קראו את הכרעת הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שוחד רופא בבית חולים לקבלת טיפולים פרטיים: א. כתב האישום ופירוט העדים ב - 3.12.07 הגישה פרקליטות מחוז המרכז באמצעות עורכי הדין צ.עוזיאל, ק.בר-מנחם ונ.קורנהויזר- פיילס (להלן: "התובעים") כתב אישום נגד ד"ר (להלן: "הנאשם"). התובעים טוענים, שהנאשם קיבל שוחד מאבוטבול (להלן: "אבוטבול") ומאשימים אותו בעבירה לפי סעיף 290 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"). באמצעות באי כוחו עורכי הדין פרופ' ד.ליבאי, נ.תל-צור, ג.עשת וא.כפרי (להלן: "הסנגורים") כפר הנאשם בכל העובדות שיש בהן לבסס עבירה. לתביעה העידו: פקד יעקב קמחי (עמ' 5-12) ראש צוות חקירות ביחב"ל (להלן: "קמחי"), סגן ניצב כורש בר נור (עמ' 13-17) - ראש הצח"מ בפרשת אבוטבול (להלן: "בר נור"), רס"ר אמיר אלמסי (עמ' 17-21) - חקר את הנאשם וגבה את הודעתו (להלן: "אלמסי"), רפ"ק גדעון גבאי (עמ' 34-36), אלברט סיטבון (עמ' 23-33), ד"ר דוד אלג'ם (עמ' 40-43) ואבוטבול (עמ' 44-53). להגנה העידו הנאשם (עמ' 54-105) ואמיר ליטיוון (עמ' 106-113). ב. התשתית הראייתית ב(1) (1) הנאשם, בעל תואר דוקטור ברפואה והתמחות ברפואה דחופה, עובד שנים רבות כרופא בבית חולים איכילוב בתל אביב (להלן: "ביה"ח"). (2) באמצע שנות התשעים הקים הנאשם בביה"ח מחלקה למיון פנימי (להלן: "המיון הפנימי" ו/או "המיון"), הפועלת במקביל למחלקת מיון כירורגי (להלן: "מיון כירורגי"). הנאשם ניהל את המיון הפנימי, וד"ר אלג'ם ניהל את המיון הכירורגי. (3) מתוקף תפקידו הנאשם הוא עובד ציבור בהתאם להגדרה שבסעיף 34כד לחוק. (4) מעבר לתפקידו כרופא בשירות הציבורי, לנאשם קליניקה, שבה הוא מקבל פציינטים באופן פרטי בשעות אחר הצהריים (להלן: "הקליניקה"). בתקופה הרלוונטית גבה הנאשם מהפציינטים שבהם טיפל בקליניקה בין 800 ל-1000 ש"ח לטיפול. ב(2) (1) כעשר שנים לפני המועדים שבדיון, באמצעות סוחר תכשיטים ששמו אשר שטיימן (להלן: "שטיימן"), הכיר הנאשם את אבוטבול ואת אחיו, (שטיימן ת/13 ש' 29-31, הנאשם עמ' 56 ש' 20 ואילך) וטיפל בשניהם באופן פרטי. הקשר בין אבוטבול לנאשם ניתק לפני כשבע שנים, הנאשם לא טיפל באבוטבול במהלך הזמן הזה ואבוטבול לא ביקר בקליניקה בכל התקופה, כולל בתקופה נשוא הדיון (הנאשם עמ' 76 ש' 25). (2) בתאריך כלשהו, קודם לתאריכים שבכתב האישום, הוגש נגד אבוטבול כתב אישום לבית המשפט המחוזי בירושלים, שייחס לו עבירות פשע שונות. על פי החלטה שיפוטית שיצאה מלפני בית המשפט שם, שוחרר אבוטבול למעצר בית, בתנאי איזוק אלקטרוני (להלן: "מעצר הבית"). (3) בתקופת מעצר הבית, חקר צוות חקירה מיוחד מיאחב"ל בראשות סנ"צ בר נור חשדות, שאבוטבול ואלברט סיטבון (להלן: "סיטבון") מנהלים ארגון פשיעה ומבצעים עבירות לפי חוק למאבק בארגוני פשיעה תשס"ג- 2003 (להלן: "החקירה"). החקירה הניבה ראיות לכאורה נגד אבוטבול, סיטבון וחמישה עשר חשודים אחרים. כולם הועמדו לדין בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, כמשתקף מכתב האישום -נ/4. מאז הגשת נ/4, אבוטבול וסיטבון עצורים עד תום ההליכים. בסיכומיהם בתיק זה מצהירים התובעים, שעל פי הראיות, שנאספו בחקירה, אבוטבול עומד בראש ארגון פשיעה (עמ' 4 לסיכומי התביעה). (4) אגב החקירה התבררה העבירה המיוחסת לנאשם ד"ר יעקב ג'קי סרוב. ב(3) (1) בהיותו במעצר הבית, וקודם למעצרו עד תום ההליכים בגין העבירות שב- נ/4, טופל אבוטבול בביה"ח בארבע תאריכים כדלקמן: 21.09.05, 30.10.05, 4.11.05 ו- 7.11.06. (2) ב- 21.09.05 וב- 30.10.05 - שוחח אבוטבול טלפונית עם הנאשם ולאחר מכן הגיע לביה"ח. ב- 21.09.05 הגיע אבוטבול למיון בשעה 10:00 בערך בגין כאב גרון וחולשה. הנאשם פגש באבוטבול, טיפל בו בעצמו, ליווה אותו למחלקת אף אוזן גרון, שם בדק את אבוטבול סגן המחלקה ד"ר דניאל ציק כעולה מת/10, (להלן: "הליוויים" ו/או "זירוז ההליכים"). ב- 30.10.05 הגיע אבוטבול למיון שוב בשעה 10:00 בערך והפעם בשל חולשה כללית וצמרמורות והנאשם טיפל בו (ת/11). (הנאשם עמ' 63 ש' 1 ואילך, עמ' 71 ש' 2-3 וש' 18-19, ועמ' 74 ש' 8 ואילך). (3) ב- 4.11.06 (יום שבת), הגיע אבוטבול לביה"ח בשל עצירות. באותה שבת הנאשם לא עבד בביה"ח ולא פגש באבוטבול (הנאשם עמ' 87 ש' 5 ואילך). ד"ר רויכמן טיפל באבוטבול וחתם על התעודה נ/9. (4) 7.11.06 - בבוקר אבוטבול עדיין סבל מכאבי בטן. הוא התקשר לסיטבון, שניהל בהקשר זה ארבע שיחות טלפוניות (כולן מתועדות בדיסק ת/18), כדלקמן: ב-8:47 השיחה הראשונה בין אבוטבול לסיטבון, שבה התלונן אבוטבול על מחושיו וביקש מסיטבון להתקשר לנאשם (תמליל ת/15) ולומר לו (לנאשם) שיתקשר אליו (לאבוטבול). ב-8:50 התקשר סיטבון לנאשם, הזדהה כמקורב לאבוטבול, העביר אליו את בקשתו של אבוטבול ומסר לנאשם את מספר הטלפון הנייד של אבוטבול (תמליל ת/7). ב-8:59 התקשר אבוטבול לסיטבון לברר מדוע הנאשם טרם התקשר אליו (תמליל ת/14). ב-9:00 התקשר סיטבון לנאשם, אמר לו שאבוטבול הנתון במעצר בית, חש ברע, הנאשם השיב שיתקשר מיד (תמליל ת/8). בשעה 10:00 בערך, הגיע אבוטבול לביה"ח מלווה בסיטבון ובמאבטחים נוספים, שאף אחד מהם לא היה חמוש, (סיטבון עמ' 26 ש' 12 ואילך, הנאשם עמ' 83 ש' 1-3). אבוטבול נרשם במזכירות והופנה למיון הכירורגי. למרות ההפניה הגיע אבוטבול למיון הפנימי, הנאשם פגש בו, הלך איתו למיון הכירורגי, בדק אותו שם וכתב את הרישומים שב-ת/12. לאחר מכן, העביר הנאשם את הטיפול באבוטבול לד"ר אלג'ם (עמ' 57 ש' 28-31 ועמ' 58 ש' 1-5). ד"ר אלג'ם בדק את אבוטבול, אישר למעשה את ממצאי הבדיקה והתוכנית הטיפולית שהטווה הנאשם וחתם על ת/12, מבלי שהוסיף דבר (ד"ר אלג'ם עמ' 40 ש' 16- 20, הנאשם עמ' 60 ש' 4 ואילך). אבוטבול לא השתחרר באופן פורמאלי ואין תיעוד באיזו שעה עזב את ביה"ח. על פי המזכר ת/1, בצהרי ה- 7.11.06 בשעה 12:20 התקשר הנאשם ליאחב"ל, שוחח עם מפקחת נמרוד, והודיע לה, שכשלוש שעות קודם לכן אבוטבול טופל בביה"ח בשל חסימת מעיים ובעיות בטן. כאן המקום להעיר שב-ת12 אין רישום שאובחנה חסימת מעיים. (5) מעורבותו של הנאשם בטיפול באבוטבול בשלושת התאריכים בהם נפגשו בביה"ח, עזרה לאבוטבול: הנאשם ורופאים בכירים אחרים בדקו אותו, החליטו באשר לטיפול הדרוש לו מיד בהגיעו לביה"ח, ובכך בנוסף לטיפול המעולה שטופל אבוטבול, נחסכו ממנו אי הנוחות והסבל הכרוכים בהמתנה בתור, הנדרשת, דרך כלל, מחולה שגרתי, שמצבו איננו קריטי ואין סיבה רפואית לקדם את הטיפול בו ולהעדיפו על פני חולים אחרים. ב(4) הנאשם קיבל מאבוטבול כספים כדלקמן - (1) בתאריך או תאריכים בלתי ידועים, מסר שטיימן לנאשם כסף ששלח לו אבוטבול (הנאשם עמ' 64 ש' 10, שטיימן ת/13 ש' 34 ואילך). (2) ב- 7.11.06 בתום הטיפול, קיבל הנאשם מאבוטבול בביה"ח 800₪, כאמור בסעיף 6 לכתב האישום, (ראו גם סעיף 6 לתשובה הנאשם לכתב האישום, הודעת הנאשם ת/3 עמ' 2 ש' 37-38 ועמ' 3 ש' 51-52 ועמ' 58 ש' 12 ואילך לפרוטוקול). ב(5) ב- 12.11.06 -הגיעו רפ"ק גבאי ומפקחת נמרוד מיאחב"ל למיון ותיחקרו את הנאשם על מנת לוודא אם מופעלים עליו איומים (רפ"ק גבאי עמ' 36 ש' 6) תשובותיו של הנאשם המתועדות במזכר ת/2 הפריכו את החשד. ב(6) ב- 13.11.06 - הגיע סיטבון למיון, פגש בנאשם, דרש וקיבל ממנו מרשם רפואי נוסף עבור אבוטבול (סיטבון עמ' 27 ועמ' 28 ש' 18-20, הנאשם עמ' 89 ש' 18 ואילך). ב(8) ב- 17.04.07 - בשעה 09:24 נחקר הנאשם ביאחב"ל תחת אזהרה ומסר את ההודעה ת/3 (להלן: "ההודעה" ו/או "ת/3"). בהקשר לכך הובהר כדלקמן: (1) אלמסי שוחח עם הנאשם קודם לגביית הודעתו, כמתועד במזכר ת/4. לאחר השיחה, הזהיר אלמסי את הנאשם, החשידו בקבלת שוחד מאבוטבול, חקר אותו ורשם את ת/3. משך החקירה לא נרשם. (2) תוך כדי גביית ההודעה, נכנס קמחי לחדר החקירה יותר מפעם, הציג שאלות והנאשם ענה עליהן. ההודעה כתובה ברצף ולא ניתן ללמוד ממנה על נוכחותו החלקית של קמחי בחקירה ולזהות את השאלות שהציג לנאשם. בזכ"ד ת/5 תיעד קמחי את מעורבותו כולל העובדה, שבמהלך החקירה הביא תמונות לשם עריכת מסדר זיהוי. (3) תוך כדי החקירה הושמעו לנאשם השיחות המתועדות ב-ת/16 ו-ת17. הנאשם זיהה את קולו של אבוטבול (ת/3, ש' 63 ואילך). כמו כן נערך מסדר זיהוי תמונות והנאשם זיהה את תמונתו של סיטבון (ת/3, 125-127). (4) בתום החקירה הוגשה לנאשם הודעתו המודפסת, הוא קרא אותה, הוא חתם על הודעתו, רק לאחר שנענתה בקשתו להוסיף בה מספר פרטים כמשתקף בת/3 ש' 131-134. (5) לאחר החתימה על ת/3 קרא בר נור לנאשם לשיחה, ובסיומה כתב ברנור את הזכ"ד - ת/6. (6) מ-ת/3 ומהזכד"ים ת/5 -ת/6, עולה, שבחקירתו הנאשם לא כפר בקבלת כסף תמורת העזרה שעזר לאבוטבול תוך כדי מילוי תפקידו הציבורי במיון. בבית המשפט הסתייג הנאשם מהדברים שנרשמו מפיו, ונדרש באריכות לנסיבות גביית הודעתו ולמצבו הנפשי באותה עת. (7) פרט לנאשם נחקרו בהקשר לעבירה שבדיון אבוטבול וסיטבון. ב- 23.04.07 נתפסו מבית החולים תיעוד רפואי. בנוסף לשוטרים, העיד ד"ר אלגם לתביעה ואמיר ליטווין, קב"ט ביה"ח עד אמצע 2006, העיד להגנה. ג. העבירה סעיף 290(א) לחוק קובע לאמור: "עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו - מאסר שבע שנים...". מבחינת החוק אין נפקא מינה אם מקבל השירות, בעצמו או באמצעות מי מטעמו, משלם לעובד הציבור תמורת הפעולה, לפני או אחרי ביצועה. כמו כן, אין נפקא מינה, לגובה התמורה ולשאלה אם הפעולה נעשתה בגדר סמכותו של עובד הציבור או בחריגה ממנו. המחוקק מחמיר בהתייחסותו לעובדי ציבור - מקבלי שוחד, לעומת נותני השוחד. העבירה היא מסוג מחשבה פלילית הדורשת מודעות, אשר משמעה שבעת קבלת טובת ההנאה, עובד הציבור היה מודע לכך שהיא ניתנת לו בעד פעולה הקשורה לתפקידו הציבורי. ד. המחלוקות בארבע מחלוקות עיקריות חלוקים ב"כ הצדדים: כמה פעמים ותמורת מה קיבל הנאשם כסף מאבוטבול באמצעות שטיימן. האם ב- 7.11.06, קיבל הנאשם כסף מאבוטבול בביה"ח בנסיבות שמקימות הגנת כורח (לבדה) או בצירופה להגנת טעות במצב דברים. משקלה הראייתי של הודעת הנאשם ת/3. דבר מה נוסף להודאה, כולל דיון בקבילותן ומשקלן הראייתי של השיחות המתועדות בתמלילים ת/16 ו-ת/17. המחלוקות תידונה על פי סדר מניינן דלעיל, ובהקשר להן תבחנה שאלות נוספות, שהתעוררו במהלך הדיון, ביניהן מהימנות העדים, קיומו של נוהל אבטחה בביה"ח, הגנת כורח, משקלה של ת/3, זיהוי קולות. ד(1) כמה פעמים ותמורת מה קיבל הנאשם כסף מאבוטבול באמצעות שטיימן בהקשר למחלוקת בעניין זה ייבחנו ויידונו: מהימנותו של שטיימן, התייחסותו של הנאשם לדבריו של שטיימן וטענתו שהכסף שולם לו עבור טיפול פרטי, קיומו של נוהל ביטחון בביה"ח וטענות באי כוח הצדדים. (1) מהימנותו של שטיימן - בתאריך 17.04.07, בשעה 14:50 (מספר שעות לאחר חקירת הנאשם) נחקר שטיימן באזהרה בחשד לתיווך לשוחד. בסופו של יום הוא לא הועמד לדין וזומן כעד תביעה במשפטו של הנאשם. בהופיעו בבית המשפט, הסכימו ב"כ הצדדים להסתפק בדברים שאמר בחקירה, ת/13 ההודעה שמסר הוגשה בהסכמה, תוך ויתור על חקירה ראשית ונגדית, (ראו עמ' 12 לפרוטוקול). משכך יתקבלו דברי שטיימן ב- בת/13 כמות שהם, (למעט הסתייגות מסוימת שתובהר להלן): שטיימן פנה לסיטבון לבקשת הנאשם בעניין תשלום שמגיע לנאשם מאבוטבול: "ג'קי אמר לי שמגיע לו מאסי 1000 ₪ אני אמרתי לאלברט סיטבון שאסי צריך להביא 1000 ₪ והוא הביא לי אני ספרתי את הכסף ראיתי שיש 1000₪ והעברתי את זה לג'קי" (ש' 50-52) וזאת בתמורה לטיפולים שהנאשם טיפל באבוטבול או באחיו. באשר למקום שבו טיפל הנאשם באבוטבול, אמר שטיימן בש' 34-36: "פעם אחת אלף שקל עבור טיפול העברתי לג'קי (הכוונה לנאשם - ד.ר-ש) וזה היה עבור טיפול פרטי אני לא יודע היכן הוא טיפל באסי (הכוונה לאבוטבול- ד.ר-ש) יכול להיות שזה היה במרפאה הפרטית שלו ויכול להיות שלא" (הדגשה שלי - ד.ר-ש), ובש' 57: "אני לא יודע היכן הוא טיפל בו בכלל או מה אופי הטיפול". באשר למספר הפעמים שבהן הביא נאשם כסף מאבוטבול, אמר שטיימן בש' 47: "למיטב זכרוני אני העברתי לדוקטור (הכוונה לנאשם -ד.ר-ש) רק פעם אחת אלף₪ אולי פעמיים...". וכך גם בהמשך בש' 75 "לא זוכר שהעברתי לו יותר מפעם אחת אולי פעמיים". (2) התייחסותו של הנאשם לדבריו של שטיימן וטענתו שהכסף שולם לו עבור טיפול פרטי בחקירה - הנאשם אישר שקיבל מאבוטבול כסף באמצעות שטיימן עבור העזרה שעזר לאבוטבול בביה"ח (ת/3 ש' 22-24). הנאשם לא התייחס לפנייתו אל שטיימן בעניין הכסף שלאבוטבול חייב לו. ומשכך ובהתחשב בעובדה שטרם היתה בפניהם גרסתו של שטיימן, החוקרים לא יכלו לחקור את הנאשם בנושא זה. בהקראה - בתשובתו לכתב האישום שלל הנאשם קשר בין התשלומים שקיבל באמצעות משטיימן לתפקידו בביה"ח. בבית המשפט - הנאשם לא שלל בעדותו, שפנה לשטיימן בעניין הכסף (עמ' 95 ש' 2 ואילך), חזר והודה, שפעם או פעמיים קיבל בקליניקה משטיימן כסף שאבוטבול שלח לו (עמ' 64 ש' 10-12 עמ' 76 ש' 29-30 ועמ' 96 ש' 17 ואילך). לטענתו הכסף הגיע לו עבור שירות פרטי - ייעוץ טלפוני שייעץ לאבוטבול בשיחות שקדמו לבואו של אבוטבול למיון בתאריכים 21.09.05. ו- 30.10.05 ואשר הצדיק תשלום (להלן: "הייעוץ הטלפוני"). מהות הייעוץ הטלפוני היתה שמיעת תלונותיו של אבוטבול ותוצאות הבדיקות שנבדק, המלצה באשר לנטילת תרופות, והפנייה לרופא קופת חולים. משאלו לא עזרו, ואבוטבול חזר ופנה אליו, הנאשם אמר לו להגיע למיון וכשהגיע טיפל בו, ליווה אותו וזירז עבורו את ההליכים והכל בהתאם לנוהל. הנאשם ביקש לקבל שרק ב- 7.11.06, כשאבוטבול נתן לו במיון 800₪, הבין, שהכסף שקיבל באמצעות שטיימן לא שולם תמורת הייעוץ הטלפוני, כפי שהאמין בלב שלם וכפי שחשב או טעה לחשוב בזמן אמת (עמ' 65 ש' 4-6 ועמ' 91 ש' 20-22). (3) גרסת הנאשם לעניין הנוהל בחקירה - אמר הנאשם שפעל לזירוז ההליכים באבוטבול על מנת לקצר שהותו שם, מבלי שאיזכר קיומם של נוהל או הנחיות ביטחון שעל פיהן פעל. בהקראה - נטען, שהזירוז שזירז הנאשם את הטיפול באבוטבול במיון תאם הנחיות ביטחון ונוהל. בבית המשפט - העיד הנאשם בהתאם למענה לכתב האישום וטען שפעל על פי הנחיות הביטחון ונוהל בלתי כתוב שהיה מקובל בביה"ח (עמ' 56 ש' 7- 13, (עמ' 57 ש' 3-10 ועמ' 62 ש' 29 ואילך ועמ' 63 ש' 1 ואילך). למימוש הנוהל, הנאשם הודיע לקב"ט ליטווין בתאריכים 21.09.05 וב- 30.10.05, שאבוטבול עומד להגיע למיון. לדבריו, ביחד עם הקב"ט ליטווין המתין לאבוטבול ופמלייתו בכניסה (עמ' 63 ש' 3) וליוה אותו במהלך הטיפול. לתמיכה הובא ליטווין כעד הגנה. (4) עדויותיהם של ליטווין וד"ר אלג'ם לעניין הנוהל ליטווין בהעידו בפני, אישר קיומו של נוהל ( עמ' 106 ש' 8 ואילך), שלטענתו היה באחריותו. הוא הפיץ אותו בעל פה בין אנשי סגל ביה"ח ותוכנו הוטמע כחלק משגרת העבודה (עמ' 111 ש' 12-17). לדעתו של ליטווין הנאשם פעל כראוי כשהודיע לו ב- 21.09.05 וב- 30.10.05 שאבוטבול עומד להגיע לביה"ח ובהתאם לכך הוא (ליטווין) ועוד מאבטח עמדו בכניסה למיון בהמתנה לאבוטבול (עמ' 107 ש' 19-26 ועמ' 108 ש' 1 ואילך). לדבריו רופאים נוספים פנו אליו בעניין הפעלת הנוהל. ליטווין הצליח להיזכר רק בשמו של רוזנשטיין שטופל על פי הנוהל. ד"ר אלג'ם אישר קיומו של "נוהל טיפול באישיות בעייתית" (ד"ר אלג'ם עמ' 41 ש' 22-24). לדבריו, בביה"ח מקובל לקדם את הטיפול במיון בחולה שהוא בגדר "אישיות בעייתית", על מנת לקצר את משך שהותו במיון. ד"ר אלג'ם, כמו הנאשם, לא הצליח להיזכר באף עבריין שטופל על פי הנוהל. (5) טענות ב"כ הצדדים התובעים טוענים שדבריו של שטיימן ודברי הנאשם ב-ת/3 ובבית המשפט, מוכיחים שבשתי הזדמנויות, הנאשם ביקש וקיבל מאבוטבול באמצעות שטיימן 800 - 1000₪ במזומן, כשוחד עבור זירוז ההליכים במיון. באשר לנוהל טענו התובעים, שלא הוכח שהנוהל הנטען יושם על ידי רופאים נוספים מלבד הנאשם וביחס לעבריינים אחרים מלבד אבוטבול. בנוסף לכך הנאשם עצמו לא פעל בהתאם לנוהל ב- 7.11.06 כשלא בדק אם אבוטבול שוחרר ועזב את המיון. הסנגורים טוענים שראוי לקבל את גרסת הנאשם בבית המשפט ולהאמין לו, שבקבלו את הכסף בקליניקה סבר שהוא מקבל תמורה לגיטימית עבור ייעוץ טלפוני. מעבר לכך הם מפנים לעובדה, ששטיימן לא מסר ב-ת/13 מתי הגיע לקליניקה ומסר לנאשם את כסף שאבוטבול שלח לו. משכך לא ניתן לקבוע כעובדה שהתשלום נעשה "סמוך לאחר שני הטיפולים הראשונים", כפי שטוענים התובעים ואין הוכחה, ששטיימן העביר שני תשלומים. שטיימן סיפר בוודאות על תשלום אחד. למרות הלחץ שהופעל עליו בחקירה, לא זכר ולא אישר העברת תשלום נוסף. מכאן, שקיים ספק בהקשר לתשלום שני, ומהספק הזה יש ליהנות את הנאשם. לדעת הסנגורים, דברי שטיימן מבססים מסקנה שהוא העביר לנאשם כסף בתמורה לטיפול פרטי, ולא עבור טיפול בביה"ח. הם ביקשו לקבל שבביה"ח הנאשם ליווה את אבוטבול ביחד עם ליטווין וזירז את הטיפול בו בהתאם לנוהל. (6) דיון ומסקנות בהתחשב בעובדה שהודעתו של שטיימן ת/13 היתה מקובלת על שני הצדדים, אני מקבלת את דבריו להוציא הסתייגות אחת, שתובהר להלן. שטיימן לא אמר באופן החלטי כמה פעמים העביר כסף מאבוטבול לנאשם. אני מוכנה לקבל שהוא נטה לחשוב שעשה זאת רק פעם אחת. מה שהחסיר שטיימן נמצא בעדותו של הנאשם בבית המשפט. בעמ' 64 ש' 10 הנאשם אמר אמנם, שפעם או פעמיים הביא שטיימן לקליניקה כסף מאבוטבול, ולא זכר תאריכים (עמ' 64 ש' 10-11). הספק מובהר בהמשך דבריו, כשהנאשם מודה שקיבל משטיימן 1600₪ (עמ' 77 ש' 5). הודאה בסכום כזה מוכיחה, שהתשלום היה עבור יותר מפעם אחת ומתיישבת היטב עם שאר תשובותיו של הנאשם. כך למשל דבריו בעמ' 65 ש' 4-6: "אין לי ספק שעד שהגיע המקרה השלישי הייתי בטוח שתוגמלתי על ייעוצים שנתתי לו. בפעם השלישית היו הוא ואני במסגרת המיון ... ורק אז התעורר בי חשד על מה תיגמל אותי בפעמיים הראשונות" (דגש שלי - ד.ר-ש). גם את החסר בדבריו של שטיימן לעניין מועד התשלומים ממלא הנאשם. מטענתו, שלהבדיל מהאמונה שהאמין בכל ליבו בשנת 2005 כשקיבל את הכסף מידיו של שטיימן, שאבוטבול משלם לו עבור הייעוץ הטלפוני (עמ' 64 ש' 16-17), כשקיבל 800 ₪ מאבוטבול בביה"ח, הבין שגם הכסף ההוא לא היה עבור שירות פרטי, והחל לחשוד עבור מה תוגמל בפעמיים הראשונות. מתשובה זו מתחייבת מסקנה שאת התשלומים משטיימן, הנאשם קיבל לאחר שני הטיפולים הראשונים וקודם לטיפול השלישי ב- 7.11.06. לא מקובלת עלי טענתו של שטיימן בת/13 ש' 35, שהביא לנאשם כסף בתמורה לטיפול פרטי. בתקופה הרלוונטית וגם לא שבע שנים קודם לה, אבוטבול לא היה בקשר עם הנאשם ולא טופל על ידו לא בקליניקה ולא בשום מקום אחר. שטיימן לא ידע היכן בתאריכים הרלוונטיים טיפל הנאשם באבוטבול (בביה"ח או בקליניקה) ולא ידע מה מהות הטיפול. כך שלאמרתו הוודאית, כביכול, שהתשלום היה עבור טיפול פרטי אין על מה שתסמוך. לדעתי שטיימן אמר כך כהגנה מפני עבירת התיווך לשוחד שהוטחה בו, ואני דוחה אותה. טענת הנאשם, שבזמן קבלת הכסף משטיימן טעה לחשוב, שהכסף משולם לו בתמורה לטיפול פרטי, שמהותו ייעוץ טלפוני, לא מקובלת עלי. זוהי גרסה כבושה שהנאשם העלה לראשונה בבית המשפט, מבלי שנתן הסבר לכבישתה, וככזו משקלה נמוך אם בכלל. לבד מהיותה גרסה כבושה, טענת הייעוץ הטלפוני, איננה סבירה. הנאשם לא העיד מה אורך השיחות הטלפוניות האלה שניהל עם אבוטבול תוך כדי עבודתו במיון. מדבריו עולה, שבשיחות שמע תלונותיו של אבוטבול, התעניין בטיפול שקיבל עד כה, אמר לו לפנות לרופא קופ"ח ולאחר מכן הציע לו להגיע לביה"ח. שוויין של שיחות כאלה אכן רב הוא, אך אינני מקבלת שמחירן 800-1000₪, כמחיר של טיפול אישי בקליניקה, שמטבע הדברים נמשך פרק זמן, העולה על שיחת טלפון אינפורמטיבית, שנותן רופא לאדם שבו לא טיפל ולא פגש במשך כשבע שנים. טיפול אישי בקליניקה, כרוך בדרך כלל, בנוסף לשיחה עם הפציינט, בבדיקה גופנית, ברישום אנמנזה רפואית, בקביעה דרך הטיפול, בהחלטה באשר לצורך בבדיקות נוספות ומהותן, בהפניה לרופא מומחה בתחום אחר, ברישום תרופות וכיו"ב, כל אלה בנוסף לרישום ההכנסה ותשלום מיסים כנדרש על פי חוק. הנאשם טען בחקירה, שאת הכסף שקיבל מאבוטבול, לא זרק כי אם השתמש בו לצרכיו האישיים היומיומיים (ת/3 ש' 27). בבית המשפט טען שתרם אותו, מבלי שפרט למי (עמ' 93 ש' 22-24). הוא הודה שלא הוציא קבלה, ולעניין זה טען תחילה שנמנע מעשות כן בשל טעות, ובהמשך אמר שפעל כך על פי עצת רואה חשבון. לדבריו רואה החשבון (שבשמו לא נקב) הסביר לו שאין צורך להוציא קבלה עבור תקבול כזה ודי ברישום ההכנסה ברובריקת "ייעוצים" (עמ' 77 ש' 4 ואילך ועמ' 97 ש' 9 ואילך). הטענות רחוקות מלשכנע, אם לנקוט בלשון המעטה. הנאשם מנהל קליניקה מודע לחובתו לנהל ספרים, לדווח על הכנסותיו ולהנפיק קבלות על כל תשלום שמשולם לו. אילו באמת האמין, שהתשלום שקיבל מאבוטבול חוקי ומגיע לו עבור עבודה לגיטימית, שאיננה קשורה לעבודתו בביה"ח, אין לי כל ספק שהיה שולח לאבוטבול קבלה ומציג את העתקה בבית המשפט. ואם באמת פעל על פי יעוץ שקיבל מרואה חשבון, היה מציג את ספריו ומוכיח, שבתאריכים הרלוונטיים רשם ברובריקת "ייעוצים" את הסכומים שקיבל, גם אם לא נקב בשמו של אבוטבול. ועל מנת להסיר כל ספק בנושא זה היה מעיד את רואה החשבון שיאשר טענתו לעניין צורת הרישום והפטור מהחובה להוציא קבלה. העדרן של הוכחות כה בסיסיות לא יכול להיות מקרי. בהעדרן, דבריו של הנאשם בלתי אמינים ואינם נוֹשָעים מההסבר שהעלו סנגוריו בסיכומיהם ש"ההתייעצות עם רואה החשבון לא היתה בזמן הרלוונטי לכתב האישום, כי אם מאוחר יותר, והרישום לא התייחס לאבוטבול" (ראו עמ' 13 פסקה 56 לסיכומי ההגנה). באשר לנוהל- הנאשם טען בחקירה שזירז את ההליכים עבור אבוטובול על מנת לקצר שהותו בביה"ח כיוון שנוכחותו גרמה לאי נוחות/נעימות למטופלים ולצוות, אך לא אמר שבביה"ח קיימים נוהל והנחיות הביטחון ולנוהל שעל פיהם פעל. הוא גם לא איזכר את הקב"ט ליטווין, שלדבריו, ליווה אותו ביישום הנוהל בתאריכים 21.09.05 ו- 30.10.05. לראשונה הועלה קיומם של נוהל והנחיות ביטחון בתשובה לכתב האישום. הנאשם בעדותו הרחיב בעניין הנוהל, וכאמור לעיל ליטווין הוזמן כעד הגנה. יש לי ספק אם קיים נוהל, וספק גדול עוד יותר אם הוא מיושם בביה"ח. אילו היה הנוהל מיושם, הנאשם