורשעו בבית משפט השלום בעבירות של כריה שלא כדין וגניבת חומר חציבה, והוטלו עליהם עונשים כדלקמן: על הנאשם 1 שכנגדו היה תלוי מאסר מותנה, הוטל מאסר בפועל למשך 10 חודשים, מאסר על תנאי וקנס בסך 600,000 ₪ ואילו על הנאשם 2 הוטל מאסר בפועל למשך 5 חודשים, מאסר על תנאי וקנס בסך 400,000 ₪. בית המשפט המחוזי אישר את עונשי המאסר בפועל והחילוט של כלי הרכב (שערכם נאמד ב-800,000 ₪) והפחית את הקנסות ל-500,000 ₪ בסה"כ. צויין כי העבירות בוצעו במשך מספר שנים וכי נכרו ונמכרו ע"י הנאשמים עשרות אלפי טון של אבן גיר. עוד צויין, כי החציבה בוצעה במדרון ההר, תוך יצירת מפלסים שההפרש המירבי ביניהם מגיע ל- 50 מ', ומבלי ששמרו על כללי חציבה מקובלים, דבר שיצר סכנה של התמוטטות וסיכון לתחבורה שבכביש הסמוך ולאזור התעשיה שלא נמצא הרחק משם. בית המשפט המחוזי בנצרת הדגיש את מדיניות הענישה המחמירה ששומה על בתי המשפט לנקוט בעבירות מסוג זה: "עבודות כרייה וחציבה, בלתי מבוקרות, חמורות הן בשל הנזקים החמורים שעבודות אלה גורמות לטבע ובשל הסכנות של עבודות אלה לסביבה ולחיי אדם. לא בכדי מצא המחוקק לנכון בשנת 2000 לתקן את פקודת המכרות ולהעלות את העונש המירבי בגין עבירה זו מ- 3 חודשי מאסר ל- 5 שנות מאסר. פעולות של כריה, בין אם מדובר בחול, בין אם מדובר בחומר חציבה אחר, הפכו עם השנים לנפוצות במחוזותינו, בהיותן דרך קלה להתעשרות תוך פגיעה אנושה בטבע ובקופה הציבורית, דבר המחייב החמרה ברמת הענישה כחלק מהמלחמה שיש לנהל לשירוש עבירות אלה." בת"פ (ת"א) 2786/06 מ"י נ' לרגו עבודות עפר ואח' הורשעו חברה ומנהליה בעבירות של כריית חול ומכירתו, לפי סעיף 111 לפקודת המכרות ובגניבת חול. בית המשפט קבע, כי הנאשמים כרו בור עצום בממדיו, עומקו 14 מ', אורכו 80 מ' ורוחבו 20 מ', ממנו הוציאו חול וכורכר שנמכר לכל דיכפין. הקרקע לא היתה שייכת לנאשמים. ערך החול שהוצא מהקרקע עד שהפעילות הופסקה ע"י המשטרה נאמד בחצי מליון ₪. בית המשפט הדגיש את חומרת העבירה ונזקיה הסביבתיים וכן את ההיבט של שליחת יד חומסת ברכוש הזולת, והטיל על הנאשמים קנס כולל בסך 800,000 ₪ וכן עונשי מאסר בפועל של 14 חודשים לכל אחד מהמנהלים. כמו כן הוטל על הנאשמים צו לשיקום הקרקע באמצעות הקרן לשיקום מחצבות ובמימונם השל הנאשמים, וחולטו כלי הרכב בהם בוצעו העבירות. בת"פ (ת"א) 3868/02 מ"י נ' נאג'י הובלות ומסחר בע"מ הורשעו הנאשמים בעבירות כרייה שלא כדין בניגוד לסעיף 111 לפקודת המכרות, עבירות של הפרת נושא משרה בתאגיד והפרת חובת אחראי על רכב בניגוד לסעיפים 111א ו- 111ב לאותה פקודה, וכן, בעבירות של גניבה, ניסיון גניבה והסגת גבול שהיו כרוכות באותה כרייה. נגזרו על הנאשמים עונשי מאסר בפועל של מספר חודשים וכן קנסות בסדר גודל של עשרות אלפי ₪ וחילוט כלי הרכב ששימשו לביצוע העבירות. בית המשפט המחוזי (ע"פ 70045/06, 70044/06, ראבי חאתם ואח' נ' מ"י, אישר את רמת הענישה ואף ציין כי העונשים נוטים לקולא. אני ערה לכך שבתיק שבפני הורשע הקיבוץ בעבירה של שימוש ללא היתר במקרקעין, לפי סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, שדינה עד שתי שנות מאסר, ולא בעבירה של כריה שלא כדין לפי סעיף 111 לפקודת המכרות, שדינה עד חמש שנות מאסר, אך במהותן העבירות הן זהות, והעובדה כי הקיבוץ היה המחזיק החוקי של המקרקעין אינה הופכת את ביזתו של המשאב הציבורי, שהועמד לרשות הקיבוץ לצורך שימוש חקלאי ולא לצורך כריה ומכירה למטרת רווח, לעבירה חמורה פחות מאשר כריה ומכירה פיראטית של קרקע השייכת לזולת או לציבור. טיעוני הצדדים לעונש המאשימה מבקשת להשית על הקיבוץ קנס, לפי סעיף 63 לחה"ע, בסכום ההולם את חומרת העבירה ואת הנזק שנגרם למקרקעין, מחד גיסא, ואת הרווח הכספי שהופק ע"י הקיבוץ מביצוע העבירה, מאידך גיסא; צו להשיב את המצב לקדמותו ולהפסיק כל עבודה ושימוש הנעשים במקרקעין; והתחייבות להימנע מעבירה לפי חוק התכנון והבניה. המאשימה טוענת כי שיקול לחומרא הוא שהקיבוץ הותרה והוזהר בעוד מועד ע"י הרשויות המוסמכות, כי כריית חול במקרקעין, שינועו ומכירתו אינם מותרים ללא היתר כחוק, וכדי להערים על הרשויות יצר מצג כוזב לפיו כוונתו להכשיר את המקרקעין לביצוע עבודות חקלאיות כאשר בפועל כוונתו מלכתחילה היתה רק למכור לחברה הקבלנית את החול הנכרה במקרקעין, לצורך הפקת רווח כספי. יצויין, כי רק בשלב הראיות לעונש העלה הקיבוץ את הטענה כי לא הפיק רווח ממכירת החול שנכרה במקרקעין. זאת, בניגוד לסיכומיו לפני הכרעת הדין, בהם נטען כי "סוגיית מכירת העפר אינה רלוונטית כלל לענייננו... אין שום מניעה כי הנאשם 1 יקבל תמורה בגין כך וכפועל יוצא מכך..." (סעיף 52 לסיכומים). בהכרעת הדין נקבע, כאמור, כי הוכח שהחול שנכרה נמכר למטרת רווח. המאשימה טוענת, כי הקיבוץ לא צרף דו"חות כספיים מלאים לגבי פעילות כריית החול במקרקעין, אלא דו"חות חלקיים וחסרים שאינם מלמדים דבר - מספר עמודי כרטסת לא חתומים ע"י רו"ח וחסרי פרטים. העד שבאמצעותו הוגשו הדו"חות, מר פלד צפריר שהינו גזבר הקיבוץ כיום, העיד כי לא שימש כגזבר הקיבוץ בעת ביצוע העבירה או בשנים 2000-2003 ואין לו כל ידיעה אישית אודות נתוני ההכנסות כתוצאה מהכריה שבוצעה במקרקעין. העד אף לא ידע להסביר את השתלשלות העניינים הכספית בין הקיבוץ לבין החברה הקבלנית, רולידר בע"מ. העד טען באופן סתמי וללא כל פירוט, כי אחרי שנת 2002 לא קיבל הקיבוץ כל כספים בגין מכירת החול. כמו כן לא הציג הקיבוץ את כרטסת העברת התמלוגים לממ"י, ממנה ניתן היה ללמוד על ההכנסות שהיו לו ממכירת החול לחברה הקבלנית. גם עדותו של מר יעקב פנר, שהציג עצמו כאחראי על קרקעות הקיבוץ, לא שפכה אור על כמות החול שנכרתה במקרקעין בהתאם להסכם עם חב' רולידר, נתון האמור להיות בידיעתו ושהינו נושא הדיון, ותשובותיו היו מתחמקות. העד הצהיר כי הקיבוץ לא הפיק רווח מכריית החול ושינועו מהמקרקעין במועד הרלוונטי לכתב האישום, אך לא פרט ולא הסביר מדוע וכיצד נכרה החול ושונע במשאיות מהמקרקעין אם לא במסגרת הסכם המכר עם החברה הקבלנית, שתמורתו הכספית בצידו. הטענות מפי העדים פנר ופלד, כאילו בתקופה הרלוונטית כלל לא נכרה חול מהמקרקעין, סותרות את ממצאי הכרעת הדין. המאשימה טוענת, כי על סמך חוות דעתו של ד"ר אריה איתמר, חוות דעת פלגי מים ועדות העד אורבך, עולה כי מהמקרקעין נכרו והוצאו במהלך התקופה 300,000 - 400,000 מ"ק חול. המאשימה טוענת, כי יש לאמוד את ערכו הכספי של החול שנכרה לפי מחירון דקל, בו המחיר לאגרגט טבעי הוא 22 ₪ לטון לפחות, ולפי עדות המומחה מטעמה - יש להתאים את הכמות במ"ק לטון ע"י הכפלה ב-1.2. ע"י עריכת חישוב זה (300,000 X 1.2 X 22) הגיעה המאשימה להערכה של כ-8 מליון ₪. המאשימה טוענת, כי כדי להגיע להערכת החול שנכרה ושונע מהמקרקעין בחודש נשוא כתב האישום, יש לחלק את הסכום הכולל למספר החודשים הכלולים בתקופת ביצוע העבירה, שהיא 28 חודשים (דצמבר 2000 - מרץ 2003), ומכאן שבחודש אחד התפוקה הכספית היא מעל 280,000 ₪. המאשימה עתרה להשית על הקיבוץ קנס בגובה של פי 4 מסכום זה, בהתאם לסעיף 63(א) לחה"ע, היינו כ-1.1 מליון ₪. לחילופין, טוענת המאשימה כי אם לא יקבל בית המשפט את דרך החישוב הנ"ל כמבוססת ראייתית, יש להשית על הקיבוץ קנס מירבי לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה יחד עם סעיף 61 לחה"ע, בגין עבירות העבודה ללא היתר והשימוש ללא היתר בנפרד ובסה"כ 134,600 ש"ח, וכן קנס יומי בגין עבירה נמשכת בסך 40,300 ש"ח, ובהתחשב בכך שמדובר בתאגיד שסעיף 253(1) קובע כי ניתן להשית עליו כפל קנס, הקנס הכולל מגיע ל-349,800 ₪. כן עתרה המאשימה לחייב את הקיבוץ להשיב את מצב המקרקעין לקדמותו ולשקמם ע"י מילוי הבורות באותו חומר שהוצא מהם (חול וחמרה חולית) ויישור פני הקרקע, בהתאם לחוות דעתו של ד"ר אריה איתמר, וזאת מכח סמכותו לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה ובהתאם להלכת פינטו (רע"פ 5584/03). המאשימה דוחה את טענות מר פנר על כך שלפי תצ"א ישנים מצב המקרקעין היה חפור בורות עוד לפני שנת 2000, וטוענת כי אין הוא מומחה לפענוח תצ"א. כן היא דוחה את טענותיו כי לפי תכניות עתידיות החלות על המקרקעין, חלק מהמקרקעין הופקע לצרכי כביש חוצה ישראל ועל כן אין לקיבוץ גישה אליו (נ/10, נ/12, נ/13), וחלק אחר מיועד על פי תמ"א 34ב/4 (נ/11), שפורסמה למתן תוקף בשנת 2007, לאתר החדרה של מים עיליים למי התהום, כך שהבור מהווה חלק מהתכנית - טענות שלא נסמכו על חוו"ד מומחה. ב"כ הקיבוץ טוענים, כי המאשימה לא מילאה אחר החלטת בית המשפט מיום 10.5.07, לפיה היה עליה להגיש חוות דעת לגבי שיקום הכריה נשוא כתב האישום, בשים לב לכך שכתב האישום מתייחס לפעולת כריה שבוצעה במרץ 2003 ולא קודם לכן. חוות דעתו של ד"ר אריה איתמר מתארת את מצב המקרקעין בשנת 2007 ואין בה אבחנה ביחס לכריה שבוצעה לפי אישור משרד החקלאות עד סוף שנת 2002 ולא הוגש לגביה כתב אישום, לבין הכריה שבוצעה בחודש מרץ 2003 ובה בלבד הורשע הקיבוץ. לפיכך, לא ניתן לבקש צו להשבת המצב לקדמותו, משלא הוכח כי היה שוני ממשי במצב המקרקעין בין תחילת שנת 2003 לבין המצב כיום. כמו כן, טוענים ב"כ הקיבוץ, כי לא הוגשה ע"י המאשימה חוות דעת לגבי הרווחים הכספיים שהפיק הקיבוץ ממכירת החול בתקופה נשוא כתב האישום, בהתאם להחלטת בית המשפט מיום 10.5.07, ועל כן היא מנועה מלבקש קנס שהינו נגזרת של הרווחים הנטענים. מנגד, הציגו עדי הקיבוץ בראיות לעונש את הכרטסת של רולידר בספרי הקיבוץ (נ/6), ממנה ניתן ללמוד כי לקיבוץ לא היו הכנסות כלשהן ממכירת עפר לחברה הקבלנית רולידר בשנת 2003. לטענת מר פנר, ההרשאה הזמנית של ממ"י לכריה הסתיימה בדצמבר 2001 (נ/7), והוגשה ע"י הקיבוץ בקשה לחידושה. במקביל, החברה הקבלנית רולידר נקלעה לקשיים בשנת 2002 ונכנסה להקפאת הליכים, ובמסגרת הסדר נושים נמחק בספרי הקיבוץ חוב שלה לקיבוץ בסך 101,896 ₪ בשנת 2004, כ"חוב אבוד". מכל הסיבות הללו, לא בוצעה ע"י הקיבוץ כל כריה ומכירה בשנת 2003. מר צפריר העיד כי לא נמכר חול לגופים אחרים כלשהם פרט לחברת רולידר. עוד טוענים ב"כ הקיבוץ, כי כרטסת הנה"ח נ/6 מוכיחה כי הסכומים בהם נקבה המאשימה בסיכומיה לעניין העונש כרווחים המשוערים שהפיק הקיבוץ ממכירת החול הינם ספקולטיביים ומנותקים מהמציאות, באשר הסכום הכולל עליו הוצאו חשבוניות ע"י הקיבוץ בשנים 2001-2002 הינו 549,150 ₪, שמתוכם שולם חלק נכבד כתמלוגים לממ"י, כך שלקיבוץ נצמחו הכנסות של 186,000 ₪ בלבד. בנוסף, נגרם לקיבוץ הפסד של מעל 100,000 ₪ עקב החוב האבוד מחברת רולידר. ב"כ הקיבוץ טוענים כי אין כל מניעה להסיק מסקנות ממראה עינים ביחס לתצ"א שהוגשו, ואילו סברה המאשימה כי פרשנותו של מר פנר, המכיר את המקרקעין מזה שנים, אינה נכונה, היתה יכולה להביא עד מומחה מטעמה כדי לסתור. דיון אני דוחה את טענות נציגי הקיבוץ בעדויות לעניין העונש, ככל שיש בהן סתירה לממצאים ולמסקנות שנקבעו בהכרעת הדין, לגבי פעולות הכריה והשינוע של חול מהמקרקעין שבוצעו בידיעת הקיבוץ ובהרשאתו במרץ 2003. יצויין כי טענות אלה עומדות בסתירה לא רק להכרעת הדין, אלא גם להודאתו המלאה של הקיבוץ בסיכומיו לעניין הכרעת הדין, עמ' 3 סעיף 11, לפיה הקיבוץ "אינו חולק על העובדה... כי עבודות החפירה והמילוי במקרקעין ושינוע העפר (סעיף 4 לכתב האישום) אכן בוצעו". הקיבוץ סמך את הגנתו היחידה על הטענה כי הפעולות שבוצעו במקרקעין במרץ 2003, כמו גם בשנים הקודמות, היו במסגרת הכשרת קרקע חקלאית - טענה שנדונה ונדחתה בהכרעת הדין. הקיבוץ לא העלה בשלב כלשהו טענה, כאילו בשנת 2003 נכנסה החברה הקבלנית למקרקעין וביצעה שם עבודות כריה ושינוע חול שלא על דעת הקיבוץ ושלא בידיעתו, או כי ההסכם המקורי שנערך בין הקיבוץ לבין חברת רולידר בוטל או שונה לפני מרץ 2007, כך ששוב לא בוצעו עבודות הכריה והשינוע כנגד התשלום הכספי שהובטח לקיבוץ בהסכם הנ"ל, אלא מכח הסכמה אחרת שאין בצידה הכנסה לקיבוץ. לפיכך, המסקנה הבלתי נמנעת, כפי שנקבעה בהכרעת הדין, היא כי עבודות הכריה והשינוע בוצעו במסגרת ההסכם שמסגרתו היתה החברה הקבלנית אמורה לשלם לקיבוץ עבור החול שנכרה לפי תעריף מוסכם לממ"ק חול, ואין נפקא מינה אם בפועל שולם לקיבוץ תמורת החול שנכרה בחודש מרץ 2003, אם לאו, עקב גילוי והפסקת העבודות ע"י הסיירת הירוקה ו/או עקב קריסת החברה הקבלנית. יחד עם זאת, הוכח באופן ברור, כי עיקר פעולות הכריה במקרקעין בוצעו בשנים 2001-2002, ורק חלק קטן ממנה בוצע ב-17 למרץ 2003, המועד נשוא כתב האישום. מחוות דעת ד"ר אריה איתמר ומכלל הראיות בתיק, לרבות התצלומים שהוגשו, ניכר בעליל כי לא ניתן להבחין ולהפריד בין הפעולות שבוצעו במרץ 2003 לבין הפעולות שבוצעו קודם למועד זה ואינן נשוא כתב האישום. יודגש, כי לגבי פעולות הכריה העיקריות במקרקעין, שבוצעו לפני ינואר 2003, הסתמך הקיבוץ על אישור משרד החקלאות, ולא נשמעו ראיות בשאלה, האם מדובר בהסתמכות בתום לב על מצג של רשות מוסמכת, אם לאו, מאחר שתקופה זו כלל לא עמדה לדיון בכתב האישום. השאלה היא איפוא, האם ניתן להטיל על הקיבוץ צו לשיקום הקרקע, שיתייחס למצבה הנוכחי (לפי חווה"ד ד"ר איתמר), כאשר מצב זה לא נגרם בעיקרו בשל העבירה בה הורשע הקיבוץ, אלא עקב פעולות כריה שלגביהן לא נקבעו כל ממצאים מרשיעים ועל פני הדברים בוצעו בהסתמך על היתר של משרד החקלאות, שחוקיותו לא הועמדה במחלוקת. אני סבורה, כי כאשר קיים יחס ברור של היקף כריה מצומצם בתקופת כתב האישום מול היקף כריה עצום בתקופה שאינה כלולה בו, כריה שלא נקבע לגביה ממצא כי היוותה עבירה פלילית, ומשלא ניתן להוכיח איזה היקף של כריה, ובאיזה מיקום במקרקעין, בוצע בתקופת כתב האישום, לא ניתן להורות על "החזרת המצב לקדמותו" במסגרת הענישה לפי סעיף 205 לחוק ובהתאם להלכת פינטו. נוסח הסעיף קושר קשר חד-חד ערכי בין הבניה ללא היתר, או בסטיה מהיתר או מתכנית, נשוא ההרשעה, לבין הצו להחזרת מצב לקדמותו, ועקרון החוקיות אינו מאפשר להרחיב את סנקציית "החזרת המצב לקדמותו" אל מעבר להיקף הבניה ללא היתר, או הסטיה מהיתר, שהוכחו ונקבעו כממצא עובדתי בפסק הדין המרשיע. הסמכות היחידה למתן צו לגבי חלק מהמבנה שלא הוקם בעבירה הינה סמכות שיורית למקרים בהם מתן הצו לגבי החלק שנבנה בעבירה, באופן דווקני, יביא לסיכון חיי אדם או בטחון הציבור (סעיף 205(2)). אין זה המקרה שבפני. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, לחומרא ולקולא, אני מטילה על הקיבוץ קנס בסך של 200,000 ₪, לפי סעיפים 204, 253(1) לחוק התכנון והבניה ו-61 לחוק העונשין. הודעה זכות הערעור תוך 45 יום.קנסבניהקיבוץתכנון ובניה