קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הרמת מסך בגין אי הפרשה לקרן השתלמות: 1. לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע (סגנית הנשיא השופטת יהודית גלטנר-הופמן ונציג ציבור מר שאול ששון; ע"ב 5322/04), בו התקבלה חלקית תביעתה של המשיבה, הגב' דליה ברגר, כנגד המערערת 1, אופיר סטרוגו סוכנות לביטוח (1990) בע"מ (להלן: החברה), לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתה בחברה וסיומה. בית הדין האזורי קבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות של החברה כלפי מר אלי סטרוגו ובנו יעקב סטרוגו, ולחייבם בתשלום מרבית חובותיה של החברה כלפי המשיבה. נקבע כי אין להרים את מסך ההתאגדות כלפי הגב' דינה סטרוגו. הערעור בתיק 185/08 סב בעיקרו על ההחלטה להרים מסך כלפי אלי ויעקב סטרוגו. הערעור בתיק 186/08 סב על אי פסיקת הוצאות לטובת הגב' דינה סטרוגו, שהתביעה נגדה נדחתה. הרקע העובדתי וההליך בבית הדין האזורי בתמצית: מאזני צדק שני ספרים ופטיש בית משפט 2. החברה נוסדה על ידי מר אלי סטרוגו (להלן: אלי) ובנו יעקב סטרוגו (להלן: יעקב), ועוסקת במתן שירותי ביטוח. אלי שימש כמנכ"ל החברה, ויעקב היה הבעלים של החברה והחזיק ב 100% ממניותיה. גב' דינה סטרוגו (להלן: דינה) היא אשתו של אלי ואימו של יעקב. הגב' דליה ברגר (להלן: העובדת) עבדה בחברה כמנהלת מחלקה במשך 14 שנה. לפני כן עבדה מספר שנים בחברה אחרת שהייתה בבעלות המערערים. החברה סיימה את פעילותה ביום 30.6.04. במועד זה או בסמוך לו פוטרו כל עובדי החברה, לרבות העובדת. 3. בבית הדין האזורי נדונה תביעתה של העובדת כנגד המערערים, לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתה בחברה וסיומה. בתביעתה ביקשה העובדת להרים את מסך ההתאגדות ולחייב את בני משפחת סטרוגו באופן אישי בחובות החברה כלפיה. פסק דינו של בית הדין האזורי 4. בית הדין האזורי קיבל את תביעתה של העובדת לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים בסך של 62,363 ש"ח (הוא הסכום המגיע לה מעבר לסכום הפיצויים שנצבר לזכותה בפוליסת הביטוח ושוחרר לטובתה), בצירוף פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מיום 15.12.05, המועד בו התקיים דיון מקדמי בבית הדין האזורי. בנוסף לכך נפסקו לטובת המשיבה תשלומים עבור תמורת הודעה מוקדמת; פדיון חופשה שנתית; דמי הבראה; פיצוי בגין אי הפרשות לקרן השתלמות. תביעותיה של העובדת לתשלום הפרשי שכר, גמול שעות נוספות ופיצוי על עצם הפיטורים - נדחו. בית הדין קבע כי יש להרים את מסך ההתאגדות נגד אלי ויעקב. על פי קביעת בית הדין, לא הוכח שהשניים פעלו לעירוב נכסי החברה או להברחתם למטרות תרמית והונאה. עם זאת, בית הדין מצא כי למרות שהם היו מודעים למצב הכלכלי הקשה אליו נקלעה החברה בשנותיה האחרונות, הם המשיכו להפעילה תוך התעלמות מן הקושי בתשלום התחייבויותיהם לעובדי החברה. בכך שנמנעו מלפעול לפירוק החברה, מנעו מן העובדת אפשרות לקבל חלק מזכויותיה באמצעות המוסד לביטוח לאומי. עוד קבע בית הדין האזורי, כי המערערים לא העבירו ליעדם כספים שנוכו משכר המשיבה עבור קרן השתלמות. בית הדין הצביע עוד על כך שבשנת 2003 העביר אלי את מניותיו בחברה ליעקב ללא תמורה, והדבר עשוי להצביע על התנהלות בלתי תקינה של המערערים. בנוסף, בית הדין הצביע על כך שעם הפסקת פעילות החברה בשנת 2004, הקים אלי גוף משפטי אחר לניהול אותה פעילות של החברה, והדבר מעיד על התנהלות בלתי ראויה של המערערים. לאור האמור, קבע בית הדין כי אלי ויעקב יחויבו באופן אישי בחובות החברה כלפי העובדת, למעט רכיב פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים. בית הדין חייב את המערערים 1-3 בתשלום הוצאות המשיבה בסך 50,000 ש"ח. בית הדין קבע כי אין להרים את מסך ההתאגדות כלפי דינה, משלא הוכח כי הייתה דמות שלטת ופעילה בחברה או נושאת משרה בה, וכל פעילותה הסתכמה בהעברת כספים למערערים על מנת לסייע לשיקום החברה. טענות הצדדים בתמצית: 5. המערערים בתיק 185/08 טוענים כי לא היה מקום לחייבם באופן אישי בחובות החברה, משלא התקיימה כל עילה להרמת מסך. לטענתם, לא הוכחה התנהלות פסולה וחסרת תום לב מצידם, ולא הוכחה הונאה או תרמית במעשיהם. עוד טוענים המערערים, כי טעה בית הדין עת חייב את החברה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, משהוכח כי היתה מחלוקת של ממש באשר לזכאות המשיבה לתשלום הפרשי פיצויי פיטורים. לבסוף טוענים המערערים כנגד חיובם בתשלום הוצאות בסך 50,000 ש"ח, בשים לב לכך שמרבית תביעתה של המערערת נדחתה. דינה טוענת בערעורה כי משנדחתה התביעה נגדה, היה מקום לחייב את העובדת בתשלום הוצאותיה. העובדת טוענת כי יש לדחות את שני הערעורים ולהותיר את פסק דינו של בית הדין האזורי על כנו. דיון והכרעה 6. לאחר שנתנו דעתנו לכלל החומר שהובא לפנינו במסגרת שני הערעורים ולטענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין שני הערעורים להידחות. דין קביעותיו של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיו של בית הדין האזורי, בהתאם לתקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב-1991. פסק הדין מבוסס היטב בממצאיו העובדתיים ובמסקנותיו המשפטיות, ולא נמצא טעם משפטי המצדיק את התערבותנו בו. זאת, למעט לעניין שיעור הוצאות המשפט שהוטל על המערערים בתיק ע"ע 185/08. נפרט להלן טעמינו, בנוגע לכל אחד משני הערעורים בנפרד. ע"ע 185/08 7. אין חולק כי החברה ניכתה כספים עבור קרן השתלמות משכרה של המשיבה, ולא העבירה אותם ליעדם. לעניין זה דחה בית הדין את טענת המערערים לפיה הפסקת העברת הכספים ליעדם נעשתה בידיעתה ובהסכמתה של המשיבה, וקבע כי התנהגות זו של המערערים מלמדת על חוסר תום ליבם. לא מצאנו הצדקה להתערב בקביעה עובדתית זו של בית הדין האזורי. צדק בית הדין האזורי בהצביעו על כך שעל פי הפסיקה, אי העברת ניכויים משכר העובד ליעדם, מהווה עילה מספקת להרמת מסך (ראו ע"ע 1137/02 יוליוס אדיב - החברה לפיתוח ולמלונאות רחביה בע"מ (לא פורסם,19.1.03)). משכך, ולו מטעם זה בלבד, התקיימו במקרה הנדון נסיבות המצדיקות את הרמת מסך ההתאגדות כלפי אלי ויעקב. 8. בנוסף לאמור, בית הדין האזורי קבע, ואף הובהרו הדברים במהלך הדיון בפנינו, כי לאחר סגירת החברה, המשיך אלי להפעיל חלק מתיקי הביטוח של החברה כעצמאי במעמד של עוסק מורשה. המערערים הבהירו כי הדבר נעשה על מנת "להחזיר חובות", וכי אלי המשיך להעסיק בעסקו החדש שתי עובדות שהיו עובדות החברה קודם לכן. לימים, ובשל מצבו הרפואי שהתדרדר, העביר אלי את זכויות החתימה בעסקו הפרטי לבנו יעקב ולשותף נוסף. אנו סבורים כי בנסיבות אלה, מהלך של הקמה וניהול עסק הממשיך - ולו חלקית - את פעילות החברה, היה למעשה מהלך שרוקן את החברה מנכסיה - תיקי הביטוח. התנהלות מסוג זה מצדיקה אף היא את הרמת מסך ההתאגדות ואת חיוב המערערים באופן אישי בחיובי החברה כלפי המשיבה. מצב זה דומה למקרה בו בעלי מניות של חברה המצויה בקשיים כלכליים ועומדת בפני תביעה מצד מי מעובדיה, מקימים חברה חדשה ומעבירים אליה את פעילותה של החברה המצויה בקשיים, מצב המצדיק הרמת מסך על פי הפסיקה [ראו לעניין זה ע"ע 1138/04 אהרון מאיר - שחר ידגר (לא פורסם, 7.11.05)]. נציין כי אין נפקא מינא אם הדבר נעשה בתום לב ושלא מתוך כוונה להבריח נכסים או להונות את נושי החברה. 9. לא מצאנו לקבל את הערעור כנגד חיוב החברה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים. על פי ההלכה הפסוקה, בית דין זה אינו נוהג להתערב בקביעותיו של בית הדין האזורי לעניין פיצויי הלנה, למעט במקרים חריגים. במקרה הנדון, בית הדין קבע, בהסתמך על חומר הראיות שהובא בפניו, כי החברה שיחררה לטובת המערערת את סכום הפיצויים שנצבר לזכותה בקרן הפיצויים, וכי למעשה החברה לא הכחישה את זכאות המשיבה לתשלום יתרת פיצויי הפיטורים. לאור האמור, בהתחשב בנסיבות העניין כפי שפורטו בפסק הדין של בית הדין האזורי, ובשים לב לכך שהחיוב בתשלום פיצויי ההלנה הוטל על החברה בלבד, לא מצאנו כי נפלה טעות בהחלטת בית הדין לחייב את החברה בתשלום פיצויי הלנת פיצויי פיטורים מהמועד בו התקיים דיון מקדמי בתיק, מועד בו הובהרה לחברה תביעת המערערת לתשלום פיצויי פיטורים והלנתם. 10. באשר לחיוב המערערים בתשלום הוצאות העובדת בסך של 50,000 ש"ח, מצאנו כי המקרה הנדון מצדיק התערבותנו בפסק הדין של בית הדין האזורי. בשים לב למכלול נסיבות העניין, ובפרט לכך שחלק גדול מתביעת העובדת נדחה, סכום ההוצאות שנפסק חורג מן המקובל בפסיקת בתי הדין לעבודה. אשר על כן, אנו מפחיתים את סכום ההוצאות שהוטל על המערערים ומעמידים אותו על סך של 15,000 ש"ח. ע"ע 186/08 11. לא מצאנו לקבל את ערעור הגב' דינה על פסיקת בית הדין האזורי שלא לפסוק לה הוצאות משפט עם דחיית התביעה נגדה. בשים לב לכך שהגב' דינה יוצגה בבית הדין האזורי על ידי עורך הדין שייצג את כל הנתבעים גם יחד, ולכך שכתבי בית הדין מטעם הנתבעים הוגשו במאוחד, לא מצאנו להתערב בהחלטת בית הדין האזורי שלא לחייב את העובדת בתשלום הוצאות עבור הגב' דינה. סוף דבר: 12. מתקבל ערעור המערערים בתיק ע"ע 185/08 בעניין סכום ההוצאות. סכום ההוצאות שנפסק יופחת ויועמד על סך של 15,000 ש"ח. יתר הטענות שבערעור זה נדחות. הערעור בתיק 186/08 נדחה. בנסיבות העניין, לא מצאנו מקום ליתן צו להוצאות בערעורים שלפנינו. קרן השתלמותהשתלמות