שומת ארנונה סופית חלוטה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שומת ארנונה סופית חלוטה:

המערערת הגישה ערעור על החלטת ועדת הערר של עיריית תל אביב על פיה נדחו על הסף עררים שהגישה. העררים מתייחסים לחיובי ארנונה שהוטלו על המערערת, בגין מתקן שנועד לשמש כ"מכפיל חנייה" בחניון הארבעה בתל אביב. לטענת המערערת נמנעה ממנה האפשרות לעשות במכפיל החנייה שימוש בתקופה הרלוונטית, בשל פעולותיה של עיריית תל אביב (להלן: "העירייה"), שלא חידשה למערערת את רישיון העסק ואסרה את השימוש במכפיל.

ועדת הערר דחתה את הערר של המערערת משום שההשגה שהוגשה על ידיה הוגשה באיחור ניכר, כאשר המערערת לא הביאה – כך נקבע – שום טעם מדוע בחרה לא להגיש השגות לחיובים שקבלה. מדובר במחדל הנמשך על פני שנים ללא הצדקה. העובדה כי המשיב ידע, לטענת המערערת, כי מכפיל החנייה אינו בשימוש, אינה פוטרת את המערערת מהצורך להגיש השגה במועד.

העובדות
ביום 31.12.06 פנתה המערערת לעירייה ובקשה לפטור אותה מארנונה בגין המכפיל מהמועד בו נוצרה המניעה לעשות בו שימוש – קרי מחודש מאי 2004 ועד סוף שנת 2006. לחלופין היא עתרה כי יינתן למכפיל פטור לנכס ריק.

ביום 7.3.07 דחה המשיב את הבקשה. תשובתו התקבלה אצל המערערת ביום 11.3.07 (ר' נספח ו' לערעור).
ביום 12.3.07, קבלה המערערת מכתב מגב' אתי לוי – שאף הוא נכתב ביום 7.3.07, לפיו פנייתה של המערערת מיום 31.12.06 איננה מהווה השגה (המכתב צורף כנספח ז' לכתב הערעור).

ביום 10.4.07 הגישה המערערת ערר על החלטת מנהל הארנונה (להלן: "הערר הראשון"). בערר הראשון נטען כי יש לקבוע כי השגתה של המערערת התקבלה, בשל האיחור בתשובת מנהל הארנונה להשגה, ובשל כך שחלקים מההשגה כלל לא נענו על ידי מנהל הארנונה.

ביום 26.3.07 הגישה המערערת השגה על חיוב המכפיל בארנונה בשנת 2007. השגה זו נדחתה אף היא בהחלטה מיום 24.5.07. על החלטת הדחייה הגישה המערערת ערר נוסף ביום 21.6.07 (להלן: "הערר השני"). שני העררים נדחו כאמור על ידי ועדת הערר על הסף.

טענות המערערת
המערערת טענה כי ההשגה הנוגעת לשנת 2007 הוגשה על ידיה ביום 26.3.07, קרי בתוך המועד הקבוע בחוק. גם הערר על תשובת מנהל הארנונה ביחס לשנה זו, הוגשה במועד, והעירייה מעולם לא טענה אחרת. לכן לטענתה יש לקבל את ערעורה ככול שהוא מתייחס לשנת 2007.

באשר לשנים 2004 –2006, נטען כי מנהל הארנונה לא השיב להשגה זו תוך 60 יום – המועד הקבוע לכך בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו – 1976 (להלן: "חוק הערר"). לטענת המערערת, התוצאה של האיחור בתשובתו של מנהל הארנונה היא כי יש לקבל את ההשגה.

עוד נטען כי על פי פסה"ד בענין "המקום של שמחה", אפילו מוגשת השגה באיחור, מנהל הארנונה מחויב להשיב לה, והעדר תשובה במועד מצדיקה קבלה של ההשגה על הסף. על כל פנים, מפסה"ד המקום של שמחה עולה כי האיחורים הן של המערערת והן של המשיב מצדיקים "קיזוז" של טענות הסף, ודיון בטענות לגופן.

לטענת המערערת, העובדה כי מנהל הארנונה טען כי הוא התעכב במתן תשובתו בשל עומס פניות, אינה מהווה טעם מיוחד המצדיק את האיחור. עוד נטען כי בהחלטה של ועדת הערר להיעתר לבקשת המשיב להארכת מועד, קבעה ועדת הערר כי היא תחול רק על השגות שנרשמו במחשבי העירייה, ושביחס אליהן התבקשה הארכה באופן ספציפי. על פי הטענה, להשגה דנן – שהיא מיום 31.12.06, לא ניתנה הארכת מועד. הארכת המועד ניתנה (בחוסר סמכות לטענת המערערת), ביחס לפנייה מיום 7.1.07, כאשר פנייה זו איננה ההשגה לשנים 2004-2006.

המערערת הוסיפה וטענה, כי תשובת העירייה מיום 12.3.07 (נספח ז' לערעור), ניתנה על ידי גב' אתי לוי, שלא הוסמכה לשמש מנהל ארנונה בעירייה. לכן, גב' לוי לא היתה יכולה להשיב להשגת המערערת. עוד נטען כי יש לקבל את ההשגה משום שלא כל הטענות המופיעות בה נענו. יש לקבל לכול הפחות את הטענה הנוגעת לפטור לנכס ריק, לאור העדר תשובה לטענה זו במסגרת תשובת המשיב להשגה.

המערערת טענה כי המשיב לא העלה את טענת האיחור בהגשת ההשגה, ולכן לא ניתן היה להעלותו במסגרת הערר. טענה זו הועלתה לראשונה רק במכתבה של גב' אתי לוי מיום 7.3.07. המערערת טוענת כי אם המשיב איננו מעלה את טענת האיחור בשלב ההשגה, הוא איננו זכאי להעלותה בדיון בערכאה גבוהה יותר.

המערערת טענה כי העירייה היתה מודעת לכך שהיא לא הפעילה את המכפיל. בנסיבות אלה, דחיית טענות המערערת בנימוק פרוצדוראלי, מהווה חוסר תום לב. לטענת המערערת, מטעם זה יש לראות את ההשגה שלה כאילו הוגשה במועד.

טענות המשיב
המשיב טען כי המערערת השיגה לראשונה ביחס למכפיל רק ביום 31.12.06. המשיב ציין כי המערערת היתה מיוצגת, ידעה אודות החיובים שהוטלו עליה, ועל האפשרות להגיש השגות, ואף העלתה בעבר טענות שונות ביחס לשטח החניון בו נמצא המכפיל. המערערת לא נתנה כל הסבר לכך שהיא לא העלתה טענותיה לגבי המכפיל בשנים עברו. לכן, מאחר שהמערערת לא הגישה השגתה במועד, ומאחר שלא ניתן לקבוע כי מדובר בנישום שלא היה מודע להליכי ההשגה, ואף לא ניתן לקבוע כי מדובר בשאלה בעלת חשיבות ציבורית מיוחדת – לא היה מקום לקבל את ההשגה בשל האיחור בהגשתה.

לטענת המשיב, לא ניתן לראות בכול פנייה אליו משום "השגה". כאשר מבקש נישום להשיג על חיוב, עליו להבהיר בהשגה גם את הפרטים הנוגעים למועד בו הוא קבל את ההודעה, כדי שהעירייה תוכל לברר האם ההשגה הוגשה במועד. המערערת דנן לא ציינה בפנייתה את המועד בו היא קבלה את הודעת התשלום.

עוד טען המשיב, כי ככול שמדובר בהשגה - היא לא נענתה באיחור, שכן המשיב קבל ביום 7.2.07 הארכה של 30 ימים נוספים להגשת כתב התשובה. הארכה זו ניתנה במסגרת תקופת 60 הימים בה היה על המשיב להשיב להשגה. המשיב אף טען כי המערערת לא פירטה את טענתה – היא לא טענה מהו שטח המכפיל, ולא הציגה ראיות לפיהן הוא היה ריק ולא נעשה בו שימוש.

המשיב טען כי לא היה מקום לקבל את טענת המערערת כי היא זכאית לפטור בגין נכס ריק, הן משום שלא ניתן לתת פטור נכס ריק לחלק מנכס בלבד, והן משום שהמערערת לא הביאה ראיות לתמיכה בטענותיה לפיהן המכפיל אכן היה "ריק". הבקשה הראשונה שהוגשה לפטור בגין נכס ריק, הוגשה רק ביום 26.3.07, והמערערת זכאית לפטור בגין נכס ריק רק ממועד זה (ועד שעזבה את החניון, שבועיים לאחר מכן). המשיב אף מציין בהקשר זה כי המכפיל נבנה ללא היתר.

דיון
אני סבורה כי יש לקבל את הערעור ככול שהוא מתייחס לשנת 2007. אין מחלוקת כי ההשגה ביחס לשנה זו הוגשה במועד, ולכן היה מקום לדון בערר לגבי שנה זו לגופה, ולא היה מקום לדחות אותו על הסף.

באשר לשנים 2004- 2006, אין חולק כי המערערת לא השיגה על חיובה בשנים אלה במועד שנקבע לכך – המערערת אינה מעלה כל טענה אחרת. השאלה היא האם לאחר שהוגשה השגה באיחור, חייב המשיב להשיב לה במועד שנקבע לכך, או שמא די בכך שההשגה הוגשה באיחור כדי לקבוע כי אין מדובר כלל ב"השגה", וכי לכן לוח הזמנים החל על תשובות להשגות איננו חל עליה. רק אם ייקבע כי היה על המשיב להשיב להשגה, יש לבחון את השאלה האם איחר המשיב בתשובתו, ואם כן – מה המשמעות של איחור זה.

האם חייב המשיב להשיב להשגה שהוגשה באיחור תוך פרק הזמן של 60 יום שנקבע בחוק?
אני סבורה כי מפסק דינו של בית המשפט העליון בענין המקום של שמחה (בר"ם 9179/95 המקום של שמחה נ. מנהל הארנונה בעיריית תל אביב יפו, ), עולה כי אם מוגשת השגה באיחור, אין פגם בכך שתשובת העירייה עליה ניתנת באיחור.

בפסק דינו של בית המשפט העליון באותו ענין נקבע כי:
"נראה על פני הדברים, לפי טיבה של הדרישה שבגינה המבקשת טוענת כי הגישה השגה, כי העירייה רשאית היתה שלא לראות בפנייתה השגה כיוון שהוגשה באיחור ולא בתגובה לדרישה הראשונה לתשלום ארנונה. מכול מקום, גם אם צודקת המבקשת שהדרישה שכנגדה היא טוענת אכן היתה הדרישה הראשונה, הרי היה עליה להוכיח זאת במועד הגשת השגתה. נראה כי בנסיבות הענין לא נפל איפוא פגם בעצם הימנעות העירייה מלהשיב למבקשת בתוך המועד של 60 ימים" (ההדגשות שלי, ר. ר.).

אני סבורה כי מעמדתו של בית המשפט העליון כלעיל, עולה כי בית המשפט העליון דחה את הגישה לפיה איחור בתשובה של המשיב להשגה "מאיינת" את האיחור בהגשת ההשגה. עמדתו של בית המשפט העליון כפי שהיא עולה מפסק הדין הנ"ל, היא כי לאחר שחלף המועד להגשת השגה (אם מועד זה אכן חלף), הנישום איננו זכאי עוד להגיש "השגה". לכן העירייה איננה חייבת עוד לעמוד בלוחות הזמנים שנקבעו בחוק למתן תשובות ל"השגות". מטעם זה נקבע בפסק הדין כי בנסיבות אותו ענין (האיחור בהגשת ההשגה), לא נפל פגם בהימנעות העירייה במתן תשובה למבקשת במועד של 60 ימים.

כלומר, לגישת בית המשפט העליון, משחלף המועד להגשת השגה, הופך החיוב לחלוט, ולא ניתן עוד לערער עליו. מדובר – לאור גישה זו – במקרה הדומה יותר ל"התיישנות מהותית" (ולא דיונית) – בה הזכות של הנישום (לחלוק על חיובי הארנונה שלו), מתבטלת עם חלוף המועד להגשת השגה. לכן, אף אם העירייה איננה מגיבה לטענות הנישום במועד, וגם אם בתשובתה הראשונית היא איננה מעלה את טענת האיחור – אין בכך כדי ל"החיות" את הזכות.

יש לציין כי אין מחלוקת שיתכנו מקרים בהם נישום פונה למשיב בקשר עם חיובים "ישנים" לכאורה, ובכול זאת אין מדובר בהשגה שהוגשה באיחור. כך למשל, יתכן כי השגה מוגשת באיחור לכאורה, משום שהנישום לא קבל את הודעות התשלום במועד. ס' 4 לחוק הערר קובע כי יש להגיש השגה תוך 90 ימים "מיום קבלת הודעת התשלום". אם הודעת התשלום התקבלה באיחור – כי אז אין איחור בהגשת ההשגה.

כפי שעולה מהדברים שנזכרו לעיל בפסה"ד המקום של שמחה, בית המשפט העליון התייחס לנושא זה, וקבע כי במקרים כאלה על הנישום להוכיח מתי התקבלה אצלו הודעת התשלום הראשונה, כאשר הוא פונה בהשגה לעירייה. כך או אחרת, בענייננו המערערת לא טענה כי היא הגישה את ההשגה 90 ימים לאחר קבלת הודעת התשלום הראשונה.

יש לציין עוד, כי מטעמים של מינהל תקין, מוטב כי העירייה תשיב בהקדם האפשרי לכול פנייה של נישומים, אף אם הפנייה היא "השגה" שהוגשה באיחור. גם אם איחר הנישום בפנייתו לעירייה, וגם אם איבד כתוצאה מכך את זכותו להשיג על שומת הארנונה, הוא זכאי לדעת את מצבו המשפטי. העדר תשובה במועד מותירה את הנישום בחוסר ודאות לגבי מצבו המשפטי.

יחד עם זאת, אינני סבורה כי יש מקום לחשש כי העירייה תאחר במתן תשובות לנישומים הפונים אליה. תשובה מאוחרת של העירייה לפנייה של נישום, מעמידה את העירייה בסיכון, שכן אם בסופו של דבר ייקבע כי הנישום לא איחר בהגשת ההשגה, כי אז האיחור בתשובה יביא לכך כי ההשגה תתקבל. לכן, סביר להניח כי העירייה תשיב לפניות אליה במועד, גם כאשר מדובר בפניות המתייחסות לכאורה לחיובים "ישנים". יחד עם זאת, אם אכן מדובר בפנייה שמוגשת באיחור, לאחר המועד להגשת השגות חלף, הרי איחור במתן תשובת העירייה איננו מהווה פגם – כפי שקבע בית המשפט העליון.

המערערת טענה כי יש לראותה כמי שהגישה השגה במועד, משום שהעירייה היתה מודעת לכך שהמערערת לא הפעילה את המכפיל. בנסיבות כאלה לטענתה, דחיית טענותיה בנימוק פרוצדוראלי, מהווה חוסר תום לב.

אינני מקבלת את הטענה. אינני סבורה כי יש מקום לקבוע כי במקרה בו טוען נישום כי העירייה היתה מודעת לטענותיו, מנועה העירייה מלטעון לאיחור בהגשת ההשגה שלו. קבלת טענת המערערת משמעותה כי נישום המעלה טענה כזאת, יוכל להגיש השגות על חיובי הארנונה שלו ללא כל מגבלת זמן, ותוצאה כזו היא ודאי לו תוצאה רצויה.

לטעמי, גם נישום הסבור כי הוא זכאי לפטור משום שהעירייה היתה מודעת לכך שנכס שלו לא היה בשימוש, חייב להעלות טענה זו, וחייב לעשות זאת תוך המועד שנקבע לכך בחוק הערר. משלא עשה כן, רשאית העירייה – על פי פסק הדין בענין המקום של שמחה, שלא לראות בפנייתו המאוחרת "השגה".

המערערת טענה כי יישום פסק הדין בענין המקום של שמחה על ידי ועדת הערר היה שגוי. היא טענה כי בענין המקום של שמחה קבע בית המשפט באופן ברור כי אפילו מוגשת השגה באיחור עדיין מחויב מנהל הארנונה להשיב לה, שאם לא כן מתקבלת ההשגה על הסף.

המערערת הפנתה בענין זה לפסק הדין המחוזי בענין המקום של שמחה (עמ"נ 111/05), , בו נקבע כי אין מקום לקבוע כי מנהל הארנונה רשאי למיין את ההשגות, ולקבוע אילו השגות מחייבות תשובה. כב' השופטת דותן בבית המשפט המחוזי אכן קבעה כי הסנקציה לפיה בהעדר תשובה מתקבלת ההשגה, חלה גם לגבי השגות שהוגשו באיחור.

ואולם, כאמור, על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור. כפי שהובהר לעיל, מסקנתו של בית המשפט העליון באותו ענין היתה שונה, וזוהי המסקנה המחייבת את בית המשפט הזה, ואת ועדת הערר. בית המשפט העליון קבע, כאמור, כי מנהל הארנונה רשאי שלא לראות בפנייה שהוגשה באיחור משום השגה, והפגם באיחור בתשובתו להשגה כזו איננו פגם.

עוד נטען כי בענין המקום של שמחה, בית המשפט קבע כי ההשגה שהוגשה לקתה בפירוט בלתי מספיק. המערערת טוענת כי לא ניתן לקבוע קביעה דומה בענייננו. עוד נקבע באותו ענין על-ידי בית המשפט המחוזי, כי לנוכח הליקויים בהשגה מחד גיסא, והאיחור בתשובת מנהל הארנונה מאידך גיסא, יש מקום להחזיר את הדיון לוועדת הערר, כדי שזו תדון בטענות הצדדים לגופן.

בית המשפט העליון קבע בהקשר זה במסגרת הערעור על פסק הדין המחוזי, כי "משהחליט בית המשפט ליתן למבקשת הזדמנות לברר את השגתה לגופה וליתן בה החלטה בתוך 60 ימים, איננו רואים מקום להתערב בהחלטתו".

אני סבורה כי בענייננו, ולאור פסק דינו של בית המשפט העליון והקביעות הנורמטיביות שבו, אין מקום להשיב את הדיון בטענות המערערת לוועדת הערר. אין גם מקום לקבוע כי מסקנותיה של ועדת הערר לא היו נכונות, ואין מקום להתערב בהן – בעיקר לאור הפסיקה לפיה הביקורת השיפוטית על החלטות של ועדות ערר מתמצה בבדיקה האם החלטות אלה הן בתחום הסבירות. אם מדובר בהחלטה שהיא במיתחם הסבירות (וכזו היא ההחלטה דנן) – בית המשפט לא יתערב בה, אף אם בית המשפט סבור כי הוא עצמו היה מגיע למסקנה שונה.

המערערת טענה גם כי המשיב לא העלה את הטענה לפיה ההשגה הוגשה באיחור כבר בתגובתו הראשונה לפנייתה של המערערת. על פי הטענה, התשובה הראשונה של המשיב למערערת היתה תשובתו של מר מלאכי, מנהל הארנונה מיום 7.3.07 (נספח ו' לערעור). עמדת המשיב בה צוין כי הפנייה איננה מהווה השגה, היא במכתב נספח ז' לערעור, שהתקבל רק ביום 12.3.07, ושחתום על ידי גב' אתי לוי שאיננה "מנהל הארנונה".

אינני מקבלת את הטענה. הרציונאל העולה מפסיקתו של בית המשפט העליון בענין המקום של שמחה, כפי שהובהר לעיל, הוא שמשחלף המועד החוקי להגשת השגה, הופכת השומה לחלוטה, והנישום מאבד את זכותו להשיג על חיובו בארנונה.

משאבדה הזכות, אין אם כן משמעות לשאלה מתי השיב מנהל הארנונה לפנייה, ואין – באותה מידה - גם משמעות לשאלה האם המשיב העלה כבר בתשובתו הראשונה את טענת האיחור אם לאו. כאמור, ביום בו נשלחה תשובתו של מנהל הארנונה נספח ו', נשלח גם מכתבה של גב' אתי לוי נספח ז'. במכתב זה צוין כי המשיב אינו רואה בפניית המערערת "השגה". מאחר שאין מדובר בהשגה, ושעל פי ההלכה היה המשיב זכאי שלא לראות בפנייה כ"השגה", אין גם משמעות לעובדה כי עמדת המשיב הובאה על ידי גב' אתי לוי, ולא על ידי מנהל הארנונה עצמו.

בשולי הדברים אציין כי המשיב טען כי אף אם מדובר בהשגה, היא לא נענתה באיחור, משום שהמשיב קבל ביום 7.2.07 הארכה של 30 ימים נוספים להגשת כתב התשובה. למעלה מן הצורך אציין כי אינני מקבלת את הטענה הזו. אם היה על המשיב להשיב להשגה, היה עליו לעשות כן בעצמו. המשיב עצמו השיב רק להשגה המתייחסת לשנת 2007 (במכתבו נספח ו'). התגובה להשגה בנוגע לשנים המוקדמות – 2004- 2006, נחתמה על ידי הגב' אתי לוי, שאיננה "מנהל הארנונה". לכן, לו היה מקום לכך שהמשיב ישיב בעצמו להשגה ביחס לשנים אלה, לא ניתן היה לקבוע כי הוא עשה כן במועד.



לכן, ומכול הטעמים שלעיל, אני דוחה את הערעור ביחס לשנים 2004- 2006.
אני מקבלת את הערעור ביחס לשנת 2007.
לאור התוצאה שלעיל אינני עושה צו להוצאות.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. כפיה כלכלית

  2. בקשה לשומת הוצאות

  3. שומה עצמית מס שבח

  4. תביעה לביטול שומה

  5. תביעה לפתיחת שומה

  6. לחץ העולה לכדי כפייה

  7. תיקון שומה לאחר השגה

  8. שומת מס לאדם הלא נכון

  9. החזר כספים מפקיד שומה

  10. התיישנות שומה מס הכנסה

  11. הארכת מועד לתיקון שומה

  12. בקשה לשומת הוצאות משפט

  13. טעויות לכאורה בשומה מכרעת

  14. שומת ארנונה סופית חלוטה

  15. עתירה לביטול שומת ארנונה

  16. ערעור שומות על הפרשי הון

  17. ערעור על החלטת פקיד השומה

  18. ערעור מע''מ על שומת עסקאות

  19. ארכה להגשת ערעור על צו שומה

  20. דחיית ערר על שומת שמאי מכריע

  21. שומת מגרש זכאות להבטחת הכנסה

  22. התיישנות שומה דיני חדלות פרעון

  23. ערעור על שומה לפי מיטב השפיטה

  24. פגמים בפתיחת שומה לפי סעיף 147

  25. זכות הטיעון בהליכי השגה על שומה

  26. ביטול התשלום הרטרואקטיבית בגין שומה

  27. ערעור על החלטת ועדת ערעורים על שומות

  28. שומה לפי מיטב השפיטה ללא פסילת ספרים

  29. השגה על שומת היטל השבחה של שמאי מכריע

  30. שכר טרחה בגין הכנת שומה לצרכי היטל השבחה

  31. הגשת ערעור מס הכנסה נוסף על אותה שומת מס

  32. תוך כמה זמן צריך להגיש השגה על שומת ארנונה

  33. ערר על שומה ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין

  34. אחוזי שומן במוצרי חלב תביעה ייצוגית על הטעיה

  35. עתירה לביטול החלטת עירית תל אביב להעביר יחידות שומה

  36. הוצאת שומת מס חדשה כאשר עומד ותלוי ערר על השומה הקודמת

  37. ארנונה: החלת שומה המתוקנת רטרואקטיבית מתחילת שנת הכספים

  38. תיקון רטרואקטיבי של שומות ארנונה בגין חנויות ומחסן המשמשים כמכולה

  39. נטען כי לא נלקח בחשבון בשומה המכרעת השוני בצפיפות - חד-קומתי לעומת דו- קומתי

  40. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון