קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות נושא משרה בתאגיד על העסקת עובד זר: השופט עמירם רבינוביץ 1. בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט יוסף יוספי; פ 1083/05 ) הרשיע את המערערים בעבירות של העסקה שלא כדין של עובדים זרים, בניגוד להוראות חוק עובדים זרים, התשנ"א - 1991 (להלן: חוק עובדים זרים). על המערערת 1 (להלן: החברה) העוסקת בביצוע עבודות בנייה הוטל בגין ההרשעה קנס כספי בסך 140,000 ש"ח, בעוד שעל המערער 2 (להלן: המערער), ששימש מנהל החברה והיה בעל המניות העיקרי בה, הוטל קנס כספי של 91,000 ש"ח. בית הדין האזורי קבע כי את הקנסות יוכלו המערערים לשלם ב - 20 תשלומים, וכי יהיה עליהם לחתום על התחייבות כספית להימנע מביצוע העבירות בהן הורשעו לתקופה של שלוש שנים. 2. ביסוד הרשעתם של המערערים עמדו האירועים הבאים: ביום 9.12.2004 בשעה 10:30 נערכה ביקורת של מפקחים מטעם המשיבה (להלן : המדינה) במגרש 142 בקיבוץ גת. באותה עת ביצעה החברה עבודות בנייה בקיבוץ. במהלך הביקורת נמצאו שלושה עובדים זרים שהועסקו בעבודת טפסנות במקום, אשר לא היו במועד הרלוונטי אזרחי ישראל או תושביה ולא היו רשאים לעבוד אצל החברה. ביום 6.1.2005 ביקרו פעם נוספת מפקחי המדינה בקיבוץ גת. באותו ביקור נמצאו ארבעה עובדים זרים, אשר לא היו במועד הרלוונטי אזרחי ישראל או תושביה ולא היו רשאים לעבוד אצל החברה. 3. בגין שורת אירועים זו הוגשו כתבי אישום נגד החברה, המערער ומר אלכסנדר רחלין, אשר שימש באותה העת מנהל העבודה מטעם החברה בקיבוץ. לפי האמור בכתב האישום הואשמה החברה בעבירות לפי סעיפים 2(א)(1) ו- 2(א)(2) לחוק עובדים זרים. המערער ומר רחלין הואשמו בעבירות לפי סעיפים 5, 2(א)(1) ו - 2(א)(2) לחוק עובדים זרים. יובהר, כי עובר להגשת כתב האישום שלחה המדינה לחברה בלבד הודעה בדבר הטלת קנס מנהלי בגין ביצוע העבירות המיוחסות לה. החברה באמצעות המערער, ביקשה להישפט בגין עבירות אלה. בעקבות בקשת החברה הוחלט על הגשת כתב אישום נגדה, לו צורפו, כאמור, המערער ומר רחלין. 4. במועד ההקראה כפרו המערערים במרבית עובדות כתב האישום, וטענו כי הם אינם מכירים את העובדים המפורטים באישומים שבכתב האישום. לאחר מכן טענו המערערים, כי יש לבטל את כתב האישום שהוגש נגד המערער בנימוק של הגנה מן הצדק. לפי טיעון המערערים, המדינה שלחה את ההודעה בדבר הטלת קנס מנהלי לחברה בלבד, אך למערער לא ניתנה האפשרות לבחור בנתיב המנהלי. נסיבות אלה, לטענת המערערים, מקימות למערער את הזכות ל"הגנה מן הצדק". 5. בפסק דינו החליט בית הדין האזורי לזכות את מר אלכסנדר רחלין מביצוע העבירות המיוחסות לו ולהרשיע את המערערים. בית הדין האזורי קבע בהתבסס על חומר הראיות והעדויות ששמע, כי העובדים הזרים שנמצאו בשתי הביקורות שערכו מפקחי המדינה הועסקו על ידי החברה ללא קבלת היתר מתאים להעסקתם מהרשויות המוסמכות. בהכרעת הדין ציין בית הדין האזורי את מהימנותם של עדי התביעה ופסק כי העדויות שנשמעו מטעם התביעה משתלבות זו בזו ותומכות האחת בשנייה. יוטעם, כי במהלך הדיון בבית הדין האזורי לא היה חולק כי העובדים הזרים שהועסקו על ידי החברה במועדים הרלוונטיים נשאו אישורי עבודה המאפשרים העסקתם בישראל אצל מעסיקים אחרים, ואולם, כאמור, לא נתקבל היתר להעסקתם אצל החברה. 6. בהתייחסו לשאלת אחריותו של המערער קבע בית הדין האזורי כי אין לקבל את ניסיונותיו של האחרון להרחיק עצמו מהאישומים, וכי מהודעתו של מר רחלין עולה בכל הנוגע לאישום הראשון (העסקת העובדים הזרים ביום 9.12.2004) ידע המערער בזמן אמת את העובדות המבססות את האישום והמערער לא הצליח להפריך את האמור בהודעה זו. בית הדין האזורי עמד על כך שהמערער הוא שהעביר למר רחלין את הכסף הנדרש לצורך תשלום משכורותיהם של העובדים. ביחס לאישום השני (העסקת עובדים זרים ביום 6.1.2005) קבע בית הדין האזורי, כי הודעתו של המערער ממנה עולה, כי מר רחלין הוא שהעסיק את העובדים על דעת עצמו וללא כל מעורבות מטעמו, אינה עולה בקנה אחד עם עדותו של מר רחלין ועדויות אחרות. 7. בית הדין האזורי דחה גם את הטענה, כי יש לזכות את המערער בשל קיומה של "הגנה מן הצדק". בית הדין האזורי קבע, כי על פי ההלכה הפסוקה, קו הגנה זה מתקבל רק במקרים חריגים, וכי במקרה הנוכחי לא הונחה כל תשתית עובדתית ממנה יש להסיק, כי הרשעת המערער תביא לפגיעה מהותית בעקרונות הצדק וההגינות. בית הדין האזורי הוסיף וקבע, כי המערער כמנהלה של החברה ידע, כי הוטל על החברה קנס מנהלי, והוא זה שהגיש מטעמה את הבקשה להישפט, ואולם רק לאחר הגשת כתב האישום נגד החברה הועלתה לראשונה טענה מטעמו, כי לא ניתנה לו האפשרות לבחור בנתיב המנהלי. משהורשעו החברה והמערער נגזרו עליהם הקנסות, כאמור בסעיף 1 לעיל. 8. כנגד הכרעת הדין וגזר הדין סב הערעור שלפנינו, במסגרתו טען המערער כי לא היה לדחות את טענתו ל"הגנה מן הצדק". בהקשר זה שב המערער על טענותיו כפי שהושמעו בבית הדין האזורי ולפיהן לא ניתנה לו האפשרות לבחור בנתיב המנהלי תחת ההליך הפלילי. המערער הדגיש כי בניגוד לאמור בסעיף 15 לחוק העבירות המינהליות, תשמ"ו - 1985 (להלן : חוק העבירות המנהליות) לא ניתן על ידי המדינה כל נימוק להגשת כתב האישום נגדו. לטענת המערער, משהתקבלה אצל החברה ההודעה בדבר הטלת קנס מינהלי, רשאי היה לצפות כי לא יוגש נגדו כתב אישום. 9. הן החברה והן המערער טענו עוד, כי לא היה מקום להרשיעם לפי סעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים שעניינו העסקת עובד ששהייתו בישראל אסורה מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב - 1952 (להלן : חוק הכניסה), שכן במקרים נשוא האישום ניתן לעובדים אישור לעבוד בישראל, אבל אצל מעסיק אחר שאינו החברה. 10. המערערים הוסיפו וטענו כנגד הממצאים העובדתיים אליהם הגיע בית הדין האזורי, תוך שהם מדגישים, כי נתגלו סתירות בעדותו של מר עמי קבילו, וכי לא הוכח, כי המערער פעל מתוך מחשבה פלילית. 11. המדינה ביקשה לדחות את הערעור, הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין, תוך תמיכה בקביעותיו של בית הדין האזורי ובמסקנותיו. בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין נדחתה על ידי מותב בית דין זה ביום 29.3.2009(ב"ש 26/09). דיון והכרעה נדון אחת לאחת בטיעוני המערערים. נקדים אחרית דבר לראשיתו ונציין, כי מצאנו לבטל את הרשעתם של המערערים בעבירה לפי סעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים וכן לבטל את הרשעתו של המערער בסעיף 2(א)(2) ו - 5 לגבי האישום השני. וכפועל יוצא מהזיכוי החלטנו להפחית במידת מה את הקנס שהוטל על המערערים. הגנה מן הצדק 12. טרם תינתן הכרעתנו בסוגיה זו נפרט בקצרה את המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לפסיקת הדין. המערערים הורשעו, כאמור, בעבירה על סעיפים 2(א)(1) ו - 2(א)(2) לחוק עובדים זרים שזו לשונם : " א) מעביד שעשה אחד מאלה - (1) העביד עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה לישראל והתקנות לפיו; (2) העביד עובד זר בניגוד להוראות סעיף 1יג; דינו - כפל הקנס כאמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 וקנס נוסף פי ארבעה מהקנס הקבוע בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לעובד, לכל יום שבו נמשכת העבירה, ואם נעברה העבירה לגבי עובד זר שהועסק במסגרת עסקו או משלח ידו של המעביד - דינו מאסר שנה או קנס פי ארבעה מהקנס האמור בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וקנס נוסף פי ארבעה מהקנס הקבוע בסעיף 61(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, לעובד, לכל יום שבו נמשכת העבירה". 13. המערער הורשע גם בעבירה לפי סעיף 5 לחוק עובדים זרים שעניינו אחריות נושא משרה, וזה לשונו: "(א) נושא משרה חייב לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת עבירות כאמור בסעיפים 2 עד 4 בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו; המפר את חובתו כאמור, דינו - קנס כקבוע בסעיף 61(א)(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977; לענין סעיף זה, "נושא משרה" - מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, ופקיד שחובתו מטעם התאגיד היא לפעול לקיום חובות התאגיד לפי הסעיפים האמורים. (ב) נעברה עבירה לפי סעיפים 2 עד 4 בידי התאגיד, חזקה היא שנושא משרה הפר חובתו האמורה בסעיף זה, אלא אם כן הוכיח שנהג בלא מחשבה פלילית ובלא רשלנות ושעשה כל שאפשר כדי למנוע את העבירה". 14. חוק עובדים זרים הוא אחד מהחוקים המנויים בתוספת הראשונה לחוק עבירות מינהליות. הימצאותו של חוק זה בתוספת לחוק העבירות המינהליות מאפשרת להפוך הפרת חלק מהוראותיו לעבירות מנהליות עליהן חל חוק עבירות מינהליות, זאת, כל עוד מצויה הוראה זו מפורשות בתקנות שהתקין השר מכוח סעיף 1(א) לחוק עבירות מינהליות. התקנות הרלוונטיות לענייננו הן תקנות העבירות המינהליות (קנס מינהלי - עובדים זרים), תשנ"ב - 1992 (להלן : התקנות). 15. סעיף 1 לתקנות קובע כי : "עבירה על הוראה מהוראות סעיפים 2 עד 4 ו-6(ה) לחוק עובדים זרים, תשנ"א-1991 (להלן - החוק), היא עבירה מינהלית". 16. עיננו הרואות, לפי לשונה המפורשת של תקנה 1 לתקנות, עבירה לפי סעיף 5 לחוק עובדים זרים - הוא הסעיף בו הואשם המערער- אינה עבירה מינהלית. משכך, טענתו של המערער לפיה היה על מדינה לאפשר לו לבחור בנתיב המינהלי דינה להידחות על הסף. לא ניתן לאפשר לאדם לבחור בנתיב המנהלי, כאשר העבירה המיוחסת לו איננה עבירה מנהלית. בנסיבות אלה, גם לא חל סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות שעניינו "סמכות תובע" עליו נסמך המערער בטיעוניו. 