קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי התאמה לפי חוק המכר: הצדדים לתביעה והעובדות העומדות בבסיסה 1. התובעת הינה חברה העוסקת בין השאר בניהול אולמות אירועים. החברה מנוהלת בפועל על ידי ה"ה מר מנחם מילר ומר מנחם רוזנטל (להלן : "מילר" ו"רוזנטל", בהתאמה, וראה סעיף 2 לת/1, תצהירו של מילר), למרות שברשם החברות מופיעה הגב' טובה מילר, אשתו של מנחם מילר, כבעלת מניות ודירקטורית יחידה (ראה נ/1). הנתבעת 1 (להלן: "אורנים") הינה חברה העוסקת במכירת ריהוט לאולמות וגני אירועים. ברשם החברות רשומה הנתבעת 2 (להלן : "רויטל") כבעלת מניות וכמנהלת אורנים, אולם בפועל טוען הנתבע 3 (להלן : "דורון") שרויטל הינה עקרת בית, ללא כל מעורבות בניהול החברה, ולמעשה הוא מנהל בפועל את אורנים (ראו סעיף 3-4 לנ/2, תצהיר דורון). 2. אין מחלוקת בין הצדדים כי בחודש ספטמבר 2006 הזמינה התובעת מאורנים 750 כיסאות ו - 70 שולחנות , בסכום כולל של 262,303 ₪, ראה תיקון סכום התביעה כפי שמפורט בפרו' הדיון מיום 22/6/08, עמ' 1 שו' 9. הזמנה זו תועדה בהסכמי מכר שנחתמו בין רוזנטל, מטעם התובעת, לבין דורון, מטעם אורנים, הסכמי המכר צורפו כנספחים ב' וג' לת/1. אין מחלוקת שהתמורה עבור הכיסאות והשולחנות שולמה בשקים מעותדים; אין מחלוקת שביום 5/10/06 או בסמוך לכך סופקו השולחנות והכיסאות לאולם האירועים של התובעת. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלות הנוגעות לטיב הסחורה שסופקה והאם לאחר האספקה סוכם בין הצדדים לפעול להחלפת הסחורה. להלן בקצרה טענות הצדדים. גרסת התובעת וטענותיה 3. התובעת טוענת כי בטרם ביצעה את הזמנת הסחורה, הציגה בפניה הנתבעת כסא מדגם מסוים ועל פיו נערכה ההזמנה. בפועל טוענת התובעת שסופק דגם אחר, אולם לנוכח העובדה שהתובעת הייתה זקוקה לכיסאות באופן מיידי, היא נאותה לקבל את הסחורה על מנת לבחון אותה, וזאת מכיוון שמבחינה חיצונית היה דמיון בין הדגם שסופק לדגם שהוזמן. 4. לטענת התובעת, כבר למחרת יום האספקה, התברר שקיימת אי התאמה בממכר: לטענת התובעת הכיסאות התגלו כבלתי יציבים ונפלו כל אימת שאדם קם מישיבה, וזאת בשל זווית לא נכונה של רגלי הכיסאות; עוד הסתבר לאחר יום אחד בלבד שהכיסאות מתפרקים ונשברים, עקב הלחמות חובבניות וחיבורים חלשים של רגלי הכיסאות למסגרת; בנוסף, בכיסאות התגלו מסמרים או ברגים בולטים, אשר גרמו לקרעים בבגדי האורחים. לגבי השולחנות טענה התובעת שרגליהם היו מתקפלים בבת אחת, דבר אשר גרם לקריסתם. פגמים וליקויים אלו גרמו לתובעת נזקים רבים, הן כלכליים והן תדמיתיים. 5. משכך, פנתה התובעת לנתבעים בדרישה להחליף את הציוד הלקוי או לביטול העסקה והשבת הכספים. במקביל ועל מנת לצמצמם את נזקיה, רכשה התובעת ציוד חלופי הכולל 600 כיסאות בעלות של 187,110 ₪, ראו חשבונית רהיטי מנחמיה בע"מ (להלן : "רהיטי מנחמיה") אשר צורפה כנספח ג' לכתב התביעה. 6. התובעת טוענת שלמרות הבקשות החוזרות ונשנות מצידה להחלפת הציוד ו/או השבת הכספים, התחמקו מכך הנתבעים בתירוצים שונים. התובעת מודה (סעיף 20 לת/1) שבשלב כלשהו הציע דורון להחליף את הציוד, אולם באותו שלב התובעת כבר לא הייתה מעוניינת בביצוע החלפת הסחורה. לפיכך, שלחה התובעת לנתבעים מכתב התראה ביום 25/6/07 בו נדרשו הנתבעים להשיב את הכספים ששולמו ולקחת חזרה את הציוד (להלן : "מכתב ההתראה", נספח ט'1 לת/1). לטענת התובעת מכתב זה נותר ללא מענה. 7. לטענת התובעת, ביום 27/11/07 נדרשה התובעת לפנות את המקום בו אוחסן הציוד (נספח י' לת/1), ולפיכך נשלח לנתבעים, בדואר רשום, מכתב נוסף בו מודיעה התובעת לנתבעים שאם תוך 7 ימים לא ידאגו הנתבעים ליטול את הציוד הפגום, "מרשתי תראה עצמה חופשייה לפעול לסילוק הציוד מהמקום, הכל תוך חיוב חברתכם בעלויות האחסון והפינוי" (נספח י"א לת/1, יכונה להלן : "המכתב הרשום"). התובעת צירפה ראיה המעידה לכאורה שהמכתב הרשום התקבל ביעדו. 8. משבחרו הנתבעים שלא להגיב למכתבים הנ"ל ולא הגיעו ליטול את הציוד, פינתה התובעת את הציוד וזה אינו נמצא ברשותה. עוד מציינת התובעת שהנתבעים או מי מהם סחרו את השיקים שנמסרו להם על חשבון הציוד לצדדים שלישיים וביניהם בנק פאג"י, והתובעת נתבעה לדין בגין שיקים אלו. בסופו של יום נאלצה התובעת להגיע לפשרה עם בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ, ראה נספח י"ב לת/1. 9. לאור מסכת האירועים כפי שתוארה לעיל, הגישה התובעת את תביעתה ביום 28/11/07, לתשלום הסך של 331,547 ₪ (סכום אשר תוקן כאמור לסך של 262,303 ₪). התביעה הוגשה הן כנגד אורנים והן כנגד רויטל ודורון, בנימוק שרויטל הינה המנהלת הרשומה ובעלת המניות ואילו דורון הינו המנהל בפועל שנשא ונתן בשם אורנים. 10. במהלך דיון ההוכחות העידה התובעת מטעמה את מילר בלבד ותצהירו של רוזנטל אשר הוגש לתיק נמשך בשל חוסר התייצבותו לחקירה. מטעם הנתבעת העידו דורון ועובדו מר שאול שניצר (להלן : "שניצר") אשר בקר באולם האירועים וביצע לטענתו תיקונים. עוד הוגשו תצהיריהם של רויטל ושל מר יהושע כהן, המייצג, לטענת הנתבעים, את יצרן הכיסאות התורכי (להלן : "כהן"). כהן לא התייצב לעדות ולכן תצהירו נמשך מתיק ביהמ"ש, ואילו תצהירה של רויטל הוגש כראיה, מבלי שהתובעת נתנה הסכמתה לתוכן האמור בו. 11. בסיכומיה טענה התובעת שהוכיחה שהציוד שסופק היה פגום, אם בשל השברים שהתגלו בכיסאות; אם בשל ה"ניטים" שהיו בהם; אם בשל העובדה שהכיסאות נפלו ולא היו יציבים. התובעת טענה שמדובר בכיסאות שיוצרו בסדרת ייצור אחת, ולכן די בדוגמאות שהובאו (תמונות; כסא שבור שהוצג בבית המשפט) כדי ללמד על העובדה שהסחורה כולה הייתה פגומה. בנוסף ולחלופין טענה התובעת שעצם העובדה שהזמינה סחורה אחרת מרהיטי מנחמיה כחודש וחצי בלבד לאחר אספקת הציוד, וכי הנתבעים למעשה הודו והסכימו לפעול להחלפת הכיסאות כולם, יש בכך כדי לתמוך בטענותיה בדבר אי ההתאמה. 12. עוד מפנה התובעת בסיכומיה לסתירות שנפלו בגרסת הנתבעים לגבי מועד גילוי הליקויים; לסתירות בעניין מספר מועדי הביקור לתיקון; ולהכחשות הסתמיות לעניין קבלת הדואר הרשום. התובעת מציינת בסיכומיה שיש לקבל את התביעה האישית כנגד רויטל מעצם היותה המנהלת ובעלת המניות הרשומה בחברה, ואילו לגבי דורון טוענת התובעת שהיה הוא הרוח החיה בחברה; הוא התנהל בחוסר תום לב ו"אין מדובר במקרה של כשל עסקי שמקורו במצב המשק או בחוסר מזל, כי אם באספקה של סחורה באיכות ירודה במיוחד ובהתנערות ספק הסחורה מחבותו והתחייבויותיו" (סעיף 62 לסיכומים). לפיכך, מבקשת התובעת שבית המשפט יורה על קבלת התביעה כנגד שלושת הנתבעים כולם. גרסת הנתבעים וטענותיהם 13. הנתבעים טוענים כי דין התביעה כנגד רויטל ודורון להדחות. לטענת רויטל ודורון, לא די בהיותם בעלי המניות ו/או המנהלים של אורנים, בין "על הנייר" ובין בפועל, כדי להקים חבות אישית במקרה הנדון. דורון ורויטל טוענים כי ההתקשרות כולה נעשתה בין התובעת מחד לאורנים מאידך; על כך מעידים הסכמי המכר , השיקים והחשבוניות. רויטל ודורון טוענים שהתובעת לא הוכיחה עילת תביעה אישית המצדיקה את חיוב מי מהם בחיוב הנטען וכן לא הצביעה על סיבה המצדיקה ביצוע "הרמת מסך" במקרה הנדון. לפיכך טוענים רויטל ודורון שהנתבעת הנכונה, אם בכלל, הינה אורנים, ואורנים בלבד. 14. לגופו של עניין טענו הנתבעים בכתב הגנתם שעם אספקת הסחורה לא נשמעה כל תלונה מצד התובעת, אלא לראשונה נשמעה טענה כשלושה חודשים מאוחר יותר, וגם אז נגעה התלונה ל -25 כיסאות בלבד, ובנוגע ל"ניטים בלבד". הנתבעים מציינים ששלחו נציג מטעמם (שניצר) לאולמה של התובעת, שניצר בדק כל כסא וכסא וסידר את הבעיה שהתגלתה (סעיף 17 לכתב ההגנה). בנוגע לכיסאות הנופלים טענו הנתבעים שכאשר הועלתה הטענה בנוגע לכך, נתנו הנתבעים פתרון מיידי והוא ניסור של ס"מ אחת מהרגליים האחוריות של הכסא (ראה סעיף 18 לכתב ההגנה, לעומת סעיף 21 לתצהיר דורון שם צוין שיש צורך בניסור שתי הרגליים האחוריות של הכסא), אולם התובעת סירבה לבצע פתרון זה ודרשה כיסאות חדשים. 15. הנתבעים טוענים שהעבירו את דרישות התובעת ליצרן בתורכיה וזה האחרון הסכים להגיע ארצה לבחון את הכיסאות. נציג היצרן (כהן) בקר באולם של התובעת, ולמרות שלעמדתו ניתן היה לעשות בכיסאות שימוש, הסכים להחליף את הכיסאות ולייצר עבורה כיסאות חדשים, הפעם ברוחב שונה (56 ס"מ במקום 48 ס"מ, לבקשת התובעת). עוד טוענים הנתבעים שהסכימו לספק לתובעת על חשבונם כיסאות חלופיים, בתקופת ביצוע החלפת הכיסאות וייצורם מחדש בתורכיה, והסכמה ברוח זו גובשה עם רוזנטל מטעם התובעת. הנתבעים טוענים שלפתע חזרה בה התובעת מסיכום זה, רוזנטל החל להתחמק מפניות הנתבעים והתובעת בחרה לבטל את השיקים המעותדים שניתנו לה, דבר שהסב לנתבעים נזק רב. 16. הנתבעים טוענים שטענות התובעת יפות, אם בכלל, לעניין הכיסאות בלבד - הנתבעים טוענים שהתובעת לא ידעה לסגור כראוי את השולחנות, ומשהוסבר לה כיצד עליה לנהוג, נפתרה הבעיה. הנתבעים מציינים שחשבונית רהיטי מנחמיה מתייחסת לכיסאות בלבד ולא לשולחנות, ומפנה לדברי מילר בחקירתו (עמ' 12 שו' 18) לפיהם השולחנות נמצאים בשימוש התובעת עד היום. 17. הנתבעים מכחישים שקיבלו את המכתב שטיוטה שלו צורפה כנספח ט' לת/1; עוד מכחישים הנתבעים שקיבלו את מכתב ההתראה והמכתב הרשום מטעם התובעת. בעניין זה טענו הנתבעים שבמקום מגוריהם נמסרים לעיתים דברי הדואר לילדים קטינים (סעיף 44 לנ/1; סעיף 4 לתצהיר רויטל).דורון מוסיף ואומר שאם היה מקבל את המכתב היה דואג לאסוף את הכיסאות, כפי שבקש, אולם לאורך כל הדרך עמדת התובעת הייתה שיש להשיב את הכספים כתנאי לקבלת הכיסאות, ולכך לא הייתה הסכמה. 18. בסיכומיהם מוסיפים הנתבעים וטוענים שנטל הוכחת היות הציוד פגום במלואו מוטל על התובעת, וזו לא עמדה בנטל זה. לטענת הנתבעים, לא הוגשה חוות דעת של מומחה; לא די בעדות מילר בעניין זה; לא די בכסא הבודד אשר הוצג בפני בית המשפט כדי ללמוד על הליקויים הנטענים בסחורה כולה. בנוסף ולחלופין טוענים הנתבעים שאם וככל שהוכחו ליקויים כאלה או אחרים, אזי מדובר בליקויים שהתגלו במספר כיסאות בלבד; שהבעיות תוקנו ולמצער נמצא להם פיתרון ולא היה כל מקום להורות על ביטול העסקה בכללותה. 19. הנתבעים טוענים שהתובעת לא עמדה בחובת נטל הקטנת הנזק החל עליה. לטענת הנתבעים, סוכם עם רוזנטל על החלפת הכיסאות אולם משום מה רוזנטל בחר לחזור מהסכמה זו. בעניין זה טוענים הנתבעים שהימנעות התובעת להעיד את רוזנטל, אשר היה הגורם המעורב מטעם התובעת בעסקה, מקימה את החזקה שעדותו הייתה פועלת לרעתה. עוד מוסיפים הנתבעים וטוענים שגרסת התובעת לפיה השליכה 750 כיסאות לרחוב אינה הגיונית, ובעת הדיון שיתף דורון את בית המשפט בידיעותיו לפיהן הכיסאות נמצאים באולם של הרשות הפלשתינאית (עמ' 27 שו' 12). מכל הטעמים הללו, טוענים הנתבעים שדין התביעה להידחות. דיון 20. במסגרת הדיון עליי להידרש לשאלת הליקויים בציוד - האם הוכחו ליקויים הן בשולחנות והן בכיסאות? אם כן, באיזה היקף? האם מוצדק להורות על ביטול העסקה במקרה הנדון? האם היה מקום לאפשר לנתבעים לפעול לתיקון הליקויים? האם עמדה התובעת בחובת הקטנת הנזק? מה המשמעות שיש לייחס לעובדה שהכיסאות אינם בנמצא? האם יש יריבות בין התובעת לדורון ורויטל? להלן התייחסותי לשאלות אלו, אגב התייחסות לשאלת נטלי ההוכחה. האם הוכחו ליקויים בציוד שסופק? 21. ראשית אציין שיש לדחות את טענות התובעת בנוגע לשולחנות, ולכן הדיון כולו יתמקד בכיסאות בלבד ולא בשולחנות. מילר נחקר והעיד: "השולחנות משרתים אותנו עד היום, והשקעתי עליהם עד היום 4,000 ₪ לעשות להם שרשרת. וכל הזמן קושרים אותם עם אזיקונים, ורק לאחרונה קשרנו אותם עם שרשרת" (עמ' 12 שו' 18-20). אם כך הדבר, וחלפו כשלוש שנים מיום רכישת השולחנות ועד מועד הדיון (11/5/09), אין כל מקום להורות על ביצוע החזר כספי מלא בנוגע לשולחנות, כפי שנדרש במסגרת התביעה. בנוסף, מעיון בחשבונית רהיטי מנחמיה עולה שנרכשו כיסאות בלבד ולא שולחנות, כך שגם בזמן אמת לא מצאה התובעת לנכון לפעול להחלפת השולחנות. לכן, וככל שמתייחסת התביעה לאספקת השולחנות, יש לדחות רכיב זה בתביעה. 22. בכל הנוגע לכיסאות - בנקודה זו התעוררה שאלה לגבי נטלי ההוכחה. הנתבעים טענו שהיה על התובעת לתמוך את תביעתה בחוות דעת מומחה לגבי הציוד כולו, וזאת לא נעשה; הנתבעים טענו שמילר אינו מומחה, וראה תשובותיו בעמ' 12 שו' 9, שו' 12. הנתבעים טוענים שלא די בהבאת כסא בודד כמייצג את סדרת הייצור כולה; הנתבעים טוענים כי לכל היותר, הוכחו ליקויים ב - 10% עד 20% מהסחורה, כך שאין מקום להורות על ביטול העסקה. הנתבעים טענו שאין ללמוד מסירובם להפנות את התיק למומחה על הודאה כלשהי בנכונות טענת התובעת, וטעמיהם פורטו בעמ' 31 לפרו', שו' 15-22. מאידך, טענה התובעת שהצטברות הראיות הכוללת בתיק, כולל הכסא שהובא; העובדה שנפל בעת הדיון; הודאות עדי הנתבעים בעת הדיון; הסתירות שהתגלו בגרסת הנתבעים; סירובם לפנות למומחה; הסכמתם לפעול להחלפת הציוד בכללותו; רכישת ציוד חלופי מרהיטי מנחמיה, כל אלה די בהם כדי לקבוע שהסחורה אשר סופקה הייתה פגומה במידה כזו המצדיקה את ביטול עסקת המכר. 23. בע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (2006), (פורסם במאגרים] סקרה כב' השופטת ארבל את נושא נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות: "נטל ההוכחה משמש לתאר שני מושגים שונים. הראשון הוא נטל השכנוע, והשני הוא נטל הבאת הראיות. נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי, היינו, מאזן ההסתברויות. נטל זה הוא קבוע בדרך כלל, ואינו עובר בין בעלי הדין במהלך המשפט. נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע. ככל שמדובר בצד הנושא בנטל השכנוע, משמעות החובה היא שעליו להביא ראיות מספיקות על מנת לעמוד בנטל, ואילו ביחס ליריבו משמעה שעליו להביא ראיות שישמיטו את הבסיס מתחת לראיות שהובאו כנגדו. נטל זה הוא דינאמי, ועשוי לעבור מבעל דין אחד למשנהו (לעניין זה ראו: יעקב קדמי על הראיות (חלק שלישי, 2003) 1505-1506 (קדמי, חלק שלישי); ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 124 (2001))". 24. לאחר שבחנתי את הראיות אשר הונחו בפניי, סבורני שהתובעת עמדה בנטל המוטל עליה ושיכנעה את בית המשפט שהכיסאות שסופקו היו פגומים במידה כזו המצדיקה את החלפתם במלואם או את ביטול העיסקה, וזאת למרות שלא הונחה בפניי חוות דעת מומחה, שהינה "דרך המלך" להוכחת טענה זו, אבהיר קביעתי זו. 25. עמדת התובעת לגבי הפגם בכיסאות היתה מוצקה ועיקבית לאורך כל הדרך. התובעת טענה כי כבר מספר ימים לאחר שסופקו הכיסאות, התגלו בהם ליקויים והיא הודיעה על כך בדחיפות לנתבעים, ראה סעיפים 12-17 לכתב התביעה, וכן סעיפים 8-14 לת/1 . לעומת זאת, גרסת הנתבעים לא היתה עקבית וסדורה, והכרסום בה נעשה בשלבים, ככל שהתקדם הליך ההוכחות: כך, בכתב ההגנה בחרו הנתבעים לטעון שרק כעבור שלושה חודשים התקבלה הטענה הראשונה, וגם אז זו התייחסה ל - 25 כיסאות בלבד (ראה סעיף 16 לכתב ההגנה). אותם שלושה חודשים "התקצרו" בתצהיר דורון למספר שבועות, ראה סעיף 16 לכתב ההגנה, ואילו בתצהיר שניצר (נ/3) צויין כי בקר באולם התובעת לערוך תיקונים לאחר כחודש ימים (סעיף 10 לנ/3). והנה, בחקירת דורון, שוב התקצרו לוחות הזמנים: "אחרי שבוע או 10 ימים התקשר אלי רוזנטל ואמר שיש בעיה עם הכיסאות ושהוא רוצה שאגיע ואראה מה קורה. באתי למקום עם שאול כמובן, וראינו את מנחם רוזנטל והעוזר שלו ועוד כמה אנשים. בן הגנן היה שם וגם מנהל האירועים שאינני זוכר את שמו" (עמ' 19 שו' 21-24). אין ספק שלוחות הזמנים לגילוי הפגם ולהודעה שניתנה בעקבות הגילוי הם קריטיים, וראה סעיפים 13 (א) ו - 14 לחוק המכר, התשכ"ח - 1968 וסעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1970. אין ספק כי במקרה הנדון בגרסת הנתבעים נתגלו סתירות; לא יכולה להיות מחלוקת שגרסת התובעת בנקודה זו התבררה כנכונה. אמור מעתה - כבר לכל היותר כשבוע לאחר האספקה הודיעה התובעת לנתבעים על הליקויים וחוסר ההתאמה, ועמדה בכך בדרישות החוק. 26. אין זו הנקודה היחידה בה יש להעדיף את גרסת התובעת על פני גרסת הנתבעים. גם לגבי היקף הליקויים ניסו הנתבעים ל"גמד" את הליקויים שהתגלו, ולהציגם תחילה כמתייחסים ל"ניטים בלבד", בעיה ש"נפתרה במלואה" (סעיף 17 לכתב ההגנה). אמנם בסעיף 18 לכתב ההגנה נזכרת גם בעית הכיסאות הנופלים , אולם בעת העדות הגביל דורון את בעיית האיזון לכיסא אחד בלבד (עמ' 21 שו' 21). לבעית הכיסאות השבורים בחרו הנתבעים שלא להתייחס בכתב הגנתם. 27. אולם בעת עדותו של דורון הסתבר שהתגלו בעיות גם בנושא שבירת הכיסאות: "אני לא מסכים. עובדה שרק 15 כיסאות נשברו. ידוע שמתוך 750 כיסאות ואפילו 10% היו פגומים, לא אומר שכולם היו פגומים. במקרה הזה אפילו 10% לא היו פגומים"(עמ' 21 שו' 24-26). הסתירות רק התעצמו עת עלה שניצר לעדות. או אז הסתבר שבעיית הניטים לא נגעה ל - 25 כיסאות בלבד, כנטען בכתב ההגנה, אלא ל - 20% מהכיסאות, דהיינו לכ - 150 כיסאות, וזאת לגרסת עד ההגנה! (עמ' 28 שו' 10-11); בנוסף, בניגוד לעדות דורון שהגביל את בעיית הכיסאות הנופלים לכיסא אחד בלבד, הסתבר מחקירת שניצר שלא כך הוא: "כשבאתי לשם אמרו לי שהכיסאות נופלים, הסתכלתי עליהם וחלק נופלים ולא לא. כשאיתרתי את הבעיה הבנתי שזה מקימה מהירה מהכיסא. שאדם קם מהר מהכיסא, לחלק זה היה ולחלק לא. ואז הבנו שיש בעיה במרכז הכובד" (עמ' 28 שו' 14-17). עוד הסתבר מחקירת שניצר שבנוסף ל"ניטים"; לכיסאות הנופלים ולכיסאות השבורים, יש בעיה גם בהלחמות, אם כי שניצר כינה זאת פגם אסתטי בלבד: "..ההלחמות המוסתרות לא יפות" (עמ' 30 שו' 1-17). 28. אם אסכם עד כה, אזי התובעת הצליחה להוכיח, בין השאר באמצעות עדי ההגנה, שהתגלו ליקויים בכיסאות לכל היותר כשבוע לאחר האספקה; הליקויים נגעו הן ל"ניטים", הן לשבירת רגליים; הן לנפילת כיסאות; הן להלחמות. הליקויים התייחסו לכל הפחות ל - 20% מהיכיסאות, כך לשיטת עדי הנתבעת. התובעת הציגה בפני בית המשפט כסא שבור בעת הדיון, שלמרות שרגלו הקדמית היתה שבורה, נפל דווקא לאחור במהלך הדיון; התובעת צירפה תמונות לתצהיריה ולכתב התביעה, ראה נספח ו' לתצהיר מילר. 29. בנוסף, הוכיחה התובעת כי כבר בחלוף חודש וחצי מעת מועד האספקה רכשה כיסאות חלופיים מרהיטי מנחמיה, נספח ז' לתצהיר מילר. וכי איזה אינטרס יש לתובעת לרכוש את אותו ציוד מחברה אחרת, בסכום כה נכבד, אם אכן הליקויים נוגעים רק למספר בודד של כיסאות? ואיזה הגיון כלכלי ומסחרי טמון בכך? רכישה זו מעידה שאכן התגלתה בעיה אקוטית בציוד שמנע את השימוש בו והצריך מציאת פיתרון מיידי. 30. למסקנה זו נמצא תימוכין שוב בעדויות ההגנה. דורון הצהיר בתצהיר (סעיף 27 עד 34) על ההסכמה שגובשה להחלפת הכיסאות כולם בחדשים; על כך חזר גם דורון בעדותו, ראה עמ' 22 שו' 4, שם אישר כי הנתבעים הם אלו שאמורים היו לשאת בעלויות השילוח והייצור מחדש, וכן בעמ' 23 שו' 7-14, שם הצהיר דורון בין השאר : "אני בעצמי באתי לביתו של מילר והתחננתי בפניו לתקן את כל הכיסאות ונשאר חברים". ניתן ללמוד מהסכמה זו , שאין ספק שאם היו הנתבעים עומדים בה הייתה גורמת להם הוצאות, משום הודאה בקיום ליקויים מהותיים בכיסאות כולם, ליקויים המעידים על אי התאמה בממכר. 31. אציין כי מצאתי גם ממש בטענות התובעת לעניין הפער בין הדגם שהוצג בפניהם (מסין) לבין הדגם שסופק (מתורכיה). למעשה בחקירתו הודה דורון שהדגם שהוצג בפני התובעת היה הדגם מסין, וסופק דגם מתורכיה (עמ' 19 שו' 1-15). אמנם דורון טען שהדבר נעשה לאור בקשה מפורשת של רוזנטל לעובי גדול יותר של פרופיל הכיסא, אולם טענה זו לא זכתה לראיה תומכת ואיני יכולה לקבוע האם הדגם שסופק זהה בתכונותיו לזה שהוצג בפניי התובעת, דגם שעל בסיסו נעשתה ההזמנה. 32. לעומת מכלול זה של ראיות התובעת, ראיות המצביעות כאמור על אי התאמה בממכר, לא הביאו הנתבעים כל ראיה סותרת. הנתבעים מטעמם רשאים היו להצטייד בחוות דעת מומחה מטעמם, וזאת כשדורון הצהיר שיש ברשותו כיסאות שנלקחו מהאולם כשבוע לאחר הגעתם לארץ (עמ' 27 שו' 10) ; הנתבעים יכלו לצרף את תו התקן ואת תוצאות הבדיקה שעברו הכיסאות בארץ, לטענתם (ראה חקירת דורון בעמ' 27 שו' 1-4); הנתבעים ויתרו על עדותו של כהן, נציג היצרן התורכי, אשר יכול היה מן הסתם להעיד על טיבם. בבואי לשקלל את הראיות שהובאו בפניי, את אלה שלא הובאו בפניי, את התנהגות הצדדים בזמן אמת, מגיעה אני למסקנה שמאזן ההסתברויות בתיק נוטה לכיוון התובעת, ושוכנעתי במידה הדרושה במשפט האזרחי שאכן לגבי הכיסאות ישנה אי התאמה בממכר במובנה בסעיף 11 (3) ו- 11(4) לחוק המכר. עוד שוכנעתי כי התובעת פעלה כמתחייב בסעיף 14 (א) לחוק המכר. המשמעות של אי ההתאמה - האם תיקון? החלפה? ביטול עיסקה? 33. סעיף 17 (א) לחוק המכר קובע כי קונה שהודיע על אי התאמה יפרט אותה פירוט סביר ויתן למוכר הזדמנות נאותה לבדוק את הממכר. חוק המכר, בניגוד למשל לחוק חוזה קבלנות, התשל"ד - 1974 (סעיף 3 (א) לחוק), אינו קובע את זכותו של המוכר לפעול לתיקון הפגם, אלא אך את זכותו לבדוק את הממכר. אין ספק כי למוכר במקרה הנדון ניתנה הזדמנות לבדוק את הממכר, ראה עדות שניצר בעמ' 27 לפרו', ומשעמדה בחובה זו, זכאית התובעת הקונה לבטל את העסקה. 34. גם אם אבדוק את המקרה לאור הוראות חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970, אזי אם מודבר בהפרה יסודית - וזה המקרה לדעתי, אזי ביטול החוזה יכול להיעשות באופן מיידי. אם מדובר בהפרה לא יסודית - יש לתת הזדמנות לתקן את הפגם. 35. סבורני שבמקרה הנדון ניתנה לנתבעים הזדמנות לפעול לריפוי הפגם, אולם הן לנוכח הפתרונות שהוצעו והן לנוכח הזמן הרב שחלף, זכאית היתה התובעת לפעול לביטול העסקה. לגבי הפתרונות שהוצעו - שניצר תיאר בעדותו כיצד הכניס פנימה את הניטים עם קונוס (עמ' 28 שו' 8). יש לזכור שמדובר בכיסאות חדשים עליהם שילמה התובעת במיטב כספה, סכום המתקרב ל-200,000 ₪! גם אם אקבע שנושא ה"ניטים" עוד ניתן ל"עיכול", אזי עניין ניסור רגלי הכיסאות הינו בלתי מתקבל בעליל. ראשית יש לזכור את הסתירה בין האמור בכתב ההגנה (ניסור הרגל האחורית) לבין האמור בתצהיר דורון - ניסור שתי הרגליים הקדמיות, ראה סעיף 21 לנ/2. ובכן - מהו הפיתרון הראוי? ומי לקח את הכיסא לדדון, שניצר או דורון (עמ' 21 שו' 17)? ומדוע אותו דדון לא הובא עדות? ומהי העלות של אותו פיתרון? ומדוע שהתובעת תסכים לקבל כיסאות חדשים , עליהם שילמה במיטב כספה, כשרגליהם מנוסרות ומקוצצות? 36. שללתי אם כן את פתרונות התיקון שהוצעו, פתרונת המלמדים על חובבנות וזלזול בלקוח. כל שנותר לי לבחון הוא האם אכן גובשה הסכמה בין הצדדים, הסכמה שהופרה על ידי התובעת, לפיה הכיסאות יאספו על ידי הנתבעים; הם אלה שידאגו למשלוחם לתורכיה על חשבונם; הם אלה שידאגו לאספקת כיסאות חלופיים לתקופת הביינים; והם אלה שיספקו כיסאות חדשים. לאחר ששקלתי את הראיות שהונחו בפניי, קובעת אני כי הנתבעים לא הוכיחו שגובשה הסכמה שכזו, ו/או שהיה בכוונתם וביכולתם לפעול לפיה. 37. אציין כי בנקודה זו אכן אי העדתו של רוזנטל, אשר לגביו נטען כי היה שותף לגיבוש ההסכמות, פועלת לרעת התובעת. מאידך, הנתבעים לא העידו את כהן, ואין בפניי כל ראיה (למעט עדות דורון, שהינו בעל דין על כל המשתמע מכך, וראה סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971), שהיצרן התורכי נאות לבצע את אותה החלפה נטענת. בנוסף, הנתבעים לא הציגו בפניי הצעות מחיר שקיבלו מאותם גורמים שניתן היה לכאורה לשכור מהם ציוד לתקופת הביניים (עמ' 24 שו' 15); לא ברור מדוע הנתבעים לא פעלו מיידית לאיסוף הכיסאות; לא ברור מדוע בחרו שלא להגיב למכתב ההתראה ולמכתב הרשום שנשלח אליהם. 38. עוד אציין שמקבלת אני את הסבריה של התובעת לדחיפות באספקת הכיסאות; מקבלת אני את הסבריה שאולם אירועים המצהיר על סטנדרט מסוים, אינו יכול להציע כיסאות פלסטיק באירועים; איני סוברת שהנתבעים היו רשאית להתנות את ביצוע ההחלפה בתשלום מלוא התמורה. ההחלפה נדרשה כאמור בשל אי התאמה בממכר. על הנתבעים היה לספק את המוצר שהוזמן, ולבוא בחשבון עם התובעת מאוחר יותר. בנוסף, שוכנעתי מהראיות שהתובעת נתנה הזדמנות תחילה למהלך החלפת הכיסאות (מילר בעמ' 15 שו' 21), אולם גם לשיטת דורון הבירורים הצריכו זמן (ראה עמ' 23 שו' 7-15; עמ' 24 שו' 14-17), ולמעשה לא ניתן פיתרון אמיתי בזמן אמת. מנימוקים אלו קובעת אני כי התובעת רשאית הייתה לפעול לביטול עסקת מכר הכיסאות. כפועל יוצא, זכאית התובעת להשבת כספה, והנתבעים להשבת הכיסאות. השבת הכיסאות 39. סעיף 9 לחוק החוזים תרופות קובע את חובת ההשבה, מקום שהחוזה בוטל. במקרה הנדון, אין מחלוקת שהתובעת לא השיבה לנתבעים את הכיסאות. האם יש לקזז סכומים כלשהם עקב כך? לדעתי, יש להשיב על שאלה זו בשלילה. התובעת הוכיחה ששיגרה לפחות שני מכתבים לנתעים בעניין זה, ראה נספחים ט'1 וי"א לתצהיר מילר. במכתבים אלו הודיעה התובעת מפורשות: "מרשתי תראה עצמה חופשייה לפעול לסילוק הציוד מהמקום, הכל תוך חיוב חברתכם בעלויות האחסון והפינוי". הנתבעים בחרו להכחיש קבלת מכתבים אלו, ואף העלו טענות לאי קבלת הדואר הרשום ו"הנוהג" הקיים באזורם לעניין חלוקת הדואר. הנוהג הנטען לא הוכח; הנתבעים לא הצליחו להפריך את החזקה הקבועה בסעיף 57ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א - 1971, ולכן יש לקבוע כמסקנה שהנתבעים בחרו שלא ליטול את הכיסאות וויתרו על זכותם ועל זכאותם לקבל כיסאות אלה, בין בעין בין בשווה כסף. 40. עוד אציין כי טענות הנתבעים לפיהם הכיסאות נמצאים בשימוש ב"אולם ברשות הפלשיתנאית" נותרו בגדר השערה בלבד. אמנם, מילר אישר ש"דומני שערבי לקח את זה", עם זאת העיד "לא מכרנו לאף אחד, פינו את זה" (עמ' 14 שו' 9-10). כל עוד לא הוכח שהתובעת "התעשרה" מאותם כיסאות, וקבעתי כאמור שהנתבעים ויתרו מכללא על זכות ההשבה, אין מקום לנכות סכומים כלשהם מתמורת הכיסאות, ולכן מורה אני כי על אורנים להשיב במלואה את התמורה אשר שולמה בגין הכיסאות, בסכום כולל של 180,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. האחריות האישית של דורון ורוית 41. האם יש להחיל את החיוב אותו קבעתי בסעיף 40 לעיל גם על דורון ורויטל? על כך יש להשיב בשלילה. כתב התביעה , שהוא זה המבסס את גדר המחלוקת בין הצדדים, פירט בסעיף 32 שבו את אחריות דורון ורויטל. נראה כי סעיפים אלו נוסחו באופן כוללני, הפנו לעילות משפטיות כאלה ואחרות, ללא כל פירוט עובדתי מינמאלי. כך למשל נטען שרויטל ודורון ידעו או היה עליהם לדעת שאורנים לא תוכל לספק את הציוד (סעיף 32.1, והרי הציוד סופק?!); כך למשל נטען בסעיף 32.3 כי ניתנה התחייבות אישית להשבת התשלום עבור הציוד הפגום, אולם לא הובאה לכך כל ראיה; כך למשל נטען בסעיף 32.5 שאורנים התנהלה בדרך המקפחת את נושיה, אולם גם לכך לא הובאה כל ראיה. 42. דווקא מהראיות שהוצגו בתיק, עולה כי הסכמי המכר נחתמו בין התובעת לאורנים; השיקים ניתנו לאורנים; תעודות המשלוח הן של אורנים. (ראה נספחים ב'-ה' לתצהיר מילר); גם מכתבי ההתראה, שממוענים אמנם לרויטל ודורון, מאזכרים את אורנים כגורם שהתקשר בעסקה. לא מצאתי בתיק זה כל נימוק המבסס אחריות אישית של דורון ו/או רויטל. סוברת אני כי בניגוד לאמור בסעיף 62 לסיכומי התובעת, אזי גם אם אקבע שאכן "אין מדובר במקרה של כשל עסקי שמקורו במצב המשק או בחוסר מזל, כי אם באספקה של סחורה באיכות ירודה במיוחד ובהתנערות ספק הסחורה מחבותו והתחייבויותיו", אזי הספק היא אורנים, ולכן אורנים היא שחוייבה בהשבת הכספים. לא כל התנערות מחוזה או הפרתו הינה בהכרח התנהגות בחוסר תום לב של המנהל המקימה חבות אישית, שאחרת כל הפרה של חוזה עליו חתומה חברה הייתה גוררת בהכרח חיוב אישית של אותו אורגן שגרם לכאורה להפרה. כדי לבסס אחריות אישית יש צורך בהוכחת יסודות נוספים, שאינם מתקיימים במקרה הנדון. לפיכך, יש לדחות את התביעה האישית כנגד דודרון ורויטל. סוף דבר 43. התביעה כנגד הנתבעת 1, אורנים, מתקבלת באופן חלקי. אורנים תשלם לתובעת סך של 180,000 ₪ בתוספת מע"מ כדין, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף תשלם אורנים לתובעת את האגרה כפי ששולמה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום התשלום ועד להחזר בפועל ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל. התביעה כנגד דורון ורויטל נדחית ללא צו להוצאות, בין היתר לנוכח הסתירות הרבות שהתגלו בעדותו של דורון ומחדלם מלהשיב לפניות התובעת. אציין כי באולם מצוי הכיסא שהוצג בעת הדיון וסומן כמוצג. אם מי מהצדדים חפץ לקבל לחזקתו כיסא זה, עליו להגיש בקשה מתאימה תוך 10 ימים מיום קבלת פסק הדין. לא תתתקבל בקשה כלשהי, יפונה הכיסא תוך 30 יום מיום מתן פסק הדין ולמי מהצדדים לא תהיינה טענות בנוגע לכך.אי התאמה (חוק המכר)עסקת מכר