וכמוהו גם ד"ר אלג'ם היו מצליחים להיזכר, בין מידיעה אישית ובין באמצעות בדיקה ברשומות, בשמותיהם של עבריינים אחרים שטופלו במיון על פי נוהל זה (הנאשם עמ' 102 ש' 7 ואילך, ד"ר אלג'ם עמ' 48 ש' 28). לא נעלם מעיני, שלדברי ליטווין רופאים נוספים מביה"ח פנו אליו בהקשר לטיפול בעבריינים בהתאם לנוהל. גם דברים אלו לא הסירו את הספקות משום, שכאמור לעיל, ליטווין לא הצליח להיזכר בשמותיהם של אותם רופאים וגם לא בשמותיהם של עבריינים, פרט לשמו של רונזשטיין (עמ' 109 ש' 15 ואילך), באופן סתמי, ללא פרטים כגון מועד הטיפול, וכיו"ב . אך גם אם אצא מהנחה שקיים נוהל כנטען, והנאשם וליטווין פעלו לפיו כמתחייב, לא הנוהל היה בבסיס התנהלותו של הנאשם כלפי אבוטבול. אילו אכן היה הנוהל מנחה אותו הוא לא היה שוכח את קיומו, היה מפנה את חוקריו לקב"ט ליטווין (או למחליפו), ולא כובש גרסתו מבלי להסביר מדוע. זאת ועוד - לא הוכח ואפילו לא נטען שבשבת ה- 4.11.06 הטיפול באבוטבול תאם את הנוהל, וכך גם ב- 7.11.06. הנאשם טען אמנם, שלא ידע מראש שאבוטבול עומד להגיע למיון ולכן לא נערך לבואו כפי שעשה בפעמיים הקודמות (עמ' 61 ש' 17, עמ' 74 ש' 5-6 ועמ' 78 ש' 17-18), אך לא הסביר מדוע בהבחינו באבוטבול במחלקת המיון, נמנע מלהזמין את הקב"ט כדי שגם הפעם הטיפול באבוטבול ולא יחרוג מהנוהל, ולא יגרום, חלילה, אי נעימות במחלקה . כאן מוצאת אני להעיר, שקשה מאוד לשמע ועוד יותר קשה לקבל דברי הנאשם, שעל פי נוהל, מנהל מחלקת מיון פנימי עוזב את משמרתו בשעת הבוקר, שהיא שעת הלחץ בעבודה, כדברי הנאשם (עמ' 57 ש' 25) על מנת להמתין עם הקב"ט בפתח המחלקה לחולה הסובל מחולשה וכאב גרון, ומעניק לו את מלוא תשומת ליבו ומיטב זמנו עד תום הטיפול במחלקת המיון ובמחלקות אחרות על מנת לוודא, שבכירי הרופאים יטפלו ללא שיהוי באותו חולה. שורת ההיגיון מחייבת, שפינויו הזריז של חולה בעייתי מביה"ח הוא בתחום אחריותו של הקב"ט, האמון על בטחון ובטיחות, ולא של הרופא האמור לטפל בחולים הרבים הצובאים לפתחה של מחלקת מיון פנימי בבית חולים ציבורי כה גדול הממוקם בטבורה של העיר תל-אביב. כל אלו מבססים מסקנה שגם אם קיים בביה"ח נוהל, אין לו ולא כלום עם התנהלותו של הנאשם כלפי אבוטבול, שהיתה בגדר טיפול פרטי בתוך ביה"ח, ושוללים טענת הנאשם שלא ידע בעת שקיבל משטיימן את הכסף שדרש מאבוטבול, שהכסף הוא בעד הליוויים והעזרה המיוחדת שעזר לאבוטבול בתאריכים 21.09.05 ו- 30.11.05. ד(2) המחלוקת השנייה - האם ב- 7.11.06, קיבל הנאשם כסף מאבוטבול בביה"ח בנסיבות שמקימות הגנת כורח לבדה או בצירוף להגנת טעות במצב דברים. (1) הפן המשפטי סעיף 34יב לחוק קובע לאמור: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שנצטווה לעשותו תוך איום שנשקפה ממנו סכנה מוחשית של פגיעה חמורה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו, ושאנוס היה לעשותו עקב כך" הסעיף קובע סייג לאחריות פלילית שעניינו - אדם שנקלע למצוקה, בשל איום ממשי שאיים עליו אדם אחר, הדורש ממנו לבצע מעשה עבירה, והוא נאלץ לבחור בין שתי רעות: האחת, כניעה לאיום תוך כדי ביצוע עבירה פלילית, האחרת, סירוב לבצע את העבירה תוך כדי חשיפה עצמית לסכנה שימומש האיום אשר כוון נגדו או נגד זולתו. על הטוען להגנת כורח להראות שהאיום שהופנה אליו היה מוחשי, ונשקפה ממנו סכנה ממשית וקונקרטית לפגיעה חמורה בחיים, בחירות בגוף או ברכוש, של המאוים או זולתו, להבדיל מאיום סתמי או כללי. ייאמר עוד - גם בנסיבות של כורח, המאוים יכול בעצם לבחור בין ביצוע העבירה להימנעות ממנה. חרף זאת נקבע הסייג שבסעיף 34יב לחוק, בהתחשב ביצר ההישרדות של האדם, המניע אותו לנסות להיחלץ מסכנות חמורות שעלולות לפגוע בו, וזאת גם כאשר ההיחלצות כרוכה בביצוע מעשי עבירה. העדר סכנה מיידית למימוש האיום, משמעו, שלמאוים "פתחי מילוט" נוספים מלבד כניעה לאיום, והעיקרי שבהם פניה לשלטונות החוק. מאוים שאיננו משתמש בפתח מילוט זה ואיננה פונה למשטרה למרות שיש לו אפשרות לעשות כן, מקים על עצמו ספק אם באמת היה אנוס לבצע את העבירה. הצבת התנאי לתחולת הסייג נועדה לעודד את יחידי החברה לקבל עזרה מהרשויות ולא לבצע עבירה תוך כניעה לאיומים, כל עוד ניתן לעשות כן, ראו ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (תשמ"ז-1987, כרך ב'), 373-374), ע"פ 7075/03, אסתר אלון נ' מדינת ישראל המשיבה בע"פ 7075/03, , והאסמכתאות שם וכן ע"פ 3964/00, חסוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 1. (2) מהכלל לענייננו - התייחסות הנאשם לנסיבות קבלת הכסף במיון בחקירה - ב-ת/3 הודה שקיבל 800 ₪ מאבוטבול במיון, מבלי להתייחס לנסיבות. לבר נור אמר שלקח את הכסף משום שהרגיש מאוים ורצה שאבוטבול יעלם מביה"ח מהר ככל האפשר (ת/6). בהקראה נטען לראשונה שאבוטבול דחף לכיסו של הנאשם 800₪, לפני שעזב את ביה"ח. הנאשם לא החזיר את הכסף כי רצה שאבוטבול יעזוב את המיון במהירות וחשש שסירוב לקבל את הכסף יעליב את אבוטבול. בשל החשש מפני הסתבכות עם אבוטבול לא דיווח על הכסף. בבית המשפט סיפר הנאשם בהרחבה על הנסיבות בהן קיבל מאבוטבול כסף ב- 7.11.06. לדבריו לאחר שד"ר אלג'ם סיים לטפל באבוטבול, אבוטבול הופיע בחדרו עם אדם נוסף, הניח על שולחנו פתק, שעליו היו רשומים שם ומספר טלפון וביקש ממנו להתקשר למשטרה. הנאשם העיד ששאל את אבוטבול לשם מה עליו להתקשר למשטרה אבל לא סיפר אם שאל את אבוטבול מה עליו לומר לשוטרים. כל שסיפר הוא שאבוטבול אמר לו שעליו להתקשר: "כי אני מבקש ממך". הנאשם העיד שהבקשה גרמה לו הלם, בעודו המום ממנה אבוטבול הכניס דבר מה לכיס חלוקו ויצא מהחדר מבלי שהיתה לו יכולת לסרב או להגיב. רק לאחר שאבוטבול יצא מחדרו, נוכח הנאשם בדיעבד, שאבוטבול הניח בכיסו 800₪ (עמ' 58 ש' 23). הסיטואציה היתה קשה מאוד מבחינתו (עמ' 58 ש' 12 ואילך). הוא נשאר ישוב בחדרו מאובן (עמ' 101 ש' 24) מבלי שנתן דעתו מתי, אם בכלל, אבוטבול השתחרר ועזב את ביה"ח (עמ' 101 ש' 27). הנאשם, לדבריו, הרגיש חסר אונים וחסר יכולת לדווח על האירוע להנהלת ביה"ח ו/או למשטרה. אפילו לד"ר אלג'ם לא סיפר על שקרה כיוון שהרגיש שהאירוע לא מוסיף לו כבוד וחשש ששיחות עם אחרים בנושא עלולות לפתוח חזית נגד אבוטבול, דבר שניסה למנוע (עמ' 60 ש' 27-28). לדעתו פנייה לרשויות היתה מאלצת אותו להתלונן ואפשרות כזאת הפחידה אותו, בהיותו נשוי ואב לילדים לא רצה להתעסק עם "אנשים כאלה", (עמ' 59 ש' 3 ואילך עמ' 100 ש' 5). (3) טענות ב"כ הצדדים התובעים ביקשו לדחות גרסת הנאשם מחוסר אימון במיוחד בהתחשב בהיותה גרסה כבושה שלא ניתן הסבר לכבישתה. הסנגורים מסכימים ש"אובייקטיבית לא התקיימו נסיבות של כורח מיידי" (פסקה 69 לסיכומי ההגנה). וחרף זאת, לדעתם, ההגנה עומדת למרשם כיוון שמצטרפת לה הגנת "טעות במצב דברים" הקבועה בסעיף 34יח. המוניטין השלילי של אבוטבול הידוע לכל ואשר הדאיג גם את השוטרים, הפחיד בזמן אמת את הנאשם אשר חשש שסירוב לקבל את כספו של אבוטבול, ולחילופין, דיווח לרשויות על הכסף שניתן לו, עלול להקים עליו את כעסו של אבוטבול ולסכנו בפגיעה שאבוטבול יפגע בו. בכך לדעת הסנגורים טעה הנאשם טעות כנה שמקימה לו הגנה. (4) דיון ומסקנות עיון בגרסאות הנאשם לעניין זה והשוואת דבריו בחקירה, בהקראה ובעדות וכמפורט לעיל), מעלה שהגרסה היא גרסה כבושה ומתפתחת. גם בהקשר זה הנאשם לא הסביר מדוע לא העלה הטענה בהזדמנות הראשונה. תשובתו ש: "החקירה שלי היא שאלה ותשובה...אני פחדתי להגיד להם שאסי נכנס אלי ושם לי את הכסף" (עמ' 100 ש' 16 ואילך), לא משכנעת, לנוכח הודאתו, שקיבל כסף מאבוטבול. לא ברור לי מדוע אמירת האמת הנטענת, שאבוטבול שם את הכסף בכיסו מפחידה יותר מהדברים שהנאשם אמר בהודעה ת/3. טענת הסנגורים בסיכומיהם (פסקה 62 לסיכומי ההגנה), שהנאשם נמנע מלפרט בחקירה את נסיבות קבלת 800₪ עקב אדישות החוקר, שלא ביקש פירוט, איננה מקובלת עלי ואני דוחה אותה. הנאשם ענה לשאלות החוקר והודה במיוחס לו. את ההבהרות המקימות לו הגנה, שהן בידיעתו האישית, סדר הדברים, הפחד וחוסר האונים שחש, לדבריו, בזמן אמת, הם בידיעתו הבלעדית ועליו לפרטם מיוזמתו. הניסיון המשפטי מלמד, שאדם שמרגיש שנעשה לו עוול, שנלחץ ואוים על ידי חזקים ממנו, ולכן עשה או נמנע מעשות מעשה, גרסתו זועקת ומתפרצת מתוכו, גם ללא ייעוץ, והוא מוסר אותה בהזדמנות הראשונה ללא שיהוי, במיוחד כשמוטחת בו האשמה לביצוע עבירת פשע, שעלולה לעורר עניין ציבורי, להכתים את שמו ולהרוס את עתידו. מי שאיננו מגיב כך חייב לשכנע, שלמחדלו סיבה כבדת משקל, ראו בהקשר זה ע"פ 5730/96, גרציאני נ' מדינת ישראל, , מפי כבוד השופט קדמי. לסיכום פרק זה ייאמר - גרסת הפחד המשתק שהשתלט על הנאשם כשהכסף נדחף לכיסו, איננה מקובלת עלי. אבוטבול לא הפנה לנאשם שום איום והסכנה לא הייתה ממשית ומידית ולא מנעה מהנאשם מלפנות לרשויות חרף חששותיו. מה עוד שטענת הפחד והכורח לא הועלתה בחקירה ואין הסבר לכבישתה. מכאן, שההגנה לא הרימה את הנטל המוטל עליה ולא הוכיחה הגנת כורח לבדה ולא בצירופה להגנת טעות במצב דברים. ד(3) המחלוקת השלישית - משקלה הראייתי של ההודעה ת/3 (1) הפן המשפטי מן המפורסמות הוא שחקירה פלילית, גם ההוגנת ביותר גורמת לנחקר אי נוחות פיזית ומעמידה אותו במצב נפשי קשה, ראו ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי ואח', ). למרות זאת על פי השיטה המשפטית הנוהגת, בהעדר לחץ חיצוני ו/או פנימי, לדברים שמסר נחקר בחקירתו, יש משקל ראייתי. קבילותה של הודעה נגזרת, אפוא, מנסיבות גבייתה וממצבו הנפשי של הנחקר במהלך חקירתו: רק הודעה שניתנה מרצון טוב וחופשי תתקבל כראיה בבית משפט. להודאה, שיש בה הודיה, יינתן משקל ראייתי רק אם שוכנע בית המשפט, שניתנה מרצון חופשי וללא לחץ פנימי, שהניע את הנחקר להודות בביצוע העבירה. שאלת קיומו של לחץ פנימי נבדק על פי סימני האמת העולים מתוכן ההודעה, כגון: הגיונה הפנימי, סדר מסירת הפרטים, וסימנים נוספים המביאים אדם בר דעת להתייחס באימון לדברי זולתו, ראו בהקשר זה ע"פ 715,744/78 לוי נ' מ"י, פ"ד ל"ג (3)228, 234 (להלן: "עניין לוי"). משקלה של הודיה מתחזק כשהנחקר מודה בנקודות זמן שונות ובפני גורמים שונים, ראו המ' 658/79, בולוס נ' מ"י, פ"ד לה(1) 785, (1980), 815 וע"פ 6679/04, סטקלר נ' מ"י, (להלן: "עניין סטקלר"), בעמ' 1662. ההודאה לא חייבת להיות אמינה בשלמותה, די אם חלק ממנה יתקבל כמהימן. קיומן של סתירות בדברי נחקר, המתגלים בגוף הודאה אחת שמסר נחקר או בהודאות שונות שמסר, לא בהכרח יוצרות ספק לגבי אמיתות התוכן המפליל, ראו פרשת קוזלי, בעמ' 459, מאמרו של פרופ' מ' קרמניצר "הרשעה על סמך הודאה - האם יש בישראל סכנה להרשעת חפים מפשע?" המשפט א (תשנ"ג) 205, ודנ"פ 4530 ,4342/97, אל עביד נ' מ"י, . (2) טענות ב"כ הצדדים התובעים טוענים, שההודעה ת/3, שהוגשה ללא התנגדות, נמסרה מרצונו הטוב והחופשי של הנאשם ללא לחץ מכל סוג שהו. לביסוס מסקנתם לעניין העדר לחץ, חיצוני ופנימי כאחד, הם מפנים לדברי החוקרים הראויים, לדעתם, לאימון מלא ולהתנהגות הנאשם בחקירה, השוללת פחד ו/או בלבול. לגישתם התנהגותו של הנאשם בחקירה, ההצבעה שהצביע על סיטבון במסדר תמונות, הדרישה להוסיף להודעה תיקונים ובמיוחד התיקון ש: "כל הכספים שקיבלתי ממנו (הכוונה: מאבוטבול - תוספת שלי ד.ר-ש) על עזרתי במיון לא עלה על 2500₪", מוכיחים, שהנאשם לא פחד אמר אמת והודה מרצונו, וראוי ליתן להודעתו ת/3 משקל ראייתי. הסנגורים טוענים, שמשקלה הראייתי של ההודעה ת/3 נמוך מאוד, אם בכלל. לגישתם אין להוציא מ-ת/3 קטעי דברים, שאמר הנאשם, ולהסיק מהם מסקנות לחובתו. ההודעה מבולבלת ומוכיחה שהנאשם היה נתון בלחץ פנימי קשה. להוכחה הצביעו על חמש סתירות, שאותן הם רואים כמהותיות, בהודעה ת/3, כדלקמן: קבלת תמורה עבור העזרה בביה"ח - בש' 15-16 טען הנאשם "אף פעם לא לקחתי כלום בעד העזרה בליוויים", ובהמשך בש' 22-24 אמר ההפך, "אני עזרתי לו (לאבוטבול - תוספת שלי ד.ר-ש) להתמצאות וליוויתי אותו ממקום ממקום ולאחר כמה פעמים הוא היה שולח לי בתמורה לעזרה דרך צד שלישי בין 800 לאלף₪". עבור מה שולמה התמורה - בש' 33 אמר "בעד העזרה בבית החולים" (ובהמשך אותה שורה) "לטיפולים במרפאה הפרטית". תחושת האיום והחשש מפני אבוטבול - בש' 56: "אני מציין שלא הרגשתי מאוים", בש' 57 הסתייג: "אני אומנם הולך על חבל דק עם האנשים האלה ולא הייתי רוצה להסתבך איתם", בש' 121-122: "עצם הנוכחות וצורת מסירת הכסף והדיבור הם סוג של איום ...", בש' 128: "אני רוצה לציין שהרגשתי מאוים" ובש' 129-130: "אומנם לא איימו עלי ממש אבל מעצם הנוכחות צורת הדיבור והידיעה במי מדובר הרגשתי מאוים". מספר הפעמים שאבוטבול הגיע למיון וסכום הכסף שהנאשם קיבל ממנו - בש' 97 טען, שלמיטב זכרונו אבוטבול היה במיון פעמיים. בש' 103-106 אמר שנראה לו שעבור שני הביקורים במיון קיבל מאבוטבול 1600₪, וכשתיקן הודעתו בש' 133-134 אמר, שאבוטבול היה במיון שלוש פעמים בערך, וסכום הכסף הכולל שקיבל ממנו עבור העזרה במיון לא עלה על 2500₪. מי שילם לנאשם 800 ₪ ב- 7.11.06 בביה"ח - בש' 37-38 אישר שאלת החוקר שסיטבון הוא ששילם לו ובש' 52-53 אמר שאבוטבול עשה כן. לדעת הסנגורים, התובעים לא התמודדו עם הסתירות שבהודעה, שלדעתם מוכיחות, כאמור לעיל, את המבוכה והבלבול בהם היה שרוי הנאשם בחקירתו. במקום זאת, התמקדו התובעים בעובדה, שהנאשם זיהה את סיטבון ועל פיה ביקשו לקבוע שבאותה עת היה הנאשם היה קר רוח, כשבפועל ההפך הוא הנכון. הסנגורים הפנו לדברי הנאשם בבית המשפט בחקירה נגדית לעניין הזיהוי ולהסברו "אם זכרתי את פרצופו של האיש, כנראה שלעולם לא אשכח" (עמ' 94 ש' 12) וטענו שזוהי תגובה טבעית המוכיחה, שבעקבות הטראומה שחווה הנאשם, נחקקו פניו של סיטבון בזיכרונו. בנוסף טענו הסנגורים, שהחוקרים נקטו בתרגילי חקירה פסולים: יצאו ונכנסו מחדר החקירות, לא תיעדו דבריו בהודעתו, ובמקום זאת ערכו דוחות בצורה פסולה וסלקטיבית. להוכחת הטיעון הצביעו על פער בין האמור בסעיף 3 למזכר ת/5, לדברי הנאשם בהודעה ת/3. ב-ת/5 כתב קמחי שרצה לוודא האם התמורה שולמה עבור טיפול פרטי או עבור טיפול במסגרת המיון, והנאשם ענה באופן החלטתי שהיה זה עבור טיפול בביה"ח. בעוד שבחקירה, תשובת הנאשם בנושא זה לא היתה החלטית והוא אמר, שהתשלום היה "בעד העזרה בבית החולים או לטיפולים במרפאה הפרטית". המחלוקת מחייבת דיון באמינות השוטרים המעורבים בחקירת הנאשם ובאמינות הנאשם, שכן אלו עומדים בבסיס ההכרעה באשר למשקלה של ת/3. (3) גרסאותיהם של אלמסי, קמחי ובר נור אלמסי - העיד שהוא רושם כל אירוע חריג המתרחש במהלך חקירה. בחקירה שבדיון לא היו שום אירועים חריגים (עמ' 21 ש' 20 - 21). התנהגות הנאשם, שנראה אמנם מוטרד, תאמה את הנסיבות. מעבר לכך, לא הראה הנאשם פחד קיצוני מאבוטבול, גם לא ברגע שזיהה את סיטבון במסדר זיהוי תמונות. אלמסי הסביר שלא תיעד ב-ת/3 את חלקו של קמחי משום שמעורבות כזו איננה בגדר אירוע חריג, אלא חלק מדינאמיקה שגרתית של חקירה, מה עוד שקמחי העלה את פעולותיו של הכתב. קמחי- רשם בזכ"ד ת/5 את מעורבותו בחקירת הנאשם. על פי ת/5 בנוכחותו (של קמחי), הנאשם הודה, שבמספר הזדמנויות קיבל מאבוטבול סכומי כסף באמצעות שטיימן בעבור פעולות שעשה בשביל אבוטבול במסגרת תפקידו בביה"ח, בנוסף לכך הודה, שקיבל 800₪ ישירות מאבוטבול. הגרסה הדהימה את שומעה וגרמה לקמחי לחזור על שאלותיו, כדי להיות משוכנע, שהנאשם באמת מודה במיוחס לו ולא טוען שהכסף שולם לו עבור טיפול פרטי בקליניקה. הנאשם ענה: שהכסף ניתן לו עבור "זירוז ההליכים" במיון, והסביר, שנוכחותם של אבוטבול ומאבטחיו במיון גרמו לאי נעימות במחלקה. הנאשם הוסיף שאנשי ציבור נוספים זכו לסיוע דומה, ביניהם גם מי שהיה מפקד מחוז תל אביב, ניצב דוד צור (כדרגתו אז), אבל הוא (הנאשם) קיבל כסף רק מאבוטבול. קמחי הסביר, שב-ת/3 לא צוינו השאלות שהציג לנאשם והתשובות, שהנאשם ענה עליהן, משום שבאופן טבעי במהלך חקירה נשאלים דברים בע"פ, במקרה שבדיון כתב את הדברים האלו במדויק בזכ"ד ת/5, (עמ' 9 ש' 9 ואילך). בר נור - לאחר סיום החקירה, שוחח בר נור עם הנאשם בחדרו כדי לקבל הסבר נוסף. את השיחה תיעד בזכ"ד ת/6, ממנו עולה שהנאשם נראה נכלם, הרכין ראשו והודה שטעה. ללקיחת הכסף נתן מספר הסברים: רצונו שאבוטבול ייעלם מביה"ח במהירות, חוסר יכולתו לסרב לקבל מאבוטבול את הכסף ותחושת האיום. על פי ת/6, חרף הסבריו של הנאשם, שאל בר נור את הנאשם מדוע לא דחה את הכסף בנימוס אסרטיבי, הנאשם השיב ש"למד את הלקח", חזר והודה בטעותו. כדי להסיר כל חשש לאי הבנה, שאל בר נור את הנאשם אם ברור לו שבמעשיו עבר עבירה, הנאשם השיב בחיוב ואמר שוב שלמד את הלקח. בבית המשפט אישר בר נור את האמור ב- ת/6, ואמר שבמהלך השיחה הנאשם ישב חפוי ראש אבל לא נראה מפוחד (עמ' 13 ש' 23). לדעת בר נור, די היה בתוצאות החקירה לביסוס כתב אישום נגד הנאשם, ולא היה צורך בחקירת רופאים נוספים מעבר לכך (עמ' 16 ש' 15-23). (4) אמינות החוקרים שוטרי הצח"מ בראשות בר נור היו עסוקים וטרודים בחקירת פעילותו של ארגון פשיעה רב משתתפים, שאותו על פי החשד ניהלו אבוטבול וסיטבון. הם לא "חיפשו" את הנאשם ולא רצו ברעתו. בשל דאגה שמא ד"ר סרוב - מנהל מחלקת מיון פנימי בביה"ח, נתון לאיומים, נשלחו רפ"ק גבאי ומפקחת נמרוד לביה"ח ותישאלו את ד"ר סרוב, המידע שמסר להם הפריך את החשש. ואף על פי כן, כשהחקירה הפכה גלויה והנאשם נחקר, ומסר את גירסתו, התקשו החוקרים להאמין למשמע הודאתו ונתנו לו מספר הזדמנויות להסביר דבריו ולהוסיף עליהם. אין ביסוס לטענת הסנגורים באשר לתרגילי חקירה פסולים. אופן ניהול החקירה במסגרת שהחוק קובע, נתון לשיקול דעת החוקרים המנהלים אותה. השתתפותם של מספר חוקרים בחקירת חשוד איננה אסורה והיא בגדר פרקטיקה מקובלת. ראוי שחלקו ופעולותיו של כל חוקר, ישתקף בגוף ההודעה, על מנת למנוע אי בהירות ובכדי שהנחקר יאשר בחתימתו על ההודעה את כל ההתנהלות. אלמסי הצהיר שהפנים את ההערה ויפעל לפיה בעתיד. במקרה שבדיון, חרף הפגם, אי הרישום לכשעצמו לא פוגע במשקלה של ההודעה ת/3 משום שלא נטען ולא הוכח, שקיימת חשיבות כלשהיא מבחינת ההגנה בידיעת זהותו של מציג השאלות, במיוחד כשכל אחד מהחוקרים רשם זיכרון דברים מפורט. עיון בת/3 והשוואתה לת/5 מעלה שהאמור בת-/5 הוא למעשה חזרה על עיקר תוכנה של ההודעה ת/3. אני דוחה טענת הסנגורים ש-ת/5 לוקה בהטיה לחובת הנאשם בכך שנרשמה בו תשובתו ההחלטית של הנאשם, לפיה התשלום נעשה עבור תפקידו בביה"ח, בעוד שבהודעה ת/3 ש' 33, ענה שהתשלום היה "עבור העזרה בביה"ח או לטיפולים במראה הפרטית" (הדגשה שלי - ד.ר-ש). הטיעון נדחה משום שבש' 22-24 ל-ת/3 אמר הנאשם: "אסי היה מגיע מספר פעמים לבית החולים אני עז'רתי לו להתמצאות ולוויתי אותו ממקום למקום ולאחר כמה פעמים הוא היה שולח לי בתמורה לעזרה דרך צד שלישי בין 800 ל- 1000 ₪ שזה גם מה שאני לוקח על טיפול". רק בהמשך סייג הנאשם דבריו ובתשובה לשאלה אם קיבל טובת הנאה נוספת מאבוטבול או ממי מטעמו, ענה, ששטיימן היה מעביר לו את הכספים שהגיעו לו "בעד העזרה בבי"ח או לטיפולים במרפאה הפרטית". אין לי ספק ששלושת השוטרים, שניים מהם קצינים, המשרתים כחוקרים במשטרת ישראל, שאין להם כל יריבות קודמת עם הנאשם ואין להם עניין אישי בתוצאות משפטו של הנאשם, ביצעו תפקידם כדין, רשמו דוחות בזמן אמת, חקרו את הנאשם תוך שמירה על זכויותיו כנחקר. כשם שלא הפעילו עליו לחץ חיצוני מכל סוג שהוא, לא הבחינו שהוא במצב נפשי קשה ולא ניצלו את חולשותיו. העובדה שבר נור נתן לנאשם הזדמנות נוספת שמעבר לחקירה, להתבטא ולהסביר את עצמו, אין בה שום פסול, להיפך. אני מאמינה לשוטרים, נותנת לדבריהם משקל ראייתי מלא ומקבלת את דבריהם, שהחקירה הביכה מאוד את הנאשם, הביכה אבל לא הפחידה. התנהגותו לא שיקפה מורא ופחד מאבוטבול. משכך, חרף העובדה שאין בהודעה ציון אילו שאלות שאל קמחי את הנאשם ולמרות שהנאשם לא עיין בזכד"ים ת/5 ו-ת/6 ולא חתם עליהם, אני מקבלת שהנאשם הודה וחזר והודה בקבלת כסף בקשר למילוי תפקידו בביה"ח, תוך שהוא מתבייש במעשיו ומביע צער על טעותו. הקביעה באשר למהימנות החוקרים, לא פוטרת מהחובה לבחון את תוכנה של ההודעה ולבדוק אם עולה ממנה שנמסרה מפחד או לחץ פנימי אחר שיש בו להפחית או לאיין את משקלה הראייתי. (5) גרסת הנאשם בהקשר למצבו הנפשי בחקירתו בעדותו בבית המשפט הנאשם הדגיש, שנענה לזימון המשטרתי והגיע ליאחב"ל, למרות שבאותה עת אשתו היתה חולה במחלה ממארת (כעולה מהתיעוד הרפואי נ/10), עובדה שהשפיעה קשה מאוד על מצבו הנפשי. הוא חשף עצמו לחקירה, מבלי לדבר עם איש והעיר בצער, שהימנעותו מלנצל את זכותו להיוועץ בעו"ד הביאה אותו לספסל הנאשמים (עמ' 70 ש' 11). כשאלמסי הזהיר אותו שהוא חשוד בקבלת שוחד ואמר לו שהחשד מאומת בראיות "מהצד של אבוטבול", נכנס להלם (עמ' 65 ש' 17 ואילך, עמ' 91 ש' 25-27). הנאשם ביקש לקבל, שלמרות שהחוקרים לא עשו לו דבר, סיטואציית החקירה בלבלה אותו מאוד (עמ' 84 ש' 6). לנאשם אין ספק, שמסר את ת/3 מחמת המצוקה הגדולה שבה היה נתון והוא משוכנע שהבלבול והפאניקה בהם היה שרוי ניכרים היטב בהודעתו, אותה כינה "מבישה". הלחץ הפנימי שבו היה נתון נלמד, לדעתו, מהעובדה, שבתחילת ההודעה טען שלא לקח דבר עבור עזרתו לאבוטבול בביה"ח, טענה ממנה נסוג בהמשך (עמ' 67 ועמ' 70 ש' 6 ואילך). באופן ברור עוד יותר מוכיחה את מצוקתו העובדה, שהכחיש בחקירה יותר מפעם, שבדק את אבוטבול ב- 7.11.06 (ת/3 ש' 14-17 וש' 51-53), הכחשה לא הגיונית בעליל, לנוכח המסמך הרפואי ת/12, שכתב במו ידיו. בחקירה נגדית התבקש הנאשם להסביר כיצד מתיישבת טענת הבלבול עם דרישתו לתקן את ההודעה קודם שחתם עליה, ענה שהיה מבולבל גם בשלב התיקון וגם בתשובותיו האחרונות יש סתירות. לדברי הנאשם, בתחילת החקירה אמר את "האמת שלו" - שלא לקח כסף "עבור הליוויים". כשהחוקר אמר לו שאבוטבול נחקר ויש ראיות "מהצד של אבוטבול", ניסה להגן על עצמו ועל אבוטבול כאחד, מבלי לחשוב על תוכן דבריו, והכל בשל הפחד שפחד מאבוטבול והמאמץ שעשה על מנת לא להכעיסו (עמ' 66 ש' 1). הנאשם העיד בדמעות, שלא היה זקוק לסכומים הקטנים שמיוחסים לו כקבלת שוחד מאבוטבול (עמ' 92 ש' 17-26), והדגיש שלא לקח שוחד לא מאבוטבול ולא מאף אחד אחר, כפי שמוכיחה העובדה שאין נגדו שום תלונה נוספת. לטענתו החוקרים רצו לשמוע ממנו שאבוטבול איים עליו, אבל הוא לא סטה מהאמת שלו ונשאר איתן בגרסתו, שאבוטבול לא איים עליו במפורש (עמ' 104 ש' 12). (6) מהימנות הנאשם לעניין הלחץ הפנימי חרף האמפטיה שעורר בעומדו על דוכן העדים, הסבריו ותשובותיו של הנאשם בבית המשפט לא היו משכנעים: הבלבול - בהגיעו למשרדי היאחב"ל הנאשם לא אמר שהחקירה באותו יום קשה עליו, שאשתו חולה, שאיננו מרוכז, ושהוא זקוק לייעוץ. החוקר אמר לו שהוא זכאי להיוועץ בעו"ד, הוא ויתר על הזכות. רק טבעי, שאדם חושש ומבולבל ונותנים לו אפשרות להיוועץ באיש מקצוע מטעמו, לא יימנע מלהשתמש בזכות הזאת ולדחות את המעמד הקשה. העובדה שהנאשם בחר שלא לעשות כן מתיישבת עם ביטחון עצמי, השולל פחד או בלבול. אני דוחה טענת הנאשם, שהחוקרים הובילו אותו לכיוון הרצוי להם ובלבלו אותו לאורך כל הדרך (עמ' 93 ש' 11- 13). כאמור לעיל, התרשמתי שהשוטרים הביעו דאגה לנאשם ונתנו לו הזדמנויות להסביר את עצמו. זאת ועוד - העובדה שלא אמר בחקירה, שאבוטבול איים עליו כפי, שלטענתו, רצו החוקרים לשמוע ממנו, מוכיחה שלא איבד שליטה עצמית, ידע לעמוד על גרסתו ולא להתבלבל. הפחד - הסנגורים התייחסו בהרחבה למוניטין של אבוטבול כעומד בראש ארגון פשע (כפי שטוענים התובעים) ולפרסומים בתקשורת באשר למעורבותו של אבוטבול בעבירות הן כמבצע והן להיותו יעד לפגיעה שסומן על ידי עבריינים אחרים (נ/11). לטענתם הפרסומים הם בגדר נחלת הכלל והיו גם בידיעת הנאשם. העובדה שהנאשם מצא עצמו מעורב עם אדם כזה הפחידה והלחיצה אותו בהיותו בחקירה וגרמו לו לומר את שנכתב ב-ת/3. אינני מקבלת הטיעון. הנאשם לא פחד מאבוטבול בזמן ביצוע העבירות וגם לא ממש פחד ממנו בזמן החקירה. טענת הפחד קיבלה "תנופה" רק בהמשך. בשל המשקל הרב שנתנו הנאשם ובאי כוחו לטענת הפחד וכדי להציג התמונה במלואה נחזור ונציין את התנהלותו של הנאשם כלפי אבוטבול מראשית הפרשה ועד תום החקירה: באמצעות שטיימן ביקש הנאשם כסף מאבוטבול וקיבל אותו משטיימן (ת/13). לשאלה כיצד מתיישבת בקשה כזו עם פחד מאבוטבול, ענה הנאשם, שאיננו זוכר שביקש משטיימן (עמ' 64 ש' 27) ואם ביקש התכוון לכסף הלגיטימי שהגיע לו מאבוטבול בגין הייעוץ הטלפוני (עמ' 95 ש' 1 ואילך). לטענתו לא עלה בדעתו להחזיר לאבוטבול את הכסף ששלח עם שטיימן משום שהשבה כזו עשויה להעליב, והוא לא רצה לפגוע ברגשותיו של אבוטבול (עמ' 77 ש' 1-2). אדם פוחד מוותר על סכומי כסף, שלטענתו הם סכומים קטנים, לא דורש לקבלם ולא מסתבך בשאלה היפותטית באשר להשפעה שתשפיע על המשלם דרישת החזר. הפחד לכשעצמו יכול אולי להסביר את טיפול ה- VIP שהוענק לאבוטבול בביה"ח. דרישת כסף לא מתיישבת עם פחד וסותרת אותו. הנאשם העיד בביהמ"ש (עמ' 78 ש' 21) להבדיל מהפעמיים הראשונות בהן עזב את משמרתו על מנת להמתין לאבוטבול, ב- 7.11.06 בחר, שלא להפסיק עבודתו במיון בשעת הבוקר הלחוצה ולא הקדיש את הזמן הדרוש לשיחה טלפונית עם אבוטבול כפי שנתבקש (עמ' 57 ש' 21-25). וזאת בניגוד לטענתו בחקירה שאיננו זוכר אם וגם ש"ההיגיון אומר שכן, אתה לא רוצה להסתבך עם אנשים כאלה" (ת/3 ש' 41-42). דברי הנאשם בבית המשפט מוכיחים, שבזמן אמת הפחד לא ממש הניע את פעולותיו של הנאשם. הנאשם לא התלונן במשטרה על השוחד שניתן לו בביה"ח, לא דיווח על שארע להנהלת ביה"ח, ואפילו לד"ר אלג'ם לא סיפר על כך. גם אם אקבל שהימנעותו מלפעול כנדרש מאזרח שומר חוק, נבעה מחשש להסתבכות עם אבוטבול, כשכבר הוזמן למשטרה והיה ברור, שלא יוכל יותר להסתיר את שארע, על מנת להציל את עצמו, כבודו ועתידו היה מתגונן מהאשמה המוטחת בו, טוען שפחד ואומר זאת במפורש, בבירור ובאופן מיידי. בפועל תשובתו הראשונית והספונטאנית של הנאשם היתה שלא הרגיש מאוים. חרף התפנית, שעשה בנושא בהמשך, הנאשם לא נרתע מלזהות את סיטבון במסדר זיהוי תמונות, ולא נמנע מלזהות את קולו של אבוטבול בהקלטה, למרות משקלם המפליל של זיהויים אלה. הנאשם, לו רצה, יכול היה להתעלם מתמונתו של סיטבון ולא להצביע עליה. מקובלת עלי עמדת התביעה שההצבעה על סיטבון סותרת הפחד, ומוכיחה את ההיפך. הסבריו של הנאשם להתנהלותו בחקירה אינם יכולים להתקבל. לא ירדתי לסוף דעתו כיצד הצבעה מפלילה נכנסת לגדר ניסיון להגן על עצמו ועל אבוטבול כאחד. הסברו לזיהוי שזיהה את תמונתו של סיטבון כתוצאה מהטראומה שחקקה בזיכרונו של הנאשם את דמותו של סיטבון איננו ממין העניין. השאלה לא היתה כיצד זכר את סיטבון, השאלה היתה מדוע הצביע עליו, כשהוא יודע שהצבעה כזאת מפלילה בראש ובראשונה את אבוטבול. להערכתי הנאשם נצמד "כתובע הנאחז בקש" בטענות הבלבול והפחד ואת כל הגרסאות שכבש עד לרגע עלותו על דוכן העדים ולא איזכר בשלבים מוקדמים, תירץ בבית המשפט בפחד ובבלבול שחש בזמן החקירה. הסתירות בגוף ההודעה ת/3 מוכיחות בלבול ולחץ - האמנם? הנאשם טען בחקירה שלא בדק את אבוטבול, בעוד שעל פי ת/12, שהוא עצמו כתב, ברור שעשה כן. ההכחשה לא בהכרח מוכיחה סתירה. התיעוד הרפואי נתפס כעשרה ימים לאחר חקירת הנאשם - 27.04.07 משכך הגיונית וסבירה תשובתו בבית המשפט בהקשר זה לפיה לא זכר (להבדיל מהתבלבל) אם בדק את אבוטבול אם לאו (עמ' 83 ש' 18). גרסת הנאשם בעניין היותו מאוים מאבוטבול "מתפתחת" עם התקדמות ההליך נגדו. טענתו הראשונית בחקירה היתה, שאבוטבול כנראה כעס עליו משום שלא דיווח למשטרה שב- 7.11.06 היה אבוטבול זקוק לטיפול דחוף והוסיף מיוזמתו, שאיננו מרגיש מאוים (ת/3 ש' 56). לאחר מחשבה קצרה שאל את חוקרו אם הוא צריך להיות מאוים לנוכח ההודעה שהוא מוסר (ת/13 ש' 58). חרף דברי ההרגעה של החוקר, ולקראת סוף ההודעה אמר, שעצם שהותו והתנהלותו של אבוטבול היתה מאיימת, הגם שלא היו איומים מפורשים (ת/13 ש' 120-122 וש' 128-130). טיעון כזה איננו מוכיח בלבול כי אם הסלמת גרסה עד שהפכה לקו הגנה עיקרי במשפט, בהעדר דרך אחרת להתנער מההודעה. קיבל או לא קיבל תמורה ועבור מה - בפתח החקירה הכחיש קבלת כסף עבור העזרה במיון. בהמשך הודה יותר מפעם אחת שקיבל כסף עבור העזרה במיון, וכך גם כשתיקן את הודעתו כעולה מש' 133 ב-ת/3. ההתפתחות בגרסת הנאשם נלמדת גם מהתייחסותו לקבלת כסף עבור העזרה בביה"ח. ההתפתחות הזו איננה תופעה חריגה. הניסיון המשפטי מלמד, שחשודים רבים מנסים בתחילת החקירה להכחיש את המיוחס להם ולאחר מכן כשמוצג בפניהם מצג המשקף (באמת או למראית עין בלבד) התקדמות בחקירה וקיומן של ראיות המפלילות אותם, הם נמלכים בדעתם ומודים. תרגילים חקירה כאלה לא נפסלו על ידי בית המשפט העליון שמכיר בכך שהחקירה פלילית איננה בגדר "דו שיח בין סוחרים מהוגנים". מה עוד שבמקרה זה המצג לעניין קיומן של ראיות מפלילות היה אמיתי בהתחשב בתוכנן של ההקלטות ת/16 ו-ת/17. בנוסף לאלה יש להדגיש כדלקמן: הנאשם נחקר פעם אחת ולא נטען שהחקירה היתה תוקפנית, פוגעת או ארוכה באופן חריג, התישה ו/או שברה את רוחו של הנאשם. הוא לא היה עצור, לא נכלא באבו כביר ושוחרר לביתו לאחר שיחתו עם בר נור. לדברי הנאשם בתכוף לאחר תום החקירה הבין שהתבלבל. חרף זאת לא ביקש מהחוקרים הזדמנות לתקן טעויותיו. לטענתו לא היה מודע שקיימת אפשרות כזו (עמ' 84 ש' 16-19). קשה לקבל את הטענה כשהיא נשמעת מאדם כמו הנאשם אשר מהשכלתו ומתפקידו כמנהל מיון ביה"ח וכמנהל