אי גילוי מצב רפואי בשאלון חברת ביטוח

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי גילוי מצב רפואי בשאלון חברת ביטוח: לפני תביעה שהוגשה על ידי הגברת אסתר ישראל (להלן:"התובעת"), אלמנת המנוח ישראל גרשון ז"ל (להלן: "המנוח"), אשר הייתה מבוטחת יחד עם המנוח בפוליסת ביטוח חיים מספר 4258971-01, מיום 01.03.2001 (להלן: "הפוליסה"), שהונפקה על ידי מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת"). על פי תנאי הפוליסה, ובהתאם להתחייבויות הנתבעת, זכאית התובעת לתגמולי ביטוח בסך כולל של 1,042,034 ₪ במקרה של מות המנוח. תגמולי הביטוח מורכבים מסך של 749,223 ₪, המהווה את יתרת המשכנתא בבנק, וכן מיתרת כספים בסך של 292,811 ₪ שעל הנתבעת לשלם לידי התובעת. התשתית העובדתית הרלבנטית: בשנת 2001 ביקש המנוח לרכוש פוליסה שהנפיקה הנתבעת, בהצעת הביטוח, עליה חתום מר ג'קי בראון כסוכן הביטוח (להלן:"הסוכן"), ביקש המנוח להיות מבוטח אצל הנתבעת בביטוח חיים מסוג "ציון לחיים הון" עד לגיל 70, כאשר במותו ביקש כי רעייתו- הגב' אסתר ישראל (להלן:"התובעת") תהא המוטבת. המנוח מינה בכתב את הסוכן כשלוחו כאשר חתם על כתב מינוי הסוכן. המנוח חתם על הצהרת בריאות ומילא שאלון הנוגע למחלת הסוכרת ממנה הוא סבל. לאחר מכן, התבקש למלא שאלון נוסף הנוגע למצבו הרפואי. במענה לשאלות שהוצגו בפניו ענה התובע בשלילה על כל השאלות באשר למצבו הרפואי, למעט על השאלה האם הוא סובל, או האם סבל בעבר מסוכרת. המנוח הצהיר כי הוא חולה במחלת הסוכרת, וציין כי הוא סובל ממנה במשך שנתיים ומטופל בגינה בתרופה בשם גלובן, במינון של 2.5 מ"ג. לאור הצהרת המנוח על מחלת הסוכרת, בהתאם לתשובותיו בהצהרת הבריאות ובשאלון הסוכרת המיוחד שנשלח אליו ובשל תשובתו כי הוא סובל ממחלת הסוכרת; קיבלה הנתבעת את המנוח לביטוח, בתוספת פרמיה של 75% לביטוח הבסיסי, בכפוף למילוי "שאלון סוכרת", ודחתה את קבלתו לתכנית ביטוח המכסה אובדן כושר עבודה. המנוח ענה על "שאלון הסוכרת" (להלן:"שאלון הסוכרת") ביום 8.5.01, במסגרתו הצהיר כי אובחנה אצלו סכרת לפני כ- 3 שנים ב- 1999. כאשר בתחילת גילוי המחלה הוא לא היה מטופל באינסולין ולא היה בדיאטה. עוד הצהיר כי הוא מקבל ½ כדור גלובן, לפי הצורך (מפעם בשבוע ועד פעם בחודש). המנוח ציין כי ערכי הסוכר בדמו בשנה האחרונה לפני תצהיר השאלון, היו 128 לפי בדיקת שעון אחרונה, ערכי הכולסטרול והטריגליצרידים רגילים. כמוכן הצהיר כי אינו סובל מפגיעה בעיניים, חלבון בשתן, פצעים ברגליים וירידה בתחושה. בהתאם לבקשתו של המנוח בהצעת הביטוח, ובהתאם להצהרת הבריאות ולשאלון, הנפיקה הנתבעת ביום 1.3.01 פוליסה לביטוח חיים מסוג "ציון לחיים- הון לעצמאים" ע"ש המנוח שמספרה 4258971 (להלן:"הפוליסה"). הפוליסה כללה כיסוי למקרה מוות במסגרת נספח מס' 30- "מגן 1", ע"ס 300,000 ₪ (נכון למדד 9267 נק'), כאשר תאריך תום הביטוח נקבע לחודש 3/04 (קרי: בהגיעו של המבוטח לגיל 65). לבקשת הסוכן מיום 29.5.01, ביטלה הנתבעת את סעיף 4 א' לנספח 30 בפוליסה- הקובע כי הביטוח יתבטל בהגיע המבוטח לגיל 65, והפיקה ביום 27.6.01 דף פרטי ביטוח מעודכן, על פיו תום הביטוח יהא בחודש 3/2009 (הווה אומר: בהגיע המבוטח לגיל 70). במהלך חודש דצמבר 2003 רכשו המנוח והתובעת נכס מחברת מבני תעשיה בע"מ (להלן - "הנכס"). לצורך מימון רכישת הנכס, פנו התובעת והמנוח לבנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן - "הבנק"), לצורך קבלת הלוואה בסך של 747,900 ₪ (להלן - "ההלוואה"). בהתאם לתנאי ההלוואה, נדרשו המנוח והתובעת לבטח עצמם בביטוח חיים להבטחת כספי ההלוואה, בין אם על דרך ביטוח במסגרת פוליסה קיימת, ובין אם על דרך הקמת פוליסה נוספת באמצעות הבנק. המנוח והתובעת החליטו להרחיב את הפוליסה על דרך הוספת התובעת כמבוטחת נוספת, כמו גם הרחבת הכיסוי הכספי למנוח ולתובעת. לאחר שעבר המנוח בדיקה רפואית אצל רופא מטעם הנתבעת, חתם המנוח על כתב ויתור על סודיות רפואית, ולאחר שהתקבלו תוצאות בדיקת המעבדה, הורחבה הפוליסה. במסגרת מכתב מהמבוטח לנתבעת מיום 22.2.04, בו ביקש המבוטח לחזור בו מבקשתו הקודמת לבטל את נספח "מגן 1", הצהיר המבוטח כי לא חל כל שינוי לרעה במצב בריאותו. ביום 19.4.04 ביקש המנוח, בין היתר, להגדיל את סכום הביטוח ב- 700,000 ₪, להאריך את הביטוח עד לגיל 75, לצרף את רעייתו (התובעת) לפוליסה כמבוטחת, ולשעבד את הביטוח בסכום ההגדלה לטובת "בנק לאומי למשכנתאות" (להלן:"הבנק"). הנתבעת שלחה את המבוטח לבדיקות רפואיות במכון "אמריקן מדיקל סנטר". בנוסף לכך התבקש המנוח לענות על שאלון רפואי (להלן:"השאלון השני"), עליו ענה בסמוך ליום 29.4.04, ובו הצהיר כי אינו סובל מאף מחלה המצוינת בשאלון- לרבות מחלת הסוכרת. הנתבעת הסכימה להגדיל את סכום הביטוח, אולם קבעה תוספת רפואית בשיעור של 50% לביטוח החיים בנספח "מגן 1", וזאת בשל מחלת הסוכרת שהייתה כבר ידועה לה. ביום 27.05.04 הוציאה הנתבעת לבנק מכתב שיעבוד הפוליסה לטובתו (להלן: "מכתב השעבוד"). במכתב השעבוד התחייבה הנתבעת כלפי הבנק כי במקרה פטירה של המבוטח, תעביר לידיהם את סכום ההלוואה. סכום הביטוח אשר צוין במכתב השעבוד היה 750,000 ₪, כאשר בתנאי הפוליסה נקבע כי הסך הראשוני, עד לגובה סכום הביטוח אשר צויין לעיל, יועבר לבנק לכיסוי ההלוואה, ואילו יתרת הכספים ע"פ הפוליסה יועברו לתובעת. ביום 05.07.04 חתמו המנוח והתובעת על מסמכי ההלוואה. ביום 30.12.2004 במהלך אירוע משפחתי לקה המנוח באירוע מוחי, בעקבותיו נפטר ביום 03.01.2005. ביום 11.1.05 הודיע הסוכן לנתבעת על פטירתו של המבוטח, וביקש מהנתבעת לשלם את תגמולי הביטוח. ביום 19.5.05 הודיעה הנתבעת למשפחת המנוח, באמצעות הסוכן, כי היא דוחה את הדרישה לתשלום תגמולי הביטוח (להלן: "מכתב הדחיה"). במכתב הדחיה נכתב: "הננו מצטערים על פטירתו של מר ישראל גרשון ז"ל. מבדיקת החומר הרפואי הנמצא ברשותנו עולה כי בעת עריכת הפוליסה לביטוח חיים מס' 425897101 ע"ש הנדון, לא נמסר לנו כל המידע הרפואי הנוגע למצבו בעת עריכת הפוליסה (3/01) ולא כל שכן בעת הבקשה להגדלת סכום הביטוח בחודש מאי 2004". המנוח סבל מהמחלות המפורטות להלן: א. אוסטאואבטיטיס בכתף ימין וברך משנת 1987. ב. סוכרת והיפרליפידמיה משנת 1991. ג. טריגמינלנוירלוגיה משנת 1986. ד. יתר לחץ דם משנת 2001. ה. צינתור כלילי ואוסטאופורוזיס. מידע זה לו היה ברשותנו בעת עריכת הפוליסה הנ"ל או בעת ביצוע הגדלת סכום הביטוח, היה בו כדי לדחות קבלת המבוטח לביטוח. לאור האמור לעיל אנו דוחים התביעה לתשלום סכום הביטוח" ביום 16.8.05 הגישה התובעת, רעייתו של המנוח והמוטבת בפוליסה, את כתב התביעה לבית המשפט, בו מבקשת התובעת כי הנתבעת תפרע את יתרת ההלוואה שלקחו המנוח והתובעת מהבנק, וכן כי הנתבעת תשלם לתובעת את תגמולי הביטוח מכוח הפוליסה בגין מקרה המוות של המנוח. טענות הצדדים על פי כתבי הטענות טענות התובעת החלטתם זו של המנוח והתובעת, להרחיב את הפוליסה נבעה, בין השאר, גם משכנוע של סוכן הביטוח שטיפל בפוליסה. הפוליסה הורחבה על דרך של הוספת הנספח, רק לאחר שהמנוח עבר בדיקה רפואית אצל רופא מטעם הנתבעת, חתימה על כתב וס"ר ולאחר שהתקבלו תוצאות בדיקת המעבדה. בעת הקמת הפוליסה ביום 1.3.2001 ובעת רכישת ההרחבות, נבדק המנוח ע"י רופא מטעם הנתבעת, חתם על הצהרות בריאות מתאימות, תוך מענה לשאלות אשר הוצגו לו ע"י הנתבעת והרופא מטעמה, כמו גם חתימה על טופס וס"ר לטובת