קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות אישית של מנהל חברה ביטול שיקים: תמצית טענות הצדדים זוהי תביעה כספית בסך 175,618 ₪ אשר הוגשה על ידי התובעת, המפעילה משרד פרסום ושירותי תוכן לתחום הילדים והנוער, נגד הנתבע, אשר היה הבעלים ובעל המניות של חברת גיים מניה בע"מ אשר פעילותה בתחומי מולטימדיה והינה בעלת זיכיון ו/או משווקת תקליטורים המיועדים גם לקהל בני הנוער, (להלן: "החברה"). לטענת התובעת ביום 22.5.02 היא והחברה חתמו על הסכם, על פיו החברה שכרה את שרותי התובעת בשכר של 1,200$ לכל חודש (להלן: "ההסכם") כדי שהתובעת תספק לחברה שירותי פרסום וייעוץ שיווקי. על ההסכם חתם מטעם החברה, ירון ברודרסון, אשר הציג עצמו כמנכ"ל החברה. (להלן: "ירון"). התובעת טוענת, כי היא קיימה את חלקה בהסכם ופעלה רבות לקידום הפרסום ויחסי הציבור של החברה, התקיימו ישיבות משותפות, הועלו רעיונות שהועברו לעיונו של ירון, שבעקבותיהם, התפרסמו פרסומות של החברה. לטענתה, הנתבעת לא עמדה בתשלומים. לגבי חלק מהחוב, היא מסרה לתובעת שיקים אשר חוללו ורק עבור חודש יוני 2002 שולם חלק משכר הריטיינר בשיק על סך 5,900 ₪. התובעת מפרטת את הפרסומים שבצעה עבור החברה. בין היתר הוצע לחברה פרסום ביומני נוער, החברה אישרה את הצעת המחיר אך לא שילמה עבור הפרסומות שבוצעו עבורה. בהתאם להצעת התובעת והסכמת החברה פורסם עבורה עמוד צבע במגזין BU אך גם את תמורת פרסום זה לא שילמה החברה. החברה הסכימה להצעת התובעת להקים אתר אינטרנט והתובעת השיגה הצעת מחיר להקמתו ושנמסר לחברה ביום 19.1.03. מכיוון שהחברה לא שילמה את המקדמה לא בוצע החוזה. לטענת התובעת, יחזקאל פולק כדירקטור יחיד בחברה, התרשל במילוי תפקידו זה והפר כלפיה את חובת הנאמנות והזהירות בכך שלא הפעיל פיקוח הולם על מנכ"ל החברה - ירון ואיפשר לירון להתחייב בשם החברה, כאשר לא היה בכוונתה לעמוד בתשלומים להם התחייבה. התובעת דורשת להרים כלפי יחזקאל פולק את המסך ולחייבו בחוב החברה. לטענת הנתבע יחזקאל פולק, (להלן: "יחזקאל"), החל מחודש יוני 2003 אין לו כל מעמד בחברה. לטענתו, ירון אשר חתם בחתימתו האישית, על ההסכם עם התובעת, הינו פושט רגל וחתימתו אינה מחייבת את החברה ו/או את הנתבע. ירון מעולם לא היה מורשה חתימה מטעם החברה וחתימתו אינה יכולה לקשור את החברה. הנתבע, אשר בתקופה הרלוונטית, היה היחיד שהיה מוסמך לחתום בשם החברה, מעולם לא הנחה את ירון לחתום בשם הנתבעת ו/או בשמו ומעולם לא אישר את התחייבויותיו. לגרסתו, אם אכן מלכתחילה לא שולם שכר התובעת, היה עליה מיד להפסיק לספק לחברה שירותים. דיון השאלות הצריכות הכרעה בפסק דיני זה הן: - האם ירון שימש כמנהל החברה בתקופה הרלוונטית והאם היה מורשה מטעמה לבצע התקשרויות בשמה. - האם יחזקאל, כבעלים ומנהל החברה, ידע שירון מציג עצמו כמנהל החברה והרשה לירון לחתום על התחייבויות והסכמים בשם החברה. - אם כן ולמרות זאת, האם בפעולת הנתבע לביטול השיקים שנמסרו לתובעת והחלטתו שלא לשלם את חובה, יש כדי לחייבו באחריות אישית ו/או להרים לגביו את מסך ההתאגדות של החברה ולחייבו לשלם את חובותיה לתובעת, ככל שקיימים כאלה חובות. כנגד החברה ניתן פסק דין בהעדר הגנה, אך לטענת התובעת, היא לא הצליחה לגבות בגינו דבר, מכאן ובהתאם לפסק הדין, החברה חייבת את סכום התביעה לתובעת. המסגרת העובדתית מנכ"ל התובעת אורן ציבלין הצהיר, כי החברה נקלעה לקשיים כלכליים וניסיונות התובעת לגבות את סכום פסק הדין אשר ניתן נגד החברה, בהליכי ההוצאה לפועל לא צלחו. לגרסתו, בתחום עיסוקם של התובעת והחברה, (השוק הרלוונטי לעיסוקם), היה ידוע כי יחזקאל וירון היו שותפים, כאשר יחזקאל היה אחראי על הצד הכספי וירון שימש כמנכ"ל . יתרה מכך, מנכ"ל התובעת מדגיש בתצהירו, כי מי שייצג את החברה בבקשת ההקפאה של החברה, הצהיר לפרוטוקול כי "את החברה ניהלו שניים. אחד יחזקאל פולק שלמעשה הוא היה המשקיע העיקרי בחברה. השני ירון ברודזון, שהוא היה למעשה הבין במדיה. אותו ירון ברודזון, למרות שלא השקיע דבר בחברה, נכנס להליכי פשיטת רגל". (פרוטוקול הדיון מיום 18.2.04בה.פ. 2291/03 גיים מדיה בע"מ נגד כונס הנכסים הרשמי ואח' ). לא זו אף זו, גם בסעיף 14 לתצהיר יחזקאל פולק בבקשה להקפאת הליכים, הוא מפרט כי "הסתבר כי מנהלה בעבר של החברה מר ירון ברודרזון, שהינו כיום פושט רגל, עשה כרצונו בנכסי החברה,....ללא ידיעת מנהליה..." לטענת מנכ"ל התובעת, החברה הרוויחה רבות כתוצאה מפעילות התובעת ויחזקאל אישר את ההסכם, הגם שנחתם על ידי ירון, בכך שחתם על השיקים שנמסרו לתובעת, בהתאם להסכם. יחזקאל, לטענת אורן, לא עשה דבר כדי לידע את התובעת אודות מצבה הכספי הקשה של החברה. בחקירתו השיב מנכ"ל התובעת, כי התובעת החלה לפעול בשנת 2001 וכי הכיר את ירון בשנת 2003 כאשר הציג עצמו כמנהל החברה. את יחזקאל לא הכיר באותו שלב ורק שמע את שמו. לדבריו, התובעת התקשרה בהסכם עם החברה, כאשר ירון חתם בשם החברה. יחזקאל אמנם לא חתם על ההסכם אך חתם על השיקים לפקודת התובעת. לכן, לטענתו, על החברה היה לשלם לתובעת הן עבור עבודתה כריטיינר והן עבור הזמנות עבודה אחרות כגון: עבור פרסומים, הקמת אתר אינטרנט ועוד. כל ההזמנות הודפסו על ידי התובעת, גם בהזמנות שירון חתום בשם "מיוזיק מדיה" ולא בשם החברה, זהו אחד מהשמות שהוצעו לירון על ידי התובעת ובנוסף, הראייה שהחברה היא שמסרה את השיקים עבור הזמנות אלה והעבודות שבוצעו בהתאם להן. מנכ"ל התובעת העיד, כי לאחר שהשיק שמסרה החברה לתובעת לא כובד, ירון הבטיח לו הבטחות שונות ותירץ את אי כיבוד השיק בטענות שונות ובאחת הפעמים אף מסר לתובעת תשלום במזומן. לעניין 3 שיקים בהם נקוב בדיוק אותו סכום, השיב אורן, כי ירון לא שילם עבור כל חשבונית בנפרד ונהג לשלם מדי פעם סכומים על חשבון. ייתכן לטענתו, כי מדובר בשיקים שכללו הן את עבודת התובעת כריטיינר והן תשלומים עבור הזמנות אחרות שביצעה עבור החברה. לגרסתו, הוא ידע מלכתחילה שלירון אין זכות חתימה על שיקים של החברה, אך גם ידע מפי ירון שהוא רשאי להתחייב ולחתום בשם החברה על מסמכים אחרים. בנוסף, ירון נפגש עם אנשי התובעת ביחד עם ממלאי תפקידים בכירים בחברות גדולות במשק ואף אחד לא העלה על דעתו שאינו מנכ"ל החברה. מנכ"ל התובעת הכחיש את טענת הנתבע, ולפיה על התובעת היה למכור את מוצרי החברה. יחזקאל פולק העיד, כי מעת תחילת פעילותו בחברה, פנה אליו ירון שהציג עצמו כבעל חברות בתחום המולטימדיה ובעל ניסיון רב בתחום וטען בפניו, כי באפשרותו לגייס עבור החברה לקוחות. הוסכם ביניהם שירון יפעל למכירת דיסקים של החברה והשגת לקוחות ועבור כל עסקה יקבל עמלה מרווחי החברה. גם עם לקוחות שהשיג ירון, יחזקאל הוא שהתקשר עם הלקוחות. במידה וירון הסתייע באחרים להשיג לקוחות הוא היה מתחלק עמם בעמלותיו. לטענת הנתבע, השיקים מיום 31.1.03 אשר צורפו לתצהיר התובעת, נמשכו לאחר שירון טען בפניו, כי עליו להתחלק בעמלתו עם התובעת. אך ירון מעולם לא היה מורשה חתימה מטעם החברה והנתבע לא ידע כלל שירון חותם ומתחייב בשם החברה. לטענת יחזקאל, בעקבות הצלחתו של ירון כאיש שיווק, שולמו לו מקדמות על חשבון רווחים שהחברה הייתה אמורה להרוויח מאותן מכירות. הנתבע טען כי התובעת וירון פעלו יחדיו כדי לנשל אותו ואת החברה מזיכיונות שרכשה החברה והעברתם לידי התובעת. לגרסת הנתבע, הוא כלל לא התרשל בפיקוחו על ניהול החברה ועבודתו של ירון, ועל התובעת היה לבדוק בתדפיס רשם החברות ולדעת מיהם מנהליה של החברה. הנתבע טען, כי מאזן החברה משנת 2002 מצביע על הכנסות ממכירות בשיעור 2,426,995 ₪ וההליכים בפני כב' השופט חשין נועדו להבראת החברה, אך התובעת בהתנגדותה להליכים גרמה לכך שהחברה קרסה. עוד לטענתו, בתצהירו מיום 21.3.04 כוונתו הייתה שירון פעל מול התובעת ללא ידיעתו וגרף כספים רבים לכיסו על חשבון החברה. הנתבע מפנה לסעיף 17 בבקשה המתוקנת להקפאת הליכים ובה צוין כי נגד החברה הוגשו תביעות שרובן נסמכות על התקשרויות שנעשו עם ירון, ואלה לא טופלו נוכח האנדרלמוסיה ששררה בניהול החברה ודינן להיבחן לעומקן. לגרסת הנתבע, השיקים עליהם נסמכת התובעת, היוו הקדמת דמי עמלה עבור עסקה שלטענת ירון, עד למועד פירעון השיק הראשון היא תיסגר בוודאות. עוד טען בפניו ירון, כי עליו להתחלק בעמלה עם התובעת, אך משהסתבר לו כי לא היו עסקאות, ביטל את השיקים. הנתבע גם טוען, כי התובעת לא יזמה עבור החברה כל שיתופי פעולה עם חברות אחרות. בחקירתו הנגדית השיב הנתבע, כי על התובעת שמע לראשונה בתביעה שהתנהלה והוגשה על ידי גב' צלל יכין והדיון בה היה קבוע ליום 25.7.03. זאת למרות שבסעיף 83 לתצהירו טען, כי כבר בעת שמשך את השיקים ביום 31.1.03 ידע שירון אמור להעביר עמלה לתובעת. לגרסתו, כאשר נתן לירון שיק ללא שם נפרע, ירון חתם שקיבל את השיק בגין עמלה. בפועל לטענתו, לא הייתה כל עסקה בין התובעת לחברה. יחזקאל פולק אישר בחקירתו כי הורשע בפלילים וכי נקבע שהינו רמאי. למרות שבא כוח החברה דאז הצהיר לפרוטוקול בית המשפט בהקפאת ההליכים, כי ירון היה אחד ממנהלי החברה שלה היו שני מנהלים, השיב הנתבע, כי מעולם לא היו שני אנשים בהנהלת החברה. מהעדויות והראיות אשר הובאו בפני עולה, כי הנתבע היה בעל השליטה בחברה ומנהלה (סעיף 2 לתצהירו) וירון שימש מנכ"ל החברה. ירון חתם ושלח אל מנכ"ל התובעת בשם החברה מכתב מיום 26.1.03 בו הוא טוען להפרת זכויות בלעדיות של התובעת. בהליכים אחרים להם החברה הייתה צד (ה"פ 315/03) , ירון מסר תצהיר מטעם החברה. מי שייצג את החברה בבקשת ההקפאה של החברה, הצהיר לפרוטוקול כי "את החברה ניהלו שניים. אחד יחזקאל פולק שלמעשה הוא היה המשקיע העיקרי בחברה. השני ירון ברודזון, שהוא היה למעשה הבין במדיה. אותו ירון ברודזון, למרות שלא השקיע דבר בחברה, נכנס להליכי פשיטת רגל". (פרוטוקול הדיון מיום 18.2.04 בה.פ. 2291/03 גיים מדיה בע"מ נגד כונס הנכסים הרשמי ואח' ). סעיף 14 לתצהיר יחזקאל פולק בבקשה להקפאת הליכים, הוא מפרט כי "הסתבר כי מנהלה בעבר של החברה מר ירון ברודרזון, שהינו כיום פושט רגל, עשה כרצונו בנכסי החברה,....ללא ידיעת מנהליה..." נספח ג'5 לתצהיר התובעת, היא בקשה מתוקנת למתן צו הקפאת הליכים כנגד החברה ומנהלה לשם ביצוע תכנית הבראה לחברה, ובקשה לכינוס אסיפת נושים, אשר נתמכת בתצהיר הנתבע, ובה טענה החברה על ידי בא כוחה באותו הליך, כי ירון אשר היה מנהל החברה, עשה בה כרצונו וערך הסכמים שונים ללא ידיעת מנהליה. מסמכי הנתבע והתצהירים אשר מסר בהליכים אחרים, מצביעים על כך שירון היה מנהל בחברה, פעל מטעמה והכל בידיעת ובהרשאת הנתבע כבעלים ומנהל בה. בעניין זה התובעת הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה, לעניין היותו של ירון מנהל בחברה. טענות הנתבע לעניין זה בהליכים אחרים, מהוות השתק שיפוטי, כפי שיובהר להלן. הנתבע לא טרח להעיד מטעמו את ירון, כדי שיסתור את כל העדויות והראיות המובילים למסקנה היחידה, שירון הוצג על ידי הנתבע והחברה, כמנכ"ל החברה ופעל ככזה. הנתבע לא הוכיח את טענתו בסעיף 11 לתצהירו ולפיה, גם לקוחות שהובאו לחברה על ידי ירון, ההסכם עמם נחתם רק על ידי הנתבע. גם לעניין זה היה עליו להעיד לקוחות כטענתו. וכבר נקבע כי "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד... ככלל,אי העדת עד רלוונטי "יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו...". (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ פד"י (1) 239 בע"מ 245. ת.א. (ראשון לציון) 4712/01 ב.ג. את א. נ' צ'רבוס ניהול, . הנתבע טוען להגנתו, כי ירון כאיש שיווק, העסיק "משווקי משנה" מה שגרם לכך שהנתבע משך מחשבון החברה על חשבון עמלותיו של ירון שיקים ללא שם הנפרע, אותם העביר ירון למשווקי המשנה שלו, כולל התובעת. הנתבע לא הציג כל הסכם בין החברה לירון כאיש מכירות ולא פרט על מה הסתמך, כאשר שילם לירון עמלות על חשבון רווחים שיהיו לחברה ממכירות שביצע ירון כולל שיקים לתשלום לתובעת. (סעיף 18 ו- 83 לתצהירו). הנתבע לא הציג כל הסבר סביר לחיפזון, לשלם לירון מראש עבור עמלות שטרם היו הכנסות בגינן. מה עוד שעל פי המפורט בסעיף 83 לתצהירו בעת מתן השיקים העסקאות כלל לא "נסגרו". הנתבע מציין מפורשות, כי ירון אמר לו שעד למועד פירעון השיקים העסקה תיסגר בוודאות, דהיינו שלשיטתו מדובר היה בעסקה שלא הושלמה ואין כל היגיון במתן שיקים על חשבון מקדמה על תנאי, כאשר מועד פירעון דחוי. הרי ההיגיון המסחרי דורש, שקודם תיחתם העסקה ורק עם הגעת ההכנסות מאותה עסקה ישולמו העמלות. במקרה דנן מנסה הנתבע להסביר, כי לא רק שלא נוצרו הכנסות מהעסקה אלא שאפילו העסקה לא "נסגרה". הנתבע טוען כי שררה אנדרלמוסיה בניהול החברה, מה שגרם לטענתו, ליכולתו של ירון להשתמש בשמה. (עמוד 71 לתצהירו המצטט את סעיף 17 לבקשה המתוקנת להקפאת הליכים). כמנהל חברה, היה עליו להקפיד ולנהל את החברה כמנהל סביר, כדי לא להגיע למצב כזה בניהולה. בנוסף לכל האמור, בהתאם לסעיף 83 לתצהיר הנתבע, הוא ידע מלכתחילה, כי התובעת מעורבת בצורה זו או אחרת בעסקה עם ירון, כיוון שלדבריו ידע מראש כי ירון אמור להתחלק עם התובעת בדמי עמלה. בחקירתו הנגדית טען, כי ירון כאיש שיווק ומכירות נעזר באנשי מכירות אחרים, אלא שלטענת התובעת שלא נסתרה, היא אינה עוסקת כלל בשיווק מוצרי החברה ואין עיסוקה כרוך בשיווק של אחרים. מהראיות והעדויות אשר הובאו בפני עולה, כי ירון חתם על ההסכם בין התובעת לחברה מיום 22.5.02 תוך שהציג עצמו כמוסמך לעשות כן והיה מוסמך כמנהל החברה לעשות כן. הנתבע, כבעל מניות ודירקטור בחברה הצהיר בהליכים משפטיים שונים כי אכן ירון היה מנהל בחברה ופעל בשמה ומטעמה. אכן, מנהל התובעת הצהיר מפורשות, כי ידע שעל שיקים משוכים מחשבון החברה, רשאי לחתום רק הנתבע כבעל מניות, אך גם ידע כי ירון היה מורשה להתקשר בשמה, וכך אף נהג. המסגרת הנורמטיבית השתק שיפוטי הנתבע אישר, אמנם בהליכים אחרים, כי ירון היה מנהל בחברה, משכך, לא היה מקום להביאו לעדות מטעם התובעת לעניין זה. אילו רצה הנתבע להפריך עדותו זו לגבי היותו של ירון מנהל בחברה, היה עליו להביאו לעדות. נקבע בפסיקה כי הטענה בדבר השתק שיפוטי, יכולה להתעורר מקום שבו אחד מבעלי-הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו, או בשני הליכים שונים. התכלית שמאחורי ההשתק השיפוטי היא למנוע פגיעה בטוהר ההליך השיפוטי ובאמון הציבור במערכת המשפט וכן להניא מפני ניצולם לרעה של בתי-המשפט. הדגש בהשתק השיפוטי הינו על היחס בין בעל-הדין לבין בית-המשפט, ולכן תחולתו של ההשתק השיפוטי אינה מוגבלת למקרים שבהם מדובר באותם מתדיינים בהליך הראשון ובהליך המאוחר, ואף אין דרישה שהצד האחר שינה את מצבו לרעה. כמו כן טענה בדבר השתק שיפוטי יכולה לעלות בלא קשר לנושא המשפטי המהותי העומד על הפרק. על-פי הפסיקה, אחד התנאים לקיומו של השתק שיפוטי הינו הצלחה בהליך הקודם, כלומר: שבעל-הדין שכלפיו נטען ההשתק השיפוטי זכה בהליך הראשון על סמך טענה שאת היפוכה הוא טוען בהליך השני. תנאי זה נובע מן החשש שתתקבלנה החלטות סותרות על-ידי שני טריבונלים שונים. לפיכך אם בית-המשפט הראשון דחה את טענתו של בעל-הדין, אין מניעה שהוא יעלה טענה סותרת בהליך המאוחר . מהדרישה בדבר הצלחה בהליך הראשון אין מתחייב בהכרח שהמתדיין זכה בדין בהליך הראשון. די בכך שהטענה התקבלה על-ידי בית-המשפט אף אם בסופו של יום בעל-הדין לא צלח במשפט, על-כן גם קבלת סעד זמני בהליך הקודם עשויה להיחשב להצלחה שיוצרת השתק שיפוטי ומונעת מבעל-הדין, שנהנה מהסעד הזמני, לטעון טענה סותרת בהליך מאוחר יותר (634א - ב, ד). (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נגד שיכן עובדים השקעות בע"מ פ"ד נט (6) 625 "באספקלריית תום-הלב - ובלשון פשוטה, הגינות - אין צורך ככלל בהצלחה קודמת בטענה [כדי להקים השתק שיפוטי]. אי אפשר שהצד שכנגד, ובהכרח גם בתי-המשפט, יהיו לטוען בחינת 'תכנית כבקשתך'" (רע"א 10487/08 צבי שטרום נגד קיבוץ גבעת ברנר, ). עדותו של הנתבע בהליכים האחרים, בהם הודה כי ירון הינו מנהל בחברה ופעל בשמה, מהווה השתק שיפוטי, לפיו אין מקום שהנתבע יטען בתביעה דנן, כי ירון אינו מנהל ואינו פעל בשם ומטעם החברה. הרמת המסך אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה הנה עקרון בעל חשיבות מרובה בדיני התאגידים. "המשמעות האופרטיבית הראשונה של ההכרה באישיותה של החברה, היא שמרגע שמעבירים המשקיעים את משאביהם הכלכליים לישותה של החברה- מתנתק קשר הבעלות המקורי שהיה להם בנכסיהם... מוותרים הפרטים על זכויות הבעלות שלהם במשאבים הכלכליים, לטובתן של תביעות כנגד האישיות המשפטית של החברה" (א. חביב סגל, דיני החברות, לאחר חוק החברות החדש, כרך א', 23 (להלן: חביב סגל). בין התאגיד לבעלי המניות קיים "מסך התאגדות", המפריד בין האישיות המשפטית הנפרדת של החברה לאישיות בעלי המניות. "התברר עם השנים, כי המסך אינו כה הרמטי וכי מצויים בסביבתו תחומים עמומים שבהם פועלים התאגיד ובעלי המניות בערבוביה, ונוצר מידי פעם הצורך, למען עשיית הצדק והעמדת דברים על דיוקם, להציץ מבעד לפרגוד ולהרים במידה זו או אחרת את המסך המפריד. אך, כמובן, אין לנהוג בדרך זו על דרך השגרה, שהרי אם כך נעשה, יתערער יסוד היסודות של תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד בתור שכזה" (ע"א 4606/90 מוברמן נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353, 361). בעל עסק המושך שיקים ומוסרם לאחר יוצר בכך מצג כי ביכולת העסק לפרוע את השיקים (ראה המרצה 377/94 (נצ) עו"ד גולדשטיין נ' עויסאת, ). די בכך שהינו בעל הידע הנוגע למצבה של החברה כדי להטיל עליו חובה להעמיד את הצד שכנגד על הסיכונים שהינו נוטל על עצמו. במקרה  דנן הנתבע מסר שיקים לתובעת. גם על פי עדות הנתבע, הוא ידע שירון מוסר את השיקים לתובעת וידע כי התובעת התקשרה עם החברה. בע"א 9183/99 פינגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ, פ"ד נח(4), 693 דחה בית המשפט את הטענה בדבר אחריותם האישית של המנהלים מהטעם כי מהתשתית הראייתית שהוצגה לא ניתן היה להסיק כי בלב המנהלים קינן חשש ממשי וקונקרטי שהחברה לא תעמוד בהתחייבויותיה עם זאת בית המשפט אינו שולל את האפשרות כי מקום שחשש כזה יקנן בלב המנהל, או מקום בו צפוי שהחשש יקנן בליבו יהיה מקום להטלת אחריות אישית. הוכח בפני, כי הנתבע בחר לבטל את השיקים שניתנו לתובעת ונהג כך בחוסר תום לב תוך שהוא מנסה לטעון, כי ירון אינו מורשה מטעם החברה ואינו מנהל בה, מה שהתברר כמצג שאינו נכון. דהיינו שהנתבע התכוון שלא לקיים את התחייבות החברה ולא לפרוע את השיקים שניתנו לתובעת תמורת עבודתה. טענתו, כי ירון אינו מורשה ו/או מנהל מטעם החברה, מנוגדת לטענתו בהליכים קודמים, והוא מנוע, כאמור לעיל, מלטעון טענה זו, כיוון שקיים השתק שיפוטי. משכך, ביטול השיקים ואי תשלום תמורת עבודת התובעת, נעשה בחוסר תום לב. לעניין תום הלב נקבע בע"א 10582/02 בן אבו נגד דלתות חמדיה בע"מ, : הרמת מסך כלפי בעלי מניות נעשתה "מנימוקים של עשיית צדק ויושר ושמירה על טובת הציבור, או כאשר החברה משמשת למעשי תרמית או עקיפת חוקים", וצויין כי התנהגות בלתי נאותה - השקולה כנגד תרמית - "היא זו אשר מטרתה ניצול עיקרון הפרדת האישויות שלא למטרות כלכליות מסחריות טהורות אלא כדין לזכות ביתרונות לא הוגנים להוותו של צד ג'........... לצורך ענייננו, אדרש למשמעות המלים "בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן". ביטוי זה הופיע - בסרבול מה - פעמיים בסעיף 6, פעם אחת בהסמכה הכללית של בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות, בין השאר (ס"ק ב') "אם בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן", ובפעם השניה, זו שבה עשה בית המשפט קמא שימוש בענייננו, בהקשר לנטילת סיכון הקביעה כי הרמת מסך ההתאגדות "במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים" יכולה להעשות לפי ס"ק ג(2) כאשר "בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן", בתנאים שמנה החוק...... הרושם הוא, כי המחוקק בתשנ"ט הרחיב את הדוקטרינה של הרמת המסך מעבר להצעת החוק המקורית, בכך שקבע עילות פרטניות נוספות.... ... בהקשר לנטילת סיכון הקביעה כי הרמת מסך ההתאגדות "במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים" יכולה להעשות לפי ס"ק ג(2) כאשר "בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן", בתנאים שמנה החוק. יצויין כי הצעת החוק המקורית (ה"ח תשנ"ו, 2 עמ' 12 סעיף 8) לא כללה את הסרבול של כפל השימוש בצירוף "בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן", אלא הרמת המסך במקרים פרטניים הוצגה כמקרה פרטי של העקרון הכללי. הרושם הוא, כי המחוקק בתשנ"ט הרחיב את הדוקטרינה של הרמת המסך מעבר להצעת החוק המקורית, בכך שקבע עילות פרטניות נוספות...  ... בגדרי הרמת המסך סבורני עוד, כי שביל הצדק ושביל תום הלב מביאים אותנו בסופו של יום לאותה תכלית ולאותו יעד, שהרי המדובר בפעולות של בעלי מניות (או אורגנים) בחברה שבחרו בדרך התנהגות כלפי צד אחר העלולה לפגוע בו. עולה איפוא שאלת תום הלב, והיא גם מעוררת לענייננו, נוכח תורת האישיות המשפטית הנפרדת, שאלות של מאזן אינטרסים.  י"ג) הרמת המסך ותום לב (1) לדעתי איפוא הביטוי "בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן", הן בכלליותו והן בנגזרות של "ניהול עסקי החברה שלא לטובת החברה" או "נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה" (כפי שקבע בית המשפט קמא במקרה דנן לגבי ס"ק ג(2)), והוא הדין לביטויים כמו "להונות או לקפח אדם" (כלשון ס"ק ג(1)) - עניינם, בסופו של יום, מקבילתו של תום הלב, שהוא עקרון "מלכותי" החופה על המשפט הפרטי הישראלי כולו (ראו הנשיא ברק ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, המפנה גם לבג"ץ 1683/93 יבין פלסט נ' בית הדין הארצי לעבודה פ"ד מז(4) 702, 708); ראו גם ברק, פרשנות במשפט; פרשנות החוזה (2001 ע' 213).  (2) חוק החוזים (חלק כללי) קובע כידוע חובת תום לב במו"מ לקראת כריתתו של חוזה (ס' 12 (א)). הוא הדין לקיום חיוב הנובע מחוזה ושימוש בזכות הנובעת מחוזה (סעיף 39). סעיף 61 לחוק זה קובע "(א) הוראות חוק זה יחולו כשאין בחוק אחר הוראות מיוחדות לענין הנדון. (ב) הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחויבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים הנובעים מחוזה".  "...תום הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו ... עקרון תום הלב קובע, כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד השני. אדם לאדם - לא זאב ולא מלאך, אדם לאדם - אדם" (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 279, מפי הנשיא ברק). ....... גם אם לא נקבע מסמרות חדשים לעניין זה, דומני שקו הגבול בהכרעה בדילמה זו צריך להיות ברור יותר. אכן, יש גבול שאסור על עסקים לעברו, ואם עברוהו יהיו לכך תוצאות משפטיות - והוא הפגיעה בזולת מתוך ידיעה שנעשית פגיעה, קרי, שלא בתום לב. על המתקשר לנהוג בזולת כפי שהיה רוצה שהזולת ינהג בו, אותו "דעלך סני לחברך לא תעביד", אותו "אדם לאדם - אדם". מצג של "עולם כמנהגו נוהג", וכגון ענייננו שלנו, שינויים בבעלות המניות בחברה והתדיינויות משפטיות שתוצאתן אינה מתיישבת עם המשך פעילות כפי שהיתה עד כה, המשך שימוש בסמכות של מי שכבר אינו בעל סמכות כך "שצד שלישי בעל תום לב, רשאי להניחו בחזקת מעשה כשר" (בג"ץ 397/67 ברגהיים נ' יו"ר ההוצל"פ תל-אביב, פ"ד כב(1) 533, 540-539, מפי השופט ויתקון), דומני שכגון אלה הם הקו המפריד בין ניהול עסקי כושל ורשלני, שעליו יש להצטער אך הוא לא יביא להרמת מסך, לבין מה שיצדיק הרמת מסך, כי ניטל סיכון בלתי סביר על ידי החברה תוך חוסר תום לב (ראו גם ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור, פ"ד מד(4) 847, 857, השופט בייסקי)." (השופט רובינשטיין). לעתים הרמת המסך תתבצע בין השאר לשם בדיקת סולוונטיות (ע"פ 173/75, 174[11], בעמ' 131-132) לצורך בדיקת חבות במס (ע"א 111/83 [12]), והחשוב לענייננו, לשם מניעת ההתחמקות מביצוע חוזים (ראה י' כהן, דיני חברות (בורסי, כרך א, 1988) 222והאסמכתאות שם. ראה גם לעניין זה: א' פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים לישראל (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר, תשמ"ט) 75)" (ע"א 1371/90 דמתי נגד גנור פ"ד מד (4) 847). לדידי, הנתבע פעל שלא בתום לב כאשר בחר שלא לשלם לתובעת את תמורת העבודה שביצעה ובכך שביטל את השיקים שנמסרו לה, לאחר שמנהל החברה התקשר עמה, הזמין עבודות, התובעת בצעה אותן והנתבע בחר שלא לשלם לה את תמורת עבודתה. משכך יש להרים את מסך ההתאגדות של החברה לגבי הנתבע ולחייבו לשלם לתובעת את חוב החברה. אחריות אישית "עוד טרם חקיקתו של חוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן:"חוק החברות"), התגבשה בפסיקה ההלכה בדבר "מודל האחריות האישית" של נושאי משרה בחברה. על פי מודל זה- "עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין . עמדתם של דיני הנזיקין היא העמדה האינדיבידואליסטית , לפיה כל אדם חטאו יישא" (כב' הנשיא מ' שמגר ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח(5)661, 695). "אורגן ותאגיד עשויים לחוב שניהם בגין מעשה נזיקין של האורגן: האורגן אחראי אישית למעשיו הוא, והתאגיד אחראי אישית למעשה האורגן" (כב' השופט א' ברק ע"א 324/82 עירית בני ברק ואח' נ' ברוך רוטברד ואח', פ"ד מה(4)102, 130). משמע: עובדת היותו של אדם נושא משרה בתאגיד, איננה מקנה לו חסינות מפני הטלת אחריות בנזיקין, בגין עוולה שביצע במסגרת תפקידו. מעמדו של נושא משרה בתאגיד, לצורך הטלת אחריות בנזיקין- כשל כל אדם פרטי. מכך נגזרת גם המסקנה ההפוכה- לפיה, עצם העובדה שהתאגיד ביצע עוולה, אינה מובילה אוטומטית להטלת אחריות אישית על האורגן : "לא יהא זה נכון לומר כי בשל מעמדו ... מתרחבת ומתפרשת אחריותו מעבר לתחומי האחריות שהותוו בפקודת הנזיקין... המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן הוא המבחן הרגיל של דיני הנזיקין - קיום יסודות האחריות " (כב' הנשיא מ' שמגר ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח(5)661, 696). אשר לאחריותה של החברה כלפי הנפגע בגין מעשיו של נושא המשרה- זו יכולה להיות אחריות אישית, או אחריות שילוחית (אשר יכולות לחול אף במקביל , זו לצד זו): אחריות אישית של החברה למעשי האורגן מבוססת על "תורת האורגנים", שהתפתחה בפסיקה, ושעניינה- ייחוס פעולותיו, מעשיו ומחשבותיו של האורגן בחברה- לחברה עצמה. המדובר למעשה בפיקציה משפטית, באמצעותה "מואנשת" החברה ע"י ייחוס מעשיו או מחדליו של האורגן לחברה עצמה: החברה חושבת ומתנהגת באמצעות האורגן. שאלת אחריותו של ה"אורגן" עצמו- כלל אינה רלבנטית לקביעת אחריותה האישית של החברה מכח תורת האורגנים, שהרי החברה נתפשת כ"יצור" חי ועצמאי בפני עצמו. אחריות שילוחית של החברה למעשי האורגן, יכול ותקום אם התקיימו התנאים ע"פ הדין הרלבנטי לשם הטלת אחריות בגין מעשי הזולת (כב' השופט מ' שמגר ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' יואל אורן ואח', פ"ד לה(4)253). בענייננו, עשויה אחריות זו לקום מכח הוראת סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שעניינה הטלת אחריות שילוחית על מעביד [הנתבעת] בגין עוולות שביצע עובדו [צד ג’]. אשר לאחריותם האישית של הנתבעים 2-3, כבעלי מניות בנתבעת- זו יכולה לקום מכח דיני הרמת המסך, המאפשרים לבית המשפט להתעלם מאישיותה המשפטית הנפרדת של החברה, תוך יצירת חבות ישירה בין הנפגע לבין בעלי המניות של החברה. יש לציין, כי בחוק החברות אימץ המחוקק הן את תורת האורגנים ("פעולותיו של אורגן וכוונותיו הן פעולותיה של החברה וכוונותיה"- ס' 47 לחוק החברות), הן את מודל האחריות האישית של נושאי משרה ("אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס"- (ס' 54 (א) לחוק החברות) והן את דוקטורינת הרמת המסך (ס' 6(ג) לחוק החברות). בסעיף 53 לחוק החברות בא לידי ביטוי הרעיון של כפל האחריות בנזיקין: "(א) חברה חבה במישרין באחריות בנזיקין על עוולה שבוצעה בידי אורגן שלה. (ב) אין בהוראת סעיף קטן (א) כדי לגרוע מאחריותה השילוחית של חברה בנזיקין על פי כל דין. ובסעיף 46 לחוק החברות נקבעה ההגדרה למונח "אורגן": "האורגנים של החברה הם האסיפה הכללית, הדירקטוריון, המנהל הכללי וכל מי שעל פי דין, או מכוח התקנון רואים את פעולתו בענין פלוני כפעולת החברה לאותו ענין". הגדרה זו מאמצת, למעשה, את המבחן הכפול- הארגוני והפונקציונלי- שהתגבש בפסיקה בהקשר זה (ראו: דברי כב' המשנה לנשיא א' ברק ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מד"י, פ"ד מה(4) 364, 382). (תא (י-ם) 1492/03 שילה טכנולוגיות בע"מ נ' מנינט בע"מ, ) בע"א 2792/03 אליעזר יצהרי נ' טל אימפורט, , סקר סית המשפט את הלכת האחריות האישית ונקבע כי "במסגרת ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661 (להלן: הלכת צוק אור), נדרש הנשיא שמגר לשאלת האחריות האישית בדיני הנזיקין והיחס בינה ובין דוקטרינת הרמת המסך: "אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא איפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה אותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה - התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. למשל, בנסיבות קיצוניות עשוי בית המשפט לקבוע כי נושה של החברה יכול להיפרע במישרין מבעלי מניותיה. ודוק: האחריות האישית מוטלת על אורגן. לעיתים אורגן הוא בעל מניות. לעיתים אורגן בחברה איננו בעל מניות. התרופה של הרמת המסך מחייבת את בעלי המניות של החברה. בעלי המניות, בדרך כלל, אינם אורגנים בחברה. עם זאת, לא פעם האורגן אשר יחוב בחבות אישית נזיקית הוא בעל מניות השליטה בחברה. אילו היה מורם מסך ההתאגדות, הוא אשר היה נושא בעיקר הנטל כלפי הצד השלישי" (שם, בעמ' 700). כמו כן,  התייחס הנשיא שמגר בפסק דינו להבדל בין אחריות אישית בנזיקין לבין אחריות אישית חוזית:   "חשיבות מיוחדת נודעת להטלת אחריות אישית בנזיקין לעומת אחריות אישית חוזית. הבחנה זו נובעת מאופיה של האחריות. האחריות החוזית מבוססת על חבות רצונית. הנושה החוזי הוא נושה רצוני. אין אדם נכפה, בדרך כלל, להתקשרות חוזית עם חברה. האחריות הנזיקית נכפית על המזיק הר כגיגית. היא איננה מבוססת על פעולה רצונית של הניזוק. הנושה הנזיקי איננו נושה רצוני. הוא מוצא עצמו מול חברה. הנושה החוזי של החברה יכול לבחור בין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה בלבד לבין מסלול של התקשרות חוזית עם החברה ובעלי השליטה בה. התנאת התקשרות עם החברה בחיוב אישי של מנהליה - חיוב עיקרי או משני (בטוחה קנינית או אישית - ערבות) - פירושה העברת נטל סיכון לחדלות פירעון החברה מהנושה אל בעלי השליטה (או נושאי המשרה, האורגנים של החברה או כל אדם אחר). הנושה החוזי רשאי לבור לעצמו - התקשרות עם החברה בלבד או התקשרות עם החברה ועם בעלי השליטה (או כל גוף אחר בחברה). מסתבר, כי התקשרות עם החברה בלבד תתומחר במחיר ההתקשרות ("פרמיה" עבור סיכון חדלות הפרעון; להצגת התיזה, א' פרוקצ'יה, במאמרו "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית" עיוני משפט יז (תשנ"ב-נ"ג) 167, 184-178). שונים הם פני הדברים ביצירת הקשר הנזיקי. קשר זה אינו רצוני. הנושה אינו רשאי לבור לעצמו מסלול של קשר עם החברה בלבד או מסלול של קשר עם החברה וגופים נוספים בה. נושה רצוני-חוזי אשר התקשר עם החברה בלבד אינו יכול לשטוח את טרונייתו כי החברה חדלת פירעון (להוציא, מקרים נדירים דוגמת תרמית)" (שם, בעמוד 699-698).  הדברים המובאים עולה שאחריותו האישית של נושא משרה בחברה, שמקורה בחוזה שנטלה על עצמה החברה והפרה אותו, תוטל רק במקרים נדירים דוגמת תרמית. האם המקרה שלפנינו הנו מסוג המקרים החריגים המצדיקים ייחוס אחריות בנזיקין לאורגן או לנושא משרה כלפי נושה חוזי של החברה? ראשית, איני סבורה, כי על ההבחנה בין נושה נזיקי לבין נושה חוזי של החברה לעמוד במרכז ההכרעה המשפטית במקרים כגון דא. הסוגיה בה על בית המשפט להכריע, מקום בו נטען כי הנתבע ביצע עוולה בנזיקין, הנה אחת - האם התקיימו כל יסודות העוולה בה נתבע המזיק לכאורה. כפי שיובהר להלן, עמדתי היא שאין להתעלם ממערכת היחסים השוררת בין המזיק לניזוק, שעה שבית המשפט בוחן את היקף האחריות הנזיקית אולם, סבורני שמקומם של שיקולים אלו בבחינת היקף האחריות הנזיקית לגופו של עניין. על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו ולקבוע האם התנהגותו של הנתבע מקימה את יסודותיה של אחת העוולות הקבועות בדין. כך, בנסיבות שבפנינו, במידה שיש בהתנהגותו של נושא המשרה כדי לקיים את כל יסודות העוולה בה הוא נתבע, מעמד הניזוק כנושה מסוג כזה או אחר של החברה אינו מעלה ואינו מוריד, כפי שאין בהגדרת תפקידו של המזיק בחברה כנושא משרה כדי לעצב לכתחילה את היקף חבותו הנזיקית (לעניין זה ראו את פסק דינו של הנשיא ברק בע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט (3) 66 (2004)).  יוער, כי אין באמור כדי לייתר את בחינת השיקולים שעמדו בבסיס ההבחנה אותה טבע הנשיא שמגר בפרשת צוק אור הנ"ל ואלו עשויים ללוותנו בעת בחינת חבותו הנזיקית של נושא המשרה בעוולה הקונקרטית בה הוא נתבע. מבלי להקדים את המאוחר, הגדרת מערכת יחסי הניזוק עם החברה כמערכת יחסים חוזית עשויה לבוא לידי ביטוי במסגרת הכרעתו השיפוטית של בית המשפט. כך למשל, היקפה של חובת הזהירות הקונקרטית שחב מזיק כלפי נושה של חברה בה זה הראשון משמש כנושא משרה, עשויה להשתנות, בין היתר, על פי סיווגו של הנושה בהקשר זה. עם זאת, כפי שהובהר, איני סבורה כי רצוי לבחון את ההשלכות הנובעות מהגדרתו של הנושה בשלב המקדמי, אלא שיקול זה יכול שיובא בחשבון במסגרת כלל השיקולים העומדים בבסיס כל אחד מהמקורות הנורמטיביים הנבחנים על ידי בית המשפט בכל מקרה ומקרה.  שנית, בנסיבות המקרה דנן, דומני שאף לשיטתו של הנשיא שמגר, כפי שבאה לידי ביטוי בהלכת צוק אור, יש מקום לבחון את אחריותו הנזיקית של המערער כלפי המשיבה. נדמה שמקורה של ההבחנה אותה טבע הנשיא בפרשת צוק אור, המובאת לעיל, נוגעת לנסיבות בהן נושה התקשר עם חייב ביחסים חוזיים כאשר זה האחרון בר פירעון וההסתברות לכך שלא יצליח לעמוד בחיוביו אינה גבוהה יותר מהסיכונים הסבירים והרגילים הנלווים לכל התנהלות מסחרית. בנסיבות אלו, שיקולי מדיניות משפטית כבדי משקל מובילים למסקנה שראוי לצמצם את אפשרותם של הנושים להגיש תובענה נגד מנהלי החברה. כך למשל, החשש מהרתעת מנהלים ליטול סיכונים סבירים שעשויים להיטיב בסופו של דבר עם החברה, בעלי מניותיה ואף נושיה. לעומת זאת, בנסיבות בהן אורגן בחברה ידע או היה צריך לדעת כי קיימת הסתברות גבוהה מאד לכך שהחיוב אותו נטלה החברה לא יכובד על ידה, אין הצדקה להיאחז בהבחנה שנקבעה בפרשת צוק אור.   ............ עוולת הרשלנות קבועה בסעיפים 35, 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 (להלן: פקודת הנזיקין.........עוולת הרשלנות מורכבת משלושה יסודות -  חובת זהירות, התרשלות ונזק. במסגרת היסוד הראשון - חובת הזהירות - על בית המשפט לבחון האם בין המזיק לניזוק התקיימו יחסי קירבה שבעטיים היה על המזיק לצפות את קרות הנזק הן במישור הפיסי והן במישור הנורמטיבי, בכפוף לקיומם של שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים, במקרה נתון, את צמצום היקף האחריות הנזיקית (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113). במקרה שבפנינו המערער, הוא המזיק לכאורה, כיהן כמנהל של חברות הדפוס. האם בנסיבות אלו חב הוא חובת זהירות כלפי המשיבה? סוגיית חובת הזהירות שחב אורגן בחברה כלפי נושה שלה נדונה במסגרת ע"א 4612/95 מתתיהו נ' שטיל, פ"ד נא(4) 769 (להלן: פרשת מתתיהו). בפרשה זו בחן בית המשפט את אחריותם של מנהלי חברה ברשלנות. השופט ת' אור (כתוארו אז), אליו הצטרפו השופטות ט' שטרסברג-כהן וד' בייניש, עמד על סוגיה זו: "חובת זהירות אישית של נושא המשרה אינה צומחת מעצם הכהונה בתפקיד. לכן, לא ניתן לעגן את חובת הזהירות של דירקטור בתאגיד כלפי צדדים שלישיים על חובתם הכללית של דירקטורים לפקח על פעולות התאגיד, ונדרשים נתונים נוספים המגבשים את חובת הזהירות האישית שלו" (שם, בעמ' 791).  בהמשך לדברים אלו פירט השופט אור נסיבות מסוימות בהן לגישתו ראוי להכיר בחובת זהירות של נושא המשרה כלפי נושי החברה: "לצורך העניין שבפנינו, די שנעמוד על כך, שלצורך גיבושה של חובת זהירות אישית עצמאית של המנהל, נדרש לבסס מערכת נתונים החורגת מגדר פעילותו הרגילה והשיגרתית של נושא משרה בחברה. בלי למצות, עשויה להיות בעניין זה משמעות לנתונים, כמו מומחיות אישית של המנהל בעניין נושא ההתקשרות, שעליה סמך הצד האחר להתקשרות ...... חובות מקצועיות של המנהל, המבוססות על מיומנות מקצועית שלו....... על-כן, השאלה היא אם הניחו המערערים תשתית עובדתית, שממנה ניתן להסיק כי פעילותם של המנהלים בהתקשרות האמורה חרגה מפעולתם השיגרתית כמנהלים בחברה, באופן שמטיל עליהם חובת זהירות אישית כלפי המערערים" ...... במקרה שלפנינו, הנתבע הוא זה שמשך את השיקים שנמסרו לתובעת, תוך שידע שהתובעת מבצעת עבודה עבור החברה בהתאם להזמנתה, ידע שירון מעביר לתובעת את השיקים והוא זה שבסופו של יום אף ביטל את השיקים. כמו שנקבע במקרה יצהרי הנ"ל, גם במקרה דנן המסקנה לגבי הנתבע הינה: " אין מדובר במנהל חברה הפועל במנותק ממערכת יחסי החברה ונושיה, אלא ..... היווה את ה"רוח החיה" העומדת בבסיס התקשרויותיהן........." ובמקרה שלפנינו ההתקשרויות בין התובעת לחברה. לכן, אין מנוס מהמסקנה, כמו במקרה יצהרי הנ"ל, כי "הנתבע בנסיבות אלו חב חובת זהירות כלפי התובעת........ מן הצד השני, קיימים גם שיקולים התומכים בהטלת אחריות נזיקית בנסיבות אלו. בין היתר, ניתן לציין את העמדה האינדיבידואליסטית של דיני הנזיקין לפיה, על כל אדם לשאת באחריות למעשיו, וכן שיקולי צדק, הגינות והרתעה יעילה "(: ע"א 8133/03 הנ"ל בפסקה 14 לפסק הדין). "   כמו במקרה יצהרי גם כאן, "בנסיבות אלו, לנוכח התשתית העובדתית שהונחה בפני בית המשפט ........אשר מצביעה על דפוס עסקי בלתי ראוי..." מצדו של הנתבע, אשר בחר לבטל את השיקים שנמשכו לטובת התובעת, לאחר שהתקשרה עם החברה באמצעות ירון, בידיעת הנתבע, "לא מצאתי כי יהיה זה מוצדק לאפשר לנתבע ליהנות מתפקידו הניהולי ולא להכיר בחובתו כאמור......, תוך הפלייתו לטובה על בסיס מעמדו בחברות הדפוס. "עמדתם של דיני הנזיקין היא העמדה האינדיבידואליסטית, לפיה כל אדם בחטאו יישא" (דברי השופט (כתארו אז) ברק, ע"א 507/79 הנ"ל, בעמוד 794) ואיני רואה כל הצדקה לסטות מעמדה זו במקרה דנן.   משכך, הנתבע חב חובת זהירות כאמור כלפי התובעת חובה זו לא מולאה על ידו וגם בגין כך יש לחייבו באחריות אישית לחובה של החברה לתובעת   סוף דבר לאור המפורט בפסק דיני זה יש לחייב את הנתבע לשלם לתובעת תמורת העבודה שבצעה הן מכוח דיני הרמת המסך והן מכוח אחריותו האישית. אני מקבלת את התביעה הנתבע ישלם לתובעת סך 175,618 ₪ כשהם צמודים ונושאי ריבית כחוק החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל. הנתבעת ישלם לתובעת הוצאותיה ובנוסף, שכר טרחה בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. שיקיםאחריות אישית