קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שימוע בכתב מטעמי ביטחון: העתירה בתמצית והשתלשלות הטיעון בפניי: עניינה של עתירה זו בבקשת העותרים לאפשר איחוד משפחות. העתירה הוגשה בבקשה למתן סעד שעניינו חיוב המשיב לקבל החלטה בנוגע לבקשה לאיחוד משפחות. בינתיים ולאחר שהוגשה העתירה, הודע לעותרים (לטענתם רק במסגרת התגובה לעתירה) כי התקבלה החלטה הדוחה את בקשת העותרים וניתנה לכך תשובה מפורטת במסגרת התגובה לעתירה. מכאן, שסעד זה אינו נדרש עוד והדיון הוא בעצם הבקשה לאיחוד משפחות. העותרת מס' 1 היא אזרחית ישראלית. העותר מס' 2 הוא אזרח מצרי. העותרים נישאו זה לזו ביום 28/8/99. לאחר שנישאו, הגישה העותרת 1 בקשה להתיר את כניסתו של העותר 2 לישראל והוא אכן נכנס לישראל בשנת 2001. על פי המתואר בעתירה, פעלו העותרים כדי לקבל אישור לשהיית העותר 2 בישראל, בדרך של הגשת בקשה לאיחוד משפחות וזאת לאורך שנים. במקביל, המשיכו שני העותרים להתגורר בישראל בכפר אבו סנאן ונולדו להם שני ילדים. הילדים הם אזרחי מדינת ישראל. על אף שבמשך מס' שנים נבחנה בקשת העותרים, לא התקבלה תשובה לבקשתם לאיחוד משפחות והסדרת שהייתו של העותר 2 בישראל באופן חוקי. כאמור, הוגשה העתירה כנגד השיהוי במתן ההחלטה. בין לבין, התקבלה החלטה. למעשה לא תוקנה העתירה, במובן זה שלא מתבקש בה באופן מפורש הסעד לאפשר את איחוד המשפחות והסדרת שהיית העותר בארץ. עם זאת, ובשים לב לתגובת המדינה, אשר הוגשה בסמוך למועד העתירה, שינה הדיון בפניי את כיוונו, במובן זה שהטענות כעת מופנות גם כנגד ההחלטה לגופה. יצויין כי המדינה ביקשה לדחות את העתירה, הן מחמת שיהוי, הן מחמת העובדה שהתקבלה החלטה ומכאן שהסעד המבוקש מיותר והן מהטעם שההחלטה לדחות את בקשה לאיחוד משפחות היא החלטה סבירה ועניינית. נטען כי ההחלטה על דחיית הבקשה לאיחוד משפחות התקבלה עוד ביום 27/3/08 ועל פי האמור בהחלטה, סורבה הבקשה מטעמים בטחוניים. נטען כי ההחלטה הנ"ל נשלחה לעותרים בסמוך למועד מתן ההחלטה. טענות הצדדים: כאמור, בשים לב לתגובה, שינו העותרים את הטיעון ובדיון בפניי מתייחס הטיעון להחלטה לגופה, כאשר ב"כ העותרים טען לפגמים בהליך קבלת ההחלטה. לטענתו לא התקיים שימוע לעותרים. למעשה, טענתו העיקרית והיחידה של ב"כ העותרים היתה להעדר שימוע בטרם קבלת החלטה, וזאת בשים לב לעובדה שאין לו ידיעה על מקור ההתנגדות, שהיא , כאמור, מטעמים בטחוניים. עוד טען ב"כ העותרים כי את ההחלטה עצמה, הדוחה את הבקשה, לא קיבלו העותרים, אלא ראו אותה לראשונה במועד הגשת התגובה לעתירה. המשיבה חזרה על הטיעונים הכתובים ואולם, לא עמדה על טענתה בעניין שיהוי בהגשת העתירה, בין היתר, בשים לב לטענת העותרים כי לא קיבלו לידיהם את ההחלטה בדבר דחיית בקשתם. טיעוני המשיבה גם לא התייחסו למשך הזמן שעבר עד קבלת ההחלטה על ידה. משהתקבלה החלטה ממילא הסעד שהתבקש (כאמור, ביקשו העותרים שתתקבל החלטה) אינו נדרש עוד. עם זאת, אתייחס גם לסעד זה ולטענה כי בירור עניינם של העותרים נמשך זמן רב מידי. הטענות שבפניי התייחסו למניעי המשיבה לדחות את הבקשה. כאמור, ההחלטה שנשלחה לעותרים לא פירטה את המניע הבטחוני לדחיית הבקשה. בפניי הוצג המניע הבטחוני, כאשר המשיבה טוענת כי בנסיבות העניין החלטתה סבירה. ככל שהדבר נוגע לטענה בדבר פגם בהליך בהעדר שימוע, טענה המדינה כי בשים לב לטיב המניע הבטחוני, אשר בגינו ניתנה ההחלטה, לא ניתן למעשה לקיים הליך של שימוע במובנו המקובל, מאחר ולא ניתן יהיה להציג בפני העותרים את הבסיס לטיעונים בדבר מניעה בטחונית ליתן לעותרים את האישור המבוקש. יצויין עוד, להשלמת התמונה, כי בהסכמת ב"כ העותרים שמעתי במעמד צד אחד את נציגת שירות הבטחון הכללי. הגב' המכונה "נעמי" הציגה לעיון ביהמ"ש חומר חסוי רגיש המפרט את הגורמים ואת התשתית להמלצת השב"כ על בסיסה התקבלה ההחלטה הדוחה את הבקשה לאיחוד משפחות ומתן מעמד שיאפשר לעותר 2 לחיות בישראל. עוד הבהירה הגב' "נעמי" הנ"ל, את הקושי להבהיר לעותר את טיב החומר שבידיה, שכן כל הבהרה עלולה, מעצם ביצוע ההבהרה, לפגוע בבטחון המדינה. בסיום הדיון הורה בית המשפט כי כל החומר החסוי שהוצג יוחזר לידי הגברת "נעמי", לאחר שנחתם וסומן על ידי. הודע לגב' "נעמי" כי על השב"כ לשמור חומר זה ולהעמידו לעיון בימ"ש מוסמך, ככל שהדבר יידרש שוב. דיון והכרעה: אין חולק כי במקרה זה התקבלה החלטה בלא שנערך שימוע. משלא נערך שימוע, קודם לקבלת החלטה, נפגעת גם זכותם של העותרים לטיעון בטרם קבלת החלטה. עם זאת, זכות הטיעון וזכות השימוע אינן מחייבות כי ייערך שימוע בדרך של דיון במעמד צדדים והצגת טיעונים של צד אחד בפני הצד השני במלואם. טיב השימוע יכול להשתנות בשים לב לאילוצים של הרשות המנהלית בקיומו של הליך שימוע, ככל שיש בקיום הליך כדי לפגוע באינטרסים חיוניים אחרים, ובמקרה זה, בבטחון המדינה. ראה דברים שנאמרו בעע"מ 4013/06 אקרשטיין צבי בע"מ נ' הועדה המקצועית לעניין תקנה 25 (29) לתקנות חובת המכרזים ואח', טרם פורסם , (4.12.08): "כלל יסוד הוא כי רשות מנהלית לא תקבל החלטה בעניין זכויותיו של אדם אלא אם ניתנה לו לפני כן הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיו בפניה. זכות הטיעון הינה אחד מכללי הצדק הטבעי, והיא נובעת מחובת ההגינות הכללית שכל רשות שלטון חייבת בה [בג"ץ 7805/00 אלוני נ' מבקרת עירית ירושלים, פ"ד נז(4) 577 (2003); בג"ץ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865 (2004); ע"א 4069/03 מ.א.ל.ר.ז שיווק מתכות בע"מ נ' מנהל מכס ומע"מ, פ"ד נט(5) 836 (2005)]. הכלל נועד להבטיח כי הרשות תתייחס בהגינות לעניינו של האזרח תוך התחשבות בכל העובדות והשיקולים שיש להם רלבנטיות לצורך ההחלטה [בג"ץ 7805/00 הנ"ל; בג"ץ 4776/03 מלון רג'נסי ירושלים בע"מ נ' אברהם פורז - שר הפנים (לא פורסם, , 9.5.2005)]. 45.  יחד עם זאת, מתכונתה של זכות הטיעון תלויה במהות הסמכות המופעלת, במיהות הרשות המפעילה את הסמכות וביתר נסיבות המקרה (זמיר, עמ' 812; בג"ץ 7805/00 הנ"ל). כבר נפסק, כי השימוע אשר על הרשות לקיים צריך להיות הוגן כדי שהאזרח יוכל להציג את עניינו, ועל כך יושם הדגש (הר זהב, עמ' 284; בג"ץ 3/58 ברמן נ' שר הפנים, פ"ד יב(2) 1493, 1503 (1958); בג"ץ 3424/91 הארגון הארצי להגנת הדייר נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מה(5) 340, 344 (1991)]; בג"צ 3379/03 הנ"ל). דרכי השמיעה של הצדדים הנוגעים בדבר הן רבות ומגוונות ומשתנות על פי הנסיבות. ראו בג"ץ 161/84 חברת ווינדמיל הוטל בע"מ נ' שר הפנים, פ"ד מב(1) 793, 796 (1984): "יש שהשמיעה היא בכתב ויש שהשמיעה היא בעל-פה. כאשר השמיעה היא בעל-פה יש שהיא נעשית בצוותא חדא ובנוכחות כל הנוגעים בדבר, ויש שהיא נעשית בשלבים, כאשר כל צד נשמע בתורו." ככלל אין חובה לאפשר זכות טיעון בעל פה דווקא. אחת הדרכים המקובלות להגשמת זכות הטיעון היא הדרך של העלאת טיעונים בכתב בפני הגורם המנהלי הרלבנטי (הר זהב, עמ' 284-285; זמיר, עמ' 819; בג"ץ 6437/04 טל תבורי (קטינה) נ' משרד החינוך והתרבות, פ"ד נח(6) 369 (2004); ע"א 4069/03 הנ"ל)". (ההדגשות שלי. ר.ש.) וכן ראה: בג"ץ 10307/08 איגוד חברות הפרסום נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו ואח', טרם פורסם , (8.12.08): "אין חולק בדבר חשיבותה המרובה של זכות הטיעון והתכליות הרבות העומדות בבסיסה של זכות זו, אשר אין זה המקום לפרטן [להרחבה בעניין זה ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית 796 (התשנ"ו); אליעד שרגא ורועי שחר עילות ההתערבות כרך ג' 66-68 (התשס"ח) (להלן - שרגא ושחר) וראו גם ע"א 197/89 הסתדרות אגודת ישראל בארץ ישראל נ' שוורץ, פ"ד מה(3) 320 (1991) ובג"צ 4497/00 הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' שר האוצר, פ"ד נו(3) 608 (2002)]. ואולם, הגשמתה של זכות מהותית ורבת חשיבות זו משתנה ממקרה למקרה, בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. יפים לעניין זה דבריו של בית משפט זה בבג"צ 3495/06 הרב הראשי לישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, , 30.7.07): "על אף מעמדה הרם של זכות הטיעון בשיטתנו המשפטית הרי ככל זכות אחרת במשפט, אין היא מוחלטת ונעדרת סייגים [...] מדובר בזכות יחסית שהיקפה ודרכי הגשמתה נגזרים מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה. בהקשר זה יש לבחון את מכלול הנסיבות הרלוונטיות ובהן: מהותה של הסמכות המופעלת בידי הרשות; השלב בהליך בו ניתנת לאזרח זכות טיעון; עוצמת הפגיעה לה צפוי האזרח עקב החלטת הרשות; וכן מידת הסופיות של ההחלטה הנדונה. בהמשך לכך יצוין כי יש ואל מול זכות הטיעון יעמדו אינטרסים מתחרים כגון: ההגנה על תקינות תפקודה של הרשות ויעילות עבודתה או שמירה מפני שיבוש הליכי בקורת או חקירה. במקרים כאלה, ייקבעו היקפה ודרכי הגשמתה של זכות הטיעון - כמו גם היקפה של זכות העיון הנלוות לה - תוך איזון בין מכלול הזכויות והאינטרסים הרלוונטיים לעניין בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה לגופו..." [פסקה 9 לפסק דינה של כבוד הנשיאה ד' בייניש].   הנה כי כן, על פי המבחנים הנזכרים לעיל, לא מצאנו כי העותרת הצביעה על פגיעה בזכות הטיעון שלה במקרה שלפנינו. את חובת השימוע (שהיא צידו השני של המטבע) ניתן להגשים במספר רב של דרכים ובדרך כלל, הרשות המינהלית תצא ידי חובתה באפשרה שימוע בכתב כאשר רק בנסיבות מיוחדות עשויה חובת השימוע לחייב את הרשות המינהלית לקיים שימוע בעל-פה [ראו למשל: שרגא ושחר, עמ' 68; בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, פ"ד נב (1) 289 (1998) ובג"צ 6339/05 מטר ואח' נ' מפקד כוחות צהל בחבל עזה פ"ד נט(2) 846 (2005)]". (ההדגשה שלי. ר.ש.) במקרה זה שבפניי, דחיית הבקשה פוגעת בזכותה של העותרת 1 וילדיה לקיים חיי משפחה ביחד עם אבי המשפחה, שהוא העותר 2. מכאן, שמדובר בפגיעה ממשית בזכויות יסוד. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהגורם לדחיית הבקשה. כאמור, הוצג בפני ביהמ"ש חומר חסוי רגיש שעניינו במניעה הבטחונית למתן האישור המבוקש על ידי העותרים. ביהמ"ש עיין בחומר המודיעיני הנ"ל. יצויין כי מדובר היה בחוו"ד וכן, בחומר מודיעיני גולמי. מטבע הדברים לא יפורט במסגרת פסק דין זה תכנו של החומר שהוצג לעיוני. אומר רק כי בשים לב לחומר שהוצג לעיוני, מקובלת עליי עמדת המשיבה כי לא ניתן לפרט את טיבו של החומר ואת טיבה של המניעה הבטחונית בפני העותרים, מאחר ובעצם פירוט כנ"ל קיים חשש לפגיעה בבטחון המדינה ובסיכון חיי העוסקים בנושא איסוף החומר הנ"ל. בהתאם, ועל אף שבמקרה זה לא נערך שימוע, הרי שלא ניתן להורות על קיומו של שימוע במובנו המקובל. עוד יצויין כי לכאורה, ובשים לב לחומר שהוצג לעיוני, לא ניתן לומר שהשיהוי בגיבוש ההמלצה בעניין העותרים וקבלת ההחלטה בעניינם היו מטעמים פסולים. ניתן ללמוד מהחומר שהוצג לעיוני כי הרשות המנהלית היתה ערה למשמעויות ההחלטה, ככל שהדבר נוגע לחיי המשפחה, ולכן לא הזדרזה לקבל את החלטתה. גורמי הבטחון בחנו את הנושא לאורך זמן ובאמצעים שונים. רק לאחר שהתמונה התגבשה, ונשקלו כל ההיבטים, גובשה ההמלצה והתקבלה החלטה. נראה כי קבלת החלטה בסוגייה כה מורכבת בתוך פרק זמן קצר, בלא שנבדקו כל ההיבטים, כפי שהוצגו בפניי, היה יכול להיחשב כהליך פגום. דווקא משך הזמן אשר השקיעה המשיבה בבדיקת הנושא, ע"י גורמים שונים, מצביע במקרה זה על החשיבות והמשקל שניתן להליך הבדיקה, בשים לב לטיב הזכויות בעניינם עוסקת הבדיקה, וזאת בטרם קבלת החלטה. עם זאת, לא שוכנעתי כי אין כל אפשרות למצות הליך של טיעון ושימוע, באופן שבו יתאפשר לעותרים להגיש טיעון כתוב, זאת גם כשעותר מס' 2 אינו מצוי בישראל, ולטעון את כל הטענות בעניין המצב המשפחתי, וכל טענה אחרת שיש בידי העותרים לטעון, בפני הרשות המנהלית. הליך זה של שמיעת טענותיהם, לרבות קבלת הבהרות על מצב המשפחה והשלכותיה של כל החלטה שתתקבל על מצב המשפחה, לא נעשה. יש למצות הליך זה. אוסיף עוד, כי ההחלטה שהתקבלה, מעצם טיבה וטבעה, אינה בגדר של החלטה אשר חל עליה עקרון של סופיות. במקרים מסוג זה, מוטלת על המשיבה החובה להמשיך ולבחון את עניינם של העותרים. ככל שישתנו הנסיבות על פי הבדיקות שייערכו, כי אז יש מקום לשקול שוב את הבקשה. סיכום: אשר על כן, אני מורה על דחיית העתירה, אשר כאמור, באופן שבו הוגשה אינה נדרשת עוד מאחר וההחלטה התקבלה והעתירה עצמה היתה לקבל סעד אשר יורה למשיבה לקבל החלטה בעניינם של העותרים. עוד אני קובע, כי לכאורה, ועל פי החומר שהוצג לעיוני, ההחלטה שהתקבלה היא החלטה סבירה שהתקבלה משיקולים עינייניים, לאחר בדיקה מקיפה, ובהתאם לסמכות הגורמים האמונים על קבלת ההחלטה כדין. עם זאת אני מורה כי עניינם של העותרים יבחן שוב בחלוף שנה מהיום, וזאת הן על ידי משרד הפנים והן על ידי הגורמים הבטחוניים העוסקים בנושא. כמו כן אני מורה כי במסגרת הליך הבדיקה החוזרת שיתקיים יתאפשר לעותרים להגיש את טיעוניהם בכתב, במובן זה שיתקיים הליך של טיעון ושימוע, במגבלות של הגנה על החומר החסוי, כפי שידרש בעתיד, בדרך של הגשת טיעון בכתב. עניינם של העותרים ייבחן שוב לאחר שיוגשו טיעוניהם והעותרים שיבהירו את מצבה של המשפחה, באופן שהרשות המנהלית המוסמכת תוכל לשקול שוב את עמדתה לאחר קבלת התמונה המלאה על מצב המשפחה וכן לאחר קבלת עדכון מגורמי הבטחון העוסקים בנושא על ההבטים הבטחוניים של הנושא. מובן כי אל מול השיקול הבטחוני, כפי שישקל בבוא העת, יהיה על המשיבה לשקול גם את המשמעויות של הפגיעה בתא המשפחתי, על כל המשתמע מכך. בכפוף להערות הנ"ל העתירה נדחית. אין צו להוצאות. שימוע