קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שכר טרחת עורך דין על תביעה ייצוגית שלא אושרה: ביום 7.6.07 הוגשה תובענה מנהלית ובקשה לאישורה כתובענה ייצוגית בידי המבקשת. עניינה של התובענה הוא בגביית אגרת "גרירת רכב והחזרתו" (להלן: "האגרה"), שלא בהתאם להוראת תקנה 77 לתקנות התעבורה ושלא בהתאם להוראות חוק עזר לרמת גן (העמדת רכב וחנייתו). לוז התובענה בבקשת האישור הוא בכך שלאורך שנים רבות גובה המשיבה, עיריית רמת גן (להלן: "העירייה") אגרת גרירה של רכב הפונה שלא כדין המבוססת על חוק עזר עירוני שמצידו קובע את ערכי האגרה לפי המפורט בתוספת החמישית לתקנות התעבורה תשכ"א - 1961. מתברר שהתוספת החמישית לתקנות התעבורה נוקבת בערכי שקל ישן שלא עודכנו. לעומת זאת העירייה באמצעות המשיבה השנייה כזרוע הביצוע גובה אגרת גרירה בערכים שקליים חדשים. לכאורה, אם כן, הגבייה נעשית שלא כדין ושלא על בסיס מקור חוקי (שהרי המקור החוקי הקיים מאפשר לגבות רק את סכום האגרה לפי ערכיו בשקלים ישנים). ביום 4.7.07 תקנה העירייה את חוק העזר בכך שקבעה כי האגרה תהיה בסך 200 ש"ח; זה במקום ההפניה לתוספת החמישית לתקנות התעבורה. כחודש לאחר מכן הודיעו המשיבות לבית המשפט שמבלי להודות בטענות המבקשת הן חדלו לגבות את האגרה ולפיכך ביקשו מבית המשפט לדחות את הבקשה לאישור התובענה הייצוגית בהתאם לאמור בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. ביום 7.8.07 דחיתי את הבקשה לאישור התובענה המנהלית לנוכח הודעת המשיבות. כעת מונחת לפני בקשת המבקשת לאישור גמולה כתובעת ייצוגית ולאישור שכ"ט לבאי כוחה. המבקשת טוענת כי התכלית המרכזית של חוק תובענות ייצוגיות היא לקדם את אכיפת החוק ולהרתיע מפני הפרתו. לשם כך, ראוי לעודד תובענות ייצוגיות כשומרי הסף של חוקיות התנהלות השלטון. אכן החוק קבע שכאשר נדחית תובענה ייצוגית בשל העובדה שהרשות הודיעה שחדלה מן הגבייה הבלתי חוקית, סר הטעם לתובענה ולפי הדין אין מקום לפצות את חברי הקבוצה שנפגעה מן התביעה הבלתי חוקית בשל אותה גביה. עם זה, החוק משאיר בידי בית המשפט שיקול דעת לקבוע גמול למבקש ושכ"ט לבא כוחו המייצג. עצם התניית שיקול הדעת הזה לבית המשפט מעיד שהמחוקק שיווה לנגד עיניו את חשיבותה של התובענה הייצוגית כמכשיר המבטיח את חוקיות מהלכי השלטון והוא ביקש בד בבד עם מניעת הוצאת כספי הציבור כפיצוי לקבוצה, לשמור על האטרקטיביות של התובענה הייצוגית באמצעות פיצוי הולם למבקש המייצג ולבא כוחו. היקפו של הפיצוי נקבע על פי התועלת שהביאה התובענה לחברי הקבוצה, מורכבות ההליך, מידת הטרחה שהתובע המייצג ערך ומידת הטרחה של בא כוחו, הסיכונים שנטל על עצמו התובע המייצג בהגשת בקשת האישור, ההוצאות שנדרש להוציא לשמה של הבקשה לאישור תובענה ואופן ההתנהלות של התובע המייצג. בענייננו עסקה בקשת האישור בגבייה בלתי חוקית המתקיימת משנת 1983, היינו במשך כחצי יובל שנים. בשנת 2005 טרם הגשת התובענה התפרסמו כתבות בעיתונים בנושא הגבייה הבלתי חוקית הזאת, כמה וכמה רשויות מקומיות חדלו מן הגבייה או מן הגרירה של כלי רכב. העירייה בחרה להמשיך בגבייה הבלתי תקינה חרף מודעותה לאי חוקיותה. במציאות הנורמטיבית היה ביטחון רב בהצלחת התובענה שכן אי החוקיות בולטת על פניה. לא הייתה זו פניית סרק. הצלחת ההליך הניבה הפסקת גבייה לא חוקית של אגרה שמוערכת על ידי המבקשת בשיעור של 3.4 מליון ש"ח בשנה. לתובענה חשיבות ציבורית מרובה משום שגורמי השלטון לרבות גורמי השלטון המוניציפאלי אינם רשאים לשלוח ידם לכיסו של הפרט ולקחת ממנו ככל שיעלה בכף ובפרור. עליהם להשתית גביית כספים על מקור עיגון חוקי. הגמול הנדרש בעניין דנן לסברת המבקשת הוא גבוה, שכן המבקשת נטלה על עצמה סיכון גדול. 90% מהבקשות לאישור תובענות ייצוגיות נדחות, מכאן שהמגיש בקשה לאישור תובענה נוטל על עצמו בהסתברות של 90% סיכון גדול להפסד בהליך שהוא נוקט בו, סיכון שתוצאתו חיוב המבקש בהוצאות המשיבים לתובענה וכן בנשיאה בשכ"ט של עשרות אלפי שקלים. מנגד צריך לקחת בחשבון בקביעת הגמול את היקף הסכום הנחסך בגבייה מן הציבור. לעניין שכר הטרחה טוענים באי כח המבקש כי הושקעה בבקשה לאישור התובענה עבודה רבה. יש לקחת בחשבון שבדרך כלל מבוסס שכר הטרחה של עורכי דין על אחוזים מסוימים משיעור החיוב הכספי שבימ"ש פוסק לטובת הקבוצה וכן צריך לקחת בחשבון את היקף שעות העבודה שהושקעו בתובענה הזאת (עו"ד רוסטוביץ השקיע 45 שעות בשכר של 500 $ לשעה; עו"ד פייביש - 25 שעות בשכר של 250$ לשעה ועו"ד שרף 75 שעות בשכר של 185 $ לשעה). בסיכום בקשתם מעריכים המבקשת ובאי כוחה את הגמול הנדרש בסך 4% מסכום התובענה, היינו 272 אלף שקל כשכר הטרחה של עוה"ד בסך 7% מסך התובענה, היינו 476 אלף שקל. העירייה סבורה שאין כל מקום לפסיקת גמול ואילו שכר הטרחה צריך להיפסק בשיעור נמוך. טענתם הראשונה היא שכספי האגרה לא שולמו לעירייה והיא לא נהנתה מהפירות הכלכליים של הגרירה. האגרה שולמה למשיבה השנייה (להלן: "גרר צורים"). גרר צורים קיבלה את האגרה כהחזר הוצאות בגין גרירת כלי הרכב. הטענה השנייה היא שהאגרה לא נועדה לשם התעשרות על חשבונות של האזרח אלא על מנת להסדיר את החניה בתחומי העירייה ולמנוע מפגעי חניה ומפגעי בטיחות. בסך הכל תכלית האגרה תכלית ראויה ונחוצה מן המעלה הראשונה. המבקשת ציינה בבקשתה סכומי אגרה שנתית מופרזים ובמשך תקופה של השנתיים האחרונות עד לתיקון חוק העזר נגבה סכום של כ-1.2 מליון שקל לשנה. טענה שלישית היא שהמשיבה לא התעלמה מן הבעייתיות שבגבייה ומשנת 2006 החלה לפעול לתיקון חוק העזר. טענה רביעית היא שהתובענה לא הביאה תועלת לחברי הקבוצה. שהרי הם אינם זוכים לפיצוי כלשהו ומכאן ולהבא תיגבה האגרה על פי תשתית נורמטיבית חוקית. טענה חמישית היא שהמבקשת הייצוגית ועורכי דינה לא נצרכו לטרחה רבה ולהוצאות מרובות לשם הגשת התובענה וגם לא עמדה לפני סיכון רב. הא ראיה שהעירייה הודיעה זמן קצר יחסית אחרי הגשת התובענה שהיא חדלה מן הגבייה שבמחלוקת. גרר צורים טוענת שהיא כלל איננה "רשות" ואין היא חבה במחויבות של רשות, לא כלפי המבקשת ולא כלפי ציבור האזרחים. גרר צורים היא גורם עסקי פרטי שפעל לפי הנחיות העירייה ובעבורה. הלכה למעשה האגרה שנגבתה לא הניבה רווחים כל עיקר לא היה בה בתחומי האגרה שנאספו (בשיעור של 1.2 מליון ש"ח לשנה) אחרי ניכוי ההוצאות לרבות שכר לצוותים המבצעים מספיק כדי לפרנס את שותפי החברה. נוסף לכך הדגישה גרר צורים את העובדה שהמבקשת "טיפסה על גל" של עניין לעוס ושחוק שהתפרסם ברבים ולכן לא היה לה כל סיכון. לאחר שעיינתי בטענות מכאן ומכאן הגעתי לכלל מסקנה שמצד אחד אין להקל ראש בכך שהמבקשת עשתה ל"תיקון העולם" בכך שכפתה על העירייה לשנות את התשתית הנורמטיבית של גביית האגרה. בכך גרמה המבקשת להסרת מכשלה של גביית כספים שהיא אמנם בת חשיבות רבה אך לא היה לה בסיס חוקי מתאים. ברי לי שעבור השרות שעשתה המבקשת לציבור מגיע לה גמול מסוים. להלן אסביר מדוע הגמול איננו יכול להיות בשיעור כספי כה גבוה כמבוקש בידה. כבר אמרתי שהאגרה נועדה לתכלית חשובה וראויה. המציאות היא כזאת שבברירה שבין ביטול הגרירה (כדי שלא תגבה אגרה שלא כדין) לבין תיקון הדין לשם המשך הגרירה אין ספק שיש לבחור באפשרות השנייה. על כן אמנם ניטל מן הציבור כסף שלא כדין אך הכסף שניטל יועד לתכלית חשובה וראויה וגם נוצל למטרה שלשמה יועד. לא העירייה ולא גרר צורים העשירו עצמם על חשבון הציבור בדרך של גבייה בלתי חוקית. הם גבו כסף שלא כדין כדי לתת שרות שהמציאות מחייבת אותו על מנת שלא ייווצרו מפגעים שונים. אני סבור שהמבקשת נזקקה לטרחה ולהוצאות מינימאליים לשם הגשת התובענה ובקשת האישור. גם אינני רואה כמעט כל סיכון שהיא נטלה על עצמה (בוודאי ששיעור סיכון של 90% של דחיית הבקשה הוא מופרך). גם בעניין שכ"ט עוה"ד נראה לי שיש דרישה מופרזת. כבכול הליך משפטי נדרש עוה"ד המטפל להשקיע תשומות זמן ומחשבה. הטענה שבעניין דנן הושקעו 145 שעות עבודה של עורכי דין ברמות שונות נראית לי מוגזמת. תוך שאני מבקש לאזן בין התועלת שנגרמה בעצם הגשת התובענה לבין העובדה שהתובענה באה לתקן מחדל טכני שאינו קל מבחינה ערכית אבל כמעט חסר משמעות מבחינה כלכלית, ועל פי הערכתי את מידת ההשקעה שהושקעה בתובענה אני פוסק למבקשת גמול בסך 15,000 ש"ח ולעורכי הדין שכ"ט בסך 50,000 ש"ח. הגמול ושכר הטרחה ישולמו בידי העירייה. אכן העירייה לא קיבלה לקופתה את האגרה שנאספה אולם המחדל הוא של העירייה והאגרה היא חלק מן השרות המתבצע עבור העירייה ולמטרותיה. אינני סבור שבעניין הזה חלה אחריות על גרר צורים. שכר טרחת עורך דיןתביעה ייצוגיתשכר טרחהעורך דין