קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשובה לא מלאה במבחני הלשכה: 1. העותרת, שנבחנה ביום 4.5.09 בבחינות ההסמכה בכתב של לשכת עורכי הדין במקצועות המעשיים, מבקשת בעתירה את פסילתן של שאלות מס' 29 ומס' 65 בגרסה 2 של השאלון, עליה היא נבחנה. מאחר שהציון הכולל של העותרת בבחינה עומד (לאחר ההחלטות בהשגות) על 64 נקודות, הרי שפסילת אחת השאלות תזכה אותה בנקודה נוספת ותוביל לכך שהעותרת עברה בהצלחה את הבחינה בכתב. 2. וזה נוסח שאלה מס' 29: "הכנסת תיקנה את חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, וביטלה את האפשרות לקיים משפט חוזר. איזה מהמשפטים הבאים משקף נכונה את הדין? א. לנוכח העובדה כי האפשרות לקיים משפט חוזר מעוגנת בחוק יסוד: השפיטה, הכנסת אינה מוסמכת לחוקק את התיקון האמור ללא שינוי מתאים גם של חוק יסוד: השפיטה. ב. לנוכח העובדה כי האפשרות למשפט חוזר אינה מעוגנת בחוק יסוד: השפיטה, הכנסת פעלה במסגרת סמכויותיה החקיקתיות. ג. למרות העובדה כי האפשרות למשפט חוזר מעוגנת בחוק יסוד: השפיטה, הכנסת פעלה במסגרת סמכויותיה החקיקתיות. ד. גם אם האפשרות למשפט חוזר אינה מעוגנת בחוק יסוד: השפיטה, הרי מאחר שהכנסת חוקקה חוק הנוגע לסמכויות נשיא בית המשפט העליון, היא מחויבת לעגן את התיקון גם בחוק יסוד: השפיטה". העותרת בחרה בתשובה ג', בעוד ועדת הבחינות (משיבה 2) קבעה כי התשובה הנכונה ביותר היא א'. בעתירה נטען כי המשיבות חרגו מסמכותן בהכללתה של שאלה מס' 29 בשאלון הבחינה, משום שהנושא הנדון בשאלה זו - לאמור: סמכות החקיקה של הכנסת - אינו נכלל בנושאים המנויים בתקנה 18 לתקנות לשכת עורכי הדין (סדרי בחינות בדיני מדינת ישראל ובמקצועות המעשיים), תשכ"ג-1962 (להלן - תקנה 18). לחלופין נטען בעתירה כי התשובה הנכונה ביותר לשאלה מס' 29 הנה תשובה ג', בה בחרה העותרת, ולא תשובה א' אותה קבעה ועדת הבחינות. במהלך הדיון בעל-פה חזרה בה העותרת מהטענה החלופית, ונותרה רק בטענתה העיקרית בדבר חריגתה של שאלה מס' 29 מסמכות המשיבות. 3. תשובה א', אותה קבעה ועדת הבחינות, מבוססת על שני מקורות משפטיים: האחד, סעיף 19 לחוק יסוד: השפיטה, הקובע את הזכות למשפט חוזר בענין פלילי שנפסק בו סופית. השני, ההלכה שנפסקה בע"א 6821/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' מגדל כפר שיתופי, פ"ד מט(4) 221 (להלן - בנק המזרחי), שלפיה חוק יסוד נהנה ממעמד נורמטיבי עדיף על פני חוק רגיל, באופן השולל את האפשרות לשנות חוק יסוד באמצעות חוק רגיל, אלא אם כן הדבר הותר במפורש בחוק היסוד עצמו. אין חולק כי שני מקורות אלה נכללים בנושאי הבחינה המפורטים בתקנה 18: סעיף 19 לחוק יסוד: השפיטה נכלל בתקנה 18(1), לפיה אחד מנושאי הבחינה הנו: "חוקי יסוד", ואילו הלכת בנק המזרחי באה בגדר תקנה 18(9), שעניינה "שינויים וחידושים בחקיקה ובפסיקה בתחומים המופיעים בתקנה זו", ובכלל זה בתחום של חוקי יסוד המופיע בתקנה 18(1). למרות זאת טוענת העותרת כי שאלה מס' 29 אינה נמנית על הנושאים המנויים בתקנה 18. טענה זו מבוססת על התייחסותן של תשובות א', ב' ו-ג' לסמכותה של הכנסת לחוקק חוק רגיל המבטל את ההסדר שנקבע בחוק יסוד: השפיטה. לטענת העותרת, סמכות החקיקה של הכנסת אינה מעוגת באף לא אחד מחוקי היסוד אלא בתקנון הכנסת, ואפשר שגם במגילת העצמאות. ממילא, גם אם אין תוקף לחוק רגיל המשנה חוק יסוד - סוגיה שגם היא אינה נדונה בחוקי היסוד עצמם - הרי חוסר התוקף אינו תוצאה של חוסר סמכות חקיקה של הכנסת על פי איזה מבין חוקי היסוד, כאמור בתקנה 18(1), או בפסיקה שדנה באותם חוקי יסוד, כאמור בתקנה 18(9), מה עוד שאין בנמצא פסק דין המתמודד עם סוגית סמכות הכנסת לחוקק חוק רגיל המשנה חוק יסוד. בהקשר זה מסתמכת העותרת על ההלכה שנפסקה בבג"ץ 10455/02 אמיר נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד נז(2) 729 (להלן - בג"ץ אמיר), בו התקבלה (ברוב דעות) עתירה נגד קביעת שאלה בבחינת ההסמכה בחוסר סמכות ושלא בגדרי הנושאים שבתקנה 18, ונאמר על ידי בית המשפט כי מתכונת הבחינה "מחייבת הגדרה ברורה של נושאי הבחינה ומתן פירוש דווקני לנושאים שהגדרתם עמומה" (שם, עמ' 743). 4. המשיבות דוחות טענה זו, וגורסות כי שאלה מס' 29 עוסקת בנושא מעמדם הנורמטיבי העדיף של חוקי היסוד על פני חוקים רגילים ולא בנושא סמכות החקיקה של הכנסת, המתעוררת במסגרת השאלה באופן נגרר בלבד. עוד סבורות המשיבות כי משמעותה של הלכת בנק המזרחי בדבר חוסר תוקפו של חוק רגיל המשנה חוק יסוד, אינה אלא שהכנסת אינה מוסמכת לחוקק חוק שכזה. 5. איני מקבל את טענתה של העותרת בדבר חריגתה של שאלה מס' 29 מהנושאים אותם מוסמכת ועדת הבחינות לכלול בשאלון הבחינה בהתאם לתקנה 18. השאלה עצמה אינה מזכירה את סמכות החקיקה של הכנסת, אלא מנוסחת כהאי לישנא: "הכנסת תיקנה את חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, וביטלה את האפשרות לקיים משפט חוזר. איזה מהמשפטים הבאים משקף נכונה את הדין?". הניסיון של העותרת ללמוד כי עיסוקה של השאלה בסמכות החקיקה של הכנסת, מתבסס על התשובות המוצעות לשאלה כמשקפות נכונה את הדין. דא עקא, רק שלוש מבין ארבע התשובות המוצעות מזכירות את סמכות הכנסת לחוקק חוקים, ואילו התשובה הרביעית כלל אינה מזכירה סמכות זאת אלא מתייחסת לחובה המוטלת על הכנסת לעת חקיקת חוק הנוגע לסמכויות נשיא בית המשפט העליון. די בכך שהשאלה עצמה ואחת מבין התשובות המוצעות לשאלה אינן מזכירות את סמכות הכנסת, כדי ללמד כי נושא השאלה אינו סמכות החקיקה של הכנסת. למעלה מכך: גם אילו כל התשובות המוצעות לשאלה היו עושות שימוש במינוח "סמכות הכנסת", גם אז לא היה מקום לפסול את השאלה בשל חריגה מקשת הנושאים שבתקנה 18. כאמור, העותרת אינה טוענת כי תקנה 18 אינה דורשת מהנבחן לדעת כי אין בכוחו של חוק רגיל לבטל את הזכות למשפט חוזר הקבועה בחוק יסוד: השפיטה. וכי כיצד ניתן להתכחש לכך, שעה שתקנה 18(1) דורשת מהנבחן ידיעה של "חוקי יסוד", ותקנה 18(9) מוסיפה דרישה לידיעה בדבר "שינויים וחידושים בחקיקה ובפסיקה" בתחום של חוקי יסוד? מאחר שוועדת הבחינות מוסמכת לכלול בשאלון הבחינה את הנושא המתואר, הדיון אינו האם שאלה מס' 29 עוסקת בנושא המצוי מחוץ לתקנה 18 אלא האם פרשנות שאלה מס' 29 באופן המתייחס לכוחו של חוק רגיל לבטל את הזכות למשפט חוזר הקבועה בחוק יסוד: השפיטה, הנה פרשנות סבירה שוועדת הבחינות הייתה רשאית לנקוט בה ושאין לבית המשפט עילה להתערב בה. 6. לדעתי, פרשנותה של ועדת הבחינות לשאלה הנה סבירה. שאלון הבחינה אינו מורה לנבחן לבחור את התשובה הנכונה אלא "את התשובה הנכונה ביותר" (ההדגשה במקור). על משמעות הוראה זו עמדתי לאחרונה בעת"מ (י-ם) 1412/09 האן נ' לשכת עורכי הדין בישראל (, ניתן ביום 18.8.09): "הוראה זו מבהירה לנבחן כי הוא עשוי להיתקל בשאלות שאף אחת מהתשובות המופיעות לצדן אינה התשובה המלאה והמושלמת. במצב כזה אין הנבחן רשאי להימנע מלהשיב על השאלה בטענה שקיימת תשובה נכונה יותר מכל אלה המוצעות בשאלון. על הנבחן לסמן את התשובה הנכונה ביותר, משמע, את התשובה שקרבתה אל התשובה המלאה גדולה מיתר התשובות. כל אימת שהשאלון מכיל תשובה כזאת, אין עילה לחייב את ועדת הבחינות לפסול את השאלה. שאלה פסולה הנה רק שאלה שכל התשובות המוצעות לה בשאלון נכונות באותה מידה או שגויות באותה מידה". חובה זו של הנבחן לבחור בתשובה הנכונה ביותר ולא רק בתשובה המלאה והמושלמת, אינה מוגבלת לשלב בו הנבחן מסמן בדף התשובות את התשובה הנראית לו מבין ארבע התשובות המוצעות בגיליון הבחינה לכל שאלה. חובה זהה חלה גם בשלב בו הנבחן - או בית המשפט במסגרת הביקורת השיפוטית על תקינות הבחינה - שואל את עצמו האם התשובות המוצעות לשאלה מלמדות על הימצאותה בכלל הנושאים המנויים בתקנה 18. גם בשלב זה, אין בחוסר השלמות של ניסוח התשובות כדי להתיר מסקנה בדבר חריגה של ועדת הבחינות מסמכותה בקביעת השאלה. שאלה הנגועה בחריגה מסמכות היא שאלה שאין דרך (סבירה) לפרשה כמתייחסת לנושא הכלול בתקנה 18, ולא שאלה שתשובותיה, כולן או חלקן, נוסחו בצורה בלתי מדויקת המאפשרת - אך לא מחייבת - לפרש את השאלה כסבה על נושא שמחוץ לתקנה 18. די בקיומה של אפשרות פרשנית (סבירה) הפוכה, המקיימת את סמכותה של ועדת הבחינות לקבוע את השאלה, כדי להעדיף את אותה פרשנות על פני פרשנות השאלה או התשובות לשאלה באופן המאיין את סמכות ועדת הבחינות. אם נרצה, ניתן לראות בכך גם ביטוי לעיקרון הקבוע בסעיף 25(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, שלפיו: "חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל". הוראה זו חלה, כאמור בסעיף 61(ב) לחוק, "ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". כמדומה כי קביעת שאלה בשאלון בחינת הסמכה ללשכת עורכי הדין על ידי ועדת הבחינות בהתאם לסמכותה שבסעיף 40 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, והתקנות על פיו, הנה בגדר "פעולה משפטית" שאינה בבחינת חוזה (השוו למשל י' אנגלרד, חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות (מהדורה שנייה, תשנ"ה) 45), אשר מולה ניצב החיוב המוטל על הנבחן להשיב על השאלה. ודוק: העדפת פרשנותה של שאלה בשאלון הבחינה המכניסה את השאלה לגדרה של תקנה 18, אינה עומדת בסתירה לדברים שנאמרו על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ אמיר בדבר הפרשנות הדווקנית שיש ליתן לנושאי הבחינה המנויים בתקנה 18. אותם דברים נאמרו בנוגע לפרשנות תקנה 18 ולא בנוגע לפרשנות שאלון הבחינה. ההבדל בין השניים נעוץ בנקודת הזמן הרלוונטית לכל אחת מפעולות פרשנות אלו. פרשנות תקנה 18 רלוונטית לשלב בו הנבחן מתכונן לבחינה. בשלב זה אין לחייב את הנבחן בלימוד נושאים שאינם נכללים באופן דווקני וחד-משמעי בנושאים שבתקנה 18, וזאת - בלשונו של בית המשפט העליון (שם) - בהינתן העובדה ש"בחינת ההתמחות דורשת מן הנבחנים להעמיס על זיכרונם חומר רב היקף שחלק ניכר מתוכו טכני, ושבחיי המעשה גם עורכי דין מנוסים דולים אותו מן הכתובים". לא כן כאשר מדובר בנושא הנמנה בעליל בתקנה 18. דרישתה של ועדת הבחינות מהנבחן להשיב על שאלה העוסקת בנושא כזה, הנה דרישה לגיטימית שלא יימצא מי שיפקפק בה. מאחר שהנבחן היה מחויב בכל מקרה בלימוד הנושא לקראת הבחינה, אין לאפשר לו להימנע מלהשיב על שאלה שניתן לפרשה (באופן סביר) כעוסקת בנושא, רק מפני שלפי אחת הפרשנויות - שהנה אמנם פרשנות אפשרית אך לא הכרחית - ניתן להבין את השאלה כעוסקת בנושא אחר שאינו נכלל בחומר הבחינה. הענקת פטור ממתן תשובה לשאלה כזאת לא תשרת בדרך כלשהי את תכלית הפרשנות המצמצמת שהוחלה בבג"ץ אמיר על תקנה 18, שהרי לא יהיה בה להגדיל את עומס השינון והזיכרון המוטל על הנבחן לקראת הבחינה. להיפך: פטור כזה יסכל את בחינת ידיעותיו של הנבחן בנושא שהיה עליו ללמוד לקראת הבחינה, רק בשל כך שאחת מדרכי ההבנה של השאלה, שאינה דרך ההבנה היחידה, מייחסת אותה לנושא שהנבחן היה פטור מלימודו לקראת הבחינה. 7. מן הכלל אל הפרט: אין חולק כי העותרת, כמוה כיתר הנבחנים, הייתה מחויבת מכוח תקנה 18 בהכרה הן של חוק יסוד: השפיטה והן של ההלכה שנפסקה בפרשת בנק המזרחי בדבר עדיפותו הנורמטיבית של חוק יסוד. גם אם נניח, כטענת העותרת, כי עדיפות נורמטיבית זו אינה שוללת בהכרח את סמכותה של הכנסת לחוקק חוק רגיל המשנה חוק יסוד - סוגיה שלצורך ההליך הנוכחי אין צורך לנקוט לגביה עמדה ולקבוע בה מסמרות - עדיין אין הכרח לפרש את שאלה מס' 29 באופן הנקוט על ידי העותרת, המייחס את השאלה לנושא סמכות החקיקה של הכנסת. ניסוחה של השאלה מאפשר להבין אותה גם כסבה על סוגיית תוקפו של חוק רגיל המבטל את ההסדר בדבר משפט חוזר הקבוע בחוק יסוד: השפיטה. כך הוא הדבר לא רק בשל העובדה שהן השאלה עצמה והן אחת מהתשובות לשאלה (תשובה ד') כלל אינן מזכירות את נושא סמכות הכנסת, אלא גם לנוכח השימוש הרווח בספרות המשפטית בדיבור "סמכות הכנסת" לצורך תיאור ההלכה בדבר עדיפותו הנורמטיבית של חוק יסוד בהשוואה לחוק רגיל. כך, למשל, מציין פרופ' א' בנדור במאמרו "המעמד המשפטי של חוקי-יסוד" (ספר ברנזון, חלק ב', 119, בעמ' 165), אגב אזכור הלכת בנק המזרחי: "חוק יסוד, מעצם היותו חוק יסוד, מגביל את סמכות החקיקה של הרשות המחוקקת. הכנסת, כאשר היא חובשת את כובעה כרשות המחוקקת ומחוקקת חוקים, כפופה לחוקי היסוד. היא אינה מוסמכת לבטלם או לפגוע בהוראותיהם, אלא ככל שחוק יסוד מאפשר זאת בענין זה ואחר, ובכפיפות להוראותיו" (ראו בדומה, שם, בעמ' 162). דברים דומים משמיעים פרופ' א' רובינשטיין וד"ר ב' מדינה במאמרם "החוקה של מדינת ישראל" (המשפט ח', תשס"ג, 291, בעמ' 336): "בעקבות ההלכה שנקבעה בעניין בנק המזרחי, התהפכו היוצרות: כאמור, נקבע שם כי ככלל, המחוקק ה'רגיל' אינו מוסמך לסטות מהוראה הקבועה בחוק יסוד". גם בכתיבתו של פרופ' א' ברק מצינו כי "אין הרשות המחוקקת מוסמכת לחוקק חוק שאינו מכבד את זכויות היסוד הקבועות בחוקי היסוד" (א' ברק, פרשנות במשפט - כרך שלישי: פרשנות חוקתית (תשנ"ד, בעמ' 450; השוו לדברי השופט מ' חשין בפרשת בנק המזרחי (בעמ' 549-550): "שניים הם תנאים לסמכות הכנסת 'לפגוע' בחוק יסוד: חופש העיסוק בלא שיתקיימו התנאים המנויים בסעיף 4 לחוק..."). הנה כי כן, חכמי משפט מן השורה הראשונה זיהו את חוסר תוקפו של חוק רגיל המשנה חוק יסוד עם העדר סמכותה של הכנסת לחוקק חוק כאמור. גם אם נאמר - ואיננו אומרים כן אלא לצורך הדיון - כי זיהוי שכזה אינו מבטא בהכרח את ההלכה שנפסקה בפרשת בנק המזרחי, גם אז יש בו להצביע על סבירות המתכונת הניסוחית בה נקטה ועדת הבחינות בשאלה מס' 29, כאשר דיברה על סמכות או חוסר סמכות החקיקה של הכנסת לתיאור תוקפו או העדר תוקפו של חוק רגיל המתיימר לבטל את הזכות למשפט חוזר הקבועה בחוק יסוד: השפיטה. די בסבירות ניסוחית זו כדי להכשיר את השאלה ולהביאה בגדרי הנושאים הכלולים לכולי עלמא בתקנה 18. 8. השאלה השנייה שאותה מבקשת העותרת לפסול היא שאלה מס' 65, שזו לשונה: "למתלוננת בעבירת אונס נודע שהתביעה הגיעה להסדר טיעון עם הנאשם ובית המשפט המחוזי אימץ את הסדר הטיעון, מבלי שנשמעה עמדתה, בניגוד להוראות חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001. כיצד, אם בכלל, רשאית המתלוננת להשיג על פסק הדין שניתן נגד הנאשם? עליה להגיש ערעור תוך 45 ימים לבית המשפט העליון. עליה להגיש בקשה לבית המשפט המחוזי לביטול פסק הדין. עליה להגיש בקשת רשות ערעור תוך 30 ימים לבית המשפט העליון. המתלוננת אינה צד להליך והיא אינה יכולה לערער על פסק הדין". ועדת הבחינות קבעה כי התשובה הנכונה ביותר לשאלה היא ד'. לעומתה טוענת העותרת כי תשובה ד' כלל אינה עונה על השאלה, ואילו יתר התשובות (א'-ג') אינן נכונות. לפיכך דורשת היא לפסול את השאלה. 9. ועדת הבחינות מבססת את תשובתה על הוראת סעיף 21 לחוק זכויות נפגעי עבירה, תשס"א-2001: "אי קיום זכות מהזכויות הקבועות בחוק זה אין בו כשלעצמו כדי לפסול הליך פלילי, או כדי להוות עילה למשפט פלילי או אזרחי נגד רשות ציבורית או עובד ציבור". כן נסמכת ועדת הבחינות על ההלכה הקובעת כי נפגע העבירה אינו בעל דין בהליך הפלילי ואינו נהנה ממעמד בפני בית המשפט הדן בהליך הפלילי נגד הנאשם (ע"פ 2393/06 חמוד נ' מדינת ישראל, , ניתן ביום 20.11.07; רע"פ 2401/07 אלטשולר נ' מדינת ישראל, , ניתן ביום 16.7.08). העותרת טוענת כי כלל זה, החוסם בפני נפגע העבירה את דרך הערעור על פסק הדין שניתן בהליך הפלילי נגד הנאשם, אינו יכול להצדיק את בחירתה של ועדת הבחינות בתשובה ד'. תשובה זו, טוענת העותרת, מתייחסת לדרך הערעור בלבד, שאמנם חסומה בפני נפגע העבירה שזכותו להשמיע את עמדתו לפני הסדר הטיעון הופרה, אך לא לדרך ההשגה החלופית הפתוחה בפני הנפגע, שהיא הגשת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק לביטול פסק הדין של בית המשפט המחוזי אשר אימץ את הסדר הטיעון, או לחלופין לביטול הסדר הטיעון, דבר שיגרור את ביטול פסק הדין. בהקשר זה נסמכת העותרת על פסק הדין בבג"ץ 2477/07 פלוני נ' פרקליט המדינה (, ניתן ביום 27.5.07). באותה פרשה נדחתה עתירה של נפגע עבירת אלימות שדרש לבטל הסדר טיעון שהושג בין המאשימה לבין הנאשם בלא שניתנה לנפגע זכותו החוקית להביע את עמדתו לגבי ההסדר בטרם הודע עליו לבית המשפט. העתירה נדחתה לאור העובדה שהסדר הטיעון הוצג כבר בפני בית המשפט הדן בהליך הפלילי, הנאשם הודה והורשע על פיו, וישיבת הטיעונים לעונש הייתה קבועה למועד קרוב. בשים לב לנתונים אלה קבע בית המשפט העליון כי אין מקום לחייב את התביעה לשקול מחדש את הסדר הטיעון לאחר שמיעת הנפגע, באשר תוצאה כזאת "בשלב הדיוני אליו הגיעו הליכי משפטו של הנאשם דנן תוביל מניה וביה לפגיעה קשה ומהותית בו ובזכויותיו על פי דין". עוד צוין בפסק הדין כי ככל שההליך הפלילי נגד הנאשם נמצא בשלב כרונולוגי מתקדם יותר "כן יגבר השיקול של העדפת ההימנעות מפגיעה בזכות הנאשם". יחד עם זאת, סייגים אלו להתערבות בית המשפט הגבוה לצדק הנם במישור שיקול הדעת ולא במישור הסמכות, לגביו הובהר בפסק הדין כי סמכות ההתערבות קיימת גם לאחר גזירת דינו של הנאשם (ראו עוד בג"ץ 5961/07 פלוני נ' פרקליט המדינה, , ניתן ביום 23.9.07; בג"ץ 2511/09 סוידאן נ' פרקליטת מחוז חיפה, , ניתן ביום 31.5.09). מכאן טוענת העותרת, שאין זה נכון להשיב בשלילה על השאלה "כיצד, אם בכלל, רשאית המתלוננת להשיג על פסק הדין שניתן נגד הנאשם?" כפי שעשתה ועדת הבחינות בבחירתה בתשובה ד' כתשובה הנכונה. 10. בצדק טוענת ועדת הבחינות כי יש לדחות טענה זו. כמבואר לעיל, התשובה אותה נדרש הנבחן לבחור אינה התשובה הנכונה עד תום אלא "התשובה הנכונה ביותר". תשובה ד', אותה קבעה ועדת הבחינות לשאלה מס' 65, עונה על דרישה זאת: שלוש התשובות הקודמות לה שגויות בעליל, שכן שלושתן מניחות כי לנפגע העבירה מעמד בהליך הפלילי וזכות לתבוע במסגרתו ביטול פסק דין שאישר הסדר טיעון מבלי שנשמעה עמדתו. הנחה זו עומדת בסתירה לסעיף 21 לחוק זכויות נפגעי עבירה ולהלכה הפסוקה. לעומתן, תשובה ד' הנה תשובה נכונה, שהרי, כפי שאכן נאמר בתשובה ד', המתלוננת אינה צד להליך הפלילי ולפיכך אינה זכאית לערער על פסק הדין שאישר את הסדר הטיעון. אמנם השאלה נוסחה במתכונת רחבה יותר, והתייחסה לא רק לאפשרות הערעור על פסק הדין אלא לכל קשת האפשרויות של המתלוננת "להשיג" על פסק הדין; ואמנם פסיקתו של בית המשפט העליון לא שללה את דרך ההשגה - במובחן מדרך הערעור - באמצעות הגשת עתירה על ידי נפגע העבירה לבית המשפט הגבוה לצדק. אלא שגם אם נאמר כי בידי המתלוננת להגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק נגד פסק הדין של בית המשפט המחוזי, עדיין אין בכך לפגום בנכונות תשובה ד' לפיה אין באפשרותה של המתלוננת להגיש ערעור על פסק הדין. נכון הוא שתשובה זו אינה משיבה באופן מלא על השאלה, העוסקת בהיתכנותה של "השגה" באופן כללי ולא רק במתכונת של ערעור. אולם, כאמור, תשובה לא מלאה אינה מאבדת בשל כך את מעמדה כתשובה הנכונה ביותר, ובלבד שאין בשאלון הבחינה תשובה טובה הימנה, הקרובה יותר אל התשובה המושלמת. כזאת היא תשובה ד', שכלל אינה מזכירה את יכולתה של המתלוננת לעתור נגד פסק הדין - וממילא אינה שוללת אותה - אלא כל עיסוקה בהשגה על פסק הדין בדרך של ערעור, לגביה משקפת התשובה נכונה את הדין. לפיכך אין לבית המשפט עילה להתערב בהחלטתה של ועדת הבחינות לקבוע את תשובה ד' כתשובה הנכונה ולהימנע מפסילתה של שאלה מס' 65. 11. לאור כל האמור, העתירה נדחית. העותרת תישא בשכר טרחת ב"כ המשיבות בסך של 3,000 ₪ ומע"מ. בחינות לשכת עורכי הדין