קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקנה 93(ב) חובת פירוט רקע עובדתי בערעור: לפני בקשה למחיקת הערעור על הסף, הן בשל האיחור בהגשתו והן בשל העובדה שהודעת הערעור אינה עומדת בתנאי תקנה 93(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב - 1991 (להלן - התקנות). רקע: המערערת עבדה בחברת טמפו משנת 1978, ומתחילת עבודתה הייתה מבוטחת בקרן הפנסיה "מבטחים". בשנת 1985 הוצע לה במסגרת עבודתה להיות מבוטחת בביטוח מנהלים. לטענת המערערת, נציג של מבטח סימון נפגש עמה בהקשר להצעה זו, ולטענתה על יסוד הייעוץ שניתן לה על ידו שינתה את תוכנית הפנסיה שלה. עם הגיעה לגיל 61 פנתה לייעוץ, ולטענתה נוכחה לדעת כי קיימים פערים משמעותיים בין התוכנית שהוצעה לה לבין "תוצאות האמת", דהיינו הסכומים שיעמדו לרשותה עם פרישתה לגמלאות. בתביעה שהגישה לבית הדין האזורי בשנת 2008 טענה המערערת כי מגדל אחראית לכל פעולות מבטח סימון, לנוכח יחסי השליחות ביניהן וכן מכוח אחריותה לפעילות סוכניה; הן מגדל והן מבטח סימון פעלו באופן רשלני, ומבטח סימון אף יצרה מצג שווא זדוני, רימתה אותה, ולא קיימה את התחייבותה להסב את ההפרשות הפנסיוניות בהתאם לתכנית שהומלצה על ידה בשנת 1985. מגדל הגישה בקשה למחוק על הסף את תביעתה של המערערת הן מחמת חוסר סמכות עניינית והן מחמת התיישנות. מבטח סימון הצטרפה לבקשתה של מגדל. בית הדין האזורי קיבל את הבקשה וקבע בפסק דינו מיום 22.2.09 כמפורט להלן: סימון מבטח אינה "קופת גמל" ולכן אין לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה נגדה. כל עילות התביעה כנגד סימון מבטח הן נזיקיות, אשר אינן בסמכותו העניינית של בית הדין. מגדל היא אמנם "קופת גמל" אולם על מנת שתקום עילת תביעה נגדה שהיא בסמכות בית הדין לעבודה נדרש שהסכסוך בין המערערת לבין מגדל יהיה "קשור בבסיסו למשפט העבודה". סמכות בית הדין אינה משתרעת על מקרים בהם המחלוקת נובעת באופן ישיר מתחום הביטוח במובהק. כמו כן, עילת התביעה היא רשלנות, ועילת תביעה זו אינה בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. עילת התביעה התיישנה, שכן מדובר במחדלים ובמעשים שהתרחשו לפני כעשרים ושלוש שנים, בשנת 1985. אין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות במקרה הנדון, שכן המערערת קיבלה דו"חות שנתיים ובהם פירוט הצבירה בקופה ותשואתה, והיה עליה לפעול לברר את זכויותיה, ואין היא יכולה "לגלגל" את מחדלה לעשות זאת על מגדל ומבטח סימון. אין תחולה גם לסעיף 7 לחוק ההתיישנות, כיון שלא הועלתה בכתב התביעה טענת התרמית או ההונאה אלא רק בתגובת המערערת לבקשה. כמו כן, אין מדובר בעוולה נמשכת, אלא עילת התביעה מבוססת על מעשה רשלני אחד שבוצע בשנת 1985, בעטיו נגרם נזק מתמשך. על עילת תביעה מסוג זה חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין הקובע תקופה בת 10 שנים מיום התרחשות הנזק, אולם גם על פי הסעיף הנ"ל התובענה התיישנה בשנת 1995. לאור האמור, בית הדין דחה על הסף את התביעה, הן מחמת חוסר סמכות עניינית והן מחמת התיישנות. בית הדין הוסיף וקבע כי לנוכח המסקנה שהתביעה התיישנה, אין הוא מורה על העברת התביעה לערכאה המוסמכת, חרף החלטתו בדבר העדר סמכותו של בית הדין לדון בתביעה. ביום 6.4.09 הגישה המערערת ערעור על פסק הדין. הבקשה וטענות הצדדים: מגדל הגישה בקשה למחוק על הסף את הערעור לנוכח העובדה שאינו עומד בדרישות תקנה 93 לתקנות, משני נימוקים: האחד - לא צוין בהודעת הערעור מועד המצאת פסק הדין למערערת, ובכך נמנעת זכותה ויכולתה של מגדל לבחון ולטעון לאיחור בהגשת הערעור; השני - הודעת הערעור היא בהיקף של 25 עמודים, אשר אינה מפרטת באופן תמציתי את נימוקי הערעור אלא כוללת פירוט רב ומכביד וציטוטים מהפסיקה, ומנוסחת בצורה הדומה יותר לסיכומים. מבטח סימון הצטרפה לבקשת מגדל וכן טענה כי פסק הדין הומצא באמצעות הפקס לב"כ המערערת כבר ביום 1.3.09, ולפיכך הערעור הוגש באיחור. המערערת טענה כי הערעור מעלה סוגיה עקרונית וערכית מהמעלה הראשונה, ולכן יש לדון בערעור; משקבע בית הדין האזורי כי אין לו סמכות עניינית לדון בתביעה הוא לא היה מוסמך לדון בטענת ההתיישנות, ופסק הדין בעניין זה הוא בטל מעיקרו; פסק הדין הומצא לראשונה לב"כ המערערת ביום 5.3.09; המצאה בפקס של מסמך בן למעלה מ- 10 עמודים אינה המצאה כדין. בתגובה להחלטתי מיום 25.5.09 לפיה על פי הנתונים במערכת המזכירות -נט פסק הדין הומצא לב"כ המערערת ביום 25.2.09, הבהיר ב"כ המערערת כי פסק הדין הומצא לו ביום 5.3.09, ולראייה צירף הן את מכתב בית הדין שבידיו עם חותמת נתקבל והן את בקשתו מבית הדין האזורי לקבוע מועד לדיון שהוגשה ביום 1.3.09. הכרעה: לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, אני קובעת כי כמפורט להלן. מועד המצאת פסק הדין למערערת: מהמסמכים שצורפו לתגובת המערערת מיום 27.5.09 שוכנעתי כי עותק פסק הדין שנשלח למערערת על ידי מזכירות בית הדין הומצא ביום 5.3.09, ולא ביום 25.2.09, הנתון שמופיע במערכת מזכירות נט. זאת, הן לאור חותמת "נתקבל" מיום 5.3.09 על עותק פסק הדין והן לאור העובדה שב"כ המערערת הגיש ביום 1.3.09 בקשה לקבוע את התיק לדיון. אשר להמצאת פסק הדין על ידי ב"כ מבטח סימון בפקסימיליה: אכן, כפי שנטען על ידי ב"כ המערערת אין המדובר בהמצאה כדין על פי תקנה 497א לתקנות. עם זאת, ניתן לטעון כי די בכך שהייתה לב"כ המערערת ידיעה מלאה על פסק הדין ותוכנו, ולכן יש לראות את יום 1.3.09 כמועד המצאת פסק הדין, גם אם אין מדובר בהמצאה כדין על פי התקנות. בבש"א 151/08 דוד מוטהדה - עיריית ירושלים (לא פורסם, 27.4.2008) סקר הרשם איטח בהרחבה את המתח בין "כלל ההמצאה" לבין כלל הידיעה" והגישות השונות שהובעו בפסיקה בעניין זה. בבש"א 1788/06 רונית קלינגר נ' שלמה זקס (לא פורסם, , 13.11.2007), קבע בית המשפט העליון כי יש להעדיף את כלל ההמצאה על פני כלל הידיעה, וכי כלל הידיעה יוחל במקרים קיצוניים בלבד, כדלקמן: "כלל "הידיעה" על מתן פסק דין שניתן בהעדר הצדדים לא נועד לתפוס את מקומו של כלל ה"המצאה" המעוגן בדין. כלל "הידיעה" איננו אלא אחת ההשתקפויות של חובת תום הלב הדיונית המוטלת על כל בעל דין באשר הוא, המחייבת כל מי שמעורב בהליך משפטי לנהוג בדרך הוגנת כלפי יריבו, וכלפי מערכת השיפוט שבמסגרתה נדון עניינו. כלל "הידיעה" אין פירושו אלא, כי מקום שבו יודע בעל דין ידוע היטב על קיום פסק דין בעניינו, ואף יודע, או יכול לדעת בבירור את תוכנו, והוא משתהה השתהות בלתי סבירה, ארוכה וממושכת בייזום הליך ערעורי, תוך ניצול ביודעין של תקלה שארעה בהמצאה כדין של פסק הדין, כי אז יתכן בנסיבות מסוימות כי חובת תום הלב הדיוני תפעל כחסם וכמניעות לייזום הליך ערעורי עם חלוף תקופה ארוכה מאז ידע בעל הדין בפועל על פסק הדין. עם זאת, חשוב להדגיש כי אין מדובר בהפיכת כלל ה"המצאה" לחריג, ואת חריג ה"ידיעה" לכלל. חריג הידיעה לא יחול אלא במצבים חריגים וקיצוניים, בהם חובת תום הלב הדיונית מחייבת בעל דין לנקיטת צעד דיוני על פי ידיעתו, גם בלא שקיבל המצאה כדין של הפסק ........ ההלכה הפסוקה הכירה במצבים חריגים שונים בהם כלל הידיעה גבר על כלל ההמצאה, המתנקזים, במהותם, לדרישת תום הלב הדיוני; הבסיס המשפטי לצורך כך נשען על עילות של השתק, מניעות, והתנהגות הנגועה בחוסר תום לב דיוני... כדי להחיל את "כלל הידיעה" כחריג נדיר לכלל "ההמצאה" של פסק הדין נדרש עוד כי אופי הידיעה של בעל הדין על דבר קיום הפסק יהיה כזה שניתן להשוותו לידיעה ממש, כפי שקיימת בעקבות המצאה כדין. לשון אחר, החלת "כלל הידיעה" אפשרית רק מקום בו הוּכחו ידיעה מלאה, ספציפית וברורה של מלוא תוכן פסק הדין, או, למצער, יכולת סבירה להגשים ידיעה כזו בידי בעל הדין הפונה בהליך ערעור. ומסכמת השופטת פרוקצ'יה כך: הכלל הוא, איפוא, כי מנין הימים לצורך ייזום הליך ערעורי מתחיל מיום המצאת פסק הדין לידי המערער, אם ניתן בהעדרו, וככלל, ידיעת בעל הדין אודות קיום פסק הדין קודם להמצאה אינה מעלה ואינה מורידה. במקרים חריגים וקיצוניים, ניתן לסטות מכלל זה, ולהעדיף את כלל הידיעה על פני כלל ההמצאה, וזאת, בדרך כלל, מקום שבעל הדין יודע על קיומו של פסק הדין, ויש לו יכולת לדעת את תוכנו, והוא משתהה בהגשת הליך על פי הפסק, תוך ניצול לרעה של הליכי בית המשפט בהתנהגות המגיעה כדי חוסר תום לב. פסיקתו של בית המשפט העליון אומצה על ידי בית הדין הארצי לעבודה בעא"ח 18/07 ד"ר אילן שדה - אוניברסיטת בן גוריון (לא פורסם, , 3.3.08), בו נקבע כי כלל הידיעה יחול במקרים חריגים ובהתחשב בשני תנאים מצטברים: ידיעה ממשית של בעל דין על תוכן ההחלטה או פסק הדין; אופן התנהלותו והתנהגותו של בעל הדין בניהול ההליכים למן המועד בו נודע לו על ההחלטה או פסק הדין. אני סבורה, כי מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים בהם יש להעדיף את "כלל הידיעה" על פני "כלל ההמצאה", שכן פער הזמנים בין המועד בו הובא פסק הדין לידיעת ב"כ המערערת לבין מועד המצאתו כדין של פסק הדין על ידי מזכירות בית הדין היה בן ארבעה ימים בלבד. בנסיבות אלה, לא חל שיהוי בהגשת הערעור, והסתמכות ב"כ המערערת על מועד המצאתו כדין של פסק הדין בקביעת המועד להגשת הערעור על ידו אינה התנהגות הנגועה בחוסר תום לב או בניצול לרעה של הליכי המשפט. לפיכך, במקרה הנדון, אין מקום להעדיף את "כלל הידיעה" על פני "כלל ההמצאה", ומועד ההמצאה ממנו החל מניין הימים להגשת ערעור הוא יום 5.3.09. כאמור, הודעת הערעור הוגשה לבית הדין ביום 6.4.09. לנוכח העובדה כי בחודש מרץ 31 ימים ולא 30 ימים, הודעת הערעור הוגשה באיחור בן יום אחד, שכן המועד האחרון להגשת ערעור היה יום 5.4.09 (בהתחשב בעובדה שיום 4.4.09 חל בשבת). הואיל והצדדים לא טענו בשאלה האם יש למחוק את הערעור בשל איחור בן יום בהגשתו או להאריך את המועד עד למועד הגשתו, ומועד הדיון בערעור הוא יום 2.6.09, לשם יעילות הדיון אני קובעת כי עניין זה יידון על ידי המותב בפתח הדיון בערעור. אי עמידה בדרישת תקנה 93 לתקנות: לטענת מגדל, הודעת הערעור שהגישה המערערת אינה עומדת בדרישות תקנה 93 לתקנות, וזאת משני נימוקים: האחד - אי ציון מועד קבלת פסק הדין על ידי ב"כ המערערת; השני - הודעת הערעור היא בהיקף של 25 עמודים, אשר אינה מפרטת באופן תמציתי את נימוקי הערעור אלא כוללת פירוט רב ומכביד וציטוטים מהפסיקה, ומנוסחת בצורה הדומה יותר לסיכומים. אשר לנימוק הראשון: אכן, על ב"כ המערער היה לציין את המועד בו הומצא לו פסק הדין בהודעת הערעור. אולם, משהוברר עניין מועד המצאת פסק הדין לב"כ המערערת, אין בנימוק זה כדי להביא למחיקה על הסף של הערעור. אשר לנימוק השני: בהתאם לפסיקה - אמות המידה לאורן נבחנת בקשה להורות על תיקון כתב ערעור בהתאם להוראות תקנה 414 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, הותוו בע"א 1501/05 כהן נ' מנהל מס שבח, , 8.5.2005). נקודת המוצא לעניין זה היא כי אין בית המשפט "עורך על" של כתבי הטענות. מזכות הטיעון של בעלי הדין נגזר החופש של הצדדים לנסח את כתבי הטענות ולקבוע את היקפם. אולם אין המדובר בזכות בלתי מוגבלת. את זכות הטיעון יש לאזן כנגד אינטרסים אחרים. במסגרת זאת, יש להבטיח את האינטרס של הצד שכנגד לדעת מהי גדר המחלוקת ומפני מה עליו להתגונן. כמו כן, יש להגן על השוויון הדיוני בין בעלי הדין ויש להבטיח ניהול יעיל של ההליך, לטובת כלל הגורמים הנוגעים לעניין. יש לזכור, עם זאת, כי נוכח החשיבות המוקנית לזכות הטיעון של בעלי הדין, השימוש בתקנה 414 לתקנות נעשה במשורה, רק באותם מקרים חריגים בהם קיים חשש ממשי לפגיעה באינטרס מוגן של בעלי דין אחרים או לפגיעה בתפקוד המערכת השיפוטית (ראו, ע"א 11829/05 גד כימיקלים בע"מ נ' BIP Chemicals Ltd , , 9.4.2006). ע"א 7461/07 דר' אמנון רפאל נ' עו"ד אשר רבינוביץ, , 6.11.2007) לעניין פרשנות תקנה 93(ב) לתקנות נפסק כי - ... אין מקום לפרש תקנה זו באופן דווקני, כך שהיא מתירה לבעל דין לפרט בהודעת הערעור רק את "נימוקי ההתנגדות להחלטה שעליה מערערים", בלא שבעל דין יוכל לפרט בהודעת הערעור דבר מעבר לכך. לא פעם, על מנת להציג כראוי בהודעת הערעור את "נימוקי ההתנגדות להחלטה שעליה מערערים", יש מקום למתן עובדות הרקע להליך הערעור הנדון בפני בית הדין. לפיכך, אין פסול בכך שבעל דין מציג בהודעת הערעור את גרסתו לעובדות הרקע של ההליך, על מנת להבהיר על אלו עובדות וממצאים שנקבעו בפסק הדין נשוא הערעור הוא מערער. ע"ע (ארצי) הרב שלמה בניזרי - Rdarska Rosita Stefanova , , 12.7.2005) ומן הכלל אל הפרט: הודעת הערעור כוללת שלושה חלקים עיקריים: העובדות; עילות התביעה כפי שנטענו בכתב התביעה; נימוקי הערעור. בכל הנוגע לשני החלקים הראשונים (7 עמודים) - אני סבורה כי בנסיבות המקרה הנדון אין כל פגם בהצגת הרקע העובדתי להליך ועילות התביעה בבית הדין האזורי, שכן אלה דרושים כרקע להבנת נימוקי הערעור על פסק הדין. בכל הנוגע לחלק של "נימוקי הערעור" - משמדובר בערעור על סוגיות משפטיות בלבד, אין כל פסול בהפניה לפסיקה. עם זאת, מקובלת עלי טענת מגדל כי הודעת הערעור מפורטת יתר על המידה, וכוללת ציטוטים שמקומם אינו בהודעת הערעור כי אם בסיכומים. יחד עם זאת, לא מצאתי כי במקרה הנדון יש למחוק את הודעת הערעור או להורות על תיקונה בשלב זה של הדיון, וזאת מנימוקים אלה: בכל מקרה, גם אם נפל פגם בהודעת הערעור, הסעד הראוי אינו מחיקת הערעור אלא מתן הוראה לתקן את הודעת הערעור. לפיכך השאלה היא האם יש מקום להורות על תיקון הודעת הערעור בשלב זה. שאלת היקף הודעת הערעור היא משנית לשאלת תוכן כתב הערעור, והשאלה המהותית היא האם הודעת הערעור מאפשרת למשיבים (ולבית הדין) להבין מהו גדר המחלוקת ומה הן טענותיו של המערער כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי. במקרה הנדון, לא נפל פגם מהותי בתוכן כתב הערעור, שכן ניתן להבין ממנו בבירור הן את גדר המחלוקת והן את טענותיה של המערערת כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי. אין מקום להורות על תיקון הודעת הערעור במועד זה, לאחר שכל הצדדים להליך הגישו את סיכומי הטענות מטעמם, ולנוכח העובדה כי הדיון בערעור קבוע ליום 2.6.09. יתכן, שהיה מקום לשקול בקשה זו אילו הייתה מוגשת מיד לאחר שהומצאה לצדדים הודעת בית הדין מיום 22.4.09, בה נקבעו המועדים להגשת סיכומים. בשלב זה של ההליך, מתן הוראה למערערת לתקן את הודעת הערעור לא יתרום דבר ליעילות הדיון, אלא רק יגרום לעיכוב הדיון בערעור ולסרבול הדיון. בכל הנוגע להפרת השוויון הדיוני בין בעלי הדין: ראשית, ככל שהיה בכך צורך, יכלו המשיבות להגיש בקשה להגדלת היקף הסיכומים מטעמן; שנית, המשיבות יהיו רשאיות להעלות טענה זו בפני המותב, וככל שהמותב ימצא כי יש בטענה זו ממש על יסוד סיכומי הטענות המונחים לפניו ולאחר שמיעת טיעוני הצדדים לפניו, יוכל לתת החלטה מתאימה בעניין זה. סוף דבר: הבקשה למחיקת הערעור בשל העובדה שפסק הדין הומצא לב"כ המערערת בפקס ביום 1.3.09 ובשל אי קיום דרישת תקנה 93(ב) לתקנות נדחית. כאמור לעיל, המותב ידון בפתח הדיון בערעור בשאלת מחיקת הערעור בשל האיחור בן יום אחד בהגשתו. ערעור