אחריות ועדה מקומית לביצוע צו הריסה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות ועדה מקומית לביצוע צו הריסה:

התביעות:

1. בתביעה זו, אשר הוגשה גם נגד הועדה המקומית לתכנון ובניה השומרון (להלן: "הועדה"), תובעים התובעים פיצוי בגין חריגות בניה שנעשו על ידי הנתבעת מס' 2, חברת נווה התומר בע"מ (להלן: "נווה התומר") ובגין פגיעה שנפגע, לטענתם, החלק שיוחד להם במקרקעין מושא תביעה זו, כתוצאה מחריגות בניה אלה וכתוצאה מהפקעה צפויה בחלקה.

2. הנתבעים 3, 4, ו- 5 הינם בעלי מניות בנווה התומר והנתבעים 3 ו-5 הינם גם מנהלים בה. הנתבע 3 (להלן: "עו"ד מינסקי"), הינו עורך דין במקצועו והוא זה אשר ניהל, בפועל את נווה התומר.

הנתבע 4 (להלן: "ויקמן") והנתבעת 5 (להלן: "רחל"), נתבעו בשל אחריותם, הנטענת, כבעלי מניות בנווה התומר וגם כערבים לחיוביה של נווה התומר, על פי הסכם מכר, שנחתם בין אהרון לנווה התומר, כפי שיפורט להלן.

הוועדה נתבעת בגין מעשים ומחדלים שנעשו על ידה, על פי הנטען, בקשר לחלוקת המקרקעין בין הצדדים ובנוגע לבניה עליהם, כפי שיפורט להלן.

3. נווה התומר, מצידה, הגישה תביעה שכנגד כנגד התובעים בגין אי תשלום עבור עבודות שונות שהיא ביצעה עבור התובעים במסגרת הסכם שיתוף שנחתם ביניהם (בסכום של 33,484 ₪, נכון ליום הגשת התביעה שכנגד) וכן בגין עיכוב הליכי הבניה, אשר נגרם, לטענתה, ע"י התובעים, שלא כדין, שנקטו הליכי התנגדות בחוסר תום לב. לטענת נווה התומר, נגרמו לה נזקים בסך כולל של 136,440 ₪ בגין חילוט ערבות בנקאית ע"י הוועדה, הוצאות מימון בתקופת העיכוב ופגיעה במוניטין, אולם היא העמידה תביעתה בגין כל אלה (משיקולי אגרה), ע"ס של 120,000 ₪ בלבד.

התובעים שלחו, בתביעה שכנגד, הודעת צד שלישי לועדה.


תמצית העובדות הרלבנטיות:

4. לאור המחלוקות העובדתיות הרבות ועל מנת שלא לסרבל את הדיון, אביא, להלן, רק את המסגרת העובדתית ואילו עובדות נוספות יובאו, ככל שיידרש הדבר, בפרק הדיון. כך ייעשה גם בנוגע לטענות הצדדים.

5. התובעים ירשו מחצית ממקרקעין בשטח של 2,139 מ"ר הידועים כחלקה 88 בגוש 11303, הנמצאים ברחוב המייסדים 86 בזכרון יעקב (להלן: "המקרקעין"). המחצית השניה של המקרקעין, היתה שייכת למר אהרון אהרונסון (להלן: "אהרון") שהינו דודם של התובעים 2 ו-3.

על המקרקעין, בחלק הדרום מערבי שלהם בנוי בניין בעל ערך היסטורי הידוע כ"בית ריבניקר" (להלן: "בית ריבניקר" או "הבית") ולפיכך יוחד, מתוך כלל החלקה, שטח בגודל של 540 מ"ר (להלן: "מגרש א'"), עליו בנוי הבית. מגרש א' הושאר בחזקה משותפת של התובעים ושל אהרון.

6. התובעים ואהרון ערכו, ביניהם, ביום 24.5.95, הסכם שיתוף (להלן: "הסכם השיתוף הראשון"), לפיו מגרש א' יישאר בחזקה משותפת של התובעים ואהרון ויתרת החלקה, בשטח של 1,560 מ"ר חולקה לשניים, אהרון קיבל את המחצית המרכזית הצמודה למגרש א' (להלן: "מגרש ב'" או "מגרש נווה התומר") ואילו התובעים קיבלו את המחצית האחרת, בחלק הצפון-מזרחי של המקרקעין (להלן: "מגרש ג'" או "מגרש התובעים").

נווה התומר רכשה את מגרש ב' (חלקו של אהרון), עפ"י הסכם מכר (להלן: "הסכם המכר"), שנחתם, בינה לבין אהרון, ביום 24.5.95 (הוא המועד בו נחתם הסכם השיתוף הראשון).

ביום 4.11.95, לאור דרישת הוועדה להכנת תכנית כוללת לפיתוח כל החלקה, נחתם הסכם שיתוף נוסף (נספח ו' לתצהירו של עו"ד מינסקי) - בין נווה התומר והתובעים (להלן: "הסכם השיתוף השני"), המתייחס, בין היתר, לאופן פיתוח החלקה ולנשיאה בעלויות הפיתוח.

ביום 21.9.95 הגישה נווה התומר בקשה להיתר, לבניית שתי יחידות דיור על מגרש ב' ובקשתה אושרה.

7. הצדדים טענו, בסיכומיהם, טענות רבות שאינן רלבנטיות לתביעות שהוגשו בתיק דנן, בין משום שהן לא נכללו בעילות שנתבעו, בין משום שלא היו צריכות בירור הוכרעה ובין משום שמדובר במעשים שנעשו (על פי הנטען), רק לאחר הגשת התביעה דנן. אבהיר, מיד, שאין בדעתי להידרש לטענות אלה, שאינן חלק מתיק זה.

כך גם לא אתייחס לטענות המהוות הרחבת חזית, כגון טענת נווה התומר לפיה, בשל התנהלות התובעים היא נפגעה פגיעה כלכלית אנושה, ממנה לא התאוששה.

עיקר טענות התובעים :

הטענות נגד הוועדה -

8. הוועדה התרשלה והפרה חובות המוטלות עליה על פי דין בכך שהסתירה מהתובעים, בשנת 1995, את תוכניתה להעביר כביש דרך מגרש ג' ואת כוונתה להפקיע, לשם כך, חלק מהחלקה, בקצה המזרחי של מגרש ג', (להלן: "כוונת ההפקעה") ועשתה לשם כך יד אחת עם עו"ד מינסקי, לוֹ היא גילתה כוונה זו.

לעו"ד מינסקי היה אינטרס לא לגלות לתובעים את כוונת ההפקעה, שכן היה ברור לו שאם התובעים ידעו על כוונה זו, הם לא יסכימו לחתום על בקשתו להיתר בניה וירצו לערוך הסכם שיתוף חדש ולחלק את החלקה באופן אחר. לכן, הפעיל עו"ד מינסקי, בענין זה, לחץ כבד על יו"ר הוועדה דאז, מר איתמר בר-עזר, שנכנע ללחץ וניסח, ביחד עם עו"ד מינסקי, מכתב המופנה לתובעים, המתיימר לידעם על הצפוי בחלקה, אך אינו עושה זאת. בנוסף, סיכם בר-עזר עם עו"ד מינסקי שמינסקי ימציא את המכתב לתובעים.

9. נווה התומר בנתה את יחידת הדיור המזרחית, שבמגרש ב', הגובלת עם מגרש התובעים, בחריגה מהיתר הבניה שניתן לה ובאופן שגרם לתובעים נזקים. בעיקר (אך לא רק) טוענים התובעים כנגד נזקים שנגרמו להם בגין הגבהת קיר התמך המזרחי, הגובל בין מגרש ב' למגרש ג' (להלן: "קיר התמך" או "הקיר").

10. הוועדה פעלה בניגוד לדין בכך שמנעה מהתובעים לממש את זכותם הקנינית במגרש ג', בין השנים 1997 ל- 2002 ובנוסף - התרשלה בטיפול בחריגות הבניה ביחידת הדיור המזרחית ובכך אחראית היא לכל הנזקים שנגרמו לתובעים.

הטענות נגד הנתבעים 2-5 (להלן: "הנתבעים")-

11. הנתבעים השיגו את חתימת התובעים על הבקשה להיתר בניה, בתרמית ותוך יצירת מצג שווא כוזב, שכן עו"ד מינסקי, שידע על כוונת ההפקעה, הניע את הועדה מלידע את התובעים על כך, הציג עצמו בפני הועדה כמיופה כוחם של התובעים וכמי שמוסמך לוותר בשמם על זכויות בניה שלהם במגרשם, הבטיח לוועדה כי יידע את התובעים על כוונת ההפקעה, אולם לא עשה כך ומסר לתובעים שחתימתם על בקשת החברה להיתר בנייה לא תפגע בזכויות הבניה שלהם.

הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם שבהסכם השיתוף ופעלו שלא בתום לב ואף בנו את יחידות הדיור תוך חריגות בנייה שהסבו לתובעים נזקים.

עיקר טענות הועדה :

12. הועדה טוענת טענת התיישנות נגד, למרות שהטענה לא נטענה על ידה, בכתב הגנתה או כטענה מקדמית. לשיטתה, מאחר שהטענה נטענה על ידי שאר הנתבעים, כלפיהם נטענו טענות הזהות לטענות שנטענו כלפיה, היא רשאית להצטרף לטענותיהם.

13. התובעים זנחו, בסיכומיהם, את טענתם לקנוניה ותקפו, בשיהוי של עשור, את שיקול דעתה של הועדה דבר המהווה הרחבת חזית, לה מתנגדת הועדה.

14. התובעים לא היו מעוניינים בקבלת היתר בנייה, זנחו את הטיפול בהשגת ההיתר ואף נקטו שיהוי רב שנים בפתיחת ההליך דנן. הוועדה טוענת עוד, שבמהלך השנים היא שינתה את מצבה באופן משמעותי, שכן היא ביססה תקציבה על מצב קיים ללא שהובאו בחשבון טענות התובעים, שלא נטענו בזמנן וכן, כי השיהוי בהגשת התביעה גרם לה נזק ראייתי לאור חילופי האישים בתפקידים הרלוונטיים, הקושי לאתר מסמכים נדרשים וחוסר אפשרות לבדוק את העובדות בזמן אמת.

עוד טוענת הוועדה, שלמרות היות התובע 3 עורך דין במקצועו ולמרות העובדה שהתובעים היו מיוצגים כל העת, הם לא פעלו, בזמן אמת כנגד החלטות כאלה ואחרות של הועדה, לא פנו לועדת הערר (למעט במקרה אחד), לא הגישו עתירה מינהלית ואף לא תביעה אזרחית, למרות טענתם לקנוניה וזאת – ללא כל הסבר.

15. עד לשנת 2001 לא הגישו התובעים כל בקשה למתן היתר ומעת שהם פנו, בשלהי שנת 2001, בבקשה לקדם את עניינם, טופלה הבקשה ברצינות הראויה. היה אמנם עיכוב במתן ההיתר, אולם הדבר נבע מהעדר תוכנית מפורטת וממורכבות הליכי האישור. חלק מהעיכוב נגרם ממניעי התובעים, לרבות רצונם להימנע מקבלת אישור נווה התומר לשינוי שלטענת הוועדה היה מחוייב המציאות. מכל מקום, גם לאחר שבקשת התובעים אושרה, הם הודיעו שהם לא יבנו, עקב קשיי מימון.

16. שיקול דעתה של הועדה לא חרג מגדר הסביר ולפיכך לא ניתן לחייבה בנזיקין. נקודת המוצא בטענת רשלנות המתיחסת להפעלת שיקול דעת של רשות שלטונית היא, כי הרשות לא תחוב בנזיקין אלא במקרים חריגים וקיצוניים, בהם הפעלת שיקול הדעת חרגה מכל אמת מידה סבירה. כאשר קיימות מספר דרכי פעולה אלטרנטיביות, גם אם נבחרה אלטרנטיבה פחות טובה אין בכך כדי להקים לאזרח זכות לקבל פיצוי כספי. בנוסף, לו רצו התובעים להוכיח שפעולות הועדה והחלטותיה חרגו משיקול הדעת הסביר היה עליהם להוכיח זאת באמצעות חוות דעת.

17. בעניין חריגות הבניה שנעשו על ידי נווה התומר טוענת הועדה, שהיא קיימה פיקוח נאות על הבניה, הוציאה (ביום 11.4.96) צו מנהלי להפסקת הבניה (נ/37), הגישה בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי (שניתן ביום 14.4.96), אולם לאחר מכן בוטל ע"י בית משפט השלום. בסופו של דבר, על פי כתב אישום שהוגש נגדה (ת/6), הורשעה נווה התומר בבנייה בסטייה מהיתר. עוד טוענת הועדה, כי חריגות הבנייה אינן פוגעות בחלקת התובעים וכי תנאי הטופוגרפיה של החלקה יוצרים, בכל מקרה, מצב בו קיים פער גבהים משמעותי בין שתי החלקות.

18. הועדה אינה מחויבת להודיע על כוונות ראשוניות כאלה או אחרות לרבות כוונות להפקיע מקרקעין, או להעביר כביש או כל כוונה אחרת, לכלל בעלי החלקות וממילא, בשנת 1995 טרם היתה תכנית קונקרטית כזו או אחרת לפגיעה בחלקה. הועדה פנתה לאדריכל לשם הכנת תוכנית רק ביום 18.10.96 ועד היום לא נעשתה כל הפקעה וקיים סיכוי סביר שלא תיעשה כל הפקעה. בינתיים בנו התובעים את ביתם על החלקה. הלכה למעשה לא נגרם, איפוא, לתובעים כל נזק, מה גם, שאם וכאשר תיעשה הפקעה יוכלו התובעים לקבל פיצויי הפקעה ובענין זה קיים ייחוד עילה במסגרת תביעה לפי סעיף 197 לחוק או תביעה לפיצויי ההפקעה.

19. התובעים הסכימו להותרת "משולש" בקצה חלקתם (להלן: "המשולש"), לשם הפקעה עתידית, והסכימו לא להעלות כל טענה תכנונית כנגד הפקעה עתידית, ככל שתהיה ולכן הם מושתקים מלטעון כל טענה בנושא זה.

עיקר טענות הנתבעים נגד התביעה :

20. הנתבעים טוענים שתביעת התובעים, בכל הנוגע לתכנית הפקעה בחלקה, התיישנה, מאחר שהעובדות הרלבנטיות היו בידיעתם או היו צריכות להיות בידיעתם עוד לפני שנת 1995 – מועד חתימת הסכם השיתוף הראשון. למצער יש לייחס להם ידיעה קונסטרוקטיבית.

בכל הנוגע לתכניות בחלקה, אין יריבות ישירה בין הנתבעים לבין התובעים, שכן נווה התומר רכשה את חלקו המוגמר של אהרון, לאחר שהנתבעים ואהרון כבר חילקו ביניהם את החלקה, בהסכם השיתוף הראשון.

21. הנתבעים טוענים שהתובעים, אשר ביקרו במקום פעמים רבות במהלך הבניה ולמרות שהעירו הערות שונות לגבי פריטים כאלה ואחרים בבניה, לא העירו דבר באשר לקיר התמך ומכאן שהם הסכימו לגובהו, כפי שנבנה.

התובעים הגישו התנגדות לתכנית השינויים שהוגשה ע"י נווה התומר, רק כשנה לאחר שהתכנית הוגשה וכשנה ושמונה חודשים לאחר שניתן לה היתר הבניה ולאחר שהם לא ידעו את נווה התומר בדבר מכתבים ששלחו, בענין זה אל הוועדה. כאשר נודע לנווה התומר על התנגדותם, יחידות הדיור כבר היו מאוכלסות והבעלות בהן עברה לרוכשי הדירות.

22. בנוגע לויקמן ורחל, אין עילה להרמת מסך, שכן לא הוכח שהם פעלו באופן אישי בנווה התומר וגם בדיני נזיקין חל הכלל של הפרדה בין אישיותה המשפטית של החברה לאישיות בעלי מניותיה ומנהליה. הרשעתם של ויקמן ורחל באה על רקע הרמת מסך סטטוטורית, כמקובל בענייני תכנון ובניה ואין להשליך ממנה על ההליך האזרחי.

ערבותם של ויקמן ורחל על פי חוזה המכר, הינה ערבות לקיום התחייבויות נווה התומר על פי חוזה המכר, בלבד ואין היא חלה על אופן בניית היחידות ע"י נווה התומר.

23. בפי הנתבעים טענות רבות כלפי הוועדה והתנהלותה, בהליכי הטיפול בבקשתה להיתר ובבקשות שינויים שהוגשו על ידה, אשר גרמו לעיכובים שונים ובכלל זה טוענים הם, שהוועדה נכנעה ללחצים שהופעלו ע"י התובעים. הנתבעים טוענים גם טענות שונות בנוגע למגרש א' ולבית ריבניקר, אשר אין להן כל נגיעה למחלוקות בתיק זה.

אין בדעתי לפרט טענות אלה ואסתפק בכך שלא מצאתי בהן כל ממש וממילא רובן לא מצא ביטוי בכתבי הטענות.

דיון והכרעה :

24. שתי טענות מקדמיות דורשות הכרעה:

טענת ההתיישנות וכן טענת נווה התומר להיעדר יריבות ישירה בינה לבין התובעים אולם, מאחר שיש צורך בקביעת ממצאים עובדתיים, בטרם ניתן יהיה לדון בטענות אלה, הן תידונה בשלב מאוחר יותר.



יידוע התובעים בדבר כוונת ההפקעה –

25. בכתב התביעה טענו התובעים לקנוניה, בענין זה, בין הועדה לבין הנתבעים 2-5 אולם בסיכומיהם הסכימו שטענת הקנוניה לא הוכחה במלואה. עם זאת, הוכחה, לטענתם, רשלנות, בדרגה גבוהה, של הוועדה והוכחה, לכל הפחות, תרמית מצד הנתבעים 2-5.

אינני סבורה שיש בטענה זו משום הרחבת חזית, כטענת הוועדה, שכן ניסוחו של כתב התביעה, הכולל גם טענות בדבר רשלנות והפרת חובה חקוקה, סובל גם טענות הנוגעות לשיקול הדעת של הוועדה.

26. מהראיות שבפניי עולה, שכבר בשנת 1995, היתה לוועדה כוונה להכין תכנית הפקעה של החלק המזרחי של החלקה, לצורך הכשרת דרך גישה, אולם הוועדה טרם החלה בהכנתה. עוד עולה מהראיות שבפניי, שלאחר שנווה התומר הגישה בקשה להיתר בניה במגרש ב', שוחח בר-עזר (שכיהן, אז, כיו"ר הוועדה), עם עו"ד מינסקי, בענין זה, בקשר לחתימת התובעים על הסכמתם לתכנית הבניה שהגישה נווה התומר.

כך עולה, בבירור, מעדותו של בר-עזר (בעמ' 5 לפרוטוקול שו' 3-6):

"אני מבין שנשארו חלקים בידי משפחת אהרונסון והיה אה, רצו, אה, אה, לדעת על תכנית בינוי כללית בכל החלקה, איך היא תיראה והיה ברור הוא שיש בירכתי החלקה רצון הועדה לעשות איזשהו (צ"ל איזושהי) כניסה". (ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור).

כאשר נשאל בר-עזר מה המשמעות מבחינת זכויות הבניה ואם בפגישתו עם עו"ד מינסקי הוא אמר לו שייתכן שייפגעו זכויות הבניה במקרקעין, השיב שהיו סוגיות שהיה צריך לדבר עליהן וביניהן – האם תהיה כניסה גם מירכתי החלקה (ממגרש ג') ושהוא ביקש מעו"ד מינסקי להודיע לתובעים שאולי תבוצע הפקעה של מגרש התובעים (עמ' 5-6 לפרו'):

"... וכשאנשים חותמים הסכמה לבניה לאחד מהשותפים בחלקה, היה צריך להיות ברור שהוא, שהם ערים לכל הסוגיות שהולכות להיות פה ואף על פי כן הם מסכימים לבניה" (עמ' 6 לפרו' שו' 1-3).




וכן -

"... אני דרשתי מעו"ד מינסקי לבדוק את הסוגיה, שצריכים להודיע להם ולהעביר להם את התכניות העתידיות שעומדים לעשות במגרש ושמפקיעים חלק מהחלקה כשהם כולם במושע וצריך שהם ידעו שכשהם חותמים על התכנית יהיה ברור להם שחלק מהענין של הוועדה גם להפקיע מאחורה" (הכוונה מהחלק המזרחי של מגרש התובעים) (עמ' 6 לפרו' שו' 8-18).

עוד העיד בר-עזר, שהוא ועו"ד מינסקי סיכמו ביניהם את נוסח ההודעה לתובעים וכן שההודעה נוסחה כך, שלא "תבהיל" את התובעים:

"... אני יודע שאני והוא סיכמנו את הנוסח, מה יהיה ב.., מה יהיה בדיוק ההודעה כדי שלא, כי אמרתי עוד פעם, הסוגיה שהיתה מונחת שאנחנו לא הפקענו, הוועדה עוד לא הפקיעה. לדבר על תכניות ולהגיד למישהו, להבהיל אותו כאילו סתם או כשאתה עושה הליך ולא משלם פיצוי ולא לוקח דברים אז אה, קצת היה בינינו את הויכוח הזה, ויכוח מאד חריף על זה ואנחנו סיכמנו בינינו את הנוסח. לפי זכרוני יצא בינינו שעו"ד מינסקי צריך להודיע ל.. ל.. לתושבים ונעשה אקט כזה שמשהו צריכים להודיע להם". (עמ' 7 לפרו' וראו עדותו גם בעמ' 8).

בהמשך הוא טוען, שוב, שהיה סיכום (עם עו"ד מינסקי), שהדברים יהיו ברורים להם (לתובעים) "על פי תורה שבעל פה ועל פי כל ההסברים שיכלו להסביר" ושעו"ד מינסקי היה צריך להביא זאת לידיעתם (עמ' 12 ועמ' 15-16 לפרו').

כשנדרש בר-עזר, ע"י באת כוחו של עו"ד מינסקי, להסביר מדוע שלח את עו"ד מינסקי (שהינו בעל אינטרס נוגד), להודיע לתובעים הודעה כה חשובה, לא יכול היה להסביר זאת ובהמשך טען, שהוא שלח את עו"ד מינסקי להודיע "לפנים משורת הדין", "כי כאב לי מאד לדעת שאנשים, במושע, ביום בהיר אחד מתעוררים פה באיזושהי הפקעה או משהו כזה..." (עמ' 42 לפרו').

27. בעקבות שיחתו עם עו"ד מינסקי, הוציא בר-עזר, ביום 2.11.95, מכתב (להלן: "מכתב בר-עזר"), אל עו"ד שמואל אהרונסון (הנתבע 3 – להלן: "עו"ד אהרונסון" או "שמואל") ובו הודעה על הגשת בקשה להיתר בניה ע"י נווה התומר, בו נאמר:

"הוגשה בפני הועדה תכנית לבניה בחלקה זו ע"י חברת נווה התומר בע"מ, חתומה על ידכם כהסכמה לתכנית.
ברצוני להבהיר כי הועדה רואה בחלקה זו מגרש אחד ובהסכמתכם לתכנית הנ"ל ובחתימתכם נלקחה על ידכם בחשבון זכותה של הוועדה המקומית לפעול להגשת תכנית מפורטת אשר תתייחס לחלקה כולה כאחת ועל פיה תפעל הוועדה, על פי סמכותה המוקנית לה בחוק.
וכי ידוע לכם כי חברת נווה התומר מגישה תכנית הבניה ע"י בקשת הקלה מתוכנית מתאר המחייבת הגשת תוכנית מפורטת בשלב זה".

המכתב מנוסח באופן כללי ומעורפל וניכר בו, שבר-עזר מנסה "להלך בין הטיפות". מחד – לא לציין בפני התובעים, במפורש, את כוונת ההפקעה ומנגד, לכלול בו אמירות ש"יכסו" את הוועדה בעתיד, ככל שהענין יעלה. על רקע שיחתו של בר-עזר עם עו"ד מינסקי ומעדותו של בר-עזר, אין לי ספק שהוא בחר, במודע, לא לכלול במכתב ולו אמירה כללית בדבר אפשרות הפקעה לצרכי דרך גישה במגרש התובעים, אפשרות עליה שוחח, במפורש, עם עו"ד מינסקי, כאמור לעיל.

28. עו"ד מינסקי טוען שהוא לא ידע על ההפקעה וגם לא על מכתב בר-עזר וכי בר-עזר אינו אומר אמת (עמ' 600 לפרו'). מעדיפה אני, בענין זה, את עדותו של בר-עזר ואת עדותם של התובעים 2 ו- 3, על פני עדותו של עו"ד מינסקי.

עובדה היא, שעו"ד מינסקי ידע על קיומו של המכתב ועל תוכנו, עוד בשנת 1997, כפי שעולה ממכתב תשובתו, מיום 17.11.97 (נספח יג' לתצהירו של אמציה), להתנגדות שהגישו התובעים לבקשה לשינוי היתר הבניה ואינני מקבלת את הסברו בדבר האופן בו הוא " נתקל" במכתב, בתוך תיק הוועדה, זאת - בין היתר, לאור דברי ויקמן, שהעיד שהוא ראה את המכתב, אם כי לא יכול היה לומר בדיוק היכן או מתי (עמ' 540 לפרו') ולא נטען שגם הוא עיין בתיק הוועדה.

29. אני דוחה את טענת נווה התומר ומינסקי, לפיה יש ליחס לתובעים ידיעה קונסטרוקטיבית על תכניות הוועדה בחלקה. בניגוד לטענות נווה התומר ומינסקי בסיכומיהם, לא ניתן ללמוד כך מדברי אמציה ועו"ד אהרונסון ואף לא ניתן היה להבין זאת ממכתב בר-עזר, אשר כבר קבעתי, כי נוסח, במכוון, באופן שלא יעורר חשד לכוונה כזו.

ככל הנראה, מכתב בר-עזר התקבל במשרדו של עו"ד אהרונסון ביום 3.11.95, כפי שנראה מחותמת "נתקבל" של משרדו, הנמצאת על המכתב ונושאת תאריך זה. עו"ד אהרונסון ניסה לטעון שמכתב בר-עזר לא הגיע אליו במועד הרלבנטי, למרות החותמת הנ"ל. לטענתו, הוא הבין, "רק כעת", שמינסקי הוא זה ששם את החותמת על המכתב, בהחבא, בהסתר ובמרמה, במטרה להוליך שולל ולטעון, כאילו המכתב התקבל במשרדו של עו"ד אהרונסון, במועד המוטבע בחותמת (ראו סעיף 153 לסיכומי התובעים). לספקולציה זו לא הונחה כל תשתית ולאור חומרת המשתמע ממנה אומר, בלשון המעטה, שמוטב היה שלא היתה מועלית. עם זאת, לעצם קבלת המכתב ע"י עו"ד אהרונסון, אין חשיבות של ממש, שכן ממילא לא ניתן היה להבין מהאמור בו כי קיימת כוונת ההפקעה וכבר קבעתי, שבמכוון נוסח המכתב כך.

30. בנסיבות האמורות לעיל, היה על בר-עזר לידע את התובעים בעצמו, בדבר האפשרות הריאלית, עליה שוחח עם עו"ד מינסקי. אם סבר בר-עזר, שלא ראוי לכלול במכתב אמירות לגבי כוונות אפשריות (אשר טרם מצאו ביטוי תכנוני), אלא יש להסביר הדברים בעל-פה, היה עליו לזמן את התובעים לפגישה עימו, ולהעלות בפניהם את אפשרות ההפקעה העתידית, עליה שוחח עם עו"ד מינסקי.

31. גם מהנדסת הוועדה דאז, הגב' ארליך (להלן: "גב' ארליך"), שעדותה אמינה עליי, הביעה תמיהה על נוסחו של מכתב בר-עזר. הגב' ארליך העידה שנשלחת הודעה כאשר יש הליך סטטוטורי, אולם הסכימה שיש מקרים בהם הועדה אינה מתירה בניה, עוד טרם החלו הליכים סטטוטוריים, ולדבריה: "... אם זה בא במסגרת של דיון בבקשה להיתר, אז כל השותפים מקבלים את ההחלטה ויש להם את יומם". (סוף עמ' 264 לפרו' ישיבת יום 1.1.08). לא כך היה במקרה דנן וכאמור – במכוון, או לפחות ברשלנות, לא היה.

כאשר נתבקשה להסביר את מכתב בר-עזר, השיבה: "זו הנחה שלי, שכנראה רצו להפנות את תשומת לב השותפים לסוגיה מסוימת. זה נדיר שיש מכתב כזה שהוא מפנה את תשומת לב השותפים אחרי שהם חתמו על הסכמה לסוגיות מסוימות". אולם, כאשר נשאלה מהן אותן "סוגיות מסוימות", השיבה: "זה לא ממש ברור. זו אמירה כללית מאד" (עמ' 265 לישיבת יום 1.1.08).

32. ממכתבו של עו"ד אהרונסון, מיום 20.6.97, למהנדס הוועדה, עולה, שבפגישה שקיימו התובעים עם מר ברדוגו, מזכיר הוועדה דאז (להלן: "ברדוגו"), ביום 28.5.97 (להלן: "פגישת ברדוגו"), נודע להם שעל השטח הוחל סעיף 77 לחוק, לאחר פרסום כחוק ושהאדריכל קרטס עורך תכנית חדשה למקרקעין, בשל רצון להעביר כביש בחלקה.

מקבלת אני את טענת התובעים לפיה, עד שנת 1997, הם לא ידעו על כוונת ההפקעה, טענה הנתמכת גם בדברי בר-עזר, שהעיד שכאשר התובעים רצו להתחיל לטפל בבניה בחלקתם (בשנת 1977), הם נדהמו לשמוע ממנו שיש כוונה להפקיע בחלק האחורי של החלקה (עמ' 27 לפרו'). כן ראו, בענין זה את נספח טו' לתצהיר אמציה.

גם אם אמציה לקח חלק בתחילת תכנון היחידות במגרש ב' ואף בדק את התכניות החדשות, בטרם הוא ועו"ד אהרונסון, חתמו עליהן (כטענת מינסקי), אין בכך ולא כלום, לאור כך שהוא לא יכול היה לדעת, מתוך תיק הוועדה ומהמסמכים הרשמיים, על כוונת ההפקעה.
33. באת כוחו של עו"ד מינסקי מבקשת להסתמך על מכתבו של עו"ד יובל גלאון (בא כוחם, דאז, של התובעים), מכתב מיום 20.9.2001 (להלן: "מכתב גלאון"), אשר, לטענתה, מצביע על כך שהתובעים ידעו על כוונת ההפקעה כבר בשנת 1995.

במכתבו זה קובל עו"ד גלאון על כך, שהתובעים אינם יכולים לממש את זכויותיהם במגרש ג', על פי בקשה שהוגשה ע"י התובעים כבר לפני כ- 5 שנים.

בסעיף 3 למכתב גלאון נאמר:

"מאז 1995, המועד בו הבהרתם למרשי כי בלבכם כוונות לבצע הפקעה בחלקה שבנדון, לא בוצע כל אקט סטטוטורי בר תוקף, המונע מתן היתרים בחלקה, או שעשוי לשמש יסוד לסירוב לבקשת מרשי להיתר, שהוגשה עוד בשנת 1996...".

התובעים טוענים שמדובר בטעות בציון השנה הרלבנטית ויש בסיס לטענתם זו. ראשית, הטעות בציון שנת 1995 (במקום שנת 1997) איננה הטעות היחידה בציון תאריכים, שנעשתה במכתב. במכתב - בציטוט הנ"ל, קיימת טעות גם בשנה בה הוגשה בקשת התובעים להיתר, שכן בקשתם הוגשה בשנת 1997 ואילו במכתב נכתב שהיא הוגשה בשנת 1996. בנוסף, בסעיף 1 למכתב נכתב שהתובעים מנסים מזה 7 שנים לממש זכויותיהם בקנינם, בעוד ש- 7 שנים לפני שנת 2001 (היא השנה בה נכתב המכתב), מביא אותנו לשנת 1994, מועד שהינו שגוי בעליל.

שנית, יש לזכור, שמכתב גלאון נכתב בשנת 2001, לאחר שמזה כארבע שנים (החל משנת 1997), כוונת ההפקעה כבר היתה ידועה לתובעים.

חיזוק לאמון שנתתי בגרסת התובעים נמצא דווקא בפרוטוקול דיון בפני וועדת הערר של מס רכוש, מיום 6.4.2000 (נספח טו' לתצהיר התובעים). באת כוחו של עו"ד מינסקי הפנתה, בחקירתה, אל נוסח החלטת הוועדה ממנה עולה, כביכול, שאמציה טען בפני הוועדה שכוונת ההפקעה נודעה לתובעים עוד בשנת 1995, בעוד שמעיון בדברי אמציה, הכתובים בפרוטוקול הדיון, עולה, שאמציה טען בפני הוועדה, שמשיחתו עם בר-עזר בשנת 1997 נאמר לו על ידי בר-עזר, כי עוד בשנת 1995 היתה כוונת הוועדה להפקיע את השטח נשוא הערר. דברים אלה, שנאמרו לפני שנכתב מכתב גלאון עולים בקנה אחד עם גרסת התובעים בפניי ואף הם מצביעים על כך שהאמור במכתב גלאון אכן מוטעה.

34. כך גם לא ניתן להסיק ממכתבו של עו"ד אהרונסון למס רכוש, מיום 22.12.98 (נ/10), שכוונת ההפקעה נודעה לתובעים בשנת 1995. אמנם, במכתב נכתב: "... זה כ- 3 שנים שמסרבים להתיר לנו בניה עליה [על מגרש התובעים] נוכח רצון להפקיע ממנה את חלקה הארי...", אולם ברי שהדברים אינם מדוייקים, שכן בקשת התובעים להיתר הוגשה, כאמור, רק בשנת 1997 ולא בשנת 1995, כפי שעולה מתאריך המכתב ומהאמירה: "זה כ- 3 שנים שמסרבים ...". ואכן, כשנשאל עו"ד אהרונסון על האמור במכתב זה השיב, שהאמור בו אינו נכון ואינו מדוייק (עמ' 235 שו' 4-19). עוד יש לציין, שבאמירה: "נוכח רצון להפקיע ממנה את חלקה הארי", אין כל התייחסות לשאלה מתי נודע לתובעים רצונה זה של הוועדה וברי שהמכתב נכתב לאחר שהדבר נודע להם.

35. כך, גם אינני מקבלת את המסקנה שמנסה הוועדה להסיק מפגישת עו"ד אהרונסון עם בר-עזר (ת/15), במהלכה אמר עו"ד אהרונסון לבר-עזר, שקיים לחץ של זמן בשל בעיית התיישנות, שעומדת לחלוף בעוד חודשיים. הנתבעת חישבה ומצאה כי לאחר חודשיים מאותה פגישה חלפו 7 שנים מאז המצאת מכתב הועדה מיום 2.11.1995 ומכאן מבקשת היא להסיק שהתובעים ידעו על מכתב בר-עזר עוד בשנת 1995.
אינני סבורה שזו מסקנה הכרחית מכך. יש לזכור שבשלב זה התובעים כבר ידעו על כוונת ההפקעה ובהחלט ייתכן שעו"ד אהרונסון מנה, אז, את תקופת ההתיישנות משנת 1995, ליתר בטחון ועל מנת להימנע מצורך להתמודד עם טענות כגון אלה שהועלו בתביעה דנן.

36. בהתנהלותו של בר-עזר, האמורה לעיל, הפר בר-עזר (וכך – הוועדה) את חובת ההגינות המוטלת עליו ועל הוועדה, כרשות ציבורית.

ראו דברי כבוד השופט דנציגר בעע"מ 1369/06 - הלל הלביץ ואח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבנייה חדרה ואח' . (לא פורסם, , ניתן ביום 9.7.08):

"חובת ההגינות היא אחת החובות המוטלות על הרשות המנהלית בתפקידה כנאמן הציבור, ועל כל פעולותיה להיעשות בכפוף לחובה זו. זהו עקרון יסוד במשפט המנהלי, השזור בפסיקה מימים ימימה:
'מקובל היום על הכול, כי השלטון חב חובת הגינות כלפי הפרט. חובה זו מוטלת על כל מי שבידו סמכות שלטונית. היא מוטלת כלפי כל פרט באשר הוא אדם. היא חלה לעניין כל פונקציה שלטונית..." (בג"ץ 164/97 קונטרם בע"מ נ' משרד האוצר, אגף המכס והמע"מ, פ"ד נב(1) 289, 345 (1998))'".

לאור שיחתו של בר-עזר עם מיסקי, ולאור כך שבר-עזר אישר שהיה מדובר במידע מהותי שעל התובעים לדעת אותו, הימנעותו המכוונת של בר-עזר מלהודיע לתובעים, בעצמו, על כוונת ההפקעה, תוך שהוא מטיל חובה זאת על עו"ד מינסקי, נעשתה בחוסר תום לב ומהווה, לכל הפחות, רשלנות, אם לא למעלה מכך.

אבקש להבהיר, שאינני סבורה שהוועדה חייבת להודיע על כל אפשרות תיאורטית של הפקעה, או של שינויים בזכויות במקרקעין. אפשרויות תיאורטיות קיימות תמיד. אולם, במקרה דנן אין מדובר באפשרות תיאורטית, בלבד, אלא באפשרות הפקעה, עליה שוחחו יו"ר הוועדה ומינסקי, בהקשר לחתימת התובעים על בקשת נווה התומר להיתר בניה, תוך שהם בוחרים שלא לגלותה לתובעים, כדי לא "להבהיל" אותם.

גם "המציאות בשטח" הוכיחה, שהמידע היה רלבנטי, שכן, בסופו של דבר, היה צורך במציאת "פתרון", בטרם יכלו התובעים לקבל היתר בניה. הפתרון שנמצא היה השארת "משולש" קרקע, בשטח של 103 מ"ר, בצד המזרחי של מגרש התובעים.

37. על הוועדה, כרשות ציבורית, מוטלת חובה לנהוג ביושר, תוך שהיא שמה לנגד עיניה את אמון הציבור ברשויות הציבור ואת ציפייתו הלגיטימית שרשות ציבורית תנהג בתום לב, ביושר ובהגינות. כל אשר יש לרשות ציבורית "מופקד בידיה כנאמן" - בג"צ 142/70 - בנימין שפירא נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ירושלים . פ"ד כח(1), 325 ,עמ' 331-332.

אחריותן של רשויות השלטון בנזיקין, בשל פעולתן הרשלנית בעניינו של האזרח הוכרה עוד בפרשת "גורדון" (ע"א 243/83 - עיריית ירושלים נ' אלי גורדון . פ"ד לט(1), 113). כן ראו: ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' תמר סוהן, פ"ד מב(3) 736 ,733. ולענין אחריות בגין התרשלות הרשויות בסיום הליכי תכנון, ראו: ע"א 653/97 - חברת מרכז ברוך וצפורה נ' עירית תל-אביב-יפו . פ"ד נג(5), 817, עמ' 822-823, שם קבע ביהמ"ש, כי בשל ההגבלה אשר מגבילות סמכויות רשויות התכנון את זכויותיו של אדם בקניינו, ניתן לייחס להן חובת זהירות מושגית כלפי מי שנזקק לשירותיהן וכי הרשויות צריכות לצפות שבגין דרך התנהלותן עלול להיגרם לאזרח נזק.

כך גם בנוגע למסירת כל המידע הרלבנטי לציבור. בענין זה ראו דברי הנשיא שמגר בע"א 209/85 - עירית קרית אתא ואח' נ' אילנקו בע"מ . פ"ד מב(1), 190, עמ' 196-197, שם נדונה השאלה, האם ראוי, מבחינת המדיניות המשפטית הרצויה, לחייב רשות מקומית בנזיקין בגין מסירה רשלנית של אינפורמציה בלתי נכונה על ידי מישהו מעובדיה, לאזרח אשר הסתמך על אותה אינפורמציה לקויה, פעל לפיה וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקים כלכליים. לשאלה זו השיב ביהמ"ש בחיוב, תוך שהוא מבהיר:

"רשות מקומית, המרכזת במחלקה ממחלקותיה אינפורמציה ייחודית בנושאי תכנון ובינוי ערים, ואשר עובדיה נוהגים לספק מידע בנושאים האמורים לציבור פונים, והם עושים זאת אגב מילוי תפקידם הציבורי, הרי עובדי אותה רשות, ומכוחם הרשות עצמה, חבים חובה שלא להתרשל באספקת המידע המבוקש ולספק מידע אמיתי ומהימן, מקום שההסתמכות על אותו מידע צפויה ומסתברת בנסיבות הענין."

ודוק: לעיתים, שיקולים של מדיניות שיפוטית ובכללם, קושי במציאת אַמַּת מידה אוביקטיבית, בין היתר, בהתייחס ליעילות פעולת הרשויות, לאפקטיביות שלה וכיוצ"ב, יחייבו קביעה, שלא קמה חובת זהירות מושגית (ראו דברי הנשיא שמגר בע"א 915/91 מדינת ישראל נ' י' לוי ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מח(3) 45 (להלן: "פרשת לוי"), אולם לא כך הוא במקרה דנן, כאשר הוכח שהוועדה, לפחות ברשלנות, גרמה לכך שמעיני התובעים הוסתר מידע, שיו"ר הוועדה ראה אותו כרלבנטי ומהותי.

38. אני קובעת, איפוא, שהוועדה נהגה כלפי התובעים, לפחות ברשלנות, עת לא יידעה אותם על אפשרויות ההפקעה העתידיות בחלקתם, לאחר שיחת בר-עזר עם עו"ד מינסקי.

39. אם, למרות הפסול שמצאתי בהתנהלותם של הוועדה ושל מינסקי, החלטתי לדחות את תביעת התובעים בגין אי הגילוי, הרי זה משום שני טעמים. הראשון – המועד בו קמה חובת הוועדה לגלות לתובעים את כוונת ההפקעה והשני – משום שהתובעים לא הוכיחו קשר סיבתי בין אי הגילוי, במועד בו קמה חובת הגילוי ובין האופן בו חלוקה החלקה ביניהם.

40. אמציה, שהינו אדריכל במקצועו, טען שבטרם נערך הסכם השיתוף הוא "ערך בירור במשרדי הוועדה" ונאמר לו שם ש"אין כל מניעה חוקית או אחרת לנצל את מלוא אחוזי הבניה בשני חלקי החלקה". אולם, טענה זו של אמציה נטענה בעלמא. אמציה לא ציין עם מי דיבר במשרדי הוועדה ואף לא באיזה תפקיד שימש אותו אדם עימו דיבר ולא טען שלבר-עזר היה חלק בכך. בנסיבות אלה, לא ניתן לדעת אם אותו אדם עימו דיבר אמציה, ידע על כוונת ההפקעה (שטרם התגבשה לכלל פעולה כל שהיא של הוועדה). בנוסף, אמציה לא הבהיר מה בדיוק הוא שאל בעת שערך את הבירור וממילא התשובה שקיבל, כפי שפורטה על ידו, היתה תשובה נכונה. גם השמאי מנדלסון, מטעם התובעים, כתב בחוות דעתו (כפי שיפורט להלן), שהבעיה אינה בניצול אחוזי הבניה, אשר נוצלו במלואם.

41. לולא שיחתו של בר-עזר עם מינסקי בענין כוונת ההפקעה והסתרתה מהתובעים, ספק אם הייתי רואה פגם כלשהו בהתנהלות הוועדה ואין חולק שהשיחה בין מינסקי לבר-עזר נערכה בחודש נובמבר 1995, בעוד שהסכם השיתוף הראשון נחתם כחצי שנה קודם לכן - בחודש מאי 1995.

לפני שיחת מינסקי - בר-עזר, אין לראות את הוועדה אחראית ליידוע התובעים על כוונת ההפקעה, שכן, טרם לשיחה זו לא נעשה ע"י הוועדה כל מעשה מכוון או רשלני של הסתרה, כפי שנעשה בעקבות אותה שיחה ואין לראות את הוועדה כחייבת, חובה כללית, ליידע כל בעלי מגרשים, על כוונות כלליות, אשר טרם באו לידי ביטוי בתכנית.

לכל המוקדם, ניתן לומר שקמה חובת גילוי מעת שהוגשה הבקשה להיתר ע"י נווה התומר ונדרשה הסכמת התובעים לתכנית ההגשה. כך גם עולה מעדותה של הגב' ארליך בעמ' 264 לפרו' ישיבת יום 1.1.08. בשלב זה, כאמור, כבר נחתם הסכם השיתוף ולמשמעות זו אתיחס בהמשך, בדיון בטענת העדר יריבות.

42. יש עוד לציין (בנוגע לוועדה), שבמכתבם של התובעים מיום 4.12.01, אל הוועדה (נספח ב' לתצהירה של הגב' ארליך), הסכימו התובעים להותיר את "המשולש" בקצה חלקתם ואף הסכימו לא להעלות כל טענה תכנונית נגד הוועדה, בשל הפקעה שתהיה בעתיד, ככל שתהיה. גם משום כך אין התובעים יכולים להעלות טענות נגד הוועדה בענין זה.

העדר יריבות :

43. המועד בו נחתם הסכם השיתוף הראשון ומועד פגישת מינסקי עם בר-עזר, וכן המועד בו נודע לעו"ד מינסקי על כוונת ההפקעה, מהווים בסיס לטענת חוסר יריבות שהועלתה ע"י עו"ד מינסקי ונווה התומר.

44. נווה התומר טוענת, כי מאחר שהיא לא היתה צד להסכם השיתוף הראשון, על פיו חולקה החלקה למגרשים, אלא היא רכשה את חלקו המוגמר של אהרון, הרי גם אם קופחו התובעים בקבלתם את מגרש ג', אין היא אחראית לכך, או לתכנית הפקעה מאוחרת.

45. מוצאת אני ממש בטענה זו.

הסכם השיתוף הראשון נערך, אמנם, לאחר שהצדדים (התובעים, אהרון ונווה התומר), כבר הסכימו שנווה התומר תבנה על החלקה ותרכוש את המגרש שיקבל אהרון בחלוקה ובאותו יום אף נחתם הסכם המכר בין אהרון לבין נווה התומר, אולם אין בכך כדי ליצור יריבות חוזית ישירה, בגין הסכם השיתוף, בין נווה התומר לבין התובעים. זאת - מאחר שנווה התומר רכשה את חלקו של אהרון, לאחר שהחלקה כבר חולקה בין התובעים לבין אהרון.

בנוסף, לא הוכח (ואף לא נטען), שנווה התומר או עו"ד מינסקי ידעו, בעת הזו, על כוונת ההפקעה.


46. זאת ועוד - בסעיף 3 להסכם השיתוף הראשון, הסכימו אהרון והתובעים:

"א.        כל צד יהיה רשאי לנצל את הזכויות בחלק המגרש שלו כאילו היה בעליה לכל דבר וענין, בתנאי שלא תפגענה בכך זכויותיו (כך!) המלאות של הצדדים האחרים בחלקיהם.

ב.         אם יבקש צד לבנות בחלקו – תיעשה הבניה בהתאם לכל התכניות החלות על המגרש בדבר אחוזי בניה ומספר היחידות שניתן לבנות על החלקה ולא ינוצלו ע"י כל צד יותר מחלקו היחסי במגרש וממספר היחידות היחסי הנתון לו בגדר כלל זכויות הבניה בכל החלקה.

ג.          הסכמת כל צד לבניה או לשימוש, כאמור לעיל, ע"י הצד השני נתונה מראש, ברם, אם רשות כלשהי תדרוש הסכמה של צד כלשהו לכל פעולה שהיא – מתחייב האחרון ליתן הסכמתו ללא כל דחיה."

התובעים אינם טוענים שתכנית ההגשה של נווה התומר או היתר הבניה, היו בניגוד לאמור בסעיף 3 הנ"ל, או פגעו בזכויות הבניה על מגרשם. בסעיף 10.2.4 לחוות דעתו של מנדלסון (מטעם התובעים), נכתב, במפורש: "הפגיעה אינה נוגעת לזכויות הבניה, כפי שאושרו על פי תשריט הבקשה להיתר בניה (של התובעים – הערה שלי), אשר הוצג בפניי (48% משטח המגרש), אלא מקטינה את שטח הגינה – בשיעור האמור".

כאמור – נווה התומר באה בנעליו של אהרון. משמעות הדבר אינה רק שנווה התומר מחוייבת בחובותיו של אהרון על פי הסכם השיתוף הראשון, אלא גם שהיא זכאית לזכויותיו על פי הסכם זה. משניצלה נווה התומר, בתכנית ההגשה ובהיתר שקיבלה, את זכויות הבניה במגרשה, מבלי שפגעה בזכויות הבניה של התובעים אין לומר שהיא הפרה את הסכם השיתוף הראשון ולא למותר להדגיש, שוב, שלא הוכח, שבשלב זה, של חתימת הסכם השיתוף הראשון והסכם המכר, ידעו נווה התומר או עו"ד מינסקי, על כוונת ההפקעה.

נווה התומר בנתה שתי יחידות על מגרשה ואילו התובעים בנו על מגרשם 3 יחידות.

למעשה, על פי סעיף 3ג' להסכם השיתוף הראשון (המצוטט לעיל), כבר בהסכם השיתוף הראשון, נתנו התובעים (כמו גם הצד האחר להסכם), הסכמה לשימוש כאמור בסעיפים א' ו- ב' לסעיף 3 ולפיכך, משתכנית ההגשה של נווה התומר לא חרגה מהמותר על פי הסעיפים הנ"ל (ואין טענה שחרגה), לא היו רשאים התובעים להתנגד לבקשת ולהיתר הבניה.

47. התובעים טוענים, שאילו ידעו על כוונת ההפקעה, בטרם חתמו לנווה התומר על הסכמתם להיתר הבניה, הם היו מחלקים את החלקה אחרת.

כיצד אחרת – לא הובהר, ולא בכדי. אמציה העיד, שאילו ידע, "הסכם השיתוף היה נעצר" (עמ' 124 לפרוטוקול), אולם לא הבהיר כיצד היה "עוצר" את הסכם השיתוף הראשון.

יתירה מזו - אהרון, שהינו צד להסכם השיתוף הראשון ואשר חלקו הוא זה אשר נמכר לנווה התומר, אינו צד לתביעה והוא אף לא הובא להעיד, כך שלא ניתן לדעת אם הוא היה מסכים לחלוקת אחרת של החלקה, אילו כוונת ההפקעה היתה נודעת לו בחודש נובמבר 1995 (כחצי שנה לאחר שהוא מכר את מגרש ב' לנווה התומר).

למעשה, אף אין לדעת מה היה קורה אילו היו התובעים יודעים על כוונת ההפקעה בטרם חתמו על הסכם השיתוף הראשון (אם כי, כאמור, אין טענה שבמועד זה ידע עו"ד מינסקי על כוונת ההפקעה ודחיתי את הטענה לפיה היה על הוועדה להודיעם זאת, בשלב זה). ייתכן, שאם הם היו התובעים עומדים על חלוקה אחרת של החלקה (כטענתם היום), נווה התומר כלל לא היתה רוכשת את מגרש ב' (כפי שהיה חלקו לאחר החלוקה האחרת) וגם אם היתה רוכשת אותו, סביר שהתמורה שהיתה מוכנה לשלם עבורו היתה נמוכה יותר.

48. לאור כך, שלא הוכח, שבעת שנחתמו הסכמי השיתוף והסכם המכר, ידעו עו"ד מינסקי או נווה התומר, על כוונת ההפקעה ולאור כך שהשיחה בין עו"ד מינסקי לבין בר-עזר נערכה לאחר שנחתמו ההסכמים הנ"ל (כחצי שנה לאחר מכן), לכל היותר ניתן לדבר על טעות משותפת של הצדדים, במובן סעיף 14(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. אולם, כאשר נודעה לתובעים כוונת ההפקעה (בשנת 1997), הם לא ביקשו לבטל את הסכמים ואף היום אין הם מבקשים זאת, מה גם שייתכן שמדובר, למעשה, בטעות בכדאיות העסקה, אותה מוציא סעיף 14(ד) לחוק, מכלל המונח "טעות".

משכך, הרי למרות הפסול שבמעשיו של עו"ד מינסקי, אין הוא חייב בפיצוי התובעים בגין ההפקעה או בגין השארת "המשולש" במגרשם ומתייתר הצורך לדון בשאלת נזקם בגין כך.

לפיכך ולמרות הפסול שמצאתי בהתנהלותם של בר-עזר ושל עו"ד מינסקי, אני דוחה את תביעת התובעים (נגד כל הנתבעים), לפיצוי בגין השארת "המשולש" במגרשם ומתייתר הצורך לדון בשאלות הנוגעות לנזק שנגרם לתובעים בגין כך, ככל שנגרם.



טענת ההתיישנות :

49. התביעה הוגשה ביום 13.11.2002.

מאחר שבניית היחידה המזרחית במגרש ב' הסתיימה בחודש יוני 1997, תביעת התובעים בגין חריגות הבניה לא התיישנה.

לאור קביעתי, לפיה אין התובעים זכאים לפיצוי בגין אי גילוי כוונת ההפקעה, אין עוד רלבנטיות לטענת ההתיישנות, הנוגעת לתכניות בחלקה, אולם, אומר כי, גם תביעה זו לא התישנה וזאת - מאחר שיש לראות את שנת 1977, בה נודעה לתובעים כוונת ההפקעה, כמועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות. בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, לאור אי גילוי כוונת ההפקעה מהתובעים ולאור כך שהכוונה לא הועלתה על הכתב, עד 1996, אין לומר שהתובעים היו יכולים, בשקידה סבירה, לברר את העובדות הרלבנטיות עוד בשנת 1995.

לפיכך, אני דוחה את טענות ההתיישנות שהועלו נגד התביעה.

עיכוב התובעים מלבנות על חלקתם -

50. התובעים טוענים, שעד לשנת 1997, הטעתה אותם הוועדה לחשוב, שניתן לממש את זכויות הבניה על מגרשם וכי התנהלות זו של הוועדה מהווה הפרת חובת ההגינות כלפיהם.

51. לא מצאתי ממש בטענה זו.

בקשת התובעים להיתר בניה הוגשה ביום 25.12.96. (הבקשה עצמה לא נמצאה, אולם ניתן ללמוד על קיומה ממכתבו של עו"ד אהרונסון, מיום 20.6.97, למהנדס הוועדה). מחודש דצמבר 96 ועד אפריל 97 פעלו התובעים לקידום היתר הבניה שביקשו והאגרה שולמה על ידם ביום 9.4.97 (כפי שעולה מנספח ד' לתצהיר התובע מס' 2 (להלן: "אמציה") ומעדותו, אשר לא נסתרו.

כבר בחודש מאי 1997 הודיעה להם הוועדה (במכתב מיום 16.5.97), שעל השטח חלה תכנית מתאר ש/11,לפיה לא תותר בניה ללא תכנית מפורטת, בזו הלשון: "על השטח הנ"ל חלה תכנית מתאר ש/11, לפיה לא תותר כל בניה ללא תכנית מפורטת. כמן כן ישנה תכנית בהכנה, על כן לא תותר כל בניה".

לאחר קבלת הודעה זו לא עשו התובעים כל פעולה אשר תקדם את בקשתם להיתר בניה. לטענתם, הם לא המשיכו במיצוי זכויותיהם לקבלת היתר בניה, מאחר שסמכו על הוועדה, אולם הוועדה הטעתה אותם, בכך שבמכתב הנ"ל היא הציגה בפניהם מצג שווא, לפיו קיימת מניעה חוקית לבנות על המגרש.

כן טוענים הם, שהועדה פעלה שלא כחוק, בין היתר מאחר שלא נעשה על ידה פרסום ברשומות, כנדרש בסעיפים 77 ו- 78 לחוק והפרסום נדחה לשנת 1999 (כפי שהעיד ברדוגו).

52. לא אוכל לקבל טענות אלה, כטענות המצדיקות חוסר פעולה מצד התובעים ותביעה לפיצויי נזיקין. זאת, בעיקר משום שמדובר בעניינים משפטיים, אשר התובעים יכלו לבדוק עוד בשנת 1997, כאשר קיבלו את המכתב הנ"ל ולפעול בדרכים שהדין מאפשר. בפני התובעים עמדו אפשרויות פעולה, לרבות הגשת ערר על פי סעיף 157 לחוק. משלא עשו כן ונקטו ב"שב ואל תעשה", עד שנת 2001, אין לאפשר להם לטעון, בדיעבד, שהיו מנועים, שלא כדין, מלבנות.

גם כאשר עסקינן באזרחים "רגילים", אשר אינם עוסקים בעריכת דין ואדריכלות, אין שומעים מפיהם טענה, שלא ידעו על מועדים הקבועים בחוק, או על הליכים שניתן לנקוט. האם נשמע טענת אזרח, שאחר בהגשת השגה, או בהגשת ערעור, שאין הוא יודע מהו המועד הקבוע בחוק להגשת השגה או ערעור, מאחר שהוא אינו עורך דין ואין זה תחום מומחיותו? ודאי שלא. על אחת כמה וכמה כך הוא, כאשר עסקינן באדריכל (אמציה) ובעורך דין (שמואל). לא ניתן לשמוע טענתם, לפיה הם לא ידעו שעמדת הוועדה, לפיה לא ניתן לבנות על המגרש, מוטעית (ככל שאכן היתה מוטעית ואין צורך שאדרש לכך).

ממש כפי שידעו התובעים לקבל יעוץ משפטי ולברר את המצב המשפטי ואת זכויותיהם לפני הגשת התביעה דנן, יכלו לעשות זאת גם בשנת 1995 ובכל עת שלאחריה.

טענת התובעים, כי רק בדיעבד התברר להם שנווה התומר בנתה על החלקה ללא תכנית מפורטת, בוודאי איננה יכולה להישמע, שכן, כאמור, כאשר ביקשו התובעים היתר בניה, היה זה לאחר שלנווה התומר כבר ניתן היתר בניה, בהליכי הקלה ובוודאי יכלו לברר זאת בתיק הבניה, אצל הוועדה.

53. בפגישה שהתקיימה בין התובעים לבין בר-עזר וגב' ארליך, ביום 4.9.01, סוכם שגב' ארליך תבדוק מה ניתן לעשות על מנת לקדם היתר בניה לתובעים ואין חולק, שהפתרון שנמצא, היה השארת "משולש" בקצה המזרחי של מגרש התובעים, לצורך אפשרות הפקעה עתידית.

התובעים טוענים, שבין השנים 2002 ל- 2008 המשיכו להתקיים דיונים ביניהם לבין הוועדה וכי הוועדה הערימה קשיים, בדרכם לקבלת היתר בניה. בין היתר הגישו התובעים השגה שהתקבלה חלקית. בחודש אפריל 2008 הם קיבלו היתר בניה ובחודש אוקטובר 2008 החלו בבניית שלוש יחידות דיור במגרש ג'.

התובעים הדגישו בסיכומיהם, כי התביעה דנן מתייחסת לתקופה שעד חודש 11/02 וכי בנוגע לתקופה שלאחר מכן – יגישו תביעה נפרדת.

בפי התובעים טענות נוספות לרשלנות מצד הוועדה, בטיפולה בבקשתם להיתר בניה, החל משנת 2001 ובכללן - שליחת שני "טפסי מידע תכנוני" סותרים (ת/8 ו- ת/9), דרישתה לביצוע קומה תת-קרקעית והגשת בקשה להקלה - דרישות שבוטלו ע"י וועדת הערר. עם זאת, יש להדגיש, שהערר שהגישו התובעים על החלטות הוועדה התקבל רק בחלקו.

54. הוועדה פעלה במסגרת סמכויותיה וגם אם נפלו שגגות בפעולתה, אין בכך כדי להקים אחריות בנזיקין.

אכן, עוד בע"א 243/83 - עיריית ירושלים נ' אלי גורדון . פ"ד לט(1), 113 נקבע, כי ניתן להטיל על רשות ציבורית אחריות ברשלנות, אולם לא כל שגגה ולא כל החלטה של רשות, אשר נהפכת או מבוטלת ע"י ערכאת ערר, מהווה עילה לתביעה בנזיקין. שיקולי מדיניות מחייבים מתן מרחב פעולה לרשות ציבורית וכל עוד היא פועלת בתוך מרחב זה, לא יהיה מקום להטיל עליה אחריות בנזיקין.

כך, נקבע בבע"א 915/91 מ"י נ' לוי, פ"ד מח(3) 45 (1994), שרשות מינהלית לא תחוייב ברשלנות בגין פעולה הכרוכה בשימוש רחב בשיקול הדעת, זאת- משום שהקריטריון של דיני הנזיקין בעניין התרשלות אינו מתאים לבדיקת החלטות הנעשות במתחם שיקול הדעת של רשות ציבורית וכן בשל חשש מהרתעת יתר והצרת צעדי הרשות.

כן ראו דברים שנאמרו בע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, , ניתן ביום 19.3.2007)

"נשקלים, מן העבר האחד, ההכרה בתפקידה של המדינה בקידום טובתם של אזרחיה, הרצון להניאה מפני הפעלה מופרזת של הכוח הרב המסור בידיה, ודרבונה לקבל החלטות מושכלות. מן העבר האחר, נלקחים בחשבון החשש מפני הרתעת יתר של גורמי השלטון ופגיעה בכושרם לפעול על-פי שיקולים שממין הענין ...; פגיעה בגורמים אחרים, שאינם המזיק הספציפי ...; השלמה עם סיכונים מסוימים, כלליים, להם חשוף האזרח בחברה המודרנית כתוצאה מפעילות שלטונית ...; החשש מפני סיכול תוצאותיה של הפעילות השלטונית ..., וחשש מפני הטלת עומס כבד מדי על גורמי השלטון, על המערכת המשפטית הנדרשת לבחון את פעולותיהם... הרשימה, כמובן, אינה סגורה" (סעיף 31 לפסק הדין).

55. בענייננו, אמנם היו מכשולים רבים בדרכם של התובעים לקבלת היתר בניה, אולם חלקם נבע ממצבה התכנוני של החלקה, מסירובם של התובעים לנקוט הליכים שונים, כגון הגשת בקשה להקלה, כמו גם כוונת ההפקעה, אשר בגינה הושאר, בסופו של דבר, אותו "משולש" בקצה מגרש התובעים, תוך שהתובעים ויתרו, בכתב על כל טענה תכנונית בנוגע ל"משולש" זה.

על פי סעיף 12 לתקנות תוכנית בנין עיר ש/11 החלה על החלקה, לא ניתן לבנות על החלקה ללא תכנון מפורט ולא ניתן לבנות על המגרש ללא הקלה. גם וועדת הערר, אליה פנו התובעים, קבעה בהחלטתה מיום 5.9.02, כי ללא אישור הועדה המחוזית לא ניתן היה ליתן היתר בחלקה והתובעים בחרו שלא להגיש ערר על החלטה זו.

זאת ועוד - על פי עדותה של הגב' ארליך (שלא נסתרה), יכלו התובעים לקבל היתר בניה עוד בשנת 2004, אולם הם לא נחפזו להוציא את ההיתר (עמ' 274-276 לפרו).

בנוסף יש לציין, שגם לאחר שביום 31.1.05 החליטה הוועדה ליתן לתובעים היתר בניה, בתנאים מסוימים (נספח ג' לתצהיר חוה), הודיעו התובעים, בפנייתם מיום 17.1.05, שהם לא יממשו את ההיתר, בשלב זה, עקב קשיי מימון.

כשהתבקש עו"ד אהרונסון להסביר מדוע לא פעלו התובעים לקבלת ההיתר, לא היה בפיו הסבר מתקבל על הדעת וכל שאמר הוא, שהוא ואחיו הינם אנשים עסוקים ביותר וכל ההתעסקות "עם הדבר הזה" לא גרמה להם נחת וכי "כך התגלגלו הדברים" (עמ' 241 שו' 10-13).

התובעים גם לא הגישו חוו"ד להוכחת טענתם, כי פעולות הועדה והחלטותיה חרגו משיקול הדעת הסביר (ראו: ע"א 653/97 - חברת מרכז ברוך וצפורה נ' עירית תל-אביב-יפו . פ"ד נג(5), 817, עמ' 848-849).

56. בנסיבות אלה, לא מצאתי שהוועדה עיכבה, שלא כדין, את הטיפול בהיתר הבניה של התובעים, כנטען על ידם, באופן שיש להטיל עליה אחריות בנזיקין.


חריגות הבניה של נווה התומר :

57. אפנה, איפוא, לדון בחריגות הבניה שבוצעו ע"י נווה התומר ואומר, כבר כעת, כי מסקנתי היא, שהתובעים הוכיחו גרם נזק, רק בגין הגבהת קיר התמך.

נווה התומר סיימה את בניית שתי היחידות על מגרשה בחודש יוני 1997 וביום 17.6.97 ניתן לה טופס 4 מותלה (נ/18). לקראת סוף יוני 97, אוכלסו שתי יחידות הדיור (למרות שליחידה המזרחית טרם ניתן טופס 4).

בסוף שנת 2000 הגישה הוועדה כתב אישום נגד נווה התומר, בשל חריגות בניה ביחידת הדיור המזרחית, הגובלת במגרש התובעים, נווה התומר הורשעה, בבניה תוך חריגה מההיתר והוטל עליה קנס. ערעור נווה התומר נדחה (ת/6).

אדון, להלן, אחת לאחת, בחריגות הבניה להן טוענים התובעים:

קיר התמך –

58. על פי ממצאי פסק הדין הפלילי (ת/6 ו- ת/16), קיר התמך, הוא הקיר המזרחי, הגובל במגרש התובעים, הוגבה ב- 1.2 מ' וב- 1.56 מ', מעל הגובה שהותר בהיתר והחניה, הנמצאת בקצה הצפון-מזרחי של מגרש ב', הוזזה, תוך פגיעה במרווח שהיה אמור להיוותר בינה לבין מגרש התובעים.

ממצאים אלה הינם ממצאים חלוטים כנגד נווה התומר, ויקמן ורחל והם תואמים (בהבדלים קלים) לממצאי מדידותיו של מנדלסון, המקובלים עליי, להבדיל ממסקנותיו, המקובלות עליי רק בחלקן, כפי שיפורט להלן. גם על פי מדידות השמאי מנדלסון מטעם התובעים, נבנה קיר התמך בגובה של 3.20 מ' – 3.40 מ' ואיש מהנתבעים לא הציג מדידות אחרות.


העובדה שגובה הקיר חורג מהמותר בהיתר הבניה, התגלתה כבר בביקור שערכה וועדת המשנה, במקום, ביום 12.11.98 (נ/17), בעקבות תכנית שינויים שהגישה נווה התומר ושאינה מתייחסת לגובה הקיר (ראו עדות ברדוגו בעמ' 443-445 לפרו').

59. בנסיון לפתור בעיה זו, מנסים נווה התומר ומינסקי להאחז באמור בהיתר הבניה (נ/21), שם נכתב, שיש לבנות "גדר אבן לקט בגובה 1.10 מ' באורך 88 מ"א." (גדר זו תיקרא, להלן: "גדר אבן הלקט").

לאור כך טוענים הם, שיש להוסיף לגובה הגדר (161.5 ס"מ), אשר בתכנית ההגשה, על פיה התקבל היתר הבניה ואשר לה הסכימו התובעים, גדר בגובה 1.10 מ' "לפי דרישות התקנות והבטיחות" ולכן אין חריגה משמעותית בגובה הקיר.

בטענתם, לפיה גדר אבן הלקט צריכה להיבנות מעל קיר התמך, נסמכים הם גם על דברי שמאי הוועדה, מר בירנבאום (להלן: "בירנבאום"), שאכן אמר זאת בעדותו (בעמ' 425 לפרו').

60. אינני מקבלת טענה זו וסבורה אני שבירנבאום נתפס לכל טעות באמרו את הדברים הנ"ל. ואמנם, בהמשך עדותו, כשהופנה בירנבאום להיתר הבניה, בו כתובה הדרישה לבניית גדר מאבן לקט, הוא לא חזר על הדברים, אלא אמר שאין הוא רוצה לפרש את ההיתר (עמ' 426 לפרו'). בנוסף, בחוות דעתו (נ/25), קבע בירנבאום שהגובה הסופי של המחיצה המפרידה בין המגרשים (קיר תומך + גדר) צ"ל: (162.70+) – (162.60+)" (עמ' 13 לחוות הדעת).

הטענה לפיה כוונת ההיתר הינה לבניית גדר אבן הלקט מעל הגובה המותר של הקיר מנוגדת לעדותה של הגב' ארליך, לפיה ההיתר אושר קיר בגובה 161.50 ס"מ ואילו הגדר מעל הקיר התומך (גדר שאיננה מסומנת בתכניות, אך מחויבת על פי התקנות), היתה אמורה להיות גדר קלה, במקומות בהם לא קיים קיר התמך, ולא תוספת גובה לקיר, כפי שנבנה, בפועל.

גם בעדותה הבהירה הגב' ארליך, באופן חד משמעי, שכוונת ההיתר איננה לבניית גדר אבן לקט בגובה של 1.10 מ' מעל קיר התמך . ראו מוצג נ/17 ועדות הגב' ארליך בעמ' 268-270 לפרו':

"ש. זאת אומרת שלמעשה בנוסף ל- 161.5 גובה של קיר תומך, נדרשה נווה התומר להוסיף
ת. לא.
ש. גדר אבן של 1.10 מטר ?
ת. לא, זה לא הפירוש.
ש. לא הפירוש ?
ת. לא הפירוש ....
. . . .
ש. (לשאלת ביהמ"ש): מה כן הפירוש ?
ת. אנחנו מקבלים במהות את כל פרטי המבנה, כמה שאפשר מפורט לרשום במלל מה שמופיע למעשה גראפית בתכניות. לפי האורך 88 מטר נראה לי שזה היקף המבנה כולו. היו צריכים לעשות איזה שהיא אבחנה בין מקום שזה פשוט גדר, שהיא גם גדר יכולה להיות מאבן... ובין שהיא קיר תומך. אני לא חושבת שהפרשנות היא שמעל 161.5 עוד גדר."

מקובלת עליי דעתה זו של הגב' ארליך, המתיישבת הן עם ההיתר, הן עם תכניות ההגשה, הן עם ההרשעה בתיק הפלילי והן עם ההגיון והשכל הישר. זו, למעשה, גם דעתו של ברדוגו, כפי שהיא עולה מעדותו בעמ' 484-485 לפרו'.

61. אמנם, בתכנית נ/30 (עליה חתומים התובעים), מצוינים גבהי קיר של 162.30 (בצד הצפוני ו- 163.80 (בצד הדרומי), אולם לא זו התכנית שהוגשה ולא על פיה ניתן היתר הבניה ולפיכך אין הנתבעים רשאים להסתמך עליה, כיום, מה גם שטענתם זו של הנתבעים מהווה שינוי חזית, שכן הם לא הזכירו את נ/30 בכתב הגנתם ולא הסתמכו עליה כלל. נהפוך הוא - הנתבעים התייחסו לתכנית שעל פיה ניתן ההיתר ובה אושר גובה קיר של 161.5 מ' וטענו, את אשר טענו גם במהלך הדיון, כי על גובה זה, יש להוסיף את גדר אבן הלקט, טענה שנדחתה על ידי, כאמור לעיל.

62. נווה התומר ומינסקי טוענים, עוד, שאמציה ועו"ד אהרונסון ביקרו בחלקה, פעמים רבות במהלך הבניה ולא העירו דבר, לא לגבי הדרך ולא לגבי הקיר, למרות שיציקת הקיר נעשתה בשלבים ראשונים של הבניה.

אין בכך ולא כלום. התובעים לא היו חייבים לבדוק את גובה הקיר שנבנה ע"י נווה התומר, במהלך הבניה ואין ללמוד מכך שלא עשו כן, ויתור על זכויותיהם.

כן טוענים נווה התומר ומינסקי, שבמקום לפנות אליהם מיד כאשר הבחינו בכך שגובה הקיר חורג מההיתר, פעלו התובעים "מאחורי גבם" במשך תקופה ארוכה. כך, למשל, הם שלחו מכתב לוועדה עוד ביום 7.8.1997 (נספח יט' לתצהיר עו"ד מינסקי) ולמרות הטענות החריפות המופיעות בו, לא שלחו עותק ממנו לנווה התומר או למינסקי. גם בטענה זו לא מצאתי כל ממש, במיוחד לאור כך שמינסקי שלח מכתב תגובה למכתב הנ"ל, כבר ביום 21.8.1997 (נספח כ' לתצהירו של מינסקי).

63. לפיכך, אני קובעת שהקיר נבנה בחריגה מהיתר הבניה, באופן שהוספו לגובהו בין 1.20 מ' ל- 1.40 מ'.

נזקי הגבהת הקיר –

64. התובעים טוענים שהקיר מצל על מגרשם ושעקב גובהו, משקיפים דיירי היחידה המזרחית, ישירות על בתי התובעים.

השמאי מנדלסון העריך נזק זה בשיעור של 10% משווי מגרש התובעים, היינו – בסך של 75,000 $, נכון ליום 1.1.09, שהם, בשערוך להיום – 570,987 ₪.

בחוות דעתו הביא מנדלסון בחשבון, כי גובה הקיר הוא בין 3.20 מ' ל- 3.40 מ', במקום כ- 1.60 מ'. בעדותו הסביר מנדלסון שהוא מדד את גובה הקיר מפני הקרקע, כפי שהיו בעת המדידה (בחודש יולי 2005).

השמאי בירנבאום, מטעם הנתבעים לא מדד את גובה הקיר, אולם טען, כי להגבהת הקיר במטר מעל התכנית שאושרה, אין משמעות, לאור הפרשי הגבהים בין המגרשים ולאור גובהו של הקיר שאושר, כך שממילא, גם לו נבנה הקיר בגובה שאושר, היחידה המזרחית היתה צופה מלמעלה אל מגרש התובעים. לטענתו, לא ניתן לכמת את הנזק הנגרם בגין הגבהת הקיר. בחקירתו טען, כי דווקא בשל כך שהקיר גבוה יותר, החשיפה נמוכה יותר ולענין חסימת אור ושמש ותחושת אסתטית, השיב, שגם אם יש פגיעה, שוויה הנזק הינו אפסי - 100 דולר ! (עמ' 367-368 לפרו').

65. בביקורי במקום נוכחתי לראות שהקיר אכן גבוה ביותר ויוצר תחושה לא נוחה במגרש התובעים. אמנם, הפרשי הגבהים חייבו בניית קיר, אולם הבדל בין קיר בגובה של כ- 1.61 לבין קיר בגובה של כ- שלושה מטרים, הינו משמעותי.

עם זאת, הערכתו של מנדלסון מופרזת ואיננה משקפת, לא את הפרש הגבהים שהיה קיים ממילא, גם אם הקיר היה נבנה על פי ההיתר ואת העובדה שבכל מקרה היחידה המזרחית צופה, מלמעלה, אל מגרש התובעים ולא את העובדה שברי היה שחזיתות הבתים שייבנו על מגרש התובעים, ייפנו לכיוון השני – אל הנוף (כפי שבסופו של דבר גם נבנו בפועל).

66. לאור האמור לעיל, סבורתני שיש להעמיד את הפגיעה בגין הגבהת הקיר על 5% משווי המגרש (על פי חישובו של מנדלסון), היינו – על סך של 285,494 ₪, נכון להיום.


רוחב דרך הגישה -

67. רוחב דרך הגישה, ברוב אורכה, הינו תקין ורק במקום אחד, סמוך למגרש התובעים, הדרך צרה יותר ורוחבה שם הינו כ- 3.10 מ' בלבד, כפי שהסכים גם בירנבאום בעדותו (עמ' 421 לפרו').

הנתבעים טוענים שאין בכך כדי לפגוע בגישת התובעים למגרשם ומקבלת אני טענה זו.

לא השתכנעתי שקיים קושי בכניסת כלי רכב למגרשם של התובעים, או שיש צורך בתמרון מיוחד לשם כך. אם יש בהצרת דרך הגישה משום הפרעה כלשהיא בתמרון, הרי הפרעה זו יכולה להיגרם רק בכניסה לחנייה של דיירי היחידה המזרחית ולא בכניסה למגרשם של התובעים. גם לא שוכנעתי שבשל כך (בשל התימרונים לכניסה לחניה במגרש ב'), ייגרם מטרד סביבתי, של פיח, עשן ורעש, כנטען ע"י התובעים.

התמונות שהומצאו (בהסכמה), ע"י הנתבעים, ביום 20.5.09, לאחר סיום שמיעת הראיות (נ/39) תומכות במסקנתי זו.

לפיכך ובהעדר הוכחה כי נגרם נזק, אין מקום לפסוק לתובעים פיצוי כלשהו בגין הצרת דרך הגישה.

הגבהת הקיר הצפוני והזזת החניה –

68. הנתבעים אינם מכחישים שהחניה המזרחית (הקרובה למגרש התובעים), הוזזה לכיוון מגרש התובעים, אולם, לטענתם, נעשה הדבר על מנת ליצור שיפוע מתון יותר בין מגרש ב' למגרש ג' וליצירת גישה נוחה יותר, הן לחניה המזרחית והן למגרש התובעים.

התובעים טוענים שחריגה זו גורמת לפיח, עשן ורעש של כלי רכב במגרשם ומנדלסון העריך נזק זה בשיעור של 2% משווי הנכס, היינו – ב- 15,000 $, נכון ליום 1.1.09, שהם, נכון להיום, סך של 114,197 ₪.

אינני מקבלת טענה זו. מדובר בסטיה שאינה גדולה ואין כל תשתית לטענה לפיה מביאה הסטיה לתוצאות האמורות בחוות דעתו של מנדלסון, מה גם שבשל מבנה השטח והעובדה שבמגרשם של התובעים גובלת יחידת בניה אחת בלבד (היחידה המזרחית), מגיעים למקום כלי רכב מעטים ביותר.

לפיכך, אין מקום לפסוק לתובעים פיצוי כלשהו בגין כך.

אחריות הוועדה לחריגות הבניה של נווה התומר :

69. הגב' ארליך אישרה שככל שהיא מבינה, אכן מדובר בשינויים מהותיים (עמ' 270 לפרו' ישיבת יום 1.1.08) וכן אישרה שהוועדה איננה נוקטת כל פעולה באשר לאי ההתאמה של הבניה להיתר. גם ברדוגו לא יכול היה להסביר מדוע הוועדה לא פעלה בנוגע לחריגות הבניה ואפשרה אכלוס היחידה המזרחית ללא אישור תכנית שינויים וללא תעודת גמר, המהווה ראיה לקיום תנאי ההיתר, כמתחייב מסעיף 21 לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970 (עמ' 450-452 לפרו').

מפרוטוקול ביקור וועדת המשנה במקום, מחודש נובמבר 1998 (נ/31), עולה, שלעובדה שהיחידה המזרחית היתה מאוכלסת, אותה עת, היה משקל ב"מסקנת" הוועדה, לפיה אין בבניית היחידה המזרחית בסטיה מההיתר (כפי שמצאה הוועדה), כדי לפגוע בתכנון העתידי של מגרש התובעים.

70. מקבלת אני את טענת התובעים, לפיה לא היתה הוועדה מוסמכת או רשאית להוציא טופס 4 מותלה, במיוחד כאשר המבנה נבנה בשינויים מהותיים מהיתר הבניה. סבורה אני שאכן הוועדה התרשלה כאשר, למרות חריגות הבניה, לא הורתה להרוס את הקיר ונתנה בידי נווה התומר טופס 4 "מותלה", אשר אפשר לה לחבר את יחידת הדיור המזרחית, הגובלת במגרש התובעים, לחשמל, למים ולטלפון ולאכלס אותה.

לאור כך שמדובר באי התאמה מהותית (בעיקר בגובה הקיר), היה על הוועדה להימנע מליתן טופס 4 מותלה. קרוב לוודאי שאילו היתה הוועדה עומדת על התאמת הבניה להיתר והיתה נמנעת ממתן טופס 4 מותלה, אשר אפשר חיבור היחידה המזרחית למים וחשמל, לא היתה יחידה זו מאוכלסת ונווה התומר היתה מבצעת (בלית ברירה), את ההתאמה הנדרשת.

אמנם, הוועדה הוציאה צו הפסקה מינהלי לעבודות ולאחר מכן ניתן גם צו הפסקה שיפוטי (שבוטל בהמשך) והיא אף הגישה כתב אישום, לפיו הורשעו נווה התומר, ויקמן ורחל, בעבירה על חוקי התכנון והבניה, בכך שבנו את היחידה המזרחית בחריגה מההיתר (ת/6), כולל חריגה בגובה קיר התמך ואמנם, במסגרת גזר הדין לא ניתן צו הריסה, אולם יש לציין שבשלב זה היחידה המזרחית כבר היתה מאוכלסת, כך שסביר שגורם זה הובא בחשבון השיקולים (כפי שהובא בחשבון שיקולי הוועדה בביקורה במקום, בחודש נובמבר 1998).

71. מתן טופס 4 מותלה, בנסיבות כאלה, מהווה חריגה מהותית מחובותיה של הוועדה, עד שגם שיקולי מדיניות משפטית מחייבים הטלת אחריות נזיקית על הוועדה בגין כך. לפיכך, ככל שחריגות הבניה גרמו לתובעים נזק, על הוועדה לפצותם בגין כך.

אחריותו האישית של עו"ד מינסקי -

72. נווה התומר הינה חברה פרטית ואין חולק שמינסקי היה "הרוח החיה" בה והאורגן, באמצעותו היא ביצעה את פעולותיה.

מינסקי אינו אחראי בשל היותו עוה"ד של נווה התומר, או בשל היותו שלוחה (כנטען בסיכומים), אלא בשל היותו האורגן שלה, וזרועה הארוכה - האורגן אשר באמצעותו פעלה נווה התומר ואשר באמצעותו ביצעה את הבניה במגרש ב' ואת חריגות הבניה ביחידה המזרחית.

כן אחראי מינסקי, באחריות ישירה, נזיקית, בשל רשלנות והפרת חובה חקוקה, שגרמו לתובעים נזק. לענין זה, ראה גם סעיף 75 להלן.

אחריותם של ויקמן ורחל

73. ויקמן ורחל אינם אחראים בשל חתימתם כערבים לקיום כל התחייבויות נווה התומר על פי הסכם המכר, שכן על פי כתב הערבות הם אחראים: "כלפי המוכר, לכל חיובי הקונה על פי הסכם זה". המוכר הוא אהרון (אשר אינו צד לתביעה) ואילו הסכם השיתוף אשר צורף להסכם המכר, הינו הסכם השיתוף הראשון. בעצם העובדה שהסכם השיתוף צורף להסכם המכר אין כדי להרחיב את ערבותם של ויקמן ושל רחל, לכשלים בביצוע הבניה ע"י נווה התומר, מה גם שעל פי נוסח הערבות, היא ניתנה (כאמור), "למוכר", היינו – לאהרון ולא לתובעים.

אולם, ויקמן ורחל אחראים כלפי התובעים, בנזיקין, מכח הפרת חובה חקוקה, בשל אחריותם לבניה בסטיה מההיתר, בגינה הורשעו (ביחד עם נווה התומר), בתיק הפלילי. מדובר בפסק דין פלילי, המהווה ראיה במשפט אזרחי (סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971). ממצאיו חלוטים כנגד נווה התומר, ויקמן ורחל והם תואמים (בהבדלים קלים) לממצאי מדידותיו של מנדלסון, המקובלים עליי, להבדיל ממסקנותיו, המקובלות עליי רק בחלקן, כפי שיפורט להלן.

74. כאשר חברה קבלנית מתרשלת בבניה ומוכרת דירות פגומות, יכול שתוטל אחריות אישית על מנהלה, אלא אם יוכיח המנהל שהוא עשה כל הנדרש, כדי למנוע את הליקויים. ראו, למשל, ע"א (מחוזי חיפה) 1812/03 - כהן מנשה נ' טופ פנורמה בעמ ואח'. (לא פורסם, , ניתן ביום 16.1.05) והפסיקה הנזכרת שם.

בנסיבות מקרה זה רואה הייתי מקום להרים את מסך ההתאגדות, לפחות בכל הנוגע למינסקי. התוצאה היא, שמינסקי וגם ויקמן ורחל, אחראים בנזיקין כלפי התובעים, מינסקי – בעוולת רשלנות ובהפרת חובה חקוקה ואילו ויקמן ורחל מכח הפרת חובה חקוקה והרשעתם בתיק הפלילי.

פסה"ד אליו הפנתה באת כוחם של נווה התומר ומינסקי (רע"א 3031/09 קט קול בע"נ נ' עמי בן-יעקב (לא פורסם, , ניתן ביום 2.8.09), אינו לענייננו, שכן, שם היה מדובר בחוב כספי של החברה ובנסיבות שונות בתכלית מענייננו.

הנזק :

75. כלל נזקם של התובעים מוערך על ידם בלא פחות מאשר סכום כולל של 1,988,064 ₪ (!), נכון להיום, על פי הפירוט כדלקמן –

עלבון צורב ועוגמת נפש "של 12 שנים", בגינם יש, לשיטתם, לפסוק להם פיצויים בסך כולל של 450,000 ₪ - 300,000 ₪ כפיצויים עונשיים ובנוסף, סך של 150,000 ₪ כפיצויים בגין עגמת נפש.

לטענתם, אילו היו מקבלים היתר בניה בתחילת אפריל 1997, סביר להניח שהם היו בונים שלושה קוטג'ים כבר אז והיו משלימים את הבניה עד 1.1.09. לטענתם, לא היו להם קשיים לממן בניה, למרות מכתבם אל הוועדה מיום 17.1.05, בו הם ביקשו מהוועדה להאריך את תוקף ההחלטה בדבר היתר בניה, בשל קשיי מימון.

על פי בירנבאום, עלות בניה של 3 קוטג'ים (לפי 650$ למ"ר X 404 מ"ר בניה), הינה 262,000 $. לטענת התובעים כוונתם היתה להשכיר את הקוטג'ים, עד שיגיעו לגיל פנסיה, שאז התכוונו לעבור לגור בהם ולפיכך, הנזק שנגרם להם הוא אבדן דמי שכירות.

על פי בירנבאום, יש לחשב ריבית בשיעור 4% על כספי הבניה, שהיו נותרים בחשבונם של התובעים ולכן הפסדם הוא ההפרש בין דמי השכירות לסכום הריבית, שהוא 65,000 $. בחישוב לפי שער דולר נכון ליום 1.11.02 (התביעה הוגשה ביום 13.11.02) ובשערוך להיום, מגיע נזקם של התובעים, לטענתם, לסך של 444,839 ₪.

נזק נוסף לו טוענים התובעים, הוא השארת "המשולש" בקצה המגרש, לצורך הפקעה עתידית. לטענתם, לו גילו להם הוועדה ומינסקי את כוונת ההפקעה, היה מופחת 1/3 מכל מגרש בעוד שכיום הם נאלצו להפחית את כל השטח ממגרשם בלבד.

בירנבאום העריך את הנזק שנגרם לתובעים בגין כך (ואשר טרם התגבש, שכן ההפקעה טרם בוצעה), בסך 23,157 ₪, נכון ליום 1.1.99, המגיע, בשערוך להיום, לסך של 42,481 ₪.

76. משקבעתי כי אין לחייב את הנתבעים או את הוועדה ב"עיכוב" הבניה במגרש התובעים או בצורך להשאיר "משולש" בקצה מגרש התובעים אין צורך שאדון בחווה"ד שהוגשו בנוגע לנזקים הנטענים, אולם מוצאת אני מקום לומר שהנזקים שנתבעו ע"י התובעים הינם מופרזים ביותר וכי גם לו הייתי מוצאת שחלה על הנתבעים או על הוועדה חובה לפצותם, שיעור הפיצוי, שהיה מקום לפסוק, היה נמוך, משמעותית, מהנטען.

הוצאות –

77. התובעים טוענים שיש לחייב את הנתבעים בהוצאות בגין תשלום מס רכוש על קרקע לא בנויה. התובעים מאשרים ששומת המס הופחתה בשל השגה שהגישו אולם, לטענתם, הם נשאו בסכום של 28,000 ₪, בערכים של שנת 1999, המגיע היום, לסך של 51,363 ₪.

כן טוענים התובעים להוצאות משפט בהן נשאו לצורך טיפול בהליכים המשפטיים שנדרשו, כדי שיינתן להם היתר בניה, כולל תשלום לבאי כוחם שיצגו אותם בעניינים אלה, לרבות הגשת השגות.

התובעים מעריכים את הפסד שעות העבודה שנגרם להם, ב- 100 שעות לפחות. לטענתם, עלות שעת עבודה של אמציה היא 100 $ + מע"מ ועלות שעת עבודה של עו"ד אהרונסון היא 250 $ + מע"מ ובנוסף, נדרש אמציה לתכנן, פעמיים מיותרות, את הבתים שנבנו על מגרש התובעים, פעם אחת – בשל הדרישה למרתף חניה, שבוטלה ופעם שניה – בשל הצורך להשאיר את "המשולש" להפקעה עתידית.

התובעים מעריכים את הוצאותיהם הנ"ל בסך כולל של 200,000 ₪.

78. לאור קביעותיי בשאלת החבות אין מקום לפסוק לתובעים הוצאות אלו, אשר ממילא (למעט שיעור מס הרכוש), לא הוכחו כדבעי.

התביעה שכנגד :

הוצאות פיתוח החלקה -

79. בתביעה שכנגד טוענת נווה התומר, שעל פי הסכם השיתוף השני התחייבו התובעים לשאת בעלויות הפיתוח של החלקה והתשתיות המשותפות, שבוצעו ע"י נווה התומר. נווה התומר פירטה בתביעתה ובסיכומיה, פרט היטב, את העבודות שביצעה, לטענתה ואת עלותן, המסתכמת בסך כולל של 21,563 ₪ + מע"מ (סכום המגיע, נכון ליום הגשת התביעה שכנגד, לסך של 33,484 ₪ + מע"מ). כבר בחודשים יוני ואוגוסט 1997 שלחה נווה התומר מכתבים אל התובעים, בהם דרשה תשלום ההוצאות, אולם היא לא נענתה וההוצאות לא שולמו. לטענתה, עד היום מתחמקים התובעים ממתן תשובה, מדוע אין הם משלמים הוצאות אלה.



נווה התומר טוענת, שהיא לא נדרשה למסמכים בדבר כל הוצאה והוצאה, מאחר שהתובעים הוליכו אותה שולל, בהציגם מצגים לפיהם נווה התומר תבנה גם את היחידות במגרש התובעים.

80. התובעים אינם חולקים על כך, שעל פי הסכם השיתוף השני, ביצעה נווה התומר עבודות פיתוח בחלקה וכי על התובעים היה לשאת בחלק מהן, אולם הם טוענים שאין לחייבם בהוצאות להן טוענת נווה התומר, משום שהתביעה שהוגשה בחוסר תום לב, כשש שנים לאחר שנווה התומר ביצעה את עבודות הפיתוח ומשום שהיא הוגשה בחוסר תום לב .

עוד טוענים התובעים, שנווה התומר לא התיעצה עימם בטרם ביצעה את העבודות ובטרם הוציאה את ההוצאות, המוכחשות על ידם וכי נווה התומר לא צירפה קבלות או אסמכתאות כלשהן להוצאות הנטענות.

כן נטען, שאותן עבודות פיתוח, בגינן תובעת נווה התומר הוצאות, בוצעו באופן רשלני. בענין זה מצביעים הנתבעים שכנגד על תמונות ת/14 ומפנים לעדותו של ויקמן בעמ' 552-553 לפרו'. אומר מיד שבהעדר חוו"ד מומחה אין כל מקום לקבל טענה זו.

81. כאמור, דרישות לתשלום עבור העבודות נשלחו אל התובעים עוד בשנת 1997, סמוך לאחר שהעבודות נעשו. התובעים לא הגיבו לדרישות ולא טענו שהעבודות לא בוצעו או שהעלות הנטענת ע"י נווה התומר אינה נכונה.

מהתייחסותו של אמציה לענין זה, בעדותו (עמ' 170-175 לפרו'), עולה, שלמעשה, אין התובעים מתכחשים לכך שבוצעו ע"י נווה התומר עבודות פיתוח משותפות, אשר, על פי הסכם השיתוף השני התובעים מחוייבים להשתתף בעלותן, אלא שלטענתם, אין הם משלמים את ההוצאות, מאחר שהם רואים את נווה התומר אחראית לנזקים שנגרמו להם.

82. אכן, דרך כלל על צד להוכיח נזקו ובמקרה דנן נווה התומר לא המציאה מסמכים כלשהם, לתמיכה בפירוט העבודות ועלויותיהן. אולם, בנסיבות המיוחדות אשר בפניי, סבורתני שהכף נוטה, בענין זה, לזכות נווה התומר וכי יש לחייב את התובעים בתשלום ההוצאות הנדרשות על ידה.


לאור הרשימה המפורטת של העבודות ועלויותיהן, הייתי מצפה שהתובעים יתייחסו לרשימה, באופן ספציפי, יאמרו אם כתובות בה עבודות שלא בוצעו וכן על אילו מהעלויות המפורטות הם חולקים. משלא עשו כן (לא כאשר קיבלו את המכתבים ולא במסגרת ההליך דכאן),

למרות שלא היתה כל מניעה שיבדקו את הרשימה ויגיבו לכל פריט הכתוב בה, אין לי אלא להסיק מכך שלמעשה, אין הם חולקים על הרשימה.

אינני מקבלת את טענתם, לפיה התנהלותה של נווה התומר, כפי שהובאה במסגרת התביעה העיקרית, מהווה נימוק שלא לחייבם בהוצאות אלה.

ככל שהתנהלותם של הנתבעים גרמה לתובעים נזק, יש לחייב את הנתבעים לשלם נזק זה. אולם, פטור התובעים מלשלם את אשר חייבים הם לנתבעים, בנוסף לחיוב הנתבעים לשלם את הנזק שגרמו לתובעים, יהווה כפל תשלום.

עיכוב בהשלמת הבניה ובמתן טופס 4 -

83. עוד טוענת נווה התומר, כי בשל מעשי התובעים עוכבה השלמת בנייתן של שתי היחידות במגרש ב' ובגין כך על התובעים לפצות את נווה התומר בסכום שהועמד על ידי נווה התומר על סך של 120,000 ₪.

התובעים אינם חולקים על כך שהם פעלו לשם עיכוב מתן טופס 4 לנווה התומר (עדותו של עו"ד אהרונסון בעמ' 195 לפרו') אולם הם מסבירים זאת בכך שנווה התומר בנתה בחריגה מההיתר ובמיוחד – בגובה קיר התמך.

84. אין כל מקום לחייב את התובעים בפיצוי נווה התומר בשל כך. משגילו התובעים שנווה תומר בנתה בחריגה מהיתר הבניה וכי יש בחריגה זו כדי לגרום להם נזק, רשאים היו להגיש התנגדויות ולפעול, בכל דרך חוקית, על מנת לעצור את הבניה ולהתנגד למתן טופס 4 לבניה, כפי שעשו ולא ניתן לראות בפעולותיהם משום חוסר תום לב.

85. גם בטענת נווה התומר, כי התובעים לא מילאו התחייבותם לשיפוץ בית ריבניקר לא מצאתי כל ממש. לא הוכח כל קשר סיבתי בין שיפוץ בית ריבניקר ובין העובדה שנווה התומר לא קיבלה טופס 4 סופי ליחידה המזרחית שבנתה במגרש ב' ולא הוכח שענין בית ריבניקר גרם לנווה התומר נזק כלשהו. טענות נווה התומר ומינסקי בסיכומיהם נטענו, בענין זה, בעלמא ואני דוחה אותן.


86. בפי נווה התומר גם טענות רבות נגד התנהלות הוועדה וטיפולה בבקשות השונות שהוגשו על ידה, לרבות בגין חילוט ערבותה של נווה התומר ע"י הוועדה, אולם התובעים אינם אחראים להתנהלות זו של הוועדה (מבלי שישתמע מכך שהיה פסול כלשהו בהתנהלות הועדה מול נווה

התומר, ענין שלא נדון על ידי ואינני קובעת לגביו ממצאים כלשהם). אינני רואה מקום להידרש לפרטי הטענות ואני דוחה אותן על הסף.

מכל מקום - טענת נווה התומר ומינסקי, בתביעה שכנגד, לפיה נגרמו להם נזקים בשל עיכובים באישור הבניה וכן בשל עיכוב במתן טופס 4, מוטב היה שלא היתה נטענת, מפי מי שבנו בחריגה מהיתר הבניה.

מעבר לצריך אומר, כי, ממילא, נווה התומר לא הוכיחה קשר סיבתי בין מועד מתן ההיתרים, או טיפול בבקשתה לשינויים ובין מועד סיום הבניה, מה גם שהיא אכלסה את היחידות על פי טופס 4 מותלה שניתן לה (ושלא היה צריך להינתן, כפי שקבעתי לעיל).

סיכום :

87. אני מקבלת, חלקית, את התביעה העיקרית, באופן שאני מחייבת את כל הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים פיצוי בגין הגבהת קיר התמך, בסך של 285,494 ₪, נכון להיום.

הסכום ישולם בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

88. אני מקבלת, חלקית, את התביעה שכנגד באופן שאני מחייבת את הנתבעים שכנגד, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת שכנגד סך של 33,484 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום 3.9.03 ועד היום.

סכום זה ישולם כנגד חשבונית מס/קבלה, בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

89. אני דוחה את ההודעה שהוגשה נגד הוועדה.

הוצאות משפט :

90. הצדדים ניהלו התביעות בתיק זה באופן מכביד ביותר, תוך התנצחויות רבות ביניהם, במהלך חקירות העדים ותוך הכפשות הדדיות. לצערי, כך נהגו גם בסיכומיהם, המשתרעים, שלא לצורך, על עמודים רבים ובהם אף חילקו הצדדים זה לזה "מחמאות", שמוטב היה להימנע מהן.

בשל התנהלותם זו, אשר לא רק שמקומה לא יכירנה באולם בימ"ש, אלא אף גזלה זמן שיפוטי יקר, שקלתי אם לחייב את שני הצדדים בהוצאות לאוצר המדינה, אולם החלטתי, בסופו של דבר, להימנע מכך.

עם זאת, לאור ההתנהלות האמורה לעיל ואף לאור התוצאה הסופית של תיק זה, סבורתני שראוי שהצדדים יישאו, כל אחד, בהוצאותיו. לפיכך, אינני עושה צו להוצאות



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הריסת תקרה

  2. הוצאת צו הריסה

  3. צו הריסה מנהלי

  4. צו הריסה וגם קנס

  5. הריסת בריכת שחיה

  6. אי ביצוע צו הריסה

  7. צו הריסה קיר בטון

  8. עורך דין צו הריסה

  9. אי קיום צווי הריסה

  10. איך מבטלים צו הריסה

  11. צו הריסה מבנה נייד

  12. פגם בצו הריסה מנהלי

  13. צו הריסה גן אירועים

  14. איך מעכבים צו הריסה

  15. צו הריסה מטרד ליחיד

  16. הריסת קברים מוסלמים

  17. צו הריסה מבנה מסוכן

  18. ביטול רכיב של צו ההריסה

  19. צו הריסה למרות זיכוי

  20. ערר על אישור הריסת בית

  21. קניית דירה עם צו הריסה

  22. בקשה להריסת סוכות ומכולות

  23. צו הריסה למסעדה בחוף הים

  24. הפרת צווי הריסה שיפוטיים

  25. ביצוע צו הריסה לפני הפקעה

  26. בקשה לביטול צו הריסה מנהלי

  27. עיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי

  28. צו הריסה מבנה בנמל תל אביב

  29. ביטול צו הריסה מנהלי של דלת

  30. צו הריסה למבנה על גג בניין

  31. בקשה לעיכוב צו הריסה מינהלי

  32. הוצאת צו הריסה ע''י ראש העיר

  33. בקשה להריסה ובניה מחדש של גלריה

  34. צו הריסה - סמכות לפנות סחורה

  35. בקשה להריסה חלקית של בניין קיים

  36. צו הריסה מינהלי שהוצא שלא כדין

  37. סמכות בית המשפט לבטל צו הריסה

  38. דחיית בקשה לצו הריסה ללא הרשעה

  39. איחור בביצוע צו הריסה ללא הרשעה

  40. למי יש זכות לבקש ביטול צו הריסה

  41. הריסה והקמת מקלטים חדשים במקרקעין

  42. הארכת מועד ביצוע צו הריסה מינהלי

  43. הפרת חובת ההתייעצות לפני צו הריסה

  44. אחריות ועדה מקומית לביצוע צו הריסה

  45. עתירה לבג"ץ נגד הריסת מבנה שבנה העותר

  46. צו הריסה מינהלי מניעת עובדה מוגמרת

  47. סמכות בית משפט השלום ליתן צו הריסה

  48. בקשה להורות כי פג תוקף של צו הריסה

  49. קבלת היתר בניה בדיעבד לאחר צו הריסה

  50. ביטול צו הריסה מנהלי בהעדר התייעצות

  51. הכשרת בניה ללא היתר - עיכוב צו הריסה

  52. דחיית מועד צו הריסה עקב היתר בניה קרוב

  53. תביעה לסילוק יד מן המקרקעין והריסת מבנים

  54. ביטול צו הריסה בטענה שהמבנה משמש כמחסן

  55. בקשה להיתר בנייה להריסת דירה בקומה הראשונה

  56. ערעור על דחיית בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה

  57. היתר בנייה לביצוע עבודות הריסה, חפירה, ודיפון

  58. ביטול צו הריסה עקב סיכון לחלק אחר של הבניין

  59. צו הריסה בניה ללא היתר בעיר העתיקה בירושלים

  60. ביטול צו הריסה - בית משפט לעניינים מקומיים

  61. האם אפשר לעכב צו הריסה שנקבע בהסכמה דיונית ?

  62. תביעה להחזר הוצאות לצורך ביצוע צו הריסה מינהלי

  63. צו הריסה מנהלי: טענה כי נפלה טעות בזיהוי המבנה

  64. עיכוב צו הריסה בטענה שפועלים "במרץ" לקבלת היתר

  65. ביצוע צו הריסה על ידי משרד הפנים או ועדה מחוזית

  66. נזקים לבית של שכן (צד ג') במהלך הריסת בתי מחבלים

  67. ערעור על החלטה לעכב ביצוע צו הריסת בניה לא חוקית

  68. התנגדות לבקשה להריסת בית קיים ובניית בית מגורים חדש

  69. ערעור על צו הריסה של גן אירועים שנבנה על קרקע חקלאית

  70. הריסת מבנה קיים ובניית בית חדש בתנאי שלא יבוצע שינוי בממ"ד

  71. חתימת יו"ר הועדה המחוזית לתו"ב מחוז הדרום על צווי הריסה מנהליים

  72. טען כי לא הוכח שהמבנה לא נהרס, כלומר, שלא הוכחה הפרת צו ההריסה

  73. יש להגיש בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה בתוך 30 ימים מיום שנודע למבקש על הצו

  74. חובת ההיוועצות של יו"ר הוועדה המקומית עם ראש הרשות המקומית טרם חתימה על צו הריסה מנהלי

  75. בקשה להיתר בניה להריסת מבנה קיים ולהקמת מבנה חדש הכולל מרתף, קומה מסחרית, חמש קומות מגורים

  76. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון