רישיון רוכלות ניידת

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רישיון רוכלות ניידת: הבקשה בפניי בקשה למתן צו ביניים שיאסור על המשיבה 1 (להלן: "המשיבה"), ליתן רישיון רוכלות ניידת למשיב 2 (להלן: "המשיב"), בכניסה לקבר הרמב"ם בטבריה במקרקעין הידועים כחלקה 50 גוש 15077, ובמידה שניתן הרישיון להורות על עיכוב השימוש בו. על פי נימוקי הבקשה, המבקשים הם בעלי זכויות להפעלת עסק בכניסה לקבר הרמב"ם, אותן קיבלו בירושה מאביהם המנוח רפאל מזרחי ז"ל, אחיו של המשיב. לטענתם, המשיב הפעיל במשך שנים כרכרות סוסים בעיר טבריה בניגוד לדין, ובמהלך חודש 08/2009 הגיע איתו המשיבה להסכם, כי כנגד ויתור על עתירה שהגיש נגדה, הוא יקבל רישיון רוכלות ניידת במקום שיבחר. לטענתם, קבלת ההחלטה להנפיק לו רישיון רוכלות, לא עברה שום בחינה של מנהל תקין באשר לא נתקבל אישור וועדת בניין ערים להצבת עגלת הרוכלות במקום בו תוצב המהווה "דרך" לפי חוקי התכנון והבנייה, וכן לא ניתנה למבקשים שהם בעלי עניין הזדמנות לטעון טענותיהם בפני המשיבה, בטרם תיתן החלטתה. עוד טענו המבקשים, כי הם שילמו למשיב סך של 105,000 ש"ח, על מנת שיוותר על דרישתו מהעירייה להציב עגלת רוכלות במקום הנ"ל, ועניין זה לא היה ידוע למשיבה בטרם תטפל בבקשת המשיב. לטענתם, מדובר בהחלטה שאינה עומדת בכללי מנהל תקין ובניגוד לסעיף 2 א (א) 2 לחוק רישוי עסקים תשמ"ח - 1968, שכן רישיון רוכלות מסוג זה יש לתת אך "לאנשים הזקוקים לשיקום או לסעד מכוח חוק". לטענתם המבקשים, נודע להם משיחה עם בא כוחם של צדדי ג' שונים, אשר היו מעורבים בעתירה שהוגשה נגד המשיבה ב- ב"א 3/09 (בימ"ש לעניינים מינהליים בנצרת) כי המשיב ויתר על מעורבותו בעתירה כנגד הסכם עם ראש עיריית טבריה (לפי האמור בסעיף 4 לבקשה, הוגשה העתירה בשל החלטת המשיבה לסלק את הכרכרות מהעיר טבריה). לטענתם, הם פנו למשיבה לאלתר עם היוודע להם דבר ההסכמות הנ"ל, אולם תחילה לא הודיעו למשיבה על התשלום ששילמו למשיב. לטענתם, על אף פנייתם, לא מצאה המשיבה להתערב בטענה, כי על המבקשים לתבוע ישירות את המשיב בהליך אזרחי. הם אף פתחו בהליך אזרחי וביקשו צו מניעה, ודיון בעניין זה התקיים ביום 24/08/09, אולם טרם ניתנה החלטה. לטענתם, סיכויי עתירתם להתקבל טובים בשל כך שהליך הטיפול בבקשת רישיון הרוכלות פסול מעיקרו, ונתקבל ללא שנודע לעירייה כי אין מדובר במישהו נזקק לשיקום או לסעד מכוח חוק. לטענתם, יכלה המשיבה ליתן את רישיון הרוכלות במקום אחר, כגון בטיילת בטבריה, שם קיימים דוכנים רבים, מוסדרים, עם כל האישורים הנחוצים. לטענתם, יש לאפשר להם להוכיח בבית משפט השלום את