17. המערער טען כי עבירה על סעיף 5 לחוק עובדים זרים אינה עבירה העומדת בפני עצמה, וכי לצורך ההרשעה בסעיף זה נדרשת כתנאי הרשעה בסעיף 2 לחוק עובדים זרים, המהווה לפי התקנות עבירה מינהלית. לכן, היתה מוטלת על המדינה החובה לשלוח לו הודעה בדבר הטלת קנס מינהלי בגין העבירה על סעיף 5 לחוק עובדים זרים. אנו סבורים כי יש לדחות טענה זו. אכן, סעיף 5 לחוק עובדים זרים, כפי שצוטט לעיל מפנה להוראות סעיף 2 לחוק עובדים זרים, ואולם ההרשעה בסעיף 2 לחוק עובדים זרים אינה תנאי לתחולת הסעיף. לפי לשון הסעיף, הרשעה בסעיף 2 לחוק עובדים זרים יוצרת חזקה הניתנת לסתירה, לפיה הפר נושא משרה את חובתו לפקח ולעשות כל שאפשר למניעתה, אך כאמור, הרשעה זו אינה תנאי לתחולת סעיף 5 והעבירה לפי סעיף זה היא עבירה העומדת בפני עצמה. החובה המוטלת על נושא משרה למנוע את ביצוע העבירות על פי סעיפים 2 - 4 לחוק עובדים זרים קיימת גם אם העבירות עצמן טרם בוצעו וכדי למנוע את ביצוען. יתכן שאפשרות זו נדירה, אך תיאורטית היא קיימת. אם בכל זאת בוצעו העבירות קיימת החזקה שבסעיף 5(ב) לחוק עובדים זרים. מכל מקום העבירה על פי סעיף 5 למרות הזיקה שלה לעבירות על פי סעיפים 2 - 4 יש לה קיום עצמאי ונפרד. משכך, כאמור, לא ניתן היה לשלוח למערער הודעת קנס בכל הנוגע לסעיף 5 לחוק עובדים זרים. 18. כפועל יוצא מדחיית טענותיו של המערער בדבר חובתה של המדינה לאפשר לו לבחור בהליך המינהלי נדחית גם טענתו של המערער ל"הגנה מן הצדק" הנסמכת על הטענה, כי זכויותיו נפגעו באופן מהותי בשל כך, שלא ניתנה לו האפשרות לבחור בנתיב המנהלי. נציין בהקשר זה, כי בעת שנחקר המערער בקשר לעבירות בהן הואשמו החברה והוא, נשאל המערער שאלות המתייחסות גם לאחריותו האישית. נוסיף, כי נתנו דעתנו לטענת המערער, לפיה לא הוזהר בעת חקירתו, ואולם מצאנו לדחות טענה זו, שכן מעיון בהודעותיו של המערער עולה כי האחרון הוזהר עובר לחתימתו באלה המילים : "אני [שם החוקר - ע.ר.] גביתי עדות מהנ"ל והודעתי לו כי אני איש המחלקה לאכיפה של משרד העבודה שעומד לחקור אותו בנושא העסקת פלשתינאים בניגוד לחוק. הודעתי לו כי אין הוא חייב לומר דבר אלא אם כן רצונו בכך, כל שיאמר ירשם על ידי ועשוי לשמש כהוכחה נגדו. הקראתי ללוריה גנדי את תוכן האזהרה ולאחר שהבין את תוכנה בא על החתום". בהמשך, מופיעה חתימתו של המערער על שתי ההודעות. בנסיבות אלה, כאמור, יש לדחות את הטענה כי המערער לא הוזהר עובר לחקירותיו. 19. גם את הטענה, לפיה משנשלחה לחברה ההודעה בדבר הטלת הקנס המנהלי רשאי היה לצפות כי לא יוגש נגדו כתב אישום יש לדחות. כאמור, המדינה לא יכלה לשלוח למערער הודעה בדבר הטלת קנס מינהלי מן הטעם שעבירה על סעיף 5 לחוק עבירות מינהליות אינה עבירה מינהלית. לא מצאנו פגם בשיקול דעתה של התביעה, עת החליטה בעקבות הודעת החברה על בקשתה להישפט, להגיש כתב אישום גם נגד המערער בשל עבירה על סעיף 5 לחוק עובדים זרים. המסקנה המתבקשת היא אם כן, כי בדין דחה בית הדין האזורי את טענת ה"הגנה מן הצדק" שהעלה המערער. הרשעת המערער בעבירה לפי סעיף 5 לחוק עובדים זרים 20. המערער טען, כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה לפי סעיף 5 לחוק עובדים זרים, מן הטעם שפעל ללא מחשבה פלילית. אין חולק, כי לצורך הרשעה לפי סעיף 5 לחוק עובדים זרים על המדינה להוכיח, כי נושא המשרה הפר חובה ישירה ועצמאית "לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת עבירות... בידי התאגיד או בידי עובד מעובדיו". במסגרת חובת הפיקוח, נקבעה חזקה הניתנת לסתירה, ולפיה אם נעברה העבירה על ידי התאגיד, יראו את "נושא המשרה" כמי שהפר את חובתו הראשונית, "אלא אם כן הוכיח כי נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן כדי למלא את חובתו". 21. במקרה הנוכחי, בכל הנוגע לאישום הראשון - העסקת עובדים זרים ביום 9.12.2004 - עולה מכלל חומר הראיות, לרבות הודעתו של המערער מיום 16.1.2005 בפני חוקרי האגף לאכיפת חוקי עבודה, כי המערער ידע כי העובדים המועסקים על ידי החברה אינם נושאים היתר מתאים. גם אם נצא מנקודת מוצא, כי המערער לא ידע כי בחברה מועסקים עובדים זרים שלא כדין, ניתן לכל הפחות לקבוע, כי המערער לא עשה את כל שניתן לעשות כדי למלא את חובתו לפקח ולעשות כל שאפשר למניעת עבירות. הטעמים להכרעתנו יובאו להלן. 22. בהודעתו מיום 16.1.2005 אמר המערער דברים אלה: "אני לא מכיר את הפועלים האלו. אני רוצה לציין שאני לא מגיע לאתר הזה ויש לי שם מנהל עבודה בשם אלכס. אלכס סיפר לי על הביקורת שלכם ואני הבנתי מאלכס שהעובדים הם בדואים מהדרום ולכן הסכמתי להעסיקם. כשהתברר שהם פלסטינים עם אישורים לעבוד בחקלאות אלכס הלך למנהל ולשכת התעסוקה וטיפל בהעברתם על שמנו...אני הייתי נותן לאלכס כל סוף שבוע כסף מזומן והוא שילם לעובדים אלו את שכרם". גם אם נקבל את טענתו של המערער, לפיה נודע לו על הנתונים המפורטים בהודעתו רק לאחר עריכת הביקורת, העובדה שבזמן אמת שילם לעובדים אלה את שכרם, מבלי שוידא שלעובדים אלה יש היתר העסקה אצל החברה, מעידה כי המערער לא עשה כל הניתן למלא חובתו לפקח ולעשות למניעת העבירות. 23. יפים לענייננו דברים שנפסקו על ידי בית דין זה בנוגע לפרשנותו של סעיף 4 לחוק עובדים זרים שנוסחו במועד הרלוונטי היה זה : "נעברה עבירה לפי סעיף 2 [העבדה שלא כדין] בידי קבלן כח אדם, יואשם בעבירה כאמור גם מי שהעסיק בפועל את העובד הזר, אלא אם כן הוכיח שהעבירה נעברה שלא בידיעתו ושנקט את כל האמצעים הסבירים למניעתה". בדומה לסעיף 5 לחוק עובדים זרים הטיל סעיף 4 לחוק חובה על המשתמש בפועל לנקוט בכל האמצעים הסבירים למניעת עבירה של העסקה שלא כדין על ידי קבלן כח אדם. בקשר לסעיף זה נפסקו על ידי בית דין זה הדברים הבאים : "יש לפרש סעיף זה לפי התכלית החקיקתית שלו, שחבוי בה העיקרון, שאין לפטור מחבות את המשתמש על ידי גלגולה על אחר, במקום שמצפים מן המשתמש לדעת את העובדות ולפעול לכשרות ההעסקה...הווה אומר על המשתמש מוטלת החובה לדעת, האם העסקת העובדים היא כשרה או שמא היא בלתי חוקית. אין המשתמש יכול לעצום עיניים ולסמוך באופן עיוור על קבלן כח האדם בעניין זה, אלא עליו בטרם ההעסקה של העובדים הזרים לדרוש לחקור ולבקש הוכחות לכשרות ההעסקה ולמילוי כל תנאי ההעסקה בהתאם לחוק העסקת עובדים זרים. אין המשתמש יכול לרחוץ בניקיון כפיו, ולחסות בהסכם עם קבלן כח אדם, אלא עליו לוודא בטרם העסקת העובדים שהקבלן אכן פועל כדין" (ע"פ 1005/04 מדינת ישראל - עולם יפה מעץ בע"מ ואח', לא פורסם, , ניתן ביום 19.6.2005). בענייננו, נושא המשרה אינו יכול לעצום עיניים ולסמוך באופן עיוור על עובדיו - בכירים ככל שיהיו - ועליו לוודא, כי העסקתם של עובדים בתאגיד אינה עומדת בניגוד להוראות החוק. במקרה הנוכחי, מהודעתו של המערער עולה, כי לא וידא עובר להעסקתם של העובדים, כי הם רשאים להיות מועסקים על ידו, למרות שלפי הוראות סעיף 5 לחוק עובדים זרים מוטלת עליו החובה לפעול למניעת העסקה שלא כדין, ובכך התמלאו דרישות הסעיף. 24. יוטעם, כי בהודעתו של מר רחלין העיד האחרון, כי המערער ידע ידיעה פוזיטיבית בזמן אמת, כי העובדים המועסקים על ידי החברה לא נושאים היתר כדין. תימוכין לדברים אלה ניתן למצוא בדברי המערער עצמו שנאמרו בחקירה הנגדית, ולפיהם במהלך הביקורת שנערכה ביום 9.12.2004 התקשרו אליו פקחי המדינה, והוא מסר להם כי "אלכס נמצא ויש פועלים עם רשיונות לא על שמנו, ואלכס נסע ללשכת התעסוקה כדי לרשום אותם על שמנו" (עמוד 53 לפרוטוקול בית הדין האזורי). מנתונים אלה עולה, כי המערער ידע גם ידע בזמן אמת, כי העובדים שהועסקו ביום 9.12.2004 לא נשאו היתר מתאים. 25. לא נעלם מעיננו, כי בחקירתם בבית הדין האזורי טענו המערער ומר רחלין, כי העובדים לא הועסקו על ידם עובר למועד בו נערכה הביקורת, וגם במועד בו נערכה הביקורת לא עבדו העובדים אלא המתינו להסדרת אשרת העבודה על ידי מר רחלין. בית הדין האזורי לא נתן אמון בגרסאות אלה ששונות לחלוטין מגרסת המערער ומר רחלין, כפי שמצאו את ביטוין בהודעתם, ואיננו רואים כל נימוק המצדיק את התערבותנו בהתרשמות הערכאה הדיונית בנושא זה. יצוין, כי גרסה זו עומדת אף בניגוד לעדותו של מר אילן אוחיון, המפקח מטעם המדינה, שערך את הביקורת ביום 9.12.2004, ואשר אותה מצא בית הדין האזורי מהימנה. 26. לאור האמור, אנו סבורים, כי בכל הנוגע לאישום הראשון היה מקום להרשיע את המערער. 27. שונים הם פני הדברים בכל הנוגע לאישום השני. מר רחלין פירט בהודעתו מיום 6.1.2005 את השתלשלות העניינים בקשר לאישום זה כדלקמן : "היום בבוקר נגשתי לצומת מול המשטרה בקרית גת שם עומדים פלשתינאים שמחפשים עבודה ולקחתי משם עם הרכב שלי את הארבעה האלה [הכוונה לעובדים הזרים שנמצאו בביקורת - ע.ר.] שנמצאים לידינו. עשיתי זאת בגלל לחץ עבודה ועל דעת עצמי בלי להגיד כלום לבעל החברה גנדי לוריא. אני בסוף היום מתכוון לשלם להם את כספם ואחר כך אני לוקח מגנדי לוריא את הכסף". כשנשאל מר רחלין "מה לדעתך יגיד לוריא על כך שלקחת פועלים על דעת עצמך ומשלם את שכרם ישירות הוא גיבה אותך בעבר ונתן לך אישור לעשות מעשים כאלה?" השיב מר רחלין : "אני חושב שהוא יגיב לא טוב ואם הוא יקבל קנס אז אני ישלם [כך במקור - ע.ר.] אותו". 28. המערער אישר בהודעתו מיום 29.3.2005 את עיקרי העובדות בזו הלשון : "לא ידוע לי על כך, לא הייתי צריך עובדים שלא רשומים על שמי, מנהל העבודה שעובד אצלי אלכסנדר רחלין הביא אותם על דעת עצמו". בהמשך מסר המערער את הדברים הבאים : "אחרי שאני שמעתי על זה ביקשתי ממנו הסבר על מה שהוא עשה אז הוא אמר לי שפועלים שלנו לא הגיעו אז בגלל הלחץ בעבודה הוא לקח 4 אחרים שעמדו בצומת ואני אמרתי לו שאם עוד פעם הוא עושה את זה אני מפטר אותו מעבודה". 29. מהאמור לעיל עולה, כי מר רחלין על דעת עצמו החל להעסיק ביום בו נערכה הביקורת ארבעה עובדים זרים, זאת מבלי שהמערער ידע על כך. לאור הנתון לפיו החלו העובדים להיות מועסקים ביום הביקורת עצמו לא יכול היה המערער לנקוט באמצעים כלשהם למניעת ביצוע העבירה, ולפיכך סבורים אנו כי יש לזכותו מאישום זה. בית הדין האזורי מצא כי עדות המערער לגבי האישום השני אינה משתלבת עם יתר העדויות. כפי שצויין לעיל, אנו סבורים כי לגבי האישום השני משתלבת עדות המערער עם עדותו של מר רחלין. שאר העדויות שנשמעו בבית הדין האזורי לא נגעו לאחריותו האישית של המערער לפי סעיף 5 לחוק עובדים זרים אלא לשאלה, האם התקיים היסוד העובדתי בעבירות בהן הואשמו המערערים לפי סעיף 2 לחוק עובדים זרים. הרשעה לפי סעיף 2(א)(1) 30. בית הדין האזורי הרשיע את המערערים בעבירה לפי סעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים, שעניינו העבדת עובד זר שאינו רשאי לעבוד בישראל מכח חוק הכניסה והתקנות לפיו. במהלך הדיון בערעור הסכימה המדינה, כי יש לבטל ההרשעה לפי סעיף זה, זאת מאחר שלעובדים נשוא האישום היו היתרי עבודה בישראל על שם מעסיקים אחרים. בהסכמת הצדדים, אנו מבטלים את האישום בסעיפים אלה. סיכומם של דברים 31. אנו מבטלים הרשעתם של המערערים בעבירה לפי סעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים ומבטלים את הרשעתו של המערער בעבירה לפי סעיפים 2(א)(2) ו - 5 לחוק עובדים זרים לגבי האישום השני. לאמור, אנו מרשיעים את החברה לגבי שני האישומים בעבירה על פי סעיף 2(א)(2) לחוק עובדים זרים ואת המערער בעבירה על סעיף 2(א)(2) ו - סעיף 5 לגבי האישום הראשון. גזר הדין 32. כפועל יוצא מביטול חלק מהאישומים, ובהתחשב בכלל נסיבות העניין, לרבות שיעור הקנס המקסימלי ונסיבותיהם האישיות של המערער ושל החברה אנו מפחיתים את הקנס הכספי שהוטל עליהם כלהלן : הקנס הכספי בסך 140,000 ש"ח שהושת על החברה מופחת בזאת, ויועמד על סך 100,000 ש"ח בלבד. הקנס ישולם בתשלומים כפי שנקבע בפסיקתו של בית הדין האזורי. הקנס הכספי בסך 91,000 ש"ח שהוטל על המערער, מופחת ואנו מעמידים אותו על סך 30,000 ש"ח בלבד, שישולם בתשלומים כמפורט בפסק דינו של בית הדין האזורי. החובה לחתום על התחייבות הכספית להימנע מביצוע העבירות בהן הורשעו לתקופה של שלוש שנים נותרת בעינה. סוף דבר 33. הערעור על ההרשעה מתקבל בחלקו ומבטלים את הרשעתם של המערערים בעבירה לפי סעיף 2(א)(1) לחוק עובדים זרים, וכן מבטלים את הרשעתו של המערער בעבירה לפי סעיפים 2(א)(2) ו - 5 לחוק עובדים זרים לגבי האישום השני. הערעור על גזר הדין מתקבל בחלקו באופן שסכומי הקנס שהושתו על החברה - ג.לוריה בע"מ - ועל המערער - גנאדי לוריה - מופחתים בשיעורם, כפי הקבוע בסעיף 31 לעיל. רשות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום. דיני חברותהעסקת עובדים זריםמשרהאחריות נושא משרה בתאגידעובדים זרים