קליניקה פרטית, נגזר ניסיון חיים עשיר. העובדה שהנאשם מכלכל צעדיו בזהירות ובמחשבה תחילה נלמדת גם מהעובדה שהשכיל למנות לעצמו את בכירי עורכי הדין הפליליים בישראל ומוכיחה שהוא מיטיב לנווט מהלכיו. לא שמעתי הסבר מדוע לא התייעץ עם עו"ד קודם מסירת הודעתו ועוד יותר מפתיעה העובדה מדוע לא עשה כן לאחר החקירה, במיוחד כשהבין שטעה ואמר דברים מבולבלים בשל לחץ פנימי. לסיכום פרק זה - אי ההתאמות וחוסר ההיגיון שבחלק מתשובותיו של הנאשם בחקירה כמשתקף ב- ת/3 לנגד עיני. חרף זאת, קריאת ההודעה ת/3 כמכלול בחינתה במבחנים המשפטיים שפורטו לעיל, העדפת עדויות החוקרים ודחיית הסבריו של הנאשם מחמת חוסר אימון, באשר לבלבול ופחדו בזמן החקירה, מביאים למסקנה, שלא מחמת לחץ פנימי הודה הנאשם בחקירה ובפני בר נור, כי אם מרצונו הטוב, תוך שהוא חש בושה וכלימה על כך שבעבור תמורה עלובה, שאיננה יותר מ"נזיד עדשים" וויתר על כבודו וקיבל סכומים זעומים מאבוטבול, כעולה מהודעתו ת/3 שאני נותנת לה משקל ראייתי מלא. מתן משקל ראייתי מלא להודעה מחייב בדיקה אם קיים דבר מה נוסף להודאה. ד(4) המחלוקת הרביעית "דבר מה נוסף", כולל דיון בקבילותן ומשקלן הראייתי של השיחות המתועדות בתמלילים ת/16 ו-ת/17 (1) הפן המשפטי מן המפורסמות הוא שדבר מה חיצוני להודאה, שלכשעצמה נמצאה אמינה, נדרש על מנת להסיר חשש, שהנחקר הודה במעשה שלא עשה. "דבר מה" הוא בגדר תוספת ראייתית מאמתת, "שדי שתאשר במידת מה את תוכן ההודאה" (עניין סטקלר, פס' 20). דברים שאומר אדם (עד או נאשם) שהוקלטו בגלוי או בסמוי, ותוכנם עשוי לתרום לבירור עניין שנוי במחלוקת - דינם, בכל הקשור לקבילותם וערכם הראייתי שווה לדינה של אמרה שנמסרה בכתב. כשהתביעה מבקשת להגיש כראיה אמרה שהוקלטה בסתר, עליה להוכיח תנאי קבילות טכניים המנויים בחוק האזנת סתר ולובנו בפסיקת בית המשפט העליון, בין השאר, בע"פ 869/81, שניר ואח' נ' מ"י, פ"ד לח(4) 196, 194-198. באשר לאמינות תוכנה של אמרה מוקלטת, חלים כללי הראיות, ביניהם הכלל האוסר עדות שמועה. מטבע הדברים, זיהוי קולות הדוברים, הוא תנאי מהותי ובהעדרו לא ניתן לשייך את האמור בהקלטה לפלוני אלמוני וההקלטה מאבדת את נפקותה ואת קבילותה, ראו פסקי הדין, ע"פ 461/92 זכאי נ' מ"י, פ"ד מז(2) ,580, ע"פ 331/88 חלובה נ' מ"י, פ"ד מד(4) 141, 145-146 וקדמי, בספרו הנ"ל, בעמ' 954 ו-956-957). ע"פ 5140/99 וידל ואח' נ' מ"י, פ"ד נו(2), 844, עמ' 852-853. זיהוי קולי יכול שיעשה בהשוואה מעבדתית ויכול שיהיה ספונטאני. בזיהוי ספונטאני המאזין שומע את הדובר ומזהה אותו על סמך היכרות קודמת ביניהם, ראו ע"פ 522/71 בחג'אן נ' מ"י, פ"ד כו(2) 158. גם בית המשפט מוסמך לזהות קולות, בהאזינו לדוברים הבוקעים מההקלטה, תוך השוואתם לדברים שאמרו נאשמים או עדים שהופיעו בפניו, ראו בהקשר זה ע"פ 440/87 חדד נ' מ"י, פ"ד מג (1) 811 ובע"פ 2049 ,2135/94 עזרא אלפי נ' מ"י (טרם פורסם) קבע השופט קדמי שפסק בהקשר זה כדלקמן: "גם אם זיהוי בהשוואה מעבדתית הינו הזיהוי הוודאי ביותר, אין בכך בלבד כדי להשמיט את הבסיס מתחת למשקלו של זיהוי קול באמצעות "אוזן האדם"; והלכה פסוקה היא, כי בית המשפט רשאי לקבוע זהותו של קול על ידי האזנה ישירה לסרט ההקלטה". (2) טענות ב"כ הצדדים התובעים - מבקשים לקבל שדבריו של שטיימן בת/13 ודבריו המפלילים של אבוטבול בהקלטות המתועדות בתמלילים ת/16 ו-ת/17, מהווים דבר מה נוסף להודעת הנאשם. לתוכן המפליל של השיחות, שהוגשו כראיה בכפוף לזימון הדוברים, הם מבקשים ליתן משקל ראייתי מכוח הוראת סעיף 10א לפקודת הראיות. לטענתם, אבוטבול, שזומן כעד לבית המשפט, שלא שיתף פעולה, לא שתק, ענה שלא לעניין, הביע עוינות והוכרז כעד עוין. בהעדר מחלוקת לעניין נסיבות ההקלטה, יש ליתן לדבריו שב- ת/16 ו- ת/17 משקל ראייתי מלא. הסנגורים - טוענים שדבריו של שטיימן אינם דבר מה להודאה, על פי ת/13 הכסף שהוא הביא לנאשם היה תשלום לגיטימי עבור טיפול פרטי. באשר לשיחות הדגישו את הסכמתם המותנית להגשת השיחות. בפועל הדוברים לא זיהו קולותיהם ולא אישרו דבריהם, ומשכך השיחות אינן קבילות כראיה במשפט. לחילופין, טענו, שגם אם יקבע שהשיחות קבילות כראיה, בהעדר זיהוי, כשאבוטבול לא שמע ולא זיהה את קולו וסיטבון לא אישר אמיתות התוכן, האמור בהקלטות הוא בגדר עדות שמיעה, שאין הוכחה לאמיתות תוכנן וחסרת משקל מבחינת הנאשם. (3) דיון ומסקנות לשאלה האם דבריו של שטיימן ותוכנן המפליל של השיחות יש כדי לשמש כ"דבר מה" יאמר כבר כאן שהתשובה חיובית, להלן הנמקותיי: (1) ת/13 - התקבלה בהסכמה. עצם העובדה ששטיימן אמר, שהנאשם ביקש לדאוג לתשלום החוב שאבוטבול חייב לו, הוא ראיה חיצונית ששיש בה לאמת את הודעת הנאשם. (2) השיחות - התקבלו ללא התנגדות באשר לקיומם של כל תנאי הקבילות הטכניים. המחלוקת מתמקדת בשאלת זיהוי קולות הדוברים ואמיתות דבריהם. הגם שאבוטבול סירב לשמוע את ההקלטה ולא זיהה את קולות המשוחחים בת/16 ו-ת/17, ולמרות שסיטבון לא אישר את תוכן השיחות, אני קובעת ללא היסוס שאבוטבול שוחח עם סיטבון, בהתבסס על הנימוקים כדלקמן: בחקירה הושמעו השיחות לנאשם, כמתועד ב-ת/3 וכאמור לעיל הוא זיהה את קולו של אבוטבול בשיחה המתועדת ב- ת/17. סיטבון אישר בעדותו, שאבוטבול שוחח איתו ב- 13.11.06 ודרש ממנו לקבל מהנאשם מרשם נוסף ולקחת את הכסף ששולם לו כיוון שהטיפול לא היה טוב. סיטבון הלך למיון כפי שצווה קיבל מרשם ואת עניין הכסף זנח (עמ' 27 ש' 24-25 ועמ' 28 ש' 15). להבדיל מהשיחות המתועדות ב-ת/16 ו-ת/17, השיחות שבין סיטבון לאבוטבול מה- 7.11.06 - ת/14 ו-ת/15, הוגשו בהסכמה וללא כל תנאי (עמ' 25 לפרוטוקול). בהופיעו בבית המשפט, חרף עוינותו, אבוטבול לא שתק. בדבריו חרג מהשורה והתבטא באופן בלתי שגרתי, כך שקולו זכור לי היטב. לאחר הדברים הנחמדים ששמעתי מפיו בעומדו בפני, האזנתי לארבעת השיחות, השוותי את קולות הדוברים וזיהיתי את קולו של אבוטבול בוודאות וללא ספק. אני משוכנעת שאבוטבול נשמע מדבר עם סיטבון בשיחות המתועדות ב-ת/16 ו-ת/17 ואומר: "הוא (הכוונה לנאשם - תוספת שלי - ד.ר-ש) "נתן עדות שלא הייתי צריך דחוף להגיע לבית חולים הבן זונה =הזה", "לא, לא, אין בעיה אבל שתיקח ממנו את מה שהוא קיבל", "בן זונה גם לוקח מ... (כך בשיחה המוקלטת) גם לוקח באופן פרטי וגם בן זונה..", "לך תראה אותו, תגיד לו מזדיין בתחת, עשית זה וזה וזה. כל הכסף שלקחת כל הזמן, תחזיר אותו". בהעדר הסברים מצד אבוטבול לדבריו הנשמעים בשיחות ת/16 ו- ת/17, אני מקבלת את האמרות כפשוטן ונותנת להן משקל ראייתי מלא בהתאם להוראת סעיף 10א לפקודת הראיות. את האמרות מתחזקים: בקביעה שבתקופה הרלוונטית הנאשם טיפל באבוטבול אך ורק בביה"ח ומעבר לכך לא נתן לו שירותים רפואיים פרטיים. בדבריו של סיטבון, שאישר בעדותו שבאותו בוקר אבוטבול הורה לו בשיחתם הטלפונית לקבל מהנאשם תרופה ולדרוש ממנו החזרת הכסף. דבריו של שטיימן בהקשר לדרישת השוחד, שדרש הנאשם, בהצטרפם לדבריו המפלילים של אבוטבול - נותן השוחד - הם בגדר ראיה חיצונית ומאמתת בעלת משקל סגולי גבוה מאוד ששיש בהם לשמש דבר מה להודאת הנאשם. ה. סוף דבר - בהסתמך על כל האמור לעיל, אני קובעת שהתביעה הוכיחה מעל לכך ספר סביר וכנדרש במשפט פלילי את אשמת הנאשם ואני מרשיעה אותו בקבלת שוחד, עבירה לפי סעיף 290(א) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.רפואהשוחדבית חולים