טענותיהם העובדתיות, ורק לאחר מכן יש לאפשר למשיבה לדון בבקשת המשיב על פי קריטריונים רגילים לרוכלות, בהתאם לתוצאות אותו משפט, ועד אז לעכב את ההליך המנהלי של מתן הרישיון. עוד טענו הם, כי עיכוב הרישיון לא יגרום נזק בלתי סביר למשיב, ביחס לנזק שעשוי ליגרם להם, הן משום שקיבל מהם סכום כספי לא מבוטל, והן משום שהמשיב קיבל מהמשיבה אפשרות להשתמש בכרכרות להסעת נוסעים במסלול אחר. לטענתם, הם באו לבית המשפט בידיים נקיות, ואין להכיל עליהם כללי שיהוי. תשובת המשיבה המשיבה ביקשה לדחות את הבקשה. המשיבה העלתה טענות מקדמיות, ובין היתר כי הבקשה נוכה בחוסר ניכיון כפיים. לטענת המשיבה, העלימו המבקשים מבית המשפט את העובדה כי הכוונה היא להנפיק למשיב רישיון רוכלות לממכר שתייה קלה וגלידה/סנדוויצ'ים בלבד, בעוד שבעסק שהם מנהלים אין כל מגבלה באשר לפריטים הנמכרים. לטענתה, נמכרים באותו קיוסק של המבקשים, בעיקר תשמישי קדושה בעוד ברישיון המיועד למשיב לא תיכלל אפשרות למכירת תשמישי קדושה. כמו כן טענה, כי הם לא הציגו ראייה המצביעה על זיקתם לקיוסק המנוהל על ידם, וטיב זכויותיהם באותו קיוסק, וטענה כי העובדה שאביהם ז"ל החזיק באותו קיוסק, אינה מלמדת דבר לגבי זכויותיהם. עוד טענה היא, כי המבקשים פועלים במתחם קבר הרמב"ם תוך השתלטות על שטחים ציבוריים, בנייה ללא היתר, חסימת רצועת המעבר על ידי הצבת טובין המוצעים למכירה, ובגין כל אלה הוצעו צווי הריסה מנהליים ונרשמו דו"חות קנס. בעניין זה הציגה צילומי צוו הריסה לבנייה בלתי חוקית, וכן תמונות אותה בנייה שבנו המבקשים. כמו כן, הציגה המשיבה עותק של תדפיס ריכוז דו"חות בגין חסימת המעבר, וכן אי שמירת הניקיון במתחם קבר הרמב"ם. עוד טענה המשיבה, כי אין שחר לטענת המבקשים שהדוכן המיועד לקום עבור המשיב, יוקם על תוואי דרך שכן יעוד השטח הינו שצ"פ, ואין כל מניעה להצבת עגלת רוכלות ניידת על שטח זה. לגופו של עניין טענה כי, מדובר בדוכן נייד בשטח של כ- 2 מ"ר, אשר יוצב בשטח שבבעלות העירייה, בחלקה 50, שיעודו שצ"פ, ולא בשטח שיעודו "דרך". היא צירפה לתגובתה עותק מתוכנית המתאר החלה, ממנה עולה כי אכן מדובר ב- "שצ"פ". כן טענה, כי היא מוסמכת להנפיק רישיון רוכלות על פי הדין. כן טענה, כי למבקשים אין כל מונופול על מתחם קבר הרמב"ם שהינו ברובו מתחם ציבורי. באשר לטענה כי המשיב וויתר על זכותו לרישיון רוכלות כנגד סכום כספי, טענה המשיבה כי לא הוצגה בפנייה ראייה להוכחת טענה זו, וככל שזאת תתקבל על ידי בית משפט השלום בעפולה בהליך האזרחי, תהיה קביעה זו מקובלת עליה וממילא תייתר את הדיון כאן. תגובת המשיב המשיב ביקש גם הוא לדחות את הבקשה. לטענתו, בכל הנוגע אליו, לא נתונה הסמכות לבית המשפט המנהלי. הוא טען, כי הבקשה הומצאה לו באיחור רב רק ערב הדיון במעמד הצדדים. הוא טען גם, כי המבקשים אינם באים בתום לב ובניכיון כפיים בבקשתם. הוא הכחיש כי נתן התחייבות שלא לקבל רישיון רוכלות ו/או כי קיבל כספים כלשהם מהמבקשים. לטענתו, בהמלצתו בברכתו של בית המשפט ב- עת"מ 3/09 ובכדי שלא לשלול ממנו את פרנסתו, ניתן לו היתר להצבת עגלת רוכלות במתחם קבר הרמב"ם מכוח סמכותה המלאה של המשיבה. לטענתו, כל מטרת הבקשה על ידי המבקשים, היא להשיג אינטרס כלכלי ולאפשר להם לנהוג כמונופול בשטח ציבורי. עוד הוא טען, כי החוזה שלגביו טוענים המבקשים, הינו הסדר "כובל", כמשמעו בחוק ההגבלים העסקיים. עוד טען הוא, כי הוא הועסק כפועל בקיוסק של המבקשים במשך חודשים, וניסיונם כעת למנוע את פרנסתו על ידי עיכוב מימוש ההיתר, יש בה משום פגיעה בחופש העיסוק שלו. עוד טען הוא, כי הוא וויתר על עיסוקו הקודם, הובלת תיירים בכרכרות, שהיווה את מקור פרנסתו, בתמורה לקבלת רישיון הרוכלות, ובמידה שלא יקבלו ישאר ללא פרנסה. הוא טען, כי מאזן הנוכות נוטה לטובתו, שכן העיכוב גודע את מקור פרנסתו, בעוד שלמבקשים לא יגרם נזק עם יינתן ההיתר. בדיון שהתקיים היום בפניי, חזרו באי כוח הצדדים על טענותיהם. דיון לאחר שקילת טענות הצדדים ובחינת הראיות והמסמכים שהוצגו בפניי, סבורני שיש לדחות את הבקשה למתן הסעד הזמני. ראשית, אכן כטענת המשיבים, לא נוהגים המבקשים עצמם בניכיון כפיים. מן המסמכים שהוצגו בפניי בצירוף לתגובת המשיבה, עולה בבירור כי המבקשים מפרים את החוק במתחם קבר הרמב"ם, הן על ידי בנייה בלתי חוקית, והן על ידי הצבת טובין על שטח המיועד למעבר וחסימתו, והן באי שמירת הניקיון במקום. יתר על כן, המבקשים לא הוכיחו בפניי כי הם בעלי זכויות כלשהם במתחם קבר הרמב"ם, אפילו לא לכאורה. אמנם הוצג בפניי הסכם שכירות שנחתם בין "עמותת כוללות רבי מאיר בעל הנס" לבין אביהם ז"ל, ממנו עולה לכאורה כי העמותה הנ"ל היא בעלת הזכויות במתחם קבר הרמב"ם, אולם לא הוצגו בפניי צווי ירושה המלמדים לכאורה על כך כי המבקשים הם היורשים. מנסח רישום שצירפו המבקשים עצמם לבקשתם, בנוגע לחלקה 50, עולה כי הבעלות באותה חלקה נתונה לעיריית טבריה בשלמות. גם מנסחים אחרים שצורפו לגבי חלקות 34 ו- 33, אשר לפי הטענה מהוות חלק ממתחם קבר הרמב"ם, לא עולה כי המבקשים, או אביהם ז"ל, או העמותה הנ"ל הינם בעלי הזכויות באותן חלקות. אשר על כן, לא ברור מה מעמדם של המבקשים במקרקעין הנ"ל. מכאן, למחלוקות לגופו של עניין. למעשה, מבוססת טענתם העיקרית של המבקשים על כך כי המשיבה החלה בהליכים למתן רישיון רוכלות בהליך "מקוצר" לפי סעיף 2 א (א) 2 לחוק רישוי עסקים, המיועד לטיפול בבקשות של מי שהינם נזקקים לשיקום או לסעד אחר מכוח חוק, בעוד שהמשיב כלל אינו עונה לקריטריון זה. לטענתם, היה על המשיבה לטפל בבקשת המשיב, כבכול בקשה אחרת למתן רישיון עסק, ולא כבקשה של מי שהוא נזקק כאמור. אלא, שבמסגרת הדיון בפניי לא הציגו המבקשים ראיה כלשהיא לטענתם, כי המבקש הינו בעל ממון רב שניתן לו לטענתם על ידם במסגרת הסכם שנכרת בינו לבינם, בשבועה, שבמסגרתו קיבל מהם סך של 105,000 ש"ח, זאת כנגד התחייבותו שלא לבקש מהמשיבה רישיון רוכלות במתחם קבר הרמב"ם. בעוד שבפניי טענו המבקשים בתצהיר התומך כי אכן ניתן הסך הנ"ל, עולה מפרוטוקול שצורף על ידי המשיב, ואשר התנהל ביום 24/08/09 בבית משפט השלום בעפולה, כי שם הצהיר המבקש אהרון מזרחי, כי נתן למשיב תחילת הלוואה בסך 20,000 ש"ח, ומאוחר יותר נתן לו עוד 11,000 דולר, שהינם 44,000 ש"ח, ובסה"כ 66,000 ש"ח. עוד טען בהמשך עדותו, כי היה חוב של המשיב לאביו בסך 40,000 ש"ח, והוא וויתר עליו. פירוט זה לא הובא בבקשה שבפניי, אלא בבקשה שלפניי נטען שלמשיב ניתן הסך של 105,000 ש"ח בתמורה לכך שלא יבקש רישיון רוכלות. מדובר בגרסה שונה מזו שהוצגה בפניי, והדבר יש בו כדי להטיל ספק באמיתות הגרסה כולה. יתר על כן, המבקשים עצמם מודים כי עת פנו למשיבה לאחר שנודע להם על הסכמה שהגיע המשיב עם המשיבה, הם לא הביאו בפנייה את העובדה הנ"ל (היינו כי שילמו לו 105,000 ש"ח). נוכח המפורט לעיל, דומה כי סיכויי הצלחתם של המבקשים להראות כי שילמו למשיב את הסך הנ"ל אינם גבוהים. יתר על כן, ככל שיצליחו המבקשים להוכיח כי ניתנה התחייבות מצד המשיב שלא לבקש רישיון רוכלות, במסגרת תביעתם בבית משפט השלום, ממילא ינתן להם סעד שיהיה בו כדי למנוע קבלת רישיון רוכלות על ידי המשיב, ועשיית שימוש בו, על יסוד אותה התחייבות שניתנה להם על ידי המשיב. מטעם זה כשלעצמו, מתייתרת הבקשה דנן כולה. עוד יותר מכך, לא שוכנעתי כי במאזן הנזקים הצפוי עולים הנזקים בכוח למבקשים, על אלו שיגרמו למשיב. המשיב, כפי שעולה מן הראיות שהוצגו בפניי, וויתר על עיסוקו הקודם שהיווה מקור לפרנסה עבורו, על מנת לקבל את רישיון הרוכלות ולהתפרנס ממנו, בעוד שאם לא ינתן צו הביניים, הרי שעסקם של המבקשים, הכולל רישיון למכור בנוסף לפרטי מזון, גם תשמישי קדושה. כך גם נטען מפי בא כוחם (עמ' 4 ש' 12). סוף דבר נוכח כל המפורט לעיל, דין הבקשה למתן צו ביניים להידחות, ואני דוחה אותה. המבקשים ישלמו לכל אחד מן המשיבים, בנפרד, הוצאות משפט בסך של 3,000 ש"ח ועליהם מע"מ כדין.רוכלות