קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי קבלת נכה ללימודים במכללה: רקע עניין לנו בתובענה נזיקית- כספית על סך 100,000 ₪ אשר הגישה התובעת, ילידת 1984, בגין נזקים אשר נגרמו לה, לטענתה, עת סירבה הנתבעת לקבלה ללימודים גבוהים בשל נכותה, אשר נגרמה כתוצאה משיתוק מוחין מלידה. הנתבעת, המכללה האקדמית תל-חי (להלן: "הנתבעת") הינה מוסד להשכלה גבוהה המצוי בגליל העליון. טענות התובעת מכתב התביעה עולה, כי התובעת נרשמה והתקבלה ללימודים בחוג לחינוך ולימודים רב תחומיים אצל הנתבעת. בעקבות כך, זומנה התובעת, במהלך חודש אוגוסט 2005, לראיון אצל הנתבעת, במטרה לבחור את מוקד לימודיה. לטענת התובעת, לאחר הראיון, היא הופנתה לראש מנהל הסטודנטים על מנת לברר אילו שירותים מעמידה הנתבעת לרשותה בשל מוגבלותה. לטענתה, משנכחה ראש מנהל הסטודנטים של הנתבעת לגלות, כי התובעת סובלת ממוגבלות פיזית, היא הודיעה לתובעת, כי בשל מוגבלותה היא איננה יכולה ללמוד אצל הנתבעת. לטענת התובעת, יום לאחר המפגש האמור, ביטלה הנתבעת את קבלתה ללימודים. התובעת טוענת, כי הנתבעת נימקה את אי קבלתה ללימודים בהעדר מתקנים מתאימים בקמפוס, אשר יאפשרו קליטת התובעת כסטודנטית במכללה. התובעת טוענת, כי פנתה לנציגי הנתבעת במספר הזדמנויות בבקשה שיימצא פתרון הולם לעניינה ואף הציעה פתרונות כפי שעולה מהמכתבים שצורפו כנספחים לכתב התביעה. לטענתה, פניותיה לא הועילו לה והנתבעת נותרה עיקשת בסירובה לקבלה כסטודנטית מן המניין. הכל בטענה, שהנתבעת אינה ערוכה פיזית לקלוט אנשים עם מוגבלויות. לטענתה, היא לא אמרה נואש והמשיכה בפניותיה לנתבעת. אף העובד הסוציאלי אשר מלווה את התובעת פנה לנתבעת במטרה, כי זו תמצא פתרון חלופי לבעיית התובעת. התובעת טוענת, כי הנתבעת לא הביעה כל רצון לסייע לה במציאת פתרון כאמור. תחת זאת, הציעו לה נציגי הנתבעת לפנות למוסד לימודים אחר, אשר ערוך לקלוט אנשים עם מוגבלויות. התובעת טוענת, כי ביום 30.10.05 החלה שנת הלימודים האקדמאית במכללה אולם, לאור החלטת הנתבעת לא עלה בידה להתחיל את לימודיה. לטענתה, היא חשה מקופחת ומופלית לרעה על ידי הנתבעת. התובעת טוענת, כי ביום 16.11.05 פנתה לארגון כראמה זכויות אדם בתקווה, כי הארגון יסייע לה במציאת פתרון. לטענתה, נציגי הארגון פנו לנתבעת בבקשה, כי תקבל את התובעת ללימודים במיידי, תוך שהם טוענים בפניי הנתבעת, כי התנהגותה פסולה, אינה חוקית וגורמת לאי צדק כלפי התובעת. התובעת טוענת, כי לאחר התערבות משפטית וחשיפת המקרה בתקשורת חזרה בה הנתבעת מביטול קבלתה של התובעת ללימודים. לטענתה, לאחר שנשיאת מכללת עמק יזרעאל קראה בעיתון על מקרה התובעת והתערבה במקרה, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה, התובעת תחל לימודיה במכללת עמק יזרעאל ולאחר סיום השנתיים הראשונות תעבור ללמוד אצל הנתבעת. התובעת טוענת, כי לאור כל האמור לעיל, היא התקבלה ללימודים באיחור של חודש ממועד תחילת שנת הלימודים האקדמאית ועל כן נגרם לה נזק בשל כך. כן טוענת התובעת, כי הנתבעת, בהתנהגותה המפלה והפוגעת, גרמה לה לסבל ועוול כבירים. לאור המפורט, פנתה התובעת אל מנכ"ל הנתבעת בדרישה לפיצוי כספי בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה לה. נוכח סירוב הנתבעת לפצותה הוגשה התובענה שלפניי. לטענת התובעת, מעשי הנתבעת, המפורטים לעיל, מהווים הפרת חובה חקוקה. בין היתר, הפרה הנתבעת את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, תשנ"ח- 1998 (להלן:"חוק שוויון זכויות"). לטענתה, הנתבעת, כמוסד להשכלה גבוהה, הינה מוסד מעין ציבורי החייב על פי החוק, להנגיש שירותיו לציבור הסטודנטים הסובלים ממוגבלויות שונות. לטענת התובעת, הנתבעת ידעה, כי מעשיה מהווים הפלייה פסולה. עם זאת, הנתבעת לא פעלה לשם התאמת מתקניה כך שיעלה בידה לקלוט בעלי מוגבלות לשורותיה, כפי שהיא נדרשת על פי החוק. יתרה מזאת, לטענת התובעת, הנתבעת אף לא ניסתה להעמיד לרשותה פתרונות חליפיים כך שיעלה בידה להתחיל את לימודיה במועד, על אף המחסור במתקנים המתאימים. עוד טוענת התובעת, כי בהתנהלותה הפרה הנתבעת את החובות החקוקות בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. חוק היסוד, אוסר פגיעה באדם באשר הוא אדם. לפיכך טוענת התובעת, כי החוק אוסר אפליה פסולה בין בני אדם. חובות חקוקות אלו נועדו להגן, בין היתר, על סוג האנשים עמם נמנית התובעת. לטענתה, הפרת חובות אלו מקימה את עוולת הפרת חובה חקוקה כהגדרתה בפקודת הנזיקין. בנוסף טוענת התובעת, כי הנתבעת הפרה את כללי המועצה להשכלה גבוהה (הכרה במוסדות), תשכ"ד- 1964 לפיהם מוסד להשכלה גבוהה לא יפלה בעניין קבלת תלמידים בשל גזע, מין, דת, לאום או מעמד חברתי. לטענת התובעת, הנתבעת הפרה אף הוראות אלו שעה שהפלתה אותה בקבלתה ללימודים. בנוסף, מייחסת התובעת לנתבעת את עוולת הרשלנות ולטענתה, הנתבעת התרשלה שעה שפעלה ממניעים פסולים והפלתה אותה בשל מוגבלותה. הנתבעת לא פעלה בצורה סבירה כנדרש ממוסד להשכלה גבוהה כלפי מועמדים עם מוגבלות, פגעה בכבודה ורגשותיה של התובעת וגרמה לה להשפלה ועוול. הנתבעת התייחסה בחוסר כבוד לזכויות יסוד של התובעת, לא פעלה די לשם בדיקת מועמדות התובעת ללימודים והבטחת לימודיה. כן, טוענת התובעת, כי הנתבעת הטעתה אותה והציגה לה מצג שווא כאילו ניתן לקבלה ללימודים. בשל התנהגות הנתבעת טוענת התובעת, נגרמו לה נזקים נפשיים וממשים מרובים. הנתבעת רמסה את חלומה למימוש זכותה ללמוד לימודים גבוהים שעה שנעלה בפניה את שערי המכללה. עוד טענה, כי התנהגות הנתבעת חיזקה את הדעות הקדומות כלפי ציבור המוגבלים ופגעה בזכותם לשוויון. לטענתה, נגרמו לה עוגמת נפש, השפלה וכאב כשנכחה לגלות, כי מוגבלותה הפיזית מהווה מכשול בהתקדמותה ובהשתלבותה בחברה. בנוסף נגרם לה נזק ממשי, בשל התחלת לימודיה באיחור של חודש. בשל האיחור, היא נדרשה להשקעה רבה יותר מיתר הסטודנטים בכדי שיעלה בידה לגשר על הפער. התובעת עותרת, כי בית המשפט יחייב את הנתבעת לפצותה בגין נזקים אלו בסך של 100,000 ₪. לחלופין טוענת התובעת, כי על פי חוק שוויון זכויות, בית המשפט מוסמך לפסוק פיצוי על סך 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק. טענות הנתבעת לגישת הנתבעת, יש לדחות את התביעה בין היתר מאחר ועסקינן בתביעה קנטרנית ומשוללת יסוד. הנתבעת טוענת, כי בינה לבין התובעת הושגו הסכמות שמטרתן מציאת פתרון הולם וסביבת לימודים ראויה בהתאם לצרכי התובעת. לטענת הנתבעת, תובענה זו מנוגדת להסכמות אליהן הגיעו הצדדים שבעקבותיהן החלה התובעת את לימודיה. הנתבעת טוענת, כי הסכמת הצדדים, מיום 17.11.05, מהווה מיצוי מלוא טענות התובעת ולפיכך, אין לתובעת עילת תביעה כנגדה. הנתבעת טוענת, כי התובעת לא עמדה בחלק מהדרישות האקדמיות. לטענתה, התובעת לא שיתפה עמה פעולה ולא דיווחה לה על מצבה האקדמי במכללת עמק יזרעאל, על אף פניות אליה בנדון. לטענת הנתבעת, מהמידע החלקי אשר נפרס בפניה עולה, כי לאור ציוני התובעת במכללה האקדמית עמק יזרעאל, היא אינה עומדת בחלק מהדרישות האקדמאיות הנדרשות לשם השתלבותה בלימודי שנה ב' אצל הנתבעת. הנתבעת טוענת, כי עקב כישלון התובעת לעמוד בהישגים האקדמאים הנדרשים, בהתאם להסכמת הצדדים, מנסה התובעת לגלגל לפתחה של הנתבעת את כישלונה האקדמי ועל כן, הגישה תביעתה. הנתבעת טוענת, כי היא פועלת במסגרת תקציבית ומבוקרת על ידי הועדה לתכנון ותקצוב שלצד המועצה להשכלה גבוהה. לטענתה, התנהלותה והשקעותיה, בין היתר בבינוי, הינן בהתאם ליכולותיה הכלכליות. לטענתה, הקמפוס נמצא על גבעה ובמשך השנים נוספו לקמפוס מבנים אשר נבנו בהתאם למגבלות הפיסיות בשטח. בנסיבות אלו, המעברים והחיבורים בין המבנים כוללים הפרשי גבהים גדולים, מדרגות רבות, שבילים תלולים וכיוב'. לאחרונה, החלה הנתבעת בבניית מבנה קמפוס חדש התואם את כל דרישות הנגישות לאוכלוסייה המיוחדת. המועד המתוכנן להשלמת שלב א' במבנה הקמפוס החדש הינו טרם כניסתן לתוקף של דרישות נגישות מבני ציבור. עוד טענה, כי בשנה האחרונה, היא משקיעה מאמץ ניכר לשם התאמת מבנה הקמפוס הנוכחי, ככל האפשר, לצרכיהם של בעלי מוגבלויות וצרכים מיוחדים. על פי עמדת הנתבעת, ביום 21.3.05 התקבל אצלה טופס הרשמה ללימודים אותו מילאה התובעת. הטופס האמור מהווה, לטענתה, שלב ראשון בהליך בחינת יכולתו של מועמד להתקבל כסטודנט אצל הנתבעת. במסגרת טופס זה ציינה התובעת, כי "בילדותי התגלה אצלי מצב ביש שאיתו אני מתמודדת עד היום". לטענת הנתבעת, התובעת לא פרטה את מצבה הרפואי ולא ציינה, כי היא סובלת ממגבלות רפואיות או אחוזי נכות. נהפוך הוא, בסעיף האמור בטופס השיבה התובעת בשלילה, זאת על אף הצהרתה, כי הפרטים המצוינים בטופס הינם פרטים מלאים, מדויקים ונכונים. הנתבעת טוענת, כי אף בתשובות התובעת לשאלון מאוחר יותר אשר נשלח אליה, לא מסרה פרטים באשר למצבה הרפואי ומגבלותיה. הנתבעת טוענת, כי בעת שליחת טופס ההרשמה, טרם עברה התובעת בחינה פסיכומטרית. לטענתה, ביום 23.6.05, המציאה לה התובעת את תוצאות הבחינה הפסיכומטרית אשר עברה. לאחר שקלול הציון הפסיכומטרי וממוצע ציוני הבגרות של התובעת התברר, שהתובעת כלל אינה עומדת בדרישות הקבלה לחוגים אליהם נרשמה. הנתבעת טוענת, כי אף בשלב האמור ועל אף שהתובעת ידעה, כי בקשתה להתקבל ללימודים אצל הנתבעת נמצאת בבדיקה, היא לא טרחה להביא לידיעת הנתבעת פרטים באשר למצבה הרפואי. לטענת הנתבעת, במכתב מיום 26.6.05 היא הודיעה לתובעת, כי בקשתה להתקבל ללימודי עבודה סוציאלית נדחתה ובקשתה להתקבל ללימודי חינוך ולימודים רב תחומיים נמצאת בהמתנה לבחירת מוקד בחוג לחינוך על ידי התובעת. הנתבעת טוענת, כי החלטות אלו התקבלו בהתאם לנתוני התובעת אשר היו בידיעתה בעת הדיון בבקשה. עוד טוענת הנתבעת, כי במקביל למכתב האמור היא יצרה קשר טלפוני באמצעות מדור רישום אצלה עם התובעת והודיעה לה, כי למרות שנתוני הקבלה שלה אינם עומדים ברף הדרוש, החליטה לאפשר לה להמשיך בתהליך בדיקת בקשתה להתקבל ללימודים בחוג לחינוך. לטענת הנתבעת, נאמר לתובעת, כי עליה להודיע לנתבעת באילו מוקדי לימוד היא בחרה. הנתבעת טוענת, כי ביום 16.8.05 ובחלוף חודשיים משיחת הטלפון האמורה, טרם מסרה התובעת לנתבעת את מוקדי הלימוד בהם בחרה. בנסיבות אלו, לטענת הנתבעת, יצרה נציגה מטעמה קשר עם התובעת לשם בירור המוקד בו בחרה התובעת. הנתבעת טוענת, כי בשיחה האמורה הודיעה לה התובעת, כי היא סובלת מבעיה פיזית בידה, ייתכן כי תאלץ לעבור ניתוח ועל כן, איננה יודעת אם תרצה להתחיל בלימודים. הנתבעת טוענת, כי בשיחה זו סוכם שהתובעת תקבל החלטה ותודיע לנתבעת באלו מוקדים היא מבקשת ללמוד. לטענת הנתבעת, התנהלות האמורה של התובעת אינה עולה בקנה אחד עם טענותיה, כי חלומה ושאיפתה היחידים הינם ללמוד לימודים אקדמאים אצל הנתבעת. הנתבעת טוענת, כי בשיחה אשר נערכה בין התובעת ונציגת הנתבעת, ביום 30.8.05, הודיעה התובעת לאיזה מוקד היא מבקשת להירשם. בעקבות הודעתה זו, זומנה התובעת לראיון אצל הנתבעת ביום 7.9.05. הנתבעת טוענת, כי הכרעה באשר לקבלת מועמד ללימודים בחוג לחינוך תלויה במוקד בו מבקש המועמד ללמוד ובנתוני קבלתו. לטענתה, מועמדים אשר טווח ציוניהם נמצא כ- 10% מתחת לסף הקבלה, עוברים ראיון, כאשר לתוצאות הראיון יש השפעה בקביעה האם מועמד יתקבל ללימודים אם לאו. הראיון האמור הינו שלב נוסף בהליך בדיקת בקשתו של מועמד להירשם ללימודים ואין הוא מעיד על קבלה ללימודים. לטענת הנתבעת, לאור נתוני התובעת, אשר היו מצויים בסף התחתון של נתוני הקבלה הרי שלשם קבלתה ללימודים נדרש שיקול דעת והחלטה של וועדת הקבלה. עוד מציינת הנתבעת, כי ביום 7.9.05 התקיים ראיון קבוצתי למועמדים. לטענתה, בתום הראיון הבחינה המראיינת, כי התובעת נותרה לשבת במקומה עד אשר הוריה הגיעו בכדי לסייע לה לקום מן הכסא. אז התברר לנתבעת, כי התובעת מתקשה מאוד בהליכה. הנתבעת מציינת, כי במהלך הראיון המעיטה התובעת בדיבור. לטענתה, התובעת דיברה רק כאשר המראיינת פנתה אליה ואף אז תשובותיה היו מצומצמות מאוד. טוענת הנתבעת, כי המראיינת הזמינה את התובעת והוריה למשרדה של ראש מינהל הסטודנטים. בשיחה אשר התנהלה עם התובעת והוריה, הוסברו להם, לטענת הנתבעת, האילוצים הפיזיים הקיימים במקום והעדר מתקנים המאפשרים ניידות למוגבלים בהליכה. כן, הוסבר לתובעת ולהוריה, כי הלימודים מחייבים מעבר תכוף ומהיר בין כיתות הלימוד השונות המצויות במרחבי הקמפוס. הנתבעת טוענת, כי מטרתן של נציגותיה בשיחה האמורה לא הייתה לבייש את התובעת או לגרום לה אי נוחות, אלא נציגותיה ביקשו להביע דאגה ואכפתיות באשר לכך שהתובעת לא תוכל לנוע במתחם המכללה. הנתבעת מציינת, כי לומדים אצלה תלמידים בעלי מוגבלויות אולם, לטענתה, בשל המוגבלות ממנה סובלת התובעת, אזי הקושי שלה לנוע ברחבי המכללה היה גדול עד כדי פגיעה ביכולת לימודים סבירה. לטענת הנתבעת, במהלך השיחה הנזכרת לעיל הובהר לתובעת, כי היא יכולה ללמוד את הלימודים אותם מבקשת ללמוד, במוסדות אקדמאיים אחרים, אשר התנאים בהם יתאימו למצבה. הנתבעת טוענת, כי נציגותיה הבהירו לתובעת שעם כל הצער שבדבר, לימודי התובעת אצל הנתבעת אינם אפשריים פיזית. לטענתה, התובעת והוריה הבינו את המצב הנתון ונציגות הנתבעת הבהירו להם, כי מחוסר ברירה הן יורו על סיום הליך בדיקת בקשתה של התובעת להתקבל ללימודים. הנתבעת טוענת, כי ראש מנהל הסטודנטים אף הציעה לתובעת, מיוזמתה, כי הנתבעת תשיב לה את דמי ההרשמה אשר שילמה. לטענתה, התובעת והוריה הודו לנציגותיה על הרגישות שהפגינו בהשבת דמי ההרשמה. בעקבות השיחה האמורה, הודיעה ראש מנהל הסטודנטים, ביום 8.9.05, למדור שכר הלימוד על ביטול הרשמת התובעת והחזרת דמי הרשמתה. בנסיבות אלו, הודיע מדור רישום של הנתבעת לתובעת על ביטול הרשמתה ללימודים. הנתבעת טוענת, כי במידה ולא הייתה מוסרת מועמדות התובעת, הרי שבקשתה להתקבל ללימודים הייתה נידונה בפני וועדת קבלה אשר הייתה מקבלת החלטה, האם לקבל את התובעת ללימודים אם לאו, בהתבסס על מכלול נתוניה ובין היתר התרשמות המראיינת. ביום 11.9.05 התקבל אצל הנתבעת מכתב במסגרתו העלתה כנגדה התובעת מספר האשמות. בין היתר, האשימה אותה, כי באשמת הנתבעת המתינה התובעת שנתיים עם הרשמתה ללימודים כאשר בפועל התובעת נגשה לבחינת פסיכומטרי רק בחודש אפריל 2005 ולא היה לתובעת כל קשר עם הנתבעת בטרם שלחה לנתבעת את טופס הרשמתה ללימודים. הנתבעת כלל לא הכירה את התובעת עד לפגישה שהתקיימה עמה ביום 7.9.05. באחד מהמכתבים אשר שלחה התובעת לנתבעת קבלה התובעת על כך שלא נותר לה די זמן להירשם למוסד לימודים אחר וכי מבחינתה על הנתבעת להתקין במהרה מעלית. הנתבעת טוענת, כי השיבה למכתב האמור והסבירה לתובעת, בפירוט, כי בשלב זה אין בידה לספק לתובעת אפשרות ללימודים וגישה הוגנת ובטוחה ברחבי הקמפוס. כן, השיבה הנתבעת, כי טרם נסגרה ההרשמה ללימודים במוסדות אקדמאיים אחרים. לטענת הנתבעת, בסופו של יום הגיעה עם התובעת להסכמה שפורטה לעיל. לטענתה, קבלת התובעת ללימודים הייתה לפנים משורת הדין ומבלי שהתובעת עברה את ההליך של סיכום ראיון והחלטת וועדת קבלה. הנתבעת טוענת, כי ההסכמה האמורה התקבלה לאחר שנערך לנציגי התובעת סיור בקמפוס. לטענתה, התובעת לא הצטרפה לסיור מן הטעם שהעובד הסוציאלי אשר מלווה אותה טען, כי התובעת לא תוכל לעמוד בסיור. הנתבעת טוענת, כי הפתרון המוסכם, לפיו התובעת תלמד במשך שנתיים את לימודי שנה א' במכללת עמק יזרעאל, הושג לאחר מאמצים של הנתבעת אל מול הגורמים הרלוונטיים במכללת עמק יזרעאל. לאחר שנתיים לימודים תשתלב התובעת בלימודי החוג לחינוך אצל הנתבעת, כאשר עד לאותה עת תושלם בניית מבנה הקמפוס החדש אשר יותאם גם לבעלי מוגבלויות במצבה של התובעת. הנתבעת טוענת, כי ההסכמה מיום 17.11.05 הושגה ברוח טובה לאחר שהתובעת ומלוויה הבינו, כי הקמפוס של הנתבעת, כפי שהיה במועד הרלוונטי, לא תאם את מצבה וצרכיה של התובעת. לטענתה, בעת שקיבלה את מערכת השעות של התובעת במכללת עמק יזרעאל התברר לה, כי בניגוד למוסכם, התובעת לא פרסה את לימודי שנה א' על פני שתי שנות לימוד אלא נרשמה לארבעים ואחת נקודות זכות אקדמאיות, המהוות שנה אקדמית מלאה. הנתבעת טוענת, כי פנתה לעובד הסוציאלי בנדון, בין היתר בשל חששה שהתובעת לא תעמוד במעמסה. לטענתה, העובד הסוציאלי המלווה את התובעת הבטיח, כי ישוחח עמה בנדון ויעדכן את הנתבעת, אולם לא עשה כן. הנתבעת טוענת, כי המשנה לנשיא לעניינים אקדמאיים של הנתבעת יצר קשר עם התובעת בבקשה, כי תפחית את היקף לימודיה אולם, התובעת לא פעלה בהתאם לבקשתו. עוד טענה, כי התובעת התעכבה במשלוח גיליון ציוניה לנתבעת. כאשר התקבל גיליון הציונים, התברר לנתבעת שהתובעת אינה עומדת בדרישות האקדמאיות. הנתבעת טוענת, כי נסיבות אלו, הן שהביאו את התובעת להגיש את התובענה בעניינינו. לטענתה, התובעת מבקשת לגולל לפתחה של הנתבעת את כישלונה האקדמי. הנתבעת מכחישה את טענת התובעת לפיה פגעה בכבודה. לטענתה, לא נפל פסול במעשיה ואין בהם בכדי להוות אפליה. הנתבעת טוענת, כי פעלה מעבר לנדרש ומצופה ממוסד סביר שעה שפעלה לשם הקמת קמפוס חדש עוד בטרם הייתה מחויבת לעשות כן. כן פעלה לטענתה, מעבר לסביר שעה שהושיטה ידה לתובעת וניסתה לסייע לה על אף התנהלותה הבלתי נאותה. הנתבעת טוענת, כי טענות התובעת, כפי שפורטו בכתב התביעה, מנוגדות להסכמות אליהן הגיעו הצדדים. על כן בנסיבות אלו יש להורות על דחיית התובענה. עוד טענה, כי התובעת ניהלה את המשא ומתן עמה בחוסר תום לב ולא עמדה בהסכמה אליה הגיעו הצדדים, לפיכך אינה זכאית לכל פיצוי. לבסוף טענה הנתבעת, כי התובעת התנהלה באופן רשלני ובגין התנהלותה זו נגרמו כל נזקיה הנטענים. לפיכך, טוענת הנתבעת, האשם התורם של התובעת הינו בשיעור 100%. מסכת הראיות מטעם התובעת הוגשו תצהיר עדות ראשית של התובעת עצמה, של אביה ושל מר סאמי ח'טיב- עובד סוציאלי המלווה את התובעת. מטעם הנתבעת, הוגשו תצהירי עדות ראשית של הגב' חמוטל כץ- ממלאת מקום ראש מדור רישום אצל הנתבעת, של מר איתן גדילזון- מנכ"ל הנתבעת, הגב' שרון חי- מנהלת היחידה ללימודי שדה במסלול לחינוך מיוחד בחוג לחינוך אצל הנתבעת, הגב' מירב גרץ- רונן- ראש מנהל הסטודנטים, פרופ' שמאי- סגן נשיא לעניינים אקדמאיים ומר שמשון אדלר- רואה חשבון. המצהירים, מלבד פרופ' שמאי ומר אדלר, נחקרו על תצהיריהם. בנוסף הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. דיון ומסקנות האם הנתבעת הפלתה, הפלייה אסורה, את התובעת בהליך קבלתה ללימודים אצל הנתבעת בשל מוגבלותה? זו השאלה המונחת לפתחי אשר משליכה אף על תביעת התובעת לפיצוי. לאחר שבחנתי ושקלתי את מכלול טענות הצדדים והראיות שהוצגו לפני אני קובעת, כי דין התובענה להתקבל, כפי שיפורט. המסגרת הנורמטיבית בישראל חיים כיום יותר מ- 600,000 אנשים בעלי מוגבלות (פרופ' ה. סטנלי, זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות- אתגרים ישנים והזדמנויות חדשות, עורך הדין 21 (2001), 46). עוד בטרם נחקק חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, עיגן חוק יסוד כבוד האדם וחירותו את זכותו של אדם, באשר הוא אדם, לשוויון. בסיס לזכות זו נמצא אף במשפט העברי. ההנחה הבסיסית ביהדות הינה, כי כל אדם נוצר בצלם אלוהים ולכל אדם זכות מולדת לכבוד. על החברה מוטלת החובה להעניק לכלל אזרחיה זכויות שוות. עליה לפעול לשם הבטחת זכויותיהם של בעלי מוגבלויות. מוטל על החברה לפעול במטרה לסייע לחבריה בעלי המוגבלות לחיות חיים רגילים, ככל הניתן. בשנות ה-90 התעוררה בעולם מודעות לנושא ובמספר מדינות נחקקו חוקים, אשר מטרתם קידום השוויון וזכויותיהם של בעלי המוגבלויות. ככל הנראה בעקבות המגמה האמורה וכן, לאור שיח הזכויות והתמורות החוקתיות בתקופה האמורה בארץ, התגבשה הבנה, כי נדרשת חקיקה בתחום לשם הסדרת הנושא במדינתנו (ראה לעניין זה דוח הוועדה הציבורית לבדיקת חקיקה מקיפה בנושא: זכויות אנשים עם מוגבלות (יולי 1997), 12-14). בשנת 1996, לאחר שהצעת חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות עברה בקריאה ראשונה, מינו שר המשפטים ושר העבודה והרווחה וועדה ציבורית, בראשותו של ד"ר ישראל כץ, לבחינת חקיקה מקיפה בנושא זכויות אנשים עם מוגבלות בישראל. ביום 1.1.99 נכנס לתוקף חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח - 1998. מטרת החוק הינה לאפשר שילובם ושיתופם של אנשים עם מוגבלות בחיי החברה בכל תחומי החיים. כאשר עוד קבע החוק, כי זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות ומחויבותה של החברה בישראל לזכויות אלה, מושתתות על ההכרה בעקרון השוויון, על ההכרה בערך האדם שנברא בצלם ועל עקרון כבוד הבריות. החוק נועד לעגן את זכותו של בעל המוגבלות להשתתפות שוויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים. השינוי המהותי בגישה הנובעת מן החוק הינה מעבר מבידול המוגבלים לשילובם בחברה. יחס החברה לבעלי המוגבלות וחוסר הנגישות הביאו לסגרגציה של בעלי המוגבלות. מטרת החוק הייתה לפתוח את שערי החברה בפני בעלי המוגבלות תוך שילובם המלא בחברה (א. כרמי, שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, רפואה ומשפט מסביב לעולם (גיליון מס' 23), 102). בבסיס החוק עמדה ההבנה, כי נדרשת חקיקה לשם צמצום הפער הקיים בין עקרונות היסוד של שוויון וכבוד האדם לבין המצב בפועל והמציאות היומיומית של אנשים בעלי מוגבלות בחברה הישראלית. בעבר הייתה מקובלת גישה, לפיה על אדם בעל מוגבלות להתאים עצמו לסביבה בה הוא חי, בכדי שיוכל לתפקד בה. על אף שהייתה הכרה בקיומן של אפליה ודעות קדומות בנוגע לאוכלוסיה זו, התפיסה הרווחת הייתה, כי חוסר יכולתו של בעל המוגבלות לפעול בסביבה הרגילה, נבעה מהיותו שונה מקבוצת הנורמה שהחברים בה אינם בעלי מוגבלות (נ. זיו, אנשים עם מוגבלויות- בין זכויות חברתיות לצרכים קיומיים, זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות בישראל, (עורכים יורם רבין ויובל שני, הוצאת רמות), 816). כיום קיימת הבנה, כי יחס שונה לבעלי מוגבלויות וטיפול בהם תוך הפרדתם מהחברה מביא להעמקת חוסר השוויון והנצחת מצבם. בנסיבות אלו, נחקק חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. המחוקק שאף להביא לשילובם של בעלי המוגבלות בחברה. מטרת החוק הינה להגן על כבודו וחירותו של אדם עם מוגבלות תוך עיגון זכותו לשוויון והשתתפות מלאה בחברה, בכל תחומי החיים העיקריים. כן, מעגן החוק מתן מענה הולם לצרכיו המיוחדים של בעל המוגבלות, כך שיתאפשר לו לחיות בעצמאות מרבית, בפרטיות ובכבוד תוך מיצוי מלוא יכולתו (סעיף 2 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ). בעידן בו אנו נמצאים, אין עוד מחלוקת באשר לזכותם של בעלי מוגבלות למעורבות מלאה בחברה. במרוצת השנים, חלו שינויים רבים בתחום. זכויות בעלי המוגבלות הפכו לחלק מהשיח הציבורי, בין היתר בשל החקיקה האמורה והסיקור התקשורתי של הפגנות ציבור המוגבלים. עם זאת, סבורני, כי על אף שהלכנו כברת דרך בתחום האמור, טרם הגענו למצב הראוי. טרם נעשה די לשם קיום מלוא זכויותיהם של בעלי המוגבלות. על אף הבנת מצבם של בעלי המוגבלות נראה, כי עדיין קיים קושי מסוים בהפנמת הקשיים בהם נתקלים בעלי המוגבלויות בחיי היום יום. אף כיום, לא תמיד נלקחים בחשבון צרכיה המיוחדים של אוכלוסיית המוגבלים. החוקים הקיימים בתחום טרם יושמו במלואם ובעלי מוגבלויות רבים אינם זוכים למימוש זכויותיהם באופן שיוויוני. בכדי שיתרחש שינוי אמיתי ומהותי נדרש, כי החקיקה המעגנת את זכויות בעלי המוגבלות תחלחל מטה ותיושם בחיי היום יום. ראוי, כי עולם המשפט יעמוד בחזית המאבק למען זכויות החוליות החלשות בחברה. בשל המצב הקיים כיום, בעלי המוגבלות אינם סובלים בשל מוגבלותם בלבד, כי אף בשל יחס החברה כלפיהם ואטימותה לעיתים בנוגע למצוקתם וצרכיהם. מן הכלל אל הפרט בענייננו, התובעת הגיעה לראיון אצל הנתבעת במסגרתו התבררה נכותה. התובעת הופנתה לשיחה עם ראש מנהל סטודנטים ובהמשך קיבלה לביתה מכתב לפיו בשל נכותה בוטל רישומה ללימודים. בין הצדדים קיימת מחלוקת באשר לשאלה האם התובעת התקבלה ללימודים טרם הראיון האמור או שמא הראיון הינו חלק מתהליך לבחינת קבלתה ללימודים. לעניין זה העידה הגב' גרץ- רונן אשר טענה, כי התובעת טרם התקבלה ללימודים במועד הראיון הקבוצתי (עמ' 31 ש' 5-6). במכתב אשר נשלח לתובעת ביום 26.6.05 (נספח א' לכתב התביעה) צוין, כי עדיפותה הראשונה של התובעת נדחתה וכי עדיפותה השנייה נמצאת בהמתנה לבחירת מוקד בחוג לחינוך. לפיכך, מקובלת עליי טענת הנתבעת לפיה בשלב הראיון טרם התקבלה התובעת ללימודים. אלא שמצאתי, כי אין בעובדה זו בכדי להשליך על תוצאתה של התובענה שלפניי. אין עסקינן בשאלה האם התובעת זכאית הייתה להתקבל ללימודים לאור נתוניה. השאלה הניצבת לפניי הינה, האם האופן בו טופל הליך הרשמתה של התובעת ללימודים אצל הנתבעת היה הליך מפלה אשר ננקט בשל מגבלותיה הפיזיות. כבר בשלב זה אומר, כי שוכנעתי שאכן הנתבעת נהגה באפליה פסולה כלפי התובעת. התובעת העידה לפניי, כי הגיעה לפגישה אשר נערכה ביום 7.9.05, בלווי הוריה אשר הגיעו עמה וסייעו לה לשבת על הכסא (עמ' 10 ש' 29-32). הגב' חי אשר ערכה את הראיון במועד האמור העידה, כי במהלך הראיון מיעטה התובעת בדיבור (עמ' 28 ש' 17-20). לטענתה, לאחר הראיון הבחינה בקושי של התובעת להתהלך באופן עצמאי. הגב' חי העידה, כי מתוך דאגה ולאור הכרותה עם הקמפוס התעורר בה חשש באשר ליכולתה של התובעת להתנייד בין כיתות הלימוד השונות בזמנים הקצרים שבין שיעור לשיעור (עמ' 28 ש' 23-30). בנסיבות אלו, לטענתה, הפנתה את התובעת לשיחה עם ראש מנהל הסטודנטים בכדי שיבדקו האם ניתן לסייע לתובעת (עמ' 29 ש' 4-8). הגב' גרץ-רונן, ראש מנהל הסטודנטים אצל הנתבעת העידה, כי בשיחה שנערכה בינה לבין התובעת ביום הראיון, היא התרשמה ששוררת בין הצדדים הבנה לפיה אין ביכולתה של התובעת לעמוד בלימודים אצל הנתבעת (עמ' 31 ש' 7-11). אביה של התובעת שלל טענה לפיה הגיעו הצדדים להסכמה ביום 7.9.05 וטען, כי התובעת והוריה נותרו המומים לאור עמדת הנתבעת (ת/3 סעיפים 8-12). הגב' גרץ-רונן פנתה, במכתב מיום 8.9.05 (נספח ג'2 לת/2), למדור שכר לימוד לשם ביטול רישומה של התובעת מאחר והתובעת נכה שאינה הולכת בכוחות עצמה, והשבת כספי הרישום אשר שילמה. בעדותה טענה הגב' גרץ-רונן, כי היא אינה מוסמכת לבטל רישום של מועמד ורק המועמד עצמו יכול לעשות כן (עמ' 31 ש' 8). הגב' גרץ- רונן אישרה שבמקרה בו עסקינן אין מכתב של התובעת לפיו היא מבקשת לבטל את רישומה (עמ' 31). לטענתה אין חובה, כי הדבר יעשה במכתב. מנגד, מעדות הגב' חמוטל כץ, ממדור רישום של הנתבעת, עולה, כי במקרה שמועמד מבקש לבטל את רישומו הוא מגיש מכתב עם פרטיו, מציין תאריך וחותם (עמ' 17 ש' 30-31). עדותה של הגב' כץ באשר לביטול הרישום באמצעות מכתב חתום הינה סבירה יותר בעיניי מעדותה של הגב' גרץ- רונן, מאחר וכאמור העדה הינה ממדור רישום אצל הנתבעת. לפיכך, אני קובעת שלא הוכח לי שהתובעת עצמה ביקשה לבטל את הרשמתה, אלא זו הייתה יוזמה של הגב' גרץ - רונן. כמפורט בהמשך מצאתי, כי אף אם מדובר בחוסר הבנה של הגב' גרץ- רונן את עמדת התובעת ביום הראיון, הרי שהתובעת דאגה להעמידה על טעותה ללא שהות, חרף זאת הנתבעת לא שינתה את עמדתה. ביום 8.9.05 למרות שלא הייתה כל הודעה מטעם התובעת, שלחה הנתבעת לתובעת מכתב (נספח ג'3 לת/2), מטעם מדור רישום בו נכתב "הנני לאשר את קבלת הודעתך על ביטול הרשמתך...", לפיו כאמור בוטלה הרשמתה של התובעת. משקיבלה התובעת את ההודעה בדבר ביטול הרשמתה ללימודים היא פנתה לנתבעת בשני מכתבים (נספחים ד' ו-ו' לת/2). מכתב ההגנה עולה, כי המכתב הראשון התקבל על ידי הנתבעת שלושה ימים לאחר מכן ביום 11.9.05. במסגרת מכתביה, הביעה התובעת תרעומת על ביטול הרשמתה. הגב' גרץ- רונן נשאלה כיצד היא מסבירה את מכתבה של התובעת, אשר נשלח יום לאחר פגישתן, לאור עדותה לפיה שררה בין הצדדים הבנה בנדון. לטענתה, מכתבה של התובעת אינו סותר את טענתה באשר להבנה האמורה. העדה טענה, כי במכתב פורטו רגשותיה של התובעת ותחושת הרוגז שלה מהמצב הקיים. לטענתה, המכתב נגע במצב הקיים במכללה, אשר אין בידי העדה לתקנו, לטענתה (עמ' 31 ש' 18-22). מהעדות עולה, כי הגב' גרץ- רונן לא ראתה במכתב התובעת כמבטא חוסר הסכמה עם ביטול רישומה, כי אם הבעת תרעומת על המצב הקיים בלבד (עמ' 31 ש' 31-32, עמ' 32 ש' 1-2). לטענתה, המכתבים לא שינו את הבנתה לפיה בשיחה מיום 7.9.05 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה לא יעלה בידי התובעת ללמוד אצל הנתבעת (עמ' 36 ש' 23-30). לאחר עיון במכתבי התובעת, אני דוחה בשתי ידיי את טענותיה של הגב' גרץ-רונן בנדון. במכתביה שוטחת התובעת את טענותיה כנגד החלטת הנתבעת להשיב לה את דמי הרשמתה בשל נכותה. התובעת ביקשה מפורשות, כי תינתן לה הזדמנות שנייה וציינה כי מצאה פתרון לבעיה בעזרתו של המוסד לביטוח לאומי. התובעת טענה, כי איננה מעוניינת ללמוד במכללה אחרת וכי היא מבקשת ללמוד אצל הנתבעת. התובעת סיימה את אחד ממכתביה בטענה, כי איננה מבקשת רחמים אלא כבוד והזדמנויות. במכתב אחר העלתה התובעת טענות בנוגע לביטול ההרשמה וטענה, כי יש ביכולתה להתגבר על נכותה. במסגרת המכתב שאלה התובעת מאין נשאבה הזכות לבטל את הרשמתה. אף אם ביום הראיון נפלה טעות או חוסר הבנה באשר לרצונה של התובעת לבטל את הרשמתה הרי שעיון במכתביה של התובעת אינו מותיר מקום לספק, כי במועד קבלת המכתבים לא נותרה עוד מחלוקת בסוגיה האמורה. התובעת, מחתה מפורשות על ביטול הרשמתה וביקשה הזדמנות שנייה. בקשתה האמורה של התובעת נפלה על אוזניים ערלות (ראו מכתבה של הגב' גרץ-רונן מיום 22.9.05). במהלך עדותה, נשאלה הגב' גרץ-רונן האם נכותו של אדם תשפיע על קבלתו ללימודים. העדה השיבה, כי ייתכן שתיזום שיחה עמו בכדי להפנות את תשומת ליבו לקשיים שעלולים להתעורר בשל מבנה הקמפוס. כשנשאלה האם יקבלו ללימודים אדם בעל מוגבלות אשר יחליט, כי הוא מעוניין ללמוד על אף המידע שהובא בפניו. העדה השיבה, כי טרם נתקלה במקרה כאמור. לטענתה, במידה ויגיע אדם שלדעתה יתקשה להתנייד היא תערוך התייעצות בנדון (עמ' 33 ש' 11-18). בעניינה של התובעת לא ערכה התייעצות כאמור משום שלטענתה, הייתה תחת הרושם שקיימת הסכמה עם התובעת (עמ' 33 ש' 19-21). טענה זו איננה מקובלת עליי היות ובמועד קבלת מכתביה של התובעת בסמוך לפגישה שנערכה עימה, הייתה ברורה עמדתה של התובעת בנדון והיה צריך אף להיות ברור לנתבעת שלא קיימת הסכמה עם התובעת. אף על פי כן, השיבה הגב' גרץ-רונן לתובעת במכתב מיום 22.9.05 (נספח ב' לכתב התביעה), כי אין ביכולתה של הנתבעת להבטיח לנכים שהות בטוחה והוגנת בשטחיה בשל מבנה הקמפוס. הגב' גרץ- רונן טענה, כי לא נעתרה לבקשת התובעת להזדמנות שנייה היות והייתה לה תחושה, כי לא יעלה בידה של התובעת, בשל מוגבלותה, לעמוד בחובות אשר דורשת הנתבעת (עמ' 32 ש' 4-6). מהעדות עולה בברור, כי העדה ידעה שהתובעת מעוניינת ללמוד. אולם, חשבה שהתובעת לא תעמוד בכך והגיעה למסקנה שגויה, כי היא זכאית לקבל החלטה בשם התובעת ולהחליט עבורה באם תוכל ללמוד בקמפוס אם לאו. בעשותה כן, שללה הנתבעת באמצעות נציגתה מהתובעת את זכותה להכריע באופן עצמאי ואוטונומי באשר לעתידה. בכך פגעה הנתבעת בזכות התובעת על פי סעיף 4 לחוק שוויון הזדמנויות, לקבל החלטות הנוגעות לחייה, על פי רצונה והעדפותיה. בסיכומיה טוענת הנתבעת, כי המבחן לזיהוי אפליה הינו קיומו של שיקול שאינו ענייני. לטענתה, במקרה בו עסקינן שיקולה היחידה היה טובתה של התובעת ומכאן שביטול הרשמתה של התובעת לא היה, לטענת הנתבעת, בשל שיקול לא ענייני. אינני מקבלת גישה זו. לא יכולה להיות מחלוקת, כי גישה פטרנליסטית המבקשת להגביל את אפשרויות הבחירה של אדם, בשל מוגבלותו, מתוך הנחה מוטעית של המחליט, כי הוא יודע טוב יותר מבעל המוגבלות מה טוב בעבורו, הינה פסולה ויש לעקור מן השורש תופעה כאמור. במכתבה מיום 22.9.05 ציינה הגב' גרץ- רונן, כי אם הייתה התובעת מוסרת, בעת שביקשה ממרכז המידע את ערכת ההרשמה, מידע באשר לנכותה הרי שהיו מסבירים לה את האילוצים הנובעים ממבנה המכללה ובכך ייתכן והייתה נמנעת עוגמת הנפש שלה. אף הגב' כץ העלתה טענות לפיהן התובעת לא מסרה מידע באשר לנכותה במסגרת טפסי הרישום. לטענתה, במועד ההרשמה לא ידעה, כי יש לתובעת נכות C.P (עמ' 19 ש' 26-27). אין ממש בטענה זו לאור העובדה, כי התובעת ציינה בטופס הקבלה, כי בילדותה התגלה אצלה מצב C.P. הגב' כץ טענה, כי לא קראה נכון את הטופס וחשבה שצוין בו כי התובעת סובלת ממצב ביש (עמ' 19 ש' 27-29). לטענתה, חשבה, כי מדובר בבעיות כלכליות. בהמשך העידה, כי בשיחה טלפונית שנערכה בינה לבין התובעת סיפרה לה האחרונה שעליה לעבור ניתוח בידה (עמ' 20 ש' 1-9). הגב' גרץ-רונן טענה, כי הנתבעת שואלת במכוון האם אדם נכה בכדי להיערך. לטענתה, המקרה של התובעת היה יוצא דופן מן הטעם שלא הצהירה על נכותה (עמ' 33 ש' 22-27). אינני מקבלת טענה זו. ראשית, כמפורט התובעת ציינה בטופס הקבלה, כי היא סובלת ממצב C.P. שנית, לא ברור באיזו הערכות הייתה נוקטת הנתבעת לו הייתה יודעת מראש על נכותה של התובעת בעיקר לאור העובדה, כי לא הראתה נכונות להערכות כלשהי במועד בו נודע לה על הנכות ממנה סובלת התובעת. טענת הנתבעת, כי היה על התובעת לפרט את מגבלותיה כך שעוגמת הנפש שלה הייתה נמנעת בשל העובדה שבמועד מוקדם יותר היה מובהר לתובעת המצב כפי שהובהר מאוחר יותר כשהבינה הנתבעת את מוגבלותה של התובעת, הינה טענה שעדיף שלא הייתה מושמעת. מנכ"ל הנתבעת, מר איתן גדילזון העיד, כי כיום היה מקבל למכללה סטודנט בכסא גלגלים אשר היה עונה על תנאי הקבלה. זאת, לטענתו, לאור השינוי שחל ממועד הרשמתה של התובעת שכן, כיום יש במכללה שתי מעליות (עמ' 21 ש' 9-12). לטענתו, במועד רישומה של התובעת התנאים היו שונים ולפי שיפוטה של הנתבעת, התובעת לא הייתה יכולה ללמוד בתנאים אלו (עמ' 21 ש' 12-13). בהמשך, העיד לגבי מועמד בכסא גלגלים, כי היו בודקים את מצבו הספציפי של הנרשם ובהתאם לשיקול דעתם המקצועי היו מחליטים האם יכול ללמוד. כשנשאל, האם אדם בכסא גלגלים היה מתקבל אם לאו השיב, כי קיימים סוגים שונים של כסאות גלגלים (עמ' 21 ש' 14-18). לטענתו, אי ניידותו של אדם מהווה שיקול בשאלה האם לקבלו ללימודים אם לאו. מר גדילזון העיד, כי אדם העונה על תנאי הקבלה אולם אינו יכול להתנייד, בקשתו להירשם ללימודים תידחה (עמ' 21 ש' 20-25). אין ולא יכולה להיות מחלוקת באשר לפסלות הגישה המפורטת לעיל. על כל מוסד ובמיוחד מוסד חינוכי ליתן הזדמנות שווה, למי שעומד בסף הקבלה אשר נקבע על ידי אותו מוסד. כאמור, הנתבעת ביקשה לבטל את הרשמתה של התובעת עקב חששה שהתובעת לא תעמוד במטלותיה. בטרם ניתנה לתובעת הזדמנות שווה ובטרם הוכח, כי אכן לא עולה בידה לעמוד בחובותיו של סטודנט מן המניין אין לשלול את זכותה. התנהלות הנתבעת אשר החליטה 'להקדים תרופה למכה' ולמנוע את לימודיה של התובעת בשל החשש, כי לא יעלה בידה לעמוד בחובותיה כסטודנטית, הינה פסולה. רבות דובר על קשיי הנגישות בהם נתקלים אנשים בעלי מוגבלות בשגרת יומם. ברי, כי נגישות כאמור הינה תנאי ראשוני לאפשרות שילובם של בעלי המוגבלות בחברה ומתן שוויון הזדמנויות. הוועדה אשר הוקמה טרם חקיקת חוק זכויות למוגבלים מצאה, כי נושא הנגישות במדינתנו מוזנח באורח בולט. הוועדה מצאה, כי ההסדר החלקי והמצומצם אשר היה קיים בתקופה הרלוונטית בחקיקה, אשר לא תמיד יושם כראוי, לא נתן מענה הולם לצורך בנגישות והנציח את האפליה. לפיכך, מצאה לנכון הוועדה להמליץ על שינוי והתאמת המצב בארץ לנהוג במדינות מערביות שונות על ידי עיגון הזכות לנגישות והחלתה על כלל השירותים והמקומות מהם נהנה הציבור (דוח הוועדה הציבורית לבדיקת חקיקה מקיפה בנושא: זכויות אנשים עם מוגבלות, עמ' 42-46). המלצת הוועדה יושמה וזכות הנגישות עוגנה בחוק. בין היתר, דנה הוועדה במציאות הקשה בתחום החינוך וההשכלה הגבוהה. הוועדה קבעה, כי רוב מבני בתי הספר, מתקני האוניברסיטאות והמכללות אינם נגישים למתניידים באמצעות כסאות גלגלים. לאור הצורך הבוער לטפל בסוגיה זו מחד והצורך בהיערכות לשם טיפול בבעיה מאידך, מצאה לנכון הוועדה לקבוע הסדר לפיו שר החינוך והתרבות והמועצה להשכלה גבוהה יפרסמו תוכנית להסדרת נגישות למוסדות חינוך, ובכללם מוסדות להשכלה גבוהה, תוך חמש שנים מיום פרסום החוק (דוח הוועדה הציבורית לבדיקת חקיקה מקיפה בנושא: זכויות אנשים עם מוגבלות עמ' 72). בעת חקיקת החוק, פעלו בהתאם לעצתה של הוועדה שעה שקבעו תקופה אשר במהלכה על מוסדות להפוך את מתקניהם לנגישים כך שהשינוי יבוצע באופן הדרגתי (סעיף 19ל וסעיף 19לא לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות). אכן, במועד הרלוונטי לתובענה טרם הוטלה על כתפי הנתבעת החובה החוקית להפוך את מתקניה לנגישים. אולם אין מחלוקת, כי במועד האמור חלה חובה לשוויון ואיסור אפליה. איסור הפלייה טומן בחובו את החובה להעניק מענה הולם לצרכיו של אדם בעל מוגבלות. אין מחלוקת, כי לשם קיום החוק והפיכת מקומות לנגישים נדרשים התארגנות, תקציבים וכיוב'. כן, אין מחלוקת שהשינוי לא ייעשה, כבמטה קסם, בין לילה. בנסיבות אלו כאמור לעיל, חובתם של מוסדות להסדיר את הנגישות לא חלה באופן מיידי עם מועד חקיקת החוק. במועד הרלוונטי לתובענה טרם הוטלה על כתפי הנתבעת החובה החוקית להפוך את מתקניה לנגישים לציבור המוגבלים. לפיכך, הנתבעת לא הפרה את חובתה החוקית בנדון. כמפורט, החובה להפוך מקומות לנגישים לא חלה כבר במועד בו נכנס החוק לתוקף, זאת עקב העובדה הברורה, כי לא ניתן לעשות כן באופן מיידי. יחד עם זאת, אין בכך בכדי לפתור את הנתבעת מחובתה לעשות את כל שבידה בכדי להקל את נגישות המוגבלים למתקניה, עד למועד בו יהיו מתקניה נגישים להם. לאור חובתה החוקית למנוע אפליה, חלה על הנתבעת חובה, אף חובה מוסרית, לעשות ככל יכולתה לשם סיוע לתובעת לשם מציאת פתרונות במטרה לסייע לה להתגבר על בעיית ניידותה. אף בהעדר חובה ויכולת להפוך את מבנה הקמפוס לנגיש היה בידי הנתבעת לסייע לתובעת, באמצעים אשר לא היו גובים מהנתבעת מאמץ בלתי סביר, כך שהיה עולה בידי התובעת להתחיל את לימודיה במועד. בעניינינו, הרתמות הנתבעת למציאת פתרון לסוגיה הייתה רק לאחר ביטול הרשמתה של התובעת, עמידה על הסירוב לקבלה על אף מכתביה הברורים בנדון ופנייתה של התובעת לתקשורת. התובעת העידה, כי כיום היא לומדת אצל הנתבעת וכי היא נעזרת באחותה כך שיעלה בידה להגיע לשיעורים בזמן (עמ' 12 ש' 1-6). לטענתה, היא עולה ויורדת את כל המדרגות בקמפוס מידי יום, בסיוע של אחותה (עמ' 13 ש' 10-15). לטענתה, במהלך יום הלימודים איננה נדרשת לעבור בין כיתות הלימוד השונות ורוב שיעוריה נלמדים באותה כיתה. כן העידה, כי כאשר היא נדרשת להגיע לכיתת מחשבים או לספריה היא נעזרת באחותה (עמ' 13 ש' 16-23). התובעת העידה, כי גם בתקופת לימודיה במכללת עמק יזרעאל אחותה ישנה עמה במעונות וליוותה אותה ללימודים (עמ' 13 ש' 28-29). מכאן, שבמידה והייתה מתחילה התובעת את לימודיה אצל הנתבעת במועד בו הייתה אמורה להתחיל הרי שהיה לה פתרון לבעיית ניידותה. מעבר לכך, שאלת קיומו של פתרון כאמור איננו עניינה של הנתבעת ואינו יכול להוות שיקול בקבלתה של התובעת. הנתבעת יכולה להציג לתובעת את הקשיים בהם תיתקל, אולם התובעת היא בן אדם בוגר ואוטונומי לקבל החלטה האם חרף הקשיים תוכל לעמוד בהתחייבויות הלימודיות. מר גדילזון, העיד, כי כיום, הנתבעת ארגנה לתובעת, באופן מיוחד, מערכת שעות נוחה יותר (עמ' 22 ש' 28-29). לטענתו, במידה והתובעת הייתה מתחילה את לימודיה אצל הנתבעת כבר בשנה הראשונה לא ניתן היה לרכז את כל לימודיה בבניין אחד (עמ' 26 ש' 15-16). גדילזון טען, כי הלימודים בשנה הראשונה והשנייה נלמדים בקבוצות גדולות ומגיעים אליהם סטודנטים ממספר חוגים ועל כן, קיימת פחות גמישות באשר למקום בו נערכים השיעורים (עמ' 26 ש' 22-30, עמ' 27 ש' 1-2). העד הוסיף והעיד, כי ניתן היה מלכתחילה לפרוס את לימודי התובעת לתקופה ארוכה יותר ובכך גם להקל על בעיית הניידות, אולם אלטרנטיבה זו כלל לא הוצעה לתובעת, מאחר והיה ברור להם לאחר ההסברים שניתנו לתובעת בעניין הנגישות, שהתובעת אינה מבקשת עוד ללמוד אצל הנתבעת (עמ' 27 ש' 3-9). הגב' גרץ- רונן טענה, כי במועד בו ביקשה התובעת להתחיל לימודיה אצל הנתבעת לא ניתן היה להגיע לסידור לפיו יסדרו את הקורסים של התובעת, ככל האפשר, בכדי להקל את התניידותה. העדה הסבירה את טענתה בכך שכיום המצב הפיזי שונה שכן ישנם שני מבנים עם מעלית (עמ' 35 ש' 17-22). אינני מקבלת טענה זו. לא יכולה להיות מחלוקת, כי אף בהעדר מעליות במידה והנתבעת הייתה מסכימה להתחשב בקורסים של התובעת בעת שיבוץ חדרי הלימוד הדבר היה מקל עליה באופן משמעותי. לטעמי ראוי היה, כי פתרון זה, אשר היה כרוך במאמץ סביר מטעם הנתבעת, היה עולה כבר בשלב בו ביקשה התובעת להירשם ללימודים אצל הנתבעת. כמו כן ניתן היה למצוא פתרון במסגרתו התובעת תלמד פחות נקודות אקדמאיות בשנה כך שיהיה עליה להתרוצץ פחות בין הקורסים השונים. בנוסף וחשוב מכל, השאלות האם לטעמה של הנתבעת קיימים פתרונות ריאליים לבעיית ניידותה של התובעת והאם לטעמה של הנתבעת יעלה בידי התובעת לעמוד בחובותיה אינן רלוונטיות בהליך קבלתה של התובעת ללימודים. זאת ועוד נראה, כי הנתבעת מרגע שקיבלה החלטה במהלך הראיון הראשון עם התובעת, שהתובעת לא תלמד אצלה, לא הייתה קשובה לכל הצעה שהעלתה התובעת או מי מטעמה ואף לא ניסתה להקדיש מחשבה נוספת למציאת פתרון אחר שיקל על התובעת את לימודיה על מנת שתוכל להתחיל ללמוד במועד. בסופו של יום כאמור, מצאה הנתבעת פתרון, אולם זאת רק לאחר שהתובעת לא הרפתה ולאחר שהתערבו גופים נוספים ומקרה התובעת פורסם בתקשורת. בעדותו נשאל מר גדילזון האם הציעו לתובעת להיעזר בכלי שיסייע לה להתנייד במכללה. העד השיב בחיוב וטען, כי שאל את הוריה של התובעת האם היא מתניידת באמצעות כסא גלגלים. לטענתו, נענה בשלילה (עמ' 21 ש' 29-33). העד העיד, כי שאלתו נשאלה במהלך המפגש מיום 17.11.05, במסגרתו התגבש ההסכם בין הצדדים. כלומר, טרם מועד זה לא נעשה כל מהלך לסייע לתובעת במציאת פתרונות לבעייתה. יתרה מזאת, העד העיד, כי נאמר לו במועד האמור שהתובעת מתניידת בכוחות עצמה עם עזרה שהיא מקבלת. העד העיד, כי לתפיסתו, בתנאים של הנתבעת התניידות כאמור לא הייתה אפשרית (עמ' 22 ש' 1-6). מר גדילזון טען, כי במידה והיה יודע שהתובעת נעזרת באמצעי כלשהו אשר יש בו בכדי לסייע לה להתנייד ייתכן שהנתבעת הייתה משנה את דעתה (עמ' 22 ש' 8-11). הגב' גרץ- רונן העידה, כי ביררה אם התובעת משתמשת בכסא גלגלים ונענתה בשלילה (עמ' 32 ש' 12-13). לטענתה, לא ידעה על המתקן בו נעזרת התובעת אולם, להערכתה, אין במתקן האמור בכדי לסייע לה בעלייה במדרגות בקמפוס (עמ' 32 ש' 16-22). לטענתה, אף הצמדת מלווה לתובעת לא הייתה פותרת את הבעיה מן הטעם שאין בידו של מלווה להאיץ את קצב הליכתה של התובעת (עמ' 32 ש' 29-31). עדויות אלו מבטאות גישה פטרונית, מתנשאת ובלתי ראויה. אין זה מתפקידה של הנתבעת להגן על התובעת תוך לקיחת החלטות בעבורה, בטענה, כי חשבה על טובתה של התובעת. חלק מזכותו של אדם לכבוד הינה הכרה בזכותו לאוטונומיה. בוודאי אין לקבל את הגישה שהנתבעת ונציגיה יודעים טוב יותר מהתובעת מה נכון וראוי עבורה. יש להכיר באנשים בעלי מוגבלויות כבעלי אוטונומיה מלאה לקבל החלטות הנוגעות לחייהם ולהחליט מה טוב עבורם ועם אלו קשיים יוכלו להתמודד, הכל בהתאם לנסיבות העניין והוראות החוק. אף אם אקבל את טענת הנתבעת לפיה דאגה לטובתה של התובעת וביקשה להסביר לה, כי לא יעלה בידה ללמוד אצל הנתבעת בשל אי התאמת הקמפוס למצבה, הרי שיחסה הפטרוני של הנתבעת כלפי התובעת פגע בזכותה של התובעת לאוטונומיה ושוויון. חשוב לזכור בהקשר זה, כי בסופו של יום התובעת לומדת אצל הנתבעת ומתניידת בקמפוס ואף עולה מידי יום מדרגות בסיוע אחותה, כך שבאותו אופן יכולה הייתה התובעת להתנייד לו הייתה מתקבלת מלכתחילה ללימודיה. הנה כי כן, מעדויות אלה עולה, כי אדם הסובל ממוגבלות נאלץ לעבור מעין וועדת קבלה נוספת אצל הנתבעת מעבר לזו שעוברים מועמדים אחרים. מועמד כאמור, לא די שיעמוד בתנאי קבלה. עליו להוכיח, כי רמת ניידותו הינה כזו אשר תאפשר את לימודיו. התנהגות הנתבעת העמידה את התובעת בפני מצב אשר במסגרתו עליה להוכיח את יכולת התניידותה ועמידתה בסטנדרטים מסוימים אשר נקבעו על ידי הנתבעת והכל במטרה לקבל זכות שווה בעת בחינת זכאותה ללימודים. לא יכולה להיות מחלוקת, כי הצבת מכשול בפני בעל מוגבלות, מכשול אשר אינו ניצב באופן רגיל בדרכו של אדם המבקש להירשם ללימודים, הינה פסולה. בהתנהלותה, פעלה התובעת בניגוד להוראות סעיף 19ו' לחוק שוויון הזדמנויות לפיו אין למנוע מבעל מוגבלות גישה למקום ציבורי ואין לקבוע תנאים שלא ממין העניין המונעים או מגבילים שימוש בשירות ציבורי או במקום ציבורי או הנאה משירות ציבורי או ממקום ציבורי. אף אם תאמר, כי אין להטיל על הנתבעת חובה לסייע לתובעת אין מחלוקת, כי היה על הנתבעת ליתן לתובעת יחס זהה לזה שמקבלים מועמדים אחרים. הנתבעת לא עשתה כן. הנתבעת, אשר מנעה מהתובעת את זכותה, כי בקשתה ללימודים תבחן באופן שוויוני פעלה בניגוד לחוק. הנתבעת הציבה בפניי התובעת מכשול בניגוד לחוק ובניגוד למצווה לפיה אין לנצל את חולשתו של עיוור ולהכשילו בדרכו (ספר ויקרא פרק י"ט סעיף י"ד, ספר דברים פרק כ"ז סעיף י"ח). הנתבעת, באמצעות נציגיה, לא חיפשה פתרון הולם למצוקתה של התובעת ואף לא אפשרה לתובעת עצמה למצוא פתרון כאמור, למרות שבשל מוגבלותה של התובעת ניתן לאמר שהיא אף זכאית להעדפה מתקנת. תחת זאת, בחרה הנתבעת בפתרון הקל מבחינתה, שעה שביטלה את רישום התובעת, כבר יום למחרת, כשנוכחה במוגבלותה של התובעת. בניגוד לנטען בסיכומי הנתבעת לא התרשמתי שהנתבעת ביקשה לגבש יחד עם התובעת פתרון הולם. לו הייתה מבקשת הנתבעת לעשות כן, לא הייתה מזדרזת לשלוח לה מכתב על ביטול הרשמה ולא הייתה מציעה פתרון שלגישתה הראוי והוא הפניית התובעת למוסד אקדמי אחר. במקרה שלפניי, אין מחלוקת, כי ביטול רישומה של התובעת ללימודים נבע אך ורק בשל מצבה הפיזי. במכתבה (נספח ז' לת/2) טענה הגב' גרץ- רונן כי "לצערנו הרב- במקרה שלך איננו יכולים לעזור, כי איננו יכולים להתעלם מהמציאות של מבנה המכללה הבעייתי. אין לכך קשר לא למוצאו של המועמד, לא לקשרי המשפחה שלו וגם לא ליכולותיו האקדמיות ולשאר נתוניו! אנו פשוט איננו יכולים כעת לספק לסטודנטים במצבך את הנחוץ להם". הגב' כץ העידה, כי לאור נתוניה של התובעת היא עמדה על הסף התחתון של חתך הקבלה לחוג לחינוך (עמ' 18 ש' 22-26). עדות זו מחזקת את הטענה לפיה השיקול לביטול רישומה של התובעת לא היה נתוניה הרלוונטיים של התובעת, כי אם מגבלותיה הגופניות. הגב' שרון חי, טענה, כי היא חושבת שבמהלך הפגישה מיום 17.11.05 היא העלתה טענה לפיה התובעת לא עמדה בתנאי הסף לשם קבלתה ללימודים. בהמשך טענה, כי היא זוכרת שאמרה את הדברים או לפחות הרגישה שלולא התייחסות לקושי של התובעת לא בטוח שהייתה מקבלת אותה על סמך מה שראתה. לטענתה, הרגישה שלא עלה בידה להכיר את התובעת לעומק (עמ' 29 ש' 11-16). העדה טענה, כי לולא בעיית הניידות של התובעת היא הייתה מראיינת את התובעת ולאחר מכן, לא הייתה מקבלת אותה ללימודים (עמ' 29 ש' 17-20). טענה זו איננה נתמכת בתשובות אשר ניתנו לתובעת במכתבים מטעם הנתבעת לפיהם סיבת אי קבלת נעוצה במצבה הפיזי בלבד. לאור טענת הגב' חי, לפיה התובעת לא עמדה בתנאי הסף, היא נשאלה מה היה הטעם להפנות את התובעת למנהל הסטודנטים. לטענתה, לאחר סיום הראיונות היא יושבת עם סיכומיה לשם הכרעה לגבי כל מועמד ומועמד. הגב' חי טענה, כי במועד הרלוונטי הניע אותה הרגש. העדה העידה, כי באותו שלב מה שבלט לה היה בעיית הניידות של התובעת (עמ' 29 ש' 31-33, עמ' 30 ש' 1-6). בהמשך טענה, כי במידה והיה נמצא פתרון לבעיית הניידות של התובעת היא הייתה מזמנת אותה לראיון נוסף בכדי לבחון האם התובעת מיעטה לדבר במהלך הראיון הקבוצתי בשל קושי בשפה או קושי בתחום הרגשי (עמ' 30 ש' 7-11). הגב' חי העידה, כי ביום 17.11.05, שעה שמשתתפי הישיבה יצאו לסיור בקמפוס היא נותרה עם התובעת והעובד הסוציאלי בחדרו של מנכ"ל הנתבעת. לטענתה, במועד האמור התרשמה לטובה מהתובעת וכתוצאה מכך הניחה, כי התובעת "בהחלט יכולה להיות סטודנטית וללמוד בתחום. כלומר היא הייתה מתקבלת על פי הנתונים שלה" (עמ' 30 ש' 12-18). העדה העידה, כי אילו השיחה האמורה הייתה נערכת בסמוך לראיון אשר נערך בחודש ספטמבר אותה שנה, היא מניחה שהייתה מגיעה למסקנה זהה (עמ' 30 ש' 19-21). הנה כי כן, מהעדות האמורה עולה, כי בהעדר מוגבלותה הפיזית של התובעת, לא הייתה נדחית קבלתה על אתר. מהעדות עולה, כי סביר שבראיון השני הייתה נמצאת התובעת כמתאימה ללימודים. ברי, כי קיימת אפשרות שהתובעת לא הייתה מתקבלת ללימודים בשל חוסר התאמתה ואי עמידתה בנתוני הסף אולם, העובדה היא, כי נמנעה ממנה האפשרות לעבור באותו נתיב בו הייתה צועדת לולא מוגבלותה. נמנעה מהתובעת האפשרות להוכיח את התאמתה לחוג הלימודים בו ביקשה ללמוד והכל בשל מוגבלותה הפיזית גרידא. הנתבעת טוענת, כי ההסכמה אליה הגיעו הצדדים ביום 17.11.05 מיצתה את מלוא טענות התובעת. אין ממש בטענה זו. הנתבעת גורסת בסיכומיה, כי בסופו של יום התובעת התקבלה ללימודים אצל הנתבעת ולטענתה, השתלשלות העניינים עד למועד קבלתה אינה מגלה עילת תביעה שכן, היא נהגה בתום לב, הגינות וסבירות. אינני מקבלת טענה זו. אמנם, בסופו של יום הגיעו הצדדים לידי הסכמה והתובעת אף החלה את לימודיה אצל הנתבעת ועל כך יש לברך. עם זאת, אין בכך בכדי לסלק את הטעם המר אשר הותירה התנהגותה הפסולה של הנתבעת מהמועד בו קיבלה את מכתבה הראשון של התובעת, ביום 11.9.05 ועד ליום 17.11.05, המועד בו הגיעו הצדדים להסכמה. לא די, כי התובעת הגיעה ליעדה יש ליתן את הדעת על הדרך בה נאלצה לצעוד בכדי להגיע ליעד. בהתנהגותה האמורה העבירה הנתבעת את התובעת בדרך חתחתים. לא זו אף זו, בשל התנהלות הנתבעת, התובעת החלה את לימודיה האקדמאים באיחור של חודש מיתר ציבור הסטודנטים. ברי, כי היה בעובדה זו בכדי להקשות על התובעת בצעדיה הראשונים בעולם ההשכלה הגבוהה. מצאתי, כי התנהלות התובעת במועד האמור לא הייתה התנהלות סבירה כלל וכלל. ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים ביום 17.11.05 אינן ממצות את מלוא טענות התובעת שכן, אין בהסכמות אלו בכדי לרפא את המאורעות שהתרחשו טרם הגיעו הצדדים להסכמה. יתרה מזאת, איני יכולה להשתחרר מהרושם, שההסכמות אליהן הגיעה הנתבעת עם התובעת התקבלו בסופו של דבר בשל התעקשות התובעת ופרסום המקרה בתקשורת (ראו סעיף 21 לתצהיר התובעת ת/2 והנספחים שצורפו), ויתכן שלגבי אדם אחר שלא היה מתעקש כמו התובעת לעמוד על זכויותיו, לא היו מתקבלות הסכמות דומות והוא היה נאלץ לוותר על לימודיו. הנתבעת טוענת, כי התובעת הפרה את ההסכמות שעה שלא עמדה בדרישות שהוצבו לה ועל כן, יש לטענתה לדחות את התביעה. טענות הנתבעת באשר להפרת ההסכמה על ידי התובעת לא הוכחו לפניי. יתרה מזאת, אף אם אקבל את טענת הנתבעת לפיה התובעת לא עמדה בדרישות שהוצבו לה בהסכמה מיום 17.11.05 הרי שטענה זו יכולה הייתה לתמוך בהחלטת הנתבעת שלא לקבל את התובעת ללימודים לאחר לימודיה במכללת עמק יזרעאל (למרות שבפועל קיבלה אותה ללימודים), אך אין בכך בכדי להסביר או להצדיק את מעשי הנתבעת במועד שקדם להסכם. זאת ועוד, אני מוצאת טעם לפגם גם בטענה זו. התובעת קיבלה החלטה שלא לפרוס לימודיה על פני שתי שנות לימודים אלא נרשמה לארבעים ואחת נקודות זכות אקדמאיות המהוות שנה אקדמית מלאה. התובעת היא אוטונומית להחליט על מספר הקורסים שמבקשת ללמוד בשנה כמו כל סטודנט מהמניין וכל זמן שעומדת בדרישות האקמאיות, אין הנתבעת יכולה לבוא אליה בטרוניות על מספר הקורסים שבחרה לקחת. לעניינו יפים דבריו של כבוד השופט חשין לפיהם "נכה-רגליים הרתוק לכיסא-גלגלים, לