1. המבקשים, משפחת בקר, הם בעלי קוטג' שבחלקה מספר 6. התובענה היא למתן פסק דין הצהרתי, לפיו יוצהר כי נפלה טעות ברישום הרכוש המשותף, בלשכה לרישום מקרקעין בירושלים, בכל הנוגע לשטח הקרקע בחלקה 116, בגוש 30407, בירושלים, כי רישום זה נעשה בניגוד להסכמי הרכישה של הקוטג'ים הנמצאים על החלקה, וכי יש לרשום את שטח הקרקע בצורה שיוצמד לכל אחד מהקוטג'ים הנמצאים על החלקה שטחי הגינות, וזאת בהתאם להסכמי הרכישה המקוריים. 2. הצדדים הם בעלי קוטג'ים המקוריים. הם חתמו על שני הסכמים, האחד עם מינהל מקרקעי ישראל, והשני עם חברת שיכון עובדים בע"מ (להלן, הדיירים, המינהל, והחברה, בהתאמה). ההסכם בין המבקשים ובין המינהל נערך ונחתם ביום 8.12.1976, ואילו ההסכם עם החברה נערך ונחתם ביום 22.7.1969. לטענת המבקשים, להסכם עם כל אחד מהדיירים צורף תשריט (נספח ב' להסכם), ובו סומן בקו אדום הנכס אותו רכש. קו זה כלל בתוכו את הגינה הצמודה אליו. בנספח א' להסכם צוין במפורש, כי הקוטג' של המבקשים כולל שטח קרקע, כמסומן במסגרת אדומה, כפי שרואים בתשריט. ביום 10.10.1976 רשמה חברת שיכון עובדים את כל החלקה כבית משותף, אשר כלל ששה קוטג'ים. לאחר מכן, ביום 12.12.1976, רשמה את זכות החכירה של המבקשים בלשכת רישום המקרקעין. הקוטג' של המבקשים הוא תת חלקה מס.6. 3. המבקשים טוענים כי במהלך שנת 1994 נודע להם כי בלשכה לרישום מקרקעין לא הוצמדו שטחי הקרקע לכל קוטג', אלא כל שטח הגינות נרשם כרכוש משותף לכל ששת הקוטג'ים. בדיקתם העלתה את אמיתות מה ששמעו. פניותיהם של המבקשים לשיכון עובדים בכתב לא זכתה בתשובה בכתב. בעל פה הם נענו כי הדבר נעשה בטעות, אך לא היתה כל נכונות לפעול לתיקון הטעות בטענה שאין לחברה כל מעמד לאחר ביצוע הרישום של הבית המשותף והקוטג'ים על שם הדיירים. החברה הוסיפה וטענה בפניהם, כי על מנת לתקן את הטעות יש צורך בקבלת הסכמת כל בעלי הזכויות. פניית המבקשים, באמצעות בא כוחם, לכל בעלי הזכויות על מנת לקבל את הסכמתם, נתקלה בסירוב על ידי חלקם. לאחר שכלו כל הקצין, נאלצו המבקשים לפנות בתובענה זו על מנת לתקן את הטעון תיקון לטענתם. בא כוח המבקשים תיקן את כתב התביעה על ידי הוספת חברת שיכון עובדים בע"מ כנתבעת מספר 10. 4. המשיבים אינם בדעה אחת. גב' זאבה כהן, משיבה 1, בעלת קוטג' שבחלקה מספר 1, הביעה בסיכומיה הסכמה מסויגת, אף שבכתב תשובתה היא הביעה עמדות לא אחידות, מצד אחד התנגדה, ומצד שני היא מסכימה ששטחי הגינות והגגות יהיו שטחים צמודים, כפי שמצב העובדתי בשטח. בסיכומיה של משיבה 1 נשמעת אף נימה של ביקורת על מעשיה של שיכון עובדים שמה שרשמה איננו תואם את המצב העובדתי הקיים בשטח. אף שהגגות והגינות נרשמו כרכוש משותף, מעולם לא נהגו הדיירים בשני אלה כרכוש משותף. היא הוסיפה "שראוי ששטחים אלה היו נרשמים בצמידות לקוטג'ים עוד בעת ביצוע הרישום" (סעיף 5 לסיכומים). א. משפחת הרמן, הם בעלי קוטג' שבחלקה מספר 2. הם מסרו תשובה בה הם הביעו התנגדות נחרצת לבקשה. ברם, הם לא טרחו להשתתף בדיונים ולא הגישו סיכומים. אי לכך, מעמדם כמי שלא הגישו תשובה. ב. משפחת טוקטלי, הם בעלי קוטג' שבחלקה מספר 3. תחילה הם הביעו התנגדות נחרצת. הם מפנים למכתב של המינהל אשר נשלח לדיירים ובו נאמר: "כל הקרקע הפנויה הינה רכוש משותף המתחלק בין בעלי הדירות"; בנוסף, העירייה הטילה על כל הדיירים תשלום שווה ערך, ללא התחשבות בגודל שטח הגינה שבהחזקתם בפועל, כי היא ראתה בכל הדיירים כשותפים בבית משותף; מסמך נוסף הוא צו רישום הבית המשותף, אשר נערך על ידי שיכון עובדים בע"מ, בו צוין במפורש בנספח ו' כי "הגינות שסביב כל אחת מתת החלקות מהוות חלק של הרכוש המשותף ואינן צמודות לחלקות". משפחת טוקטלי מלינה על כך שהתשריט אשר הוכן על ידי החברה איננו צודק בכך שהשטח הגינה של כל דירה איננו תואם את שטח הרצפה של כל דירה. עוד הם מציינים שמטרת המבקשים היא להחזיק בגינה ששטחה עולה על השטח המגיע להם לפי גודל דירתם, בכך הם רוצים להתעשר על חשבון האחרים. לטענתם, התשריט (נספח ב') נועד לצין גבולות "לצורך שימוש בלבד ברכוש המשותף" ולא "כדי לקבוע הצמדה או בעלות" (סעיף 10 לכתב התשובה)". עובדתית משפחת טוקטלי מאשרת כי כל בעל קוטג' משתמש בגינה סביב ביתו באופן ייחודי. ואולם, "על מנת לשמור על יחסי שכנות טובה" הם הביעו הסכמה מותנית. התנאי הוא שהמבקשים יישאו בכל ההוצאות הכרוכות בתיקון צו הבית המשותף, בכל הנוגע להליכים הדרושים לשם כך, וכן תשלומי איזון, בנוסף לפיצוי עבור הטרדה. ג. משפחת זוהר, הם בעלי הקוטג' שבחלקה 4. גם הם מתנגדים לבקשה לאורך כל הדרך. לדידם, הרישום נעשה בכוונה ולא בטעות. אם בכלל ישנה טעות, הרי היא נמצאת בסימון הקו האדום המופיע במפת המבקשים. על מנת להוכיח שהרישום לא נעשה בטעות אלא בכוונה, הם צירפו חוות דעת של מודד מוסמך לכתב תשובתם שלא הוגשה לתיק המוצגים. הם מלינים על כך שלפי חוות הדעת, שני הקוטג'ים הקיצוניים (תת חלקה 1 השייכת למשיבה 1, ותת חלקה 6 של המבקשים) מחזיקים בשטח עודף העולה על יחס שטח ביתם לכלל השטח. תת חלקה 1 של משיבה 1 יש לה שטח של 38 מ"ר עודפים, ואילו המבקשים טוענים בעלות על 118 מ"ר, שהם כרבע מהשטח המשותף של כלל הגינות. עודף זה לטענתו, שייך במשותף לכל "אלה המחזיקים שטחים פחותים מהמגיע להם יחסית לשטח הרצפה שלהם". לפי חישוביו, אם טענות המבקשים יתקבלו, הרי הקוטג'ים הקיצוניים יקבלו 42.28% מהשטח. משפחת זוהר גם מסתמכת על מסמכים שונים שלטענתה מוכיחים את גרסתה ואלה הם: בחוזה החכירה עם המנהל צוין, כי כל משתכן חוכר "חלקת משנה שהוא הבית, ביחד עם החלק היחסי ברכוש המשותף הצמוד אליה" (מפנה לנספח ג'1 וג'2 לכתב התשובה, שהם שטר השכירות בינו לבין החברה ומסמך החכירה בינו לבין המינהל). הם גם מפנים לתשלומים של תוספת מס הרכישה, אשר נקבע בסכום קבוע לכל דייר, ללא קשר לגודל החצר הסמוכה לדירתו (נספח ד'). אילו שיכון עובדים מכרה למבקשים שטח יותר גדול, הרי הוא היה צריך לשלם בהתאם לגודל השטח. כנ"ל לגבי הוצאות פיתוח הכבישים, כל הדיירים חויבו בשישית מהסכום אשר הושת על חלקה 116 (נספח ז'), ולא לפי גודל הדירה. כנ"ל גם לגבי היוון דמי החכירה של המנהל, כולם נדרשו לשלם ששית משטח הקרקע (נספח ט'). במידה ובית המשפט יקבל את התובענה, הם מבקשים שהם יפוצו בתשלומי איזון בכל הנוגע למסים ולכל יתר התשלומים אשר שולמו על ידם. ד. משפחת וולינסקי, הם בעלי קוטג' שבחלקה 5, וחלקם ברכוש המשותף הוא 31/185. גם הם כמו משפחת זוהר מתנגדים בצורה מוחלטת לבקשה. הם מסתמכים על מסמכי הרישום בטאבו. לטענתם, על פי ההסכם, "מחכירה החברה דירה לפי חוק בתים משותפים, שלא היה רשום בו כי הוצא חלק מהרכוש המשותף והוצמד לאחד מרוכשי הדירות" (סעיף 3 לכתב התשובה). הם מאשרים כי צורף להסכם הרכישה תשריט עם סימון של מסגרת אדומה (נספח 4). "מסגרת מסומנת זו משקפת רק את החלק הצמוד לדירתנו לפי המצב הטופוגראפי ולא את כל השטח המגיע לנו לפי סעיף 57(א) לחוק המקרקעין" (שם). לדעתם יש לפרש את המונח "צמוד" באופן סמנטי, קרי "מונח על יד". הם מסתמכים על חוות דעת המודד המוסמך אשר שכרו יחד עם משפחת זוהר. כאמור, לפי חוות הדעת, ישנם קוטג'ים שמקבלים שחט העולה על החלק היחסי של רצפת דירתם, כדוגמת המבקשים ומשיבה 1, כאשר לקוטג'ים אחרים יש חלק קטן מחלקם היחסי. לטענתם, החלק החסר שלהם, נמצא בחלק העודף מושא התובענה שבתחום הקוטג' של המבקשים ושל משיבה 1. המשיבים מוסיפים שאילו רצתה שיכון עובדים להצמיד לדירת המבקשים שטח יותר מהאחרים, היה עליה להודיע על כך לכל יתר הדיירים. הוא מפנה את תשומת הלב לעובדה שהמבקשים "היו הראשונים בחכירת דירתם" (סעיף 9), וכל היתר רכשו אחריהם, ו"לא להסתפק במסגרת אדומה שלא הובאה כלל לידיעתם" (שם). לעניין זה הם מפנים לפסק הדין בע"א 310/64, פ"ד יט' (2), בסוף פסקה ז', עמ' 77, וכן ע"א 268/78, פ"ד לד' (3), עמוד 813, המאזכר אותו, בנוגע לצורך ליידע את יתר הרוכשים בדבר ייחוד שטח מסוים לאחד הרוכשים. במלים אחרות, משלא יידעה החברה ולא רשמה בצורה ברורה בהסכמים של הדיירים שהיא הוציאה חלק מהרכוש המשותף, "ואף העלימה מעיננו את התשריט עם המסגרת האדומה של המבקשים, לא יכולנו להעלות כלל על דעתנו, שהוצא חלק מהרכוש המשותף" (סעיף 11). יתר הטענות הן חזרה על עניין התשלומים למוסדות השונים, עירוניים וממשלתיים. לפי שטר השכירות (נספח 2 לכתב תשובתם) צוין כי יש למשפחת וולינסקי "31/185 חלקים בחלקת הרכוש המשותף מספר 11/7 צמודים לדירה הנ"ל". ה. חברת שיכון עובדים, טענה בכתב תשובתה שאין כיום בידה מסמכים בנושא המחלוקת, היות ומדובר בעסקאות אשר הסתיימו בשנת 1976 והתיקים הנוגעים לעניין בוערו. בהעדרם של מסמכים אלה היא שינתה את מצבה לרעה והיא איננה יכולה להסביר את הרישום שנעשה. היות שאין ברשותה את כל ההסכמים של כל בעלי הקוטג'ים, אין לה האפשרות להקיש דבר בהסתמך על ההסכם עם המבקשים בלבד, מאחר והגדרת הממכר בכל הסכם הינה רלוונטית למחלוקת. לדידה, רישום הבית בשנת 1976, נעשה כדין ובהתאם להתחייבויות החוזיות כלפי כלל הרוכשים. לדידה, לאחר שעברו כ 25 שנים לאחר רישום הבית כבית משותף, כפי שנרשם וכפי שהודע לכל אחד מבעלי הזכויות בבית המשותף, לא ניתן עוד להטיל ספק ברישום. אי לכך, היא טוענת טענה כפולה של התיישנות ושל שיהוי. בנוסף לכך, היא טוענת כ בנסיבות העניין, לאחר שעברו 25 שנה, הרישום יוצר "עדיפות מכרעת" לזכויות שנרשמו והמוגנות בעצם הרישום, כמתחייב מהוראת סעיף 10 לחוק המקרקעין תשכ"ט, 1969. עם ביצוע הרישום, היא איננה רואה את עצמה יותר כבעלת אינטרס במחלוקת, או חלק מסכסוכי השכנים. בא כוח משיבה 1 הביע תרעומת על שינוי גרסתה של החברה. הוא ציין כי בישיבת ההוכחות ביום 17.10.02, לא הופיע בא כוח החברה לדיון. הוא פנה לבא כוח משיבה 1 בבקשה להודיע לבית המשפט כי החברה משאירה את ההחלטה לבית המשפט, ואם היא תתבקש לתקן את צו הבית המשותף, היא תעשה כן (סעיף 6 לסיכומים). אכן יש בהתנהגות זו כדי להביע תמיהה. 5. דיון נקדים ונתייחס לטענות השיהוי וההתיישנות אשר הועלו על ידי החברה בכתבי בי דין. לא די בהעלאת טענות מקדמיות בכתבי בי דין בשיטה של "שלט רחוק", מבלי להתכבד ולפרטן בפני המבקשים ולתת את דעתו אם הוא עומד על קיום דיון מקדמי בהן. דיון בטענות מקדמיות נעשה לאחר שהטוען להן מתייצב בבית המשפט ומפרט את טענותיו כדבעי. בא כוח החברה לא הופיע באף ישיבה של בית המשפט. באחת הישיבות מסר בא כוח המשיבה 1 דברים בשמו, והנה בסיכומיו הוא אומר דברים הפוכים לגמרי. יתרה מכך, בא כוח החברה לא ביקש מאומה, אף שידע על קיום ישיבת ההוכחות וטרם ניתנה החלטה בעניין טענת ההתיישנות והשיהוי. משכך הם פני הדברים, אין בית המשפט נזקק לטענותיו אלה. 6. השאלות העומדות להכרעה הן אלה: האם הרישום הקיים בטעות יסודו ונעשה בניגוד להסכם הרכישה? אם כן, האם יש להורות על תיקון הטעות, ומי יבצעו ומי ישא בהוצאותיו? 7. לפי צו רישום בית משותף (מש/3), לכל אחד מהדיירים חלק שונה: לדייר 1 (זאבה כהן) יש שטח רצפה 150 מ"ר שהם 28/185; לדייר 2 (משפחת הרמן) יש שטח רצפה 154 מ"ר, שהם 30/185; לדייר 3 (משפחת טוקטלי) יש 154 מ"ר שהם 31/185; לדייר 4 (משפחת זוהר) יש 154 מ"ר שהם 31/185; לדייר 5 (משפחת וולינסקי) יש 154 מ"ר שהם 31/185; ואילו לדייר 6 (המבקשים) יש 172 מ"ר שהם 34/185 חלקים. במסמכי הרישום, נספח ו' לבקשה צוין כי שטחי הגגות, שטחי המגרש והגינות הם רכוש משותף ומקבל את המספר חלקה 116. לפי טענת המשיבים המתנגדים, אין בסיס לטענת הטעות היות שכל הדיירים נדרשו לשלם סכום זהה עבור תשלומים שונים. עובדה זו בצירוף העובדה ששטחי הרצפה אינם זהים בכל הדירות, מלמדת לדעתם שכל יתר השטח הוא רכוש משותף, כאשר לכל דירה יש אותו חלק ברכוש המשותף. לפי אותו היגיון, אין כל חשיבות לעובדה שהמסים וההיטלים העירוניים והממשלתיים שהדיירים נדרשו לשלם היו בסכומים זהים. הרי על פי אתו מסמך (מש/3) החלקים של כל אחד אינם זהים; והשוני בחלקים הניב, לפי גישתם של המתנגדים, הצמדת חלקים יחסיים לפי שטח הרצפה של כל דירה, אך בכל זאת התשלום היה זהה. אי לכך, יש לדחות את הטענה הזו. עיון במעט החוזים והמסמכים הנוגעים להסכמי הרכישה (רק שני דיירים צירפו מהמסמכים כאלה) אשר נערכו בין הדיירים ובין המינהל ועם החברה מלמד את הדברים הבאים: א. במסמכים של משפחת זוהר אנו מוציאם את חוזה החכירה עם המנהל. כאמור, שם צוין כי לחוכר יש "חלקת משנה שהוא הבית, ביחד עם החלק היחסי ברכוש המשותף הצמוד אליה" (ההדגשה לא במקור; נספחים ג'1 וג'2 לכתב תשובתם, שהם שטר השכירות בינם לבין החברה (אך המשכיר הוא המינהל) ומסמך החכירה בינם לבין המינהל). ב. במסמכים של משפחת וולינסקי אנו מוצאים את שטר השכירות (נספח 2 לכתב תשובתם), שם צוין כי יש להם: "31/185 חלקים בחלקת הרכוש המשותף מספר 11/7 צמודים לדירה הנ"ל" (ההדגשה לא במקור). ג. במסמכים של המבקשים אנו מוציאים כי בחוזה החכירה (מש/4) נרשם: "המחכיר הסכים להחכיר לו דירה .. בבית ביחד עם חלק יחסי ברכוש המשותף כמפורט ברשימה דלהלן..". ברשימה נאמרו הדברים הבאים: "דירה בת 5 חדרים בקומה א-ב-ג המסומנת בתשריט במס. 6. לדירה זו צמודים 34/185 חלקים ברכוש המשותף מספר משנה 116/7" (ההדגשות לא במקור). לעומת זאת, בהסכם שבין המבקשים עם החברה (נספח א' לבקשה) נרשמו בהואיל השני הדברים הבאים: "הואיל וברצון הרוכש, לרכוש את הזכות לחזקה מלאה ולשימוש בדירת קוטג' שבבית בת 5 חדרים וחדרי שרות בנויה ב- 3 מפלסים (קומות) והמסומנת לשם זיהוי במס. 6 בנספח 'א' שאליה יוצמד שטח הקרקע כמסומן במסגרת אדומה לגבי אותו נספח, (להלן: 'הדירה' או 'הקוטג')...." (ההדגשה לא במקור). נספח א' בו מדובר הוא תשריט המצורף לבקשה (מש/1), ובו סומן באדום שטח של אליפסה בקצה כל החלקה. מוסכם כי שטחה של אליפסה זו הוא 118 מ"ר. כאמור, המבקשים טוענים, כי על פי ההסכם עם החברה והתשריט (מש/1) יש לרשום על שמם את כל השטח המסומן באדום, שאין חולק כי הוא עולה על חלקם היחסי של המבקשים ברכוש המשותף. 8. מהמסמכים הנוגעים למבקשים קיימת סתירה: על פי ההסכם על המינהל (מש/4) מגיע להם "חלק יחסי ברכוש המשותף", וכך גם מציינת הרשימה המפורטת באותו מסמך: "34/185 חלקים ברכוש המשותף מספר משנה 116/7". השאלה היא, איזה מבין שני המסמכים האלה הוא המחייב, הקובע ומגדיר את זכויות החוכר ויש לפעול על פיו? עיון ברישום בטאבו (צו רישום בית כבית משותף - מש/3), מעלה, כי מסמך זה נעשה על פי האמור בהסכם החכירה, ולא על פי ההסכם עם החברה, עם שוני בסיסי אחד והוא, שלא נרשמו בו הצמדות, כפי שמחייב זאת הסכם החכירה. לדעתי, ידו של הסכם החכירה היא על העליונה. במסמך זה נקבעו הזכויות עם בעל הקרקע עצמו, הוא אשר החכיר את הקרקע למבקשים וליתר הדיירים. זכויותיהם של כל הדיירים בקרקע נקבעות על פי הסכם זה. ההסכם מפרט את מכלול הזכויות, מה מותר לחוכר לעשות ומה אסור. החברה במקרה זה, היא חברה משכנת בלבד ואיננה קובעת זכויות של מי מהדיירים בקרקע. אם טעיתי בקביעה זו, והחברה יכולה לציין את זכויות החוכרים, הרי שהכל חייב להיות על פי מה שאמור בהסכם עם המינהל ולא סותר אותו. במידה שיש סתירה כזו, ידו של ההסכם עם המינהל היא העליונה, ועל פיו יישק דבר, כפי שצוין בתוכן רוב סעיפיו של הסכם זה. "התחייבות" החברה לפי ההסכם בינה לבין המבקשים (נספח א') חסרת תוקף ויש בה פגיעה בזכויותיהם של יתר הדיירים בשטח המשותף. העיוות נובע מכך שחלקם של המבקשים, כפי שהם טוענים לו, עולה בהרבה על חלקם היחסי של יתר הדיירים, ואין הדבר סביר. חברה ציבורית לא יכולה לפעול תוך אפליה בין שווים. תמיכה לעמדה זו אפשר למצוא בייפוי הכוח הבלתי חוזר אשר צורף לנספח א'. שם נאמר שהחוכרים מייפים את כוחם של מספר אנשים, שהם אנשי החברה, על מנת לבצע בשמם, בין היתר, את הדבר הבא: "1. לקבל מאת קרן קיימת לישראל או מאת מינהל מקרקעי ישראל, בשם קרן קיימת לישראל (להלן "המחכיר") זכות חכירה, לתקופה, בדמי חכירה שנתיים וביתר התנאים כפי שיקבעו באופן בלעדי על ידי המחכיר, לגבי דירה שבבית ההולך ומוקם על קטע מחלקה בגוש 30407 .... ולגבי חלקים מתוך חלקת המשנה של הרכוש המשותף הצמודים לדירה" (ההדגשה לא במקור). אי לכך, הרישום בטאבו צריך להיות על פי ההסכם עם הבעלים, שהוא הקובע הבלעדי. העובדה שלא נרשם כל שטח האליפסה על שמם של המבקשים איננה בטעות יסודה. הטעות היא שהחברה לא רשמה את החלקים הצמודים לאף אחד מהדיירים, אף שהדבר צוין במפורש בהסכם. תחת זאת, רשמה את כל השטח כרכוש משותף, ללא כל הצמדות. 9. המסקנה מכל האמור לעיל היא כפולה: אין למבקשים כל זכות עודפת על יתר הדיירים בכל הנוגע לשטח העודף על חלקם היחסי בשטח. חלקם ברכוש המשותף נמדד על פי שטח רצפת ביתם היחסי, כפי שנקבע בהסכם החכירה עם המינהל, ולא לפי ההסכם עם החברה. החברה צריכה לפעול על פי ייפוי הכוח אשר ניתן לה מהדיירים ולרשום את החלקים הצמודים, כפי שנקבעו בהסכם החכירה עם הדיירים. 10. מעבר לכך, כל המעורבים מסכימים, כי במשך עשרות בשנים, כל אחד מהדיירים משתמש בגינתו שימוש בלעדי של בעלים, לכל דבר ועניין. כנ"ל גם לגבי גגות הבתים, שגם הם, לפי מש/3, רכוש משותף. חלקם של המשיבים מסביר את אי התנגדותו לשימוש המבקשים בכל החלקה שבאליפסה כרכושם באופן בלעדי בכך, שהם רצו לשמור על שכנות טובה. עובדה זו מצביעה על הסכמה בדיעבד למצב הנמשך מזה עשרות בשנים. עובדה זו צריכה לגרום להם, בהסכמת המינהל ואישורו, לפעול להנצחת המצב העובדתי הקיים בשטח ברישום בטאבו, בשינויים המחויבים. אם אכן תהיה הסכמה בין כל הדיירים, תיקון הרישום בטאבו מהווה הזדמנות לדיירים, לאחר קבלת אישור המינהל כאמור, להסכים ביניהם על חלוקה מחדש של הרכוש המשותף, כולל עניין הגגות. לדעתי, האינטרס של כל הדיירים מחייב זאת. 11. לאור האמור, חברת שיכון עובדים תתקן את המעוות ותפעל על פי הסכם החכירה וייפוי הכוח שבידה, אלא אם הסכימו הדיירים כמפורט לעיל, והיא תישא בכל ההוצאות הנלוות לכך. כמובן, הצלחת החברה בביצוע האמור תלוי בשיתוף פעולה של כל הדיירים, בעיקר נוכח הטענה שהמסמכים שבידה בוערו. בכפוף לכך, התובענה נדחית. לאור נסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום כ"ד בתשרי, תשס"ד (20 באוקטובר 2003) בהעדר הצדדים. המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים. עוני חבש, שופט חוזהחוזה דירה