חברת הביטוח - והכל על מנת שתוכל הנתבעת לשקול את שיקוליה הרלוונטים, לפני צירוף המנוח לפוליסה ו/או להרחבות אשר רכש המנוח. בשלב ההצטרפות לפוליסה ובשלב ההרחבה עבר המנוח חיתום רפואי. לנתבעת עמדו כל הכלים האפשריים והיא אף עשתה בהם שימוש על מנת לבדוק האם להקים למנוח את הפוליסה ולהרחיבה. בסופו של יום החלטת הנתבעת היתה לצרף את המנוח להסדר הביטוחי. התובעת טענה כי הנתבעת מנועה מלהעלות נימוקים נוספים, לסירובה לשלם תגמולי ביטוח, מעבר לנימוקים המנויים במכתב הדחייה. התובעת סבורה שהנימוקים לדחיית הדרישה לתשלום הם מקוממים ונגועים בחוסר תום לב, מה שמזכה את התובעת בקבלת ריבית מיוחדת, בהתאם לסעיף 28 (א) לחוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981. לאור התחייבויות הנתבעת בהתאם לתנאי הפוליסה והנספח, חייבת היא לתובעת תגמולי ביטוח בסך כולל של 1,042,034 ₪ על פי הפירוט כדלקמן: על הנתבעת לשאת בסך המהווה את יתרת המשכנתא בבנק, המהווה נכון ליום הגשת כתב התביעה בקירוב סך של 749,223 ₪. את יתרת הכספים, בסך של 292,811 ₪, על הנתבעת לשלם לידי התובעת. טיעוני הנתבעת הנתבעת טענה כי בהתאם להצעת הביטוח והצהרת הבריאות, אותן מילא המנוח ביום 20.3.01, הופקה למנוח ביום 6.4.01, פוליסת ביטוח חיים שמספרה: 4258971-01 (להלן "הפוליסה") אשר כללה כיסוי ביטוחי מסוג מגן 1 (נספח 30) ע"ס 300,000 ₪ אצל הנתבעת, והכל בכפוף לתנאי הפוליסה. סה"כ סכום הביטוח בגין קרות מקרה הביטוח, מות המבוטח, הינו 300,000 ₪. בהתאם להצעת ביטוח והצהרת בריאות אותה מילאה התובעת והמנוח, ביום 19.4.04 ביקשו: ראשית, להוסיף את התובעת כמבוטחת בפוליסה, ושנית, להגדיל את סכום הביטוח בסך של 700,000 ₪. בשלב מאוחר יותר, ביקשו התובעת והמנוח לתקן ולהגדיל את סכום הביטוח בסך של 750,000 ₪, באופן שסכום הביטוח בפוליסה יעמוד על סך כולל של 1,000,000 ₪. לצורך הגדלת סכום הביטוח, התבקשו התובעת והמנוח למלא הצהרת בריאות ולהיבדק ע"י רופא. בהתאם להצעת הביטוח הנ"ל, הופקה ביום 31.5.04 לתובעת ולמנוח הפוליסה עם סכום הביטוח המעודכן, כאשר סכום הביטוח של המנוח עמד ביום הפקת הפוליסה על סך כולל של 1,042,034.84 ₪, בהתאם לבקשתו המפורשת, ובהתאם לרשימה המצורפת כנספח ב' לכתב התביעה. נספח 30, שהינו נספח המקנה כיסוי ביטוחי למות המבוטח, אשר היה בפוליסה המקורית שונה בשמו בלבד לנספח 154, בשל מיזוג חברת ציון חברה לביטוח בע"מ בהראל חברה לביטוח בע"מ. הנתבעת טענה כי לא מוטלת עליה כל חובה לבדוק את תיקו הרפואי של המבקש להצטרף לביטוח וכי על המבקש להצטרף לביטוח החובה לגלות את כל המידע הקשור למצבו הרפואי, על אחת כמה וכמה כאשר ביחס לשאלות הספציפיות אשר נשאל. מקום בו המנוח הפר את חובת הגילוי המוטלת עליו, אין לו אלא להלין על עצמו. העובדה כי הנתבעת בדקה את המנוח והתובעת מעידה על העובדה כי עשתה כל שיכלה בכדי לברר מצבו הרפואי של המנוח ופעלה בתום לב ויותר מכפי שכל חברת ביטוח סבירה אחרת הייתה נוהגת בנסיבות המקרה, מאידך המנוח בחר בעת ההצטרפות להפר את חובת הגילוי המוטלת עליו. עם קבלת הודעתו של הבנק על קרות מקרה הביטוח שארע למנוח החלה הנתבעת לברר חבותה על פי הפוליסה נשוא כתב התביעה וזאת במהירות וביעילות. עוד הוסיפה הנתבעת וטענה כי, לתדהמתה, נתברר לה שהמנוח הפר את חובת הגילוי המוגברת החלה עליו בשלב זה של כריתת חוזה הביטוח, והעלים מהנתבעת, בכוונת מרמה, פרטים מהותיים בדבר מצבו הרפואי עובר למועד חתימתו על הצעות הביטוח נשוא התביעה, לרבות העובדה כי עבר צנתור לב כלילי וכן סבל מיתר לחץ דם, כאבים בחזה בעלי אופי תעוקתי, ואף הועלה חשד לקיומו של נזק לשריר הלב והכל טרם ההצטרפות. עובדות אלה חשובות דיין בכדי שהמנוח היה צריך מיוזמתו, ועל אחת כמה וכמה כאשר נשאל, להצהיר עליהן. לו הייתה הנתבעת מודעת למצבו הרפואי לאשורו של המנוח, עובר למועד כריתת חוזה הביטוח (ביחס לשתי ההצעות), לא הייתה מתקשרת כלל עם המנוח בחוזה הביטוח וזאת כפי שכל חברת ביטוח סבירה אחרת הייתה נוהגת. לפיכך עשתה הנתבעת שימוש בזכותה על פי חוק חוזה הביטוח, תשמ"א - 1981 וביטלה הפוליסה נשוא התביעה, וזאת כפי שהייתה עושה לו היתה מודעת למצבו הרפואי של המנוח לאשורו עובר להצטרפותו לביטוח. הנתבעת טענה כי אין לראות באמור במכתב הדחייה עליו נסמכת התובעת כגדר המחלוקת בתביעה ולמנוע מהנתבעת לעלות טענות נוספות, שכן, בשלב הדחייה די היה בהסתרת מידע זה בכדי לדחות תביעת התובעת על הסף. אליבא דנתבעת הלכה ידועה הינה כי בתי המשפט אינם סוגרים דלתם בפני בירור האמת בשל טענות פרוצדורליות גרידא. באשר לדרישה לחייבה בריבית מיוחדת טענה הנתבעת כי פעלה בתום לב, ובהתאם להוראות חוק חוזה ביטוח והפוליסה, וכפי שכל חברת ביטוח סבירה אחרת הייתה נוהגת בנסיבות המקרה, ואף יותר מכך. היות והמדובר במחלוקת אמיתית, ולאור נסיבות המקרה, לא מתקיימים התנאים להפעלת סעיף 28(א) לחוק חוזה ביטוח, ואין מקום לחייבה בריבית עונשית. הנתבעת הכחישה את סכומי הביטוח המצוינים בכתב התביעה. סכום הביטוח הינו לערך מיליון ₪, וכי סכומי הביטוח הינם בהתאם לתנאים ולפרמטרים הקבועים בפוליסת הביטוח. דיון והכרעה במהלך ישיבות ההוכחות נשמעו מטעמה של התובעת עדותם של התובעת עצמה, סוכן הביטוח מר ג'קי בר און, והמומחה מטעם התובעת, ד"ר בראון שמעון. מטעם הנתבעת נשמע המומחה מטעמה ד"ר פרלוק. התובעת ילידת 1940, ובעלה המנוח ישראל גרשון ז"ל, התקשרו באמצעות סוכן הביטוח מר בראון יצחק, עם הנתבעת בחוזה ביטוח. הנתבעת הנפיקה לתובעת פוליסת ביטוח מסוג ביטוח חיים שמספרה 4258971-01. במסגרת תנאי הפוליסה, ביטחה הנתבעת את התובעת ואת המנוח, בין היתר, גם כנגד מקרה מוות. ביום 03.01.2005, נפטר המנוח ישראל גרשון ז"ל, ודרישת התובעת לקבלת דמי הביטוח נדחו על ידי הנתבעת, בטענה כי המנוח לא גילה בתצהיר הבריאות כי סבל ממחלות קודמות. כמוכן נטען כי מאחר שלא ניתנה לנתבעת האפשרות להתרשם ממצבו הרפואי המעודכן של המנוח עובר להנפקת הפוליסה, נשללה מהנתבעת הזכות לדחות את בקשת המנוח לקבלת כיסוי ביטוחי. ההכרעה בתיק דנן תיגזר מהתשובה לשתי שאלות: הראשונה היא:, מה משמעותו של מכתב הדחייה, דהיינו האם מוגבלת הנתבעת בטענותיה לאור האמור במכתב הדחייה. תשובה לשאלה זו יחד עם כתבי הטענות תתחום את גדר המחלוקת בתיק. השאלה השניה: האם הפר המנוח את חובת הגילוי, באופן ששולל מהנתבעת תגמולי ביטוח, בשלמותם או בחלקם. משמעותו של מכתב הדחייה התובעת טענה כי לאור הנחיות המפקח על הביטוח, מכתב הדחייה הינו גדר המחלוקת בתיק זה והנתבעת מנועה מלהעלות נימוקים נוספים, לסירובה לסלק את החוב לבנק, כמו גם לשלם את יתרת סכום הביטוח לתובעת. נוכח העובדה שהדרישה לקבלת תגמולי ביטוח נעשתה, כאמור, בינואר 2005 ומכתב הדחייה נשלה במאי 2005, היה לנתבעת מספיק זמן כדי לברר חבותה ואין היא יכולה להישמע בטענה של חוסר זמן כאמור. הנתבעת סבורה כי די במכתב הדחיה ובמפורט בו, בכדי להביא לדחיית התביעה, שעה שהוא מפרט די מחלות וליקויים, אותם הסתיר המנוח ובכך הפך כל הדיון בעניין לתיאורטי לחלוטין. יחד עם זאת, היא סבורה שאין כל מקום לחסום את הנתבעת - בנסיבות תיק זה, מלהביא בפני בית המשפט את מלוא העובדות, בדרכו של בית המשפט לפסוק משפט צדק. אליבא דנתבעת, פרשנות תכליתית של הנחיית המפקח, לעניין מכתב הדחייה, תוביל למסקנה הבלתי נמנעת והמוצדקת ולפיה יש לדחות את כל טענות התובעת לענין זה. בטיעוניה מסתמכת הנתבעת על פסק דינה של כב' השופטת גנות בת.א. 1668/07 (מחוזי תל-אביב) ופסק דינה של כב' השופטת רונן בת.א. 1516/89 (מחוזי תל-אביב) בנק צפון אמריקה נ. אסורנס גנרל דה פרנס ואח' , בהחלטתה מיום 31.5.07 ; דבריו של כב' השופט חאג' יחיא בת.א. 59529/06 (שלום תל-אביב) מגידיש בן ציון נ. הראל חברה לביטוח ואח', . הכרעה המפקח על הביטוח ושוק ההון במשרד האוצר הוציא הנחיות לפיהן: "מבוטח או צד ג' המגיש תביעה לחברת הביטוח (להלן: "תובע") זכאי וצריך לקבל לידיו, בכתב, את מלוא עמדתה של חברת הביטוח בנוגע לכל עילות תביעתו. הסברים ארוכים ושונים שנמסרו לתובע, בשיחות טלפון רבות ארוכות ומנומקות ככל שיהיו, אינן משנות את העובדה שללא מסמך כתוב בו מוצגת עמדתה של הנתבעת, התובע אינו יכול להתייעץ עם גורמים מקצועיים ולפיכך גם אינו יכול לכלכל את צעדיו. כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן לא תוכל המבטחת להעלות, במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה. על מנת שהתובע יוכל להתמודד עם טענות המבטחת הדוחה את תביעתו ואולי אף יצליח לשכנע אותה לשנות את עמדתה, עליו לקבל את עמדתה המפורטת בכתב". בהשלמה להנחיות הנ"ל, הוסף בתאריך 29.05.02 כי: "... חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה רק מקום בו מדובר בעובדות ו/או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם לא היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם , במועד בו דחתה את התביעה". ההלכה בעניין זה הותוותה בפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין ברע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין (, להלן: "עניין אסולין") לפיו: "הנחיות המפקח משקפות את המדיניות המשפטית בדבר ההגנה על המבוטחים וצמצום אי השויון בינם לבין המבטחות; הן אף עולות בקנה אחד עם עקרונות של יעילות משפטית, שכן מבוטח שבפניו תיפרש עמדה ברורה ומנומקת של המבטחת בנוגע לתביעתו, יוכל להעריך את כדאיותה של הגשת תביעה בבית-משפט. לכך חשיבות מהיבטים שונים, של המבוטח ושל בתי-המשפט כאחד. הנחיות אלה משתלבות היטב במגמה של הרחבת חובת הגילוי של המבטח כלפי המבוטח, כחלק מחובת תום הלב, המוטלת על המבטח. הנחיות המפקח לא קבעו חובה חדשה, כי אם העלו על הכתב אחד ההיבטים והנגזרות של חובת תום הלב. הנחיות אלו אינן פוגמות בזכות הגישה לערכאות. שכן, אין הן מונעות מחברות הביטוח לטעון כל טענה ובלבד שיפרטוה כדבעי במועד בפני המבוטח. באיזון שבין המשאלה ל"שמירת זכויות" לטענות נוספות מצד חברת הביטוח לבין הפרשי הכוחות בין הצדדים שביסוד המדיניות כאמור, ידה של ההנחיה על העליונה. שנית, ייתכנו נסיבות - אם גם חריגות - שיצדיקו העלאתן של טענות נוספות בבית-המשפט מעבר לנטען בתשובות המבטחות למבוטחים, והדלת לא תינעל כליל. נסיבות אלה, בסופו של יום, יהיו כאלה שהצדק זועק בהן כנגד יישום ההנחיה, כגון שנטען למרמה של המבוטח- התובע. מכל מקום, ראוי שנסיבות אלו יפורשו בצמצום, שאחרת ירוקנו מתוכן הנחיות המפקח. במבחני השכל הישר, לחברות הביטוח די משאבי כסף ומשאבי זמן כדי להיערך כך שתשובותיהן למבוטחים לא יהיו חלקיות אלא מבוססות ורציניות, ובכך יינטל עיקר העוקץ מן הטענה". במקרה דנן, מאחר שלא מתקיימים החריגים והיה סיפק בידי המבטחת לברר חבותה במשך כארבעה חודשים, אני סבור שבפרק זמן זה הייתה יכולה הנתבעת לגבש את כל הסיבות בעטיין יש לדעתה לדחות את תביעת התובעת לתגמולי ביטוח. אשר על כן, לאור הרציונאל של הלכת אסולין הנ"ל, גדר המחלוקת שבין הצדדים הוא זה שהוגדר על ידי הנתבעת במכתב הדחייה. מלין אחרות הנתבעת לא תישמע בטענות נוספות על אלה שהעלתה במכתב הדחייה: אוסטאואבטיטיס בכתף ימין וברך משנת 1987; סוכרת והיפרליפידמיה משנת 1991; טריגמינלנוירלוגיה משנת 1986; יתר לחץ דם משנת 2001; צינתור כלילי ואוסטאופורוזיס. חובת הגילוי ואחריות הנתבעת מכוח חוזה הביטוח: ההלכה הפסוקה בדבר חובת הגילוי של המבוטח המסגרת הנורמטיבית המסגרת הנורמטיבית שעניינה חובת הגילוי ותוצאות אי הגילוי, מרוכזים בסעיפי 6-8 ו- 43 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א 1981 (להלן: "החוק"). על פי סעיף 6 (א), מקום שהמבטח הציג למבוטח לפני כריתת החוזה, שאלה בענין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר, לכרות את החוזה בכלל, או לכרותו בתנאים שבו (להלן - "ענין מהותי"), על המבוטח להשיב עליה בכתב תשובה מלאה וכנה. על פי סעיף 6 (ג) לחוק, הסתרה בכוונת מרמה מצד המבוטח, של ענין שהוא ידע כי הוא ענין מהותי, דינה כדין מתן תשובה שאינה מלאה וכנה. סעיף 7 עוסק בתוצאת אי הגילוי. העיקרון הוא שאם המבטח מגלה לפני קרות מקרה הביטוח שניתנה תשובה שאינה מלאה וכנה לעניין מהותי, רשאי הוא בתוך 30 יום מיום שנודע לו, לבטל את חוזה הביטוח. ס"ק (ג) עוסק במקרה, כדוגמת המקרה דנן, ששבו קרה מקרה הביטוח לפני שהחוזה בוטל על ידי המבטח. התוצאה היא שהמבטח חייב בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו, לבין דמי הביטוח המוסכמים. יחד עם זאת, במקרה שהחוזה לא בוטל לפני קרות מקרה הביטוח, כי אז על פי סעיף 7 (ג) (1) המבטח יהיה פטור כליל, במידה והתשובה ניתנה בכוונת מרמה, ועל פי סעיף 7 (ג) (2) יהיה המבטח פטור, אם מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו. סעיף 8 לחוק עוסק בשלילת התרופה על פי סעיף 7 מהמבטח, באותם המקרים שבהם לא מדובר בכוונת מרמה. על פי סעיף 8 (1) המבטח לא יהיה זכאי לתרופות על פי סעיף 7, אם הוא ידע, או היה עליו לדעת, את המצב לאמיתו בשעת כריתת החוזה, או שהוא גרם לכך שהתשובה לא היתה מלאה וכנה. באותה מידה תישלל התרופה מהמבטח במקרה שהעובדה שעליה ניתנה תשובה שלא היתה מלאה וכנה חדלה להתקיים לפני שקרה מקרה הביטוח, או שלא השפיעה על מקרהו, על חבות המבטח או על היקפה. סעיף נוסף חשוב לענייננו הוא סעיף 43 לחוק, לפיו באותם המקרים שאין המדובר בכוונת מרמה, המבטח לא יהיה זכאי לתרופות לפי סעיף 7 לחוק, לאחר שעברו שלוש שנים מכריתת החוזה. חוזה הביטוח, מתאפיין בהעדר שוויון במערכת היחסים שבין המבוטח למבטח. מחד, למבטח נתון כח עודף - כלכלי ומקצועי - אך מאידך, העובדות הספציפיות, הרלבנטיות להערכת הסיכון הביטוחי והדרושות לגיבוש נכונותו של המבטח, להתקשר בחוזה הביטוח, מצויות בידיעתו של המבוטח ובעניין זה, תלוי המבטח, במידת הגילוי ותום הלב של המבוטח. על המתח שבין היותו של חוק חוזה ביטוח - חוק צרכני שנועד להגן על המבוטח, מפני כוחה העודף של חברת הביטוח, לבין פערי המידע שבין המבטח למבוטח, בכל הנוגע לידיעת העובדות הרלבנטיות, לשקילת הסיכון הביטוחי, מגשרת הוראת סעיף 6 לחוק (ת"א 164752/02 כהן דוד נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (שלום ת"א), ). ההנחה הבסיסית והראשונית בכל הקשור לחתימתו של מבוטח על הצהרת בריאות היא, כי המבוטח ענה תשובות מלאות וכנות על כל השאלות אותן נשאל, זאת לאור יחסי האמון המיוחדים השוררים בין מבטח למבוטח. עניין הרציונל הטמון בחובת הגילוי בא לידי ביטוי בפסק דינה של כב' השופטת ארבל בע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' נ' עזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל, : "בידיעתו של המבוטח מצוי בדרך כלל מידע החיוני למבטח לצורך הערכת הסיכון הטמון בביטוח. מבלי שמידע זה יובא על ידי המבוטח בפני המבטח, יקשה על זה האחרון להשיגו.....". "....תלות זו העומדת ברקע היחסים החוזיים יוצרת, לפחות על פניה, ציפיה שהיחסים האמורים יהיו מושתתים על אמון, שכן המבטח נכון ליטול עליו את החובות מכוח חוזה הביטוח מתוך הנחה שהמידע שהונח בפניו על ידי המבוטח נכון ואמיתי הוא." "… גם כיום עומדים בעינם הטעמים להטלת חובת גילוי על מבוטח ובראשם היותן של עובדות הרלוונטיות לביטוח מצויות אך ורק בידיעתו של המבוטח ואשר לשם השגתן תלוי המבטח במוצא פיו של המבוטח וכן העובדה כי הטלת חובת הגילוי על המבוטח עודנה זולה וקלה יותר עבור המבטח." ב"כ הנתבעת ייחד בסיכומיו פרק שלם, שעניינו חובת הגילוי היזום, בעניין פיאמנטה הנ"ל צומצמה במידה רבה חובת הגילוי היזום. ברם במקרה דנן, אין המדובר בהפרה של גילוי יזום, אלא בטענה של הפרת חובת גילוי, על דרך של מתן תשובה לא מלאה לשאלון. לכן במקרה דנן, לא היה כל צורך לשחת מילים על שאלת הגילוי היזום. כפי שנפסק בע"א 282/89 שמואל רוטנברג ואח' נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מו (2), 339, משעה שהמידע הוסתר במענה לשאלה שנשאלה, וכאשר המבוטח לא השיב תשובה מלאה וכנה לשאלות שנשאל, אין נפקות למצבו הנפשי של המבוטח, שכן המבחן הינו אובייקטיבי. באשר לשאלת כנות התשובות לשאלות נפסק: "הערכת טיבן של השאלות והתשובות צריכה להיעשות בעיני האדם הסביר הנשאל ועונה בתום לב את האמת במלואה".(ראה: ע"א 2230/92, צמח נ' ציון חברה לביטוח, פ"ד מח(2), 262, 256). ובאשר למשמעות הביטוחית של הסתרת עניין ע"י המבוטח, בהתאם להוראת סעיף 6 (ג) לחוק חוזה הביטוח, נפסק: "סעיף 6(ג), הדן בהסתרה של עניין על-ידי המבוטח אשר דינה כדין אי-מתן תשובה מלאה וכנה לפי סעיף 6(א), מציב שלושה תנאים, כדי שהסתרה של עניין תיחשב לתשובה שאינה מלאה וכנה: ראשית, שהעניין הוא מהותי, דהיינו שיש בו להשפיע על נכונות מבטח סביר לכרות את החוזה בכלל או לכרותו בתנאים שבו; שנית, שהמבוטח יודע שהעניין אותו הסתיר הוא עניין מהותי,ושלישית, שהסתרת העניין על-ידי המבוטח נעשתה "בכוונת מרמה ..... המבחן לקיומו של התנאי הראשון הוא אובייקטיבי ונקבע על-פי קנה המידה של מבטח סביר. שני המבחנים האחרים הם סובייקטיביים וקשורים לשאלת מצבו הנפשי של המבוטח ... " (עניין רוטנברג 354 ו-355 א). בעניין ע"א 1809/95 יהושע הלמן ז"ל נ' לה נסיונאל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ' (3) 77, שניתן בשנת 1996, לא ריכך בית המשפט העליון את ההלכה ועדיין נדרש כתנאי להחלתו של סעיף 6 (ג) לחוק חוזה הביטוח "כוונת מירמה": "סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח אינו נגרר אחר סעיף-קטן (א) ואינו תלוי בו. הוא עומד בפני עצמו כהלכה שוות מעמד. הסתרת מידע בעניין מהותי שהמבוטח נשאל עליו ממילא אינה יכולה להיחשב כתשובה מלאה וכנה, ועל-כן היא נכללת בגדר סעיף 6(א) לחוק. מכאן שגם אי-גילוי "עצמאי", אשר איננו בא בתגובה לשאלות המבטח בכתב, עלול להיחשב כתשובה שאינה מלאה וכנה...סעיף 6(ג) לחוק מפרט ארבעה רכיבים מצטברים שבלעדיהם לא עומדות למבטח התרופות המנויות בסעיף 7 לחוק. שני הרכיבים הראשונים, הכרוכים זה בזה, הם "הסתרה" ו"בכוונת מרמה"; והשניים האחרונים, שאף הם כרוכים זה בזה, הם "ענין שהוא ידע כי הוא" ו"ענין מהותי" ( שם עניין הלמן הנ"ל 82 ב-ג). האם המנוח הפר את חובת הגילוי החלה עליו? המנוח מילא שתי הצהרות בריאות, אחת במרץ 2001 שלאחריה קיבל ביטוח חיים בשיעור של כ - 300,000 ₪, והשניה בשנת 2004, עובר להרחבת הפוליסה לכיסוי ביטוחי בשיעור של כ 1,000,000 ₪. כשמדובר בחובת הגילוי, יש להידרש לכל אחת מהצהרות הבריאות, על נסיבותיה ורקעה. בעת הצטרפותו של המנוח לפוליסה, בשנת 2001, חתם המנוח על הצהרת בריאות ומילא שאלון הנוגע למחלת הסכרת ממנה הוא סבל. לאור מצבו הגופני, סרבה הנתבעת לבטח את המנוח בביטוח, בגין אבדן כושר עבודה והשיתה עליו תוספת בשיעור של 75%, בגין מחלת הסכרת. טענת הנתבעת היא שעובר ליום 20.3.01 (בו חתם המנוח על הצהרת הבריאות), סבל המנוח, בין היתר, מהפרעה נפשית, נוירלגיה, טריג'מינאלית עם טיפול תרופתי, שיתוק של עצב הפנים, יתר לחץ דם, סכרת, יתר שומנים בדם וכולסטרול כולל טריגליצרידים ברמות גבוהות באופן חריג, אוסטאופניה ושינויים ניווניים, כאבי גב ופריצת דיסק. בשנת 2004 ביקש המנוח, בין היתר, להגדיל את סכום הביטוח למקרה מוות ומילא שאלון נוסף הנוגע למצבו הרפואי. בתשובה לשאלון לא כתב דבר, ואף לא הזכיר את מחלת הסכרת. כפי שנכתב לעיל, הנתבעת שלחה את המבוטח לבדיקות רפואיות במכון "אמריקן מדיקל סנטר". בנוסף לכך התבקש המנוח לענות על שאלון רפואי (להלן:"השאלון השני"), עליו ענה בסמוך ליום 29.4.04, ובו הצהיר כי אינו סובל מאף מחלה המצוינת בשאלון- לרבות מחלת הסוכרת. הנתבעת הסכימה להגדיל את סכום הביטוח, אולם קבעה תוספת רפואית בשיעור נוסף של 50% לביטוח החיים בנספח "מגן 1", וזאת בשל מחלת הסוכרת שהייתה כבר ידועה לה. הנתבעת טענה כי המנוח הסתיר ממנה בעת חתימתו על הצהרת הבריאות השניה, בשנת 2004, שלל בעיות רפואיות מהן סבל כדלקמן: סכרת קשה בת יותר מעשר שנים, המלווה בפגיעה באיברי מטרה וכאבים נוירופטיים, מייתר לחץ דם ומייתר שומנים בדם בגינם הוא מטופל תרופתית, וכי אף עבר צינתור כלילי בעורקי הלב שהוכיחו קיומה של מחלה טרשתית בעורקים. לטענת הנתבעת במונחים רפואיים היה המנוח "פצצה מתקתקת" (שלמרבה הצער אכן התפוצצה), אשר אין ולו מבטחת אחת שהייתה מוכנה לקבלו לביטוח במצבו הרפואי. כפי שהוחלט לעיל, יש לדון בשאלת הפרת חובת הגילוי, ככל שהיא מתייחסת לליקויים שאוזכרו במכתב הדחיה, דהיינו: אוסטאואבטיטיס בכתף ימין וברך משנת 1987; סוכרת והיפרליפידמיה משנת 1991; טריגמינלנוירלוגיה משנת 1986; יתר לחץ דם משנת 2001; צינתור כלילי ואוסטאופורוזיס. חוות הדעת הצדדים הגישו מטעמם חוות דעת רפואיות. התובעת הגיש חווות דעת של ד"ר שמעון בראון קרדיולוג אשר משמש משנת 1979 קרדיולוג בכיר במחלקה הקרדיולוגית במרכז הרפואי ת"א, ומשנת 1990 מנהל מרפאת הלב במרכז הרפואי תל אביב (ביה"ח איכילוב). שהוא גם יועץ בנושאי חיתום רפואי לחברות ביטוח. הנתבעת הגישה חוות דעת של ד"ר חיים פרלוק, רופא כללי, שלא עשה תת התמחות בנושא כלשהו ומשמש רופא חתם של תשע חברות ביטוח, מרצה בקורסים של חברות הביטוח ובמכללה לביטוח, כותב מאמרים בעיתונות המקצועית וחבר בארגון העולמי של הרופאים החתמים בחברות הביטוח: "לשאלת בית המשפט: עשיתי התמחות ברפואה פנימית ורפואת עור. תפקדתי בתפקידי ניהול במסגרת בית חולים איכולוב. רק שלא סיימתי את ההתמחות בעור ופנימית. החלטתי לעזוב החוצה" (פרוטוקול 18/2/08). ד"ר בראון, המומחה מטעם התובעת, דן בכל אחת מהשאלות שעלו במכתב הדחיה ולשיטתו: אוסטאוארטריטיס בכתף ימין וברך, טריגמינל-נוירלגיה ואוסטאופורוזיס: מדובר בבעיות במערכת האורטופדית והנוירולוגית, שאין להן כל השפעה על תוחלת החיים של האדם הסובל מהן. מכאן שבעיות בריאותיות אלה אין להן כל השפעה על השיקול בקבלת מועמד לביטוח חיים. לדעתו בעיות שכאלה לא היו גורמות לדחייה של המנוח לביטוח חיים ולא מעלות את פרמיית הביטוח. היפרליפידמיה (רמת שומנים גבוהה בדם): מדובר בממצא מעבדתי שאינו בהכרח מחלה. במקרה של המנוח מדובר ברמות גבוהות של טריגליצרידים בלבד. מדובר בתופעה משנית למחלת הסוכרת. התופעה טופלה תרופתית. כיוון שמדובר בתופעה משנית לסוכרת נכללת התופעה בשכלול הסוכרת בהערכת הסיכון הביטוחי. סוכרת: המנוח סבל מסוכרת קלה שטופלה באמצעות כדורים לאיזון רמת הסוכר בדם. המנוח הצהיר על מחלה זו בטופס "הצהרת הבריאות" של חברת ציון מתאריך 27.3.2001, בשאלון הסוכרת הייחודי ואף ציין שהמחלה ידועה לו מזה כשנתיים. יתר לחץ דם: המנוח סבל מיתר לחץ דם קל אשר אוזן באמצעות כדור אחד בלבד. גם נתון זה צויין בהצהרת הבריאות של חברת "ציון" מיום 27.3.01 ואף שוכלל במסגרת קביעת גובה הפרמיה. צנתור כלילי ב-28.1.2002: בעקבות כאבי חזה, הופנה המנוח לצנתור כלילי אשר בוצע בבית החולים בלינסון בפתח תקווה. בצנתור נמצאה הצרות משמעותית בענף המרגינאלי ומחלה בינונית בעורק הכלילי הקדמי השמאלי היורד (LAD). תפקוד חדר שמאל היה תקין. במיפוי לב שבוצע ב-30.1.2002 (לאחר הצנתור), לא הודגמה איסכמיה בשריר הלב באזור העורק הכלילי הקדמי השמאלי היורד (LAD). כלומר לא הייתה הפרעה מהותית באספקת הדם לשריר הלב. מדובר במחלת לב כלילית קלה, שלא גרמה להפרעה בתפקוד הלב ולא גרמה לנזק לשריר הלב. לאור זאת, הוחלט להימנע מהתערבות כלילית והומלץ על טיפול שמרני, דהיינו טיפול בגורמי הסיכון להתפתחות מחלת הלב הכלילית. המנוח סבל משני גורמי סיכון למחלת לב כלילית (סוכרת ויתר לחץ דם קל). כאמור גורמים אלו היו ידועים לחברת הביטוח מתוך "הצהרת הבריאות", של חברת ציון מיום 27.3.2001. הרופא הראשי של החברה אף התייחס לגורמי סיכון אלה, אשר עלולים לגרום למותו המוקדם של המועמד לביטוח והמליץ על תוספת של 75% לפרמיה הבסיסית. העובדה שמאוחר יותר התגלתה מחלת לב כלילית הייתה צפויה, לאור קיומם של גורמי הסיכון ושוכללה במסגרת התוספת לפרמיה. לאחר הדיון הנ"ל בכל אחד מהליקויים הגופניים של המנוח שנמנו במכתב הדחיה, מגיע ד"ר בראון למסקנה שמתוך המסמכים הרפואיים, עולה שלפני רכישת ביטוח החיים אכן סבל המנוח מהבעיות הרפואיות אוסטאואבטיטיס בכתף ימין וברך, טריגמינלנוירלוגיה ואוסטאופורוזיס. לדעתו בעיות אלו אינן מהותיות בשיקול קבלת מועמד לביטוח חיים, כיוון שאין להן השפעה על תוחלת החיים ולפיכך לא מביאות בעיות רפואיות אלו, לתוספת לפרמיית ביטוח החיים. ד"ר בראון קובע, שהמנוח סבל בנוסף למחלות הללו מסוכרת, יתר לחץ דם קל, רמת טריגליצרידים גבוהה ומחלת לב כלילית קלה, כפי שהודגמה בצינתור כלילי שעבר המנוח בשנת 2002. ד"ר בראון סבר שמחלת הסכרת, יתר לחץ הדם ומחלת הלב הכלילית, אכן עלולות לקצר את תוחלת חיו של המועמד לביטוח חיים. יחד עם זאת, סבר ד"ר בראון שהמידע המלא אודות מצבו הבריאותי, בעת רכישת ביטוח החיים לא היה מונע מחברת ביטוח סבירה לבטחו בביטוח חיים. לדעתו, חברת ביטוח סבירה הייתה מוסיפה תוספת לפרמיית הביטוח עקב הסיכון המוגדל לקיצור תוחלת החיים. לאור זאת, העריך ד"ר בראון שכל חברת ביטוח סבירה לאחר שיקלול כל הממצאים והמחלות, הייתה מבטחת את המנוח בביטוח חיים בתוספת של עד 75% לפרמיה הבסיסית בהתאמה לגילו. אליבא דד"ר בראון, התוספת שהוספה בשיעור האמור ע"י הרופא הראשי של חברת הביטוח, היא תוספת הולמת בנסיבות העניין. הנתבעת הסתמכה על חוות דעתו של ד"ר חיים פרלוק, אשר הסתמך לצורך חוות דעתו ב - 77 מסמכים, הלקוחים מהרשומות הרפואיות המתייחסות למנוח. הצהרת הבריאות הראשונה משנת 2001 ד"ר פרלוק טען כי המנוח הסתיר בהצהרה מתאריך 20/3/01 בעיות נפשיות, הנוירולוגיה הטריג'מינאית ושיתוק עצב הפנים. בנוסף לכך הסתיר המנוח את מחלת הריאות הכרונית, יתר לחץ הדם, יתר שומני הדם, האוסטואופניה, פריצת הדיסק הצווארי, השינויים הניווניים בחוט השדרה וכאבי הגב וכן את מספר השנים הרב בהם סובל מסכרת (10 שנים ולא שנתיים כפי שהצהיר). על פי חוות דעתו של ד"ר פרלוק: "לו ידענו את אשר עולה מתיקו הרפואי, הרי שתנאי קבלתו לביטוח חיים בתאריך 20/3/01 היו + 200%". הכרעה לעניין הפוליסה משנת 2001 אין מחלוקת שהמנוח דיווח בשנת 2001 על מחלת הסכרת ולאחר שנערך לו חיתום רפואי, הוחלט שלא לתת לו כיסוי ביטוחי, בגין אבדן כושר עבודה ולבטחו בביטוח חיים, בתוספת פרמיה של 75%. מהרישומים שבתיק עולה, שבשנת 2001 נשלח המנוח לבצע בדיקה רפואית שבה נבדק על ידי רופא מטעם חברת הביטוח, לאחר הבדיקה ולאור ממצאיה הוחלט כאמור לעיל. הנתבעת מוגבלת בהעלאת טענות נוספות, על אלה שהועלו במכתב הדחייה. לכן אין מקום לדון בליקויים שלא הופיעו במכתב הדחיה. ליקויים כגון בעיות נפשיות, מחלת ריאות כרונית, פריצת הדיסק הצווארי, השינויים הניווניים בחוט השדרה כאבי הגב וכד'. מהחקירה הנגדית של ד"ר פרלוק עולה, כי תוספת החיתום בשיעור של 75% בשנת 2001 לא הייתה רק בשל הסכרת, כי אם גם בשל יתר לחץ הדם וכך עונה ד"ר פרלוק בחקירה נגדית: "ש. בהצעת הביטוח הראשונה משנת 2001 נרשם שהפרמיה תהיה 75% יותר. ת. זה בתנאי החיתום אתה מתכוון? .... ש. מה כתבו מדוע הומלץ על 75% ותר? ת. כתוב סכרת ולחץ דם גבוהים. ש. כמה מתוך 75% זה סכרת וכמה עבור לחץ דם? ת. אולי נתנו 50 אחוז על הסכרת ו 25 אחוז על הלחץ דם ואני אומר יכול להיות לא אני נתתי את זה אך לעניין זה צריך לציין שהמנוח ציין במפורש שמחלת הסכרת נמשכת שנתיים" (פרוטוקול חקירה נגדית ד"ר פרלוק מ 9/1/08). כך גם עולה מהחומר הרפואי שמשנת 1991 ועד לשנת 1996, טופלה הסכרת בדיאטה בלבד, ללא התערבות תרופתית. מהחקירה הנגדית שנערכה לד"ר פרלוק עולה כי יש תיעוד על שימוש תרופתי בודד בינואר 96 לתרופה בשם גליבטיק. כפי הנראה, מינואר 97 החל שימוש תרופתי בסכרת, בתרופה בשם גליבטיק (ר' חקירה נגדית מיום 9/1/08). דהיינו, עד שנת 1997 המדובר בסכרת קלה, שטופלה ללא תרופות, באמצעות דיאטה והטיפול התרופתי התחיל למעשה בשנת 1997. המנוח הצהיר בשאלון ב - 2001 כי הסכרת אובחנה לפני כשלוש שנים בשנת 1999. באשר לצינתור הכלילי, מדובר בצינתור שנעשה בפברואר 2002 ולכן הוא אינו רלונטי להצהרת הבריאות מ 2001. באשר לליקויים במערכת האורטופדית טריגמינל-נוירלוגיה, אוסטאואבטיטיס בכתף ימין וברך ואוסטאופורוזיס, נדמה שאין מחלוקת שבעיות אלו אינן מהותיות, בשיקול קבלת מועמד לביטוח חיים, כיוון שאין להן השפעה על תוחלת החיים. לפיכך, מטבעם של דברים ,לא מובילות בעיות רפואיות אלו, לתוספת לפרמיית ביטוח החיים. הדברים נכתבו במפורש בחוות דעתו של ד"ר בראון, המומחה מטעם התובעת וניתן להבין מחקירתו הנגדית של ד"ר פרלוק, שגם הוא מסכים לכך שבאופן עקרוני כאשר מדובר בליקויים שאינם חמורים, לא יביא הדבר לקיצור תוחלת החיים. באשר לאוסטאואבטיטיס בכתף ימין וברך המדובר בדלקת בכתף הנובעת משחיקה של העצם, כאשר ההשפעה שלה יכולה להיות בדרגות שונות. ד"ר פרלוק נשאל אודות אוסטאואבטיטיס ולאחר שעיין במסמכים הרפואיים של המנוח, ציין כי האוסטאואבטיטיס יכול להיות בכל רמה. הוא לא ציין רמה מסויימת (פרוטוקול מיום 18.02.07 עמ' 40 שורות 13-14). "ש. אם בא מועמד לביטוח חיים, עם תופעה של אוסטאואבטיטיס בלבד, מה לדעתך אחוז הפרמיה שתקבע לו. האם יקבעו לו אחוז פרמיה מוגדל יותר. ת. אם האבחנה תהיה או.א. לא תהיה תוספת פרמיה. ש. וכמובן יקבלו את המועמד לביטוח ללא תוספת. ת. כן. לביטוח חיים".(פרוטוקול 18/2/08). באשר לטריגמינל-נוירלוגיה, המדובר בכאבים בעצב הפנים. גם בעניין זה יש תמימות דעים לכך שהליקוי עצמו, אינו מאלה המקטינים את תוחלת החיים. יחד עם זאת, טוען ד"ר פרלוק, שהכאבים יכולים להיות מלווים בדיכאון, שיכול להפחית את תוחלת החיים. אך בחקירה נגדית, הודה למעשה, שלא מצא עדות לדיכאון כזה ובלשונו: "ש. טריגמינורלגיה - להלן: טרי. ת. מדובר בעצב בפנים שמתפרץ. ש. אם בא מועמד לביטוח חיים עם תופעת זו של טרי. בלבד האם הוא נדחה ואם הוא לא נדחה האם הפרמייה תהיה מוגדלת. ת. טרי. זה אחד מסוגי הכאבים הקשים ביותר שיכולים להיות בבן אדם. מרביתם יכולים לנבוע כתוצאה משחיקה של שיניים, זאת עקב פגיעה בפרק בין עצם הלסת לרקה הגולגלתית. תוצאה של כאב כזה יכולה להגיע עד כדי דיכאון תוצאתי לכאב. אז יכולה להיות לכך השפעה על תוחלת חיים. אם מדובר בטרי פשוט הרי שלא תהיה לכך השפעה לתוחלת החיים של אותו אדם. (פר' מיום 18/2/08) ובהמשך, ש. האם אתה יכול לומר לאור המסמכים הרפואיים שראית, באיזו רמת טרי היתה למנוח. ת. למנוח היתה רמת טרי קשה ביותר שהביאה אותו עד כדי דיכאון, עם קבלת טיפול תרופתי. פסיכיאטרי עקב כך. ש. הפנה למסמכים. ת. ב- 5.3.86 מכתב שחרור מהמחלקה הנוירוכירורגית לבית חולים הדסה מצויין כי סובל מטרי מזה 3 שנים... הכאב גרם לדיכאון נפשי. ש. האם משנת 86 ואילך, עד מרץ 2001, אתה יכול להפנות למסמכים רפואיים שבהם ניתן ללמוד שהמנוח סבל כל כך מהטרי שהיה בדיכאון תמידי או קשה וקיבל תרופות נגד דיכאון. ת. חוו"ד שלי, עמ' 11, מצויין רק בתיק הרפואי הממוחשב שבידי, שעד שנת 2004, לאורך כל השנים הוא קיבל טיפול קבוע בתרופה טגרטול. הווה אומר שהמחלה והכאבים נמשכו לאורך כל החיים. ש. הבנתי את נושא הכאבים, לגבי הנושא הדכאוני, האם אתה יכול להפנות לאיזה נתון מאותו אישפוז בבית חולים הדסה ממנו ניתן ללמוד שהאיש היה בדיכאון. ת. לא. באשר לאוסטאופורוזיס, על פי חוות דעתו של ד"ר פרלוק הגילוי הראשון של אואוסטאופורוזיס, היה בבדיקת צפיפות עצם מתאריך 2/12/01, לכן אין לליקוי זה רלונטית להצהרת הבריאות ממרץ 2001. באשר להיפרליפידמיה - יתר שומני דם. על פי חוות דעתו של ד"ר בראון, מדובר בממצא מעבדתי שאינו בהכרח מחלה ומדובר בתופעה משנית למחלת הסכרת וככזו נכללה בשקלול הסכרת, בהערכת הסיכון הביטוחי. לעניין ההיפרליפדמיה- ראיתי להעדיף את חוות דעתו של ד"ר בראון, על פני חוות דעתו של ד"ר פרלוק. ד"ר בראון הוא רופא מומחה בתחום הקרדיולוגיה, שעוסק מעשה יום ביומו, במסגרת תפקידו, בבעיות של חולים הלוקים ביתר שומני דם מהסוג הזה. לפיכך ראיתי להעדיף לעניין זה את חוות דעתו, על פני חוות דעתו של ד"ר פרלוק, שהוא רופא כללי בהכשרתו, שאינו מחזיק בתואר מומחה באחת ההתמחויות המוכרות, של מקצוע הרפואה. הכרעה לעניין אי הגילוי בהצהרת הבריאות ממרץ 2001 כפי שהובהר לעיל, על מנת לשלול מהתובעת תגמולי ביטוח יש לבחון ראשית את השאלה אם אי הגילוי ככל, שהוא מתייחס להצהרת הבריאות הראשונה, נעשה בכוונת מרמה. על מנת להוכיח מרמה בתביעות תגמולים על פי ס' 25 לחוק, יש צורך בקיומן של שלושה יסודות: מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות, מודעות המבוטח לאי הנכונות או לכזב בעובדות שנמסרו, כוונה לקבל שלא כדין, על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות, תגמולי ביטוח. המנוח גילה את החוליים העיקריים והמשמעותיים: סוכרת ויתר לחץ דם. המנוח הצהיר על מחלות אלו בטופס "הצהרת הבריאות" של חברת ציון מתאריך 27.3.2001, או בשאלון הסוכרת. כך גם, כאמור, ראיתי להעדיף את חוות דעתו של ד"ר בראון לפיה ההיפרליפידמיה, היא תופעה משנית למחלת הסוכרת ולכן נכללת התופעה בשכלול הסוכרת בהערכת הסיכון הביטוחי. מהעובדה שליקויים הרפואיים הגופניים העיקריים והמשמעותיים ביותר גולו, ניתן להסיק שאין באי גילויים של החוליים האחרים, שאין בהם כדי להביא לקיצור תוחלת החיים, בחינת כוונת מרמה. במקרה דנן, נדרש בית המשפט להחליט על כוונתו של אדם שלא העיד בפניו, על פי ראיות עקיפות עדות אשתו, התובעת שהיא צד מעוניין ומסמכים כתובים מהם ניתן ללמוד על כוונתו של המנוח בעת כריתת הסכם הביטוח. הגיונם של הדברים מלמד שאם המנוח היה רוצה לרמות את הנתבעת, כי אז חזקה שלא היה מגלה לה דבר. מהעובדה שגילה את חוליו העיקריים והמשמעותיים, ניתן להסיק במידת הוודאות הדרושה, במשפט אזרחי כי לא הייתה בלבו כוונת מרמה, ככל שהדברים אמורים לגבי הצעת הביטוח משנת 2001. ככל שהדבר מתייחס להצהרת הבריאות ממרץ 2001 שוכנעת, כי למרות שהמנוח לא גילה גילוי מלא את מצבו הרפואי, לא היה באי הגילוי כוונת מרמה. על פי סעיף 7 (ג) (2) לחוק חוזה הביטוח, יהיה המבטח פטור אם מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו. הנתבעת התקשרה עם המנוח בחוזה ביטוח לאחר שהשיתה עליו דמי ביטוח גבוהים אשר שיקפו את הסיכון הביטוחי שנבע ממצבו הרפואי - הסכרת ויתר לחץ הדם, שנבע ממנה. שאר חוליו של המנוח שהועלו במסגרת מכתב הדחיה, לא היה בהם פוטנציאל להגדלת דמי ביטוח החיים מאחר שאינם גורמים לקיצור תוחלת חיים. לכן ניתן לקבוע שככל שהדבר קשור לפוליסה הראשונה, הנתבעת כחברת ביטוח סבירה, הייתה מתקשרת עם המנוח בהסכם הביטוח, תמורת דמי הביטוח, על התוספת שהושתה עליו בשיעור של 75%. יתר על כן, בהתאם לסעיף 43 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א - 1981 נקבע: "המבטח אינו זכאי לתרופות האמורות בסעיף 7 לאחר שעברו שלוש שנים מכריתת החוזה, זולת אם המבוטח או האדם שחייו בוטחו פעל בכוונת מרמה." הפוליסה הוקמה בחודש מרץ ,2001 מקרה הביטוח - פטירת המנוח ארע בינואר 2005. הנה כי כן, חלפו יותר משלוש שנים מעת כריתת חוזה הביטוח ועד לקרות מקרה הביטוח. לכן לאחר שקבעתי שהמנוח לא פעל בכוונת מרמה, בכל הקשור להצהרת הבריאות הראשונה, כי אז, בהתאם להוראת סעיף 43 הנ"ל, הנתבעת אינה זכאית לתרופות האמורות בסעיף 7 ועליה לשלם את תגמולי הביטוח. אשר על כן, על הנתבעת לשלם לתובעת תגמולי ביטוח על פי תנאי הפוליסה המקורית, לפני עשיית התוספת משנת 2004. התוספת לפוליסה משנת 2004 כאמור, בשנת 2004 ביקש המנוח, להגדיל את סכום הביטוח למקרה מוות ומילא שאלון נוסף הנוגע למצבו הרפואי. בתשובה לשאלון לא כתב דבר, ואף לא הזכיר את מחלת הסכרת. כפי שנכתב לעיל, הנתבעת שלחה את המבוטח לבדיקות רפואיות במכון "אמריקן מדיקל סנטר". בנוסף לכך, התבקש המנוח לענות על שאלון רפואי (להלן:"השאלון השני"), עליו ענה בסמוך ליום 29.4.04, ובו הצהיר כי אינו סובל מאף מחלה המצוינת בשאלון- לרבות מחלת הסוכרת. הנתבעת הסכימה להגדיל את סכום הביטוח, אולם קבעה תוספת רפואית בשיעור נוסף של 50%, לביטוח החיים בנספח "מגן 1", וזאת בשל מחלת הסוכרת שהייתה כבר ידועה לה. טענת הנתבעת היא, שהמנוח הסתיר ממנה בעת חתימתו על הצהרת הבריאות השניה, בשנת 2004, שלל בעיות רפואיות מהן סבל כדלקמן: סכרת קשה בת יותר מעשר שנים, המלווה בפגיעה באיברי מטרה וכאבים נוירופטיים, מייתר לחץ דם ומייתר שומנים בדם בגינם הוא מטופל תרופתית, וכי אף עבר צינתור כלילי בעורקי הלב שהוכיחו קיומה של מחלה טרשתית בעורקים. לטענת הנתבעת במונחים רפואיים היה המנוח "פצצה מתקתקת" (שלמרבה הצער אכן התפוצצה) אשר אין ולו מבטחת אחת שהייתה מוכנה לקבלו לביטוח במצבו הרפואי. לאור העובדה שהנתבעת קבעה תוספת רפואית בשיעור של 50% בשל מחלת הסכרת. קשה לקבל את הטענה שעניין הסכרת לא הייתה ידועה לה. נדמה כי עיקר המחלוקת היא מה משמעות אי הגילוי של העובדה שהמנוח עבר צינתור לבבי, שהצביע על אי תקינות של המערכת הקרדיאלית. גם המומחה מטעם התובעת, ד"ר בראון מסכים שמחלת הסוכרת, יתר לחץ הדם ומחלת הלב הכלילית כפי שהודגמה בצנתור הכלילי בשנת 2002, עלולות אכן לקצר את תוחלת חייו של המועמד לביטוח חיים. יחד עם זה סבור ד"ר בראון שאפילו היה המנוח מגלה את מצבו הרפואי לאשורו והיה נותן את המידע המלא אודות מצבו הבריאותי, בעת רכישת ביטוח החיים, גם אז הייתה הנתבעת מבטחת אותו תוך שהייתה משיתה עליו תוספת לפרמיית הביטוח, עקב הסיכון המוגדל לקיצור תוחלת החיים. ד"ר בראון העריך שכל חברת ביטוח סבירה לאחר שיכלול כל הממצאים והמחלות, הייתה מבטחת את המנוח בביטוח חיים בתוספת של עד 75% לפרמיה הבסיסית, בהתאמה לגילו. לעומתו סבור ד"ר פרלוק, המומחה מטעם הנתבעת, שהמנוח הסתיר פרטים רפואיים רבים ומהותיים לעצם ההחלטה, האם לקבלו לביטוח ובאילו תנאים. המנוח הסתיר את הנוירלגיה הטריג'מינאלית ושיתוק עצב הפנים, את מחלת הריאות הכרונית שלו, את יתר לחץ הדם, את יתר שומני הדם, את האוסטאופניה, את פריצת הדיסק הצווארי, את השינויים הניווניים בעמוד השדרה וכאבי הגב וכן את מספר השנים הרב בהם סובל מסוכרת (10 ולא שנתיים כפי שהצהיר). בהצהרת הבריאות בתאריך 24/4/04, בנוסף לכל אלו, לא הזכיר כלל את מחלת הסוכרת שלו, את החמרת כאבי הגב ופריצת הדיסק המותני (עד לצורך לביצוע ניתוח שמונה חודשים בלבד לאחר ההצהרה), את האוסטאופורוזיס, את הנוירופטיה הסוכרתית, את מחלת הלב שלו, במסגרתה עבר צנתור בו נמצאה מחלה חסימתית של כלי הדם הכליליים, את הדיספפסיה, את תסמונת התעלה הקרפאלית ואת הבעיות בכתפיו. ולכן סבור, ד"ר פרלוק, שאילו הצהיר המנוח הצהרת אמת בשנת ,2004 היתה הצעתו לקבל תוספת ביטוח נדחית. גם אם נתעלם מאותם חוליים שלא הופיעו במכתב הדחיה ומופיעים בחוות דעתו של ד"ר פרלוק, עדין לא יהיה בכך כדי לפגום במסקנתו שאילו היה המנוח מגלה את אותם ליקויים גופניים, כי אז לא היה מתקבל לביטוח חיים כלל ועיקר. בהתאם להחלטה בדבר תוקפו המחייב של מכתב הדחיה, נשארו רלוונטיים, בכל הקשור להצהרת הבריאות השניה, הסכרת ויתר לחץ הדם, טריגמינלנוירלוגיה משנת 1986, אוסטאואבטיטיס בכתף ימין וברך משנת 1987, אוסטאופורוזיס; היפרליפידמיה משנת 1991 וצינתור כלילי. באשר לליקויים במערכת האורטופדית מה שהיה נכון להצהרת הבריאות משנת 2001 נכון גם לגבי הצהרת הבריאות משנת 2004. באשר טריגמינל-נוירלוגיה, אוסטאואבטיטיס בכתף ימין וברך ואוסטאופורוזיס, נדמה שאין מחלוקת שבעיות אלו אינן מהותיות בשיקול קבלת מועמד לביטוח חיים כיוון שאין להן השפעה על תוחלת החיים. לפיכך מטבעם של דברים לא מובילות בעיות רפואיות אלו, לתוספת לפרמיית ביטוח החיים. הדברים נכתבו במפורש בחוות דעתו של ד"ר בראון המומחה מטעם התובעת וניתן להבין מחקירתו הנגדית של ד"ר פרלוק שגם הוא מסכים לכך שבאופן עקרוני כאשר מדובר בליקויים שאינם חמורים לא יביא הדבר לקיצור תוחלת החיים. באשר לאוסטאואבטיטיס בכתף ימין וברך - המדובר כאמור בדלקת בכתף הנובעת משחיקה של העצם כאשר ההשפעה שלה יכולה להיות בדרגות שונות. באשר לטריגמינל-נוירלוגיה המדובר בכאבים בעצב הפנים. גם בעניין זה יש תמימות דעים לכך שהליקוי עצמו אינו מאלה המקטינים את תוחלת החיים. יחד עם זאת, יש לשים לב לטענת ד"ר פרלוק שהכאבים יכולים להיות מלווים בדיכאון שיכול להפחית את תוחלת החיים. באשר לאוסטאופורוזיס, על פי חוות דעתו של ד"ר פרלוק הגילוי הראשון של אואוסטאופורוזיס היה בבדיקת צפיפות עצם מתאריך 2/12/01, לכן הגם שליקוי זה לא היה רלוונטי להצהרת הבריאות משנת 2001, אי גילויו הוא רלוונטי ככל שמדובר בהצהרת הבריאות מ 2004. הנה כי כן, ההבדל העיקרי בין המצב הרפואי, כפי שבא לידי ביטוי בהצהרת הבריאות בשנת 2001 והמצב הרפאי בשנת 2004, היא העובדה שהמנוח עבר צנתור שממנו ניתן ללמוד על טרשת עורקים. שאר הליקויים הם ליקויים נוירולוגיים, או שלדיים, שאין בהם כשלעצמם, כדי לקצר תוחלת חיים, אך אין להתעלם מהשאלה מה משמעות ליקויים אלה שאינם מקצרי תוחלת חיים, כאשר הם מצטרפים לגורמים אחרים מקצרי תוחלת. טרשת העורקים והקשר בינה לבין סכרת היפרלפידמיה ויל"ד גם לדעתו של ד"ר בראון יש קשר בין טרשת העורקים, לסכרת היפרלפידמיה ויל"ד ובלשונו. המדובר בטרשת עורקים שהתגלתה בצינתור ב 2002: ש. זה נכון שככל שהסכרת ממושכת יותר גדל הסיכון לטרשת העורקים? ת. זה נכון. כתבתי את זה בחוות דעתי. ש. זה נכון שגם יתר לחץ דם הוא גורם סיכון למחלה אטרוסקלרוטית (טרשת עורקים). ת. כן. ש. זה נכון גם שהיפרליפידמיה היא גורם סיכון לטרשת העורקים? ת. בהחלט. ש. זה גם נכון שהשילוב של שלושתם יחד - סכרת, היפרליפידמיה ויתר לחץ דם - מגבירים מאוד את הסיכון לטרשת העורקים יותר מהחיבור המצרפי שלהם? ת. כן. ש. זה גם נכון שאצל המנוח יש לנו הוכחה למעשה של טרשת עורקים כתוצאה מהצינתור שהוא עבר בינואר 2002. ת. כן. ש. תסכים איתי ששלושת גורמי הסיכון שהתקיימו במנוח גם גורמים להאצה של המחלה הטרשתית בצורה מאוד משמעותית? ת. כן. משמעותית זה עניין יחסי. מצבו הרפואי של המנוח והסיכון ללקות בשבץ מוחי בחקירה הנגדית, נדרש ד"ר בראון להעיד באשר לצנתור אותו עבר המנוח, ובייחוד באשר לשאלה, האם יש בצנתור בכדי לקבוע כי טרשת העורקים ממנה סבל המנוח, לא הייתה משמעותית. ד"ר בראון שאישר בעדותו כי מחלה טרשתית יכולה להתקיים גם בעורקי המוח והסכים עם התיזה, שהונחה בפניו ע"י ב"כ הנתבעת, לפיה ע"פ כל הספרות הרפואית, צנתור, טוב ככל שיהיה, לא יכול לנבא מתי רובד פלק ישתחרר ויחסום עורקי מוח, או לב ויביא בכך לתוצאות קשות. בעניין דנן ביום 30.12.2004 לקה המנוח באירוע מוחי, בעקבותיו נפטר ביום 03.01.2005. באשר לסיכון הביטוחי המשמעותי, שבו היה נתון המנוח, ניתן ללמוד מתשובותיו של ד"ר בראון בחקירה נגדית: "ש. זה נכון שמהצינתור אנחנו לומדים שלתובע, גם אם יש לו פרוגנוזה לא רעה להעדר פגיעה בשריר הלב, יש לו בבירור מחלה משמעותית בעורקים הכליליים? ת. בוודאי. לא התכחשתי לכך. אבל צריך לראות את התמונה הכוללת והיא מכניסה פקטורים נוספים לפרוגנוזה של החולה. ואחד הפקטורים החשובים ביותר זה תוצאות מיפוי הלב ותפקוד חדר שמאל. ש. תפקוד חדר שמאל ומיפוי הטליום יכול לתת איזשהי הערכה לגבי איזשהי פרוגנוזה לקיומו של שבץ מוחי? ת. לא. ש. לעומת זאת, תסכים איתי שהסיכוי לבן אדם עם מחלה טרשתית מוכחת, עם סכרת של למעלה מ-10 שנים, עם יתר לחץ דם, ועם רמת טריגליצרידים כזו שראינו אצל המנוח, הסיכון הוא מאוד גדול. ת. הסיכון קיים, בוודאי שהוא הרבה יותר גבוה לעומת אדם שהגורמים האלה אינם קיימים אצלו. ש. אם נוסיף לזה את גילו, מעל גיל 60, הסיכוי גדל יותר או פחות? ת. הגיל הוא גורם סיכון, גדל. מאידך, בביטוח, יש לשקלל את הזמן לשני הכיוונים, אם אדם הוא בן 30 הסיכוי שבמשך 35 השנים הבאות יתפתח משהו הוא גדול יותר מאשר מי שנותרו לו רק 5 לתקופת הביטוח. ש. ביטוח עד איזה גיל אתה מניח? ת. עד גיל 65. ש. אני אומר לך שפה היה מדובר עד גיל 75. ת. זה מעלה את הסיכון של חברת הביטוח." דהיינו, לאור העובדה שהמנוח סבל ממחלה טרשתית של העורקים הכליליים, סכרת של למעלה מ-10 שנים, יתר לחץ דם, ורמת טריגליצרידים גבוהה, יש לו סיכון מוגבר ללקות בשבץ מוחי, כשהסיכון הוגבר, כשמדובר באדם בן גילו של המנוח. הפרת חובת הגילוי בהצהרת הבריאות משנת 2004. לאור חוליו המרובים של המנוח, תמוה כיצד בחר המנוח שלא לגלות דבר במסגרת השאלון בשנת 2004. לאור העובדה שנקבע לגביו תוספת של 50% בגין הסכרת, אצא מתוך הנחה כי הנתבעת ידעה אודות מחלת הסכרת והמחלות הנלוות לה. כפי שנכתב לעיל, עובדת הסתרת הצנתור הלבבי ומצב טרשת העורקים של המנוח, עם כל ההשלכות הרפואיות הן עובדות מהותיות שהיה הכרח לגלותן. יחד עם זאת, אינני סבור כי המדובר בכוונת מרמה ואינני רואה מקום לחזור על הנימוקים לכך, שפורטו לעיל בדיון המתייחס להצהרת הבריאות משנת 2001. לאור האמור לעיל, יש לדון בשאלה אם חברת ביטוח סבירה הייתה מבטח את המנוח, אם היתה יודעת את מצבו הבריאותי, לאשורו. ד"ר בראון קבע בסיכום לחוות דעתו שמחלת הסוכרת, יתר לחץ הדם ומחלת הלב הכלילית כפי שהודגמה בצנתור הכלילי בשנת 2002, אכן עלולות לקצר את תוחלת חייו של המנוח. יחד עם זאת, סבר שאילו היה ניתן מידע מלא אודות מצבו הבריאותי, בעת רכישת ביטוח החיים, לא היה הדבר מונע מחברת ביטוח סבירה לבטחו בביטוח חיים. עם תוספת פרמיה של עד 75% לפרמיה הבסיסית, בהתאמה לגילו. ד"ר פרלוק סבור, שאילו הייתה חברת ביטוח סבירה יודעת את מצבו הבריאותי של המנוח לאשורו, לא הייתה מבטחת אותו גם עבור דמי ביטוח מרובים. הנה כי כן, עיקר המחלוקת בין המומחים היא מחלוקת חיתומית. דהיינו, האם חברת ביטוח סבירה בארץ הייתה מקבלת את המנוח לביטוח חיים אם לאו. בחוות דעתו של ד"ר בראון נכתב שהוא יועץ בנושא חיתום רפואי לחברות ביטוח. בחוות דעתו של ד"ר פרלוק, נכתב כי הוא רופא חתם של חברות הביטוח בתחומי תנאי קבלה לביטוח חיים ותביעות ביטוח חיים ואלמנטרי. החברות הן: הפניקס, איילון, AIG, אליהו, מנורה, כל, ביטוח ישיר, REVIOS (חברת ביטוח משנה), עתודות קרן פנסיה. ד"ר פרלוק גם מרצה בקורסים של SWISS RE בנושא חיתום רפואי בפני רופאים, מרצה במכללה לביטוח, בכל המסלולים בנושא חיתום ותביעות ביטוח חיים. מרצה בקורסים פנימיים של חברות ביטוח, בנושא חיתום ותביעות. חבר בארגון העולמי של הרופאים החתמים בחברות הביטוח וכותב מאמרים בעיתונות המקצועית ביטוחית בעניין חיתום רפואי. ד"ר בראון אישר בעדותו, כי לדעתו חברת סוויס-רי (חברת ביטוח משנה שווצרית), הינה חברה מכובדת וכי מקובלים עליו נהלי החיתום שלה (בלשונו: "אני ממעריך כל מה שבא משוויץ". - מחוות הדעת עולה שד"ר בראון, הוא בוגר הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת באזל והתמחה בקרדיולוגיה בעיר באזל). בהמשך, ד"ר בראון העיד כי מקובלת עליו ההמלצה של "סוויסרי" כי חולה סכרתי בין גיל 60-69, עם סכרת של למעלה מ- 10 שנים עם נוירופטיה, צריך לעבור חיתום פרטני אצל החתם הראשי (CMO), זאת עוד לפני שגורמי סיכון נוספים של המועמד נלקחים בחשבון: ש. אני רוצה להראות לך תדפיס מתוך הדיסק של סוויסרי לגבי סכרת, תאשר לי שלפחות לפי נהלי סוויסרי, חולה סכרתי בין גיל 60 ל-69, עם סכרת של למעלה מ-10 שנים עם נוירופטיה צריך לעבור חיתום פרטני אצל ה- CMO, החתם הראשי וזה נכון כשאנחנו לא מתייחסים בכלל לשאר גורמי הסיכון. ת. כן. אני מאשר שזה מה שכתוב. ש. האם מה שכתוב מקובל עליך? ת. הקווים המנחים האלה זה בגדר המלצה לחתם שאיננו רופא. ההמלצה מקובלת עלי. כאשר נשאל ד"ר בראון האם לשיטתו, מועמד לביטוח עם מחלת לב כלילית המוכחת לפי כל ספרי החיתום, ידחה לביטוח ע"י כל מבטח שהוא, ענה ד"ר בראון בחיוב. יחד עם זאת, הוא עמד על דעתו כי במקרה דנן, גם אילו הייתה חברת הביטוח יודעת את מצבו הרפואי, לא היה נדחה. כפי שהובהר לעיל, אילו היה המנוח מגלה את מצבו הרפואי, כי אז היה תיקו מופנה לחתם הראשי, דבר שנמנע מהנתבעת, בשל העובדה שהמנוח בחר שלא לגלות את מצבו הרפואי. גם ד"ר בראון מסכים, שאם הייתה הנתבעת יודעת אודות מצבו הרפואי של המנוח, היה מקום לברר, כשמדובר באדם בגילו של המנוח, את מצבו הרפואי, לפני קבלתו לביטוח: ש. ולמה כשיש מחלת עורקים טרשתית, סכרת לא מאוזנת עם נוירופטיה, יל"ד, שילוב מאוזן תרופתי, וטריגלצרידים מעבר לנורמה- אדם כזה היית מקבל לביטוח בגיל 62-63? ת. כמו שכתוב בספר שהראית לי, הייתי דוחה אותו עד שיחזור ויהיה מאוזן. הייתי דוחה אותו לחצי שנה. ד"ר בראון מסכים, שמצבו הרפואי של המנוח, חייב תוספת חיתומית. ד"ר בראון הסכים שמעל תוספת מסויימת, יש לדחות את המועמד לביטוח. אך הצדדים חלוקים לגבי שיעור התוספת החיתומית האמורה. התובעת טוענת בסיכומיה, שיש לאמץ את חוות דעתו של ד"ר בראון, שמחזיק בהתמחות בתחום הקרדיולוגיה והוא יועץ חיתום של מבטחי משנה. הנתבעת סבורה שעדותו של ד"ר פרלוק הייתה מגמתית. התובעת טוענת שאפילו בהצגת העובדות הרפואיות, בחר ד"ר פרלוק, להתעלם מנתונים אובייקטיביים, כגון בדיקות מעבדה שנעשו למנוח, בעת החתימה על ההצעה השנייה. בנוסף, חרף העובדה כי ד"ר פרלוק ראה לנכון לתת משקל רב לסכרת של המנוח, לא מצא לנכון לבקש את הבדיקות התקופתיות, שביצע המנוח, עובר לעריכת הביטוח. לכן סבורה התובעת, שאין לקבל את עמדתו של ד"ר פרלוק. לא זו אף זו, התובעת הביאה פסיקה ממנה עולה שדעתו של ד"ר פרלוק נדחתה. העובדה שחוות דעתו של ד"ר פרלוק נדחתה על ידי מותב אחר, לא צריכה להשפיע על מותב זה, כלל ועיקר. כל מותב מגבש עמדתו, לגבי טיבם, אמינותם, מקצועיותם, של העדים שבפניו. לכן העובדה שחוות דעתו של ד"ר פרלוק, נדחתה ע"י מותבים אחרים, אין בה כדי להשליך על התיק דנן. התרשמתי מנסיונו של ד"ר פרלוק בתחום החיתומי, שנובע, מהיותו רופא חתם אצל מספר רב של חברות ביטוח, ראשיות ישראליות, מהגדולות, בישראל. במסגרת השלמה לחוות דעתו, העיד ד"ר פרלוק, כי חוות דעתו נכונה לפוליסה סטנדרטית המסתיימת בגיל 65, וככל שהפוליסה מסתיימת בגיל מאוחר יותר, תנאי קבלתו של המנוח לביטוח היו דחייה מוחלטת. במסגרת החקירה הנגדית, נשאל ד"ר פרלוק האם נכון כי הפרמטר המרכזי לקבלת אדם לביטוח חיים הם הגורמים לקיצור תוחלת החיים. ובלשונו: "ש. כשחב' ביטוח או חתם אמורים לבדוק קבלתו של אדם לביטוח חיים האם הנדבך המרכזי הוא הגורמים לקיצור תוחלת חיים. ת. כאשר חתם בוחן את הצהרת הבריאות שממלא מועמד לביטוח, הוא בוחן את כל התשובות על השאלות שהנובע מהן בחלקו יכול להיות לענין קיצור תוחלת חיים או אף יותר מכך, וחלקו יכול להיות לענין הגבלות או החרגות הנובעות מבעיות רפואיות טרם מועד ההצהרה." לעניין המחלוקת החיתומית, שהתגלעה בין מומחי הצדדים, ראיתי לאמץ את חוות דעתו של ד"ר פרלוק. ניסיונו החיתומי רב יותר וכן התרשמתי כי הוא מצוי טוב יותר בנוהלים ובכללים הנהוגים אצל חברות הביטוח בישראל. לעומת זאת, ד"ר בראון, שהוא קרדיולוג מומחה, משמש יועץ חיתומי למבטחת משנה והתרשמתי שהוא מצוי פחות בנוהלי החיתום הנהוגים בחברות הביטוח בארץ. כשמדובר בחברת ביטוח סבירה, כלשון סעיף 7 (ג) 2 לחוק חוזה הביטוח התשמ"א 1981, ראיתי להעדיף את חוות דעתו של ד"ר פרלוק, המשמש כאמור כחתם רפואי של חברות ביטוח רבות, על פני חוות דעתו של ד"ר בראון. התוצאה היא, שככל שהדבר קשור להרחבת הפוליסה משנת 2004, שוכנעתי שיש לפטור את הנתבעת מתשלום תגמולי ביטוח, שכן ככל חברת ביטוח סבירה, לא הייתה מתקשרת באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידעה את מצבו הרפואי של המנוח לאשורו. לסיכום: הנתבעת תשלם לתובעת תגמולי ביטוח על פי הפוליסה הראשונית משנת 2001 (לפני ההרחבה משנת 2004 - נספח מס' 30- "מגן 1", ע"ס 300,000 ₪ (נכון למדד 9267 נק')), והכל בהתאם לתנאי הפוליסה. התביעה בגין הרחבת הפוליסה משנת 2004, נדחית. הוצאות התובעת הגישה תביעה לתגמולי ביטוח על סך של 1,042,034 ₪, בסופו של יום, התקבלה כשליש מתביעתה. נוכח העובדה שהחלק הארי של התביעה נדחה, זכאית הנתבעת להוצאות. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בשיעור של 5,000 ₪, בתוספת הסכום השווה למע"מ. בנסיבות העניין ממליץ בית המשפט לנתבעת, שלא לגבות סכום זה. אי גילוי / הסתרת מידע / כוונת מרמה (ביטוח)פוליסהרפואהשאלוניםמסמכיםחברת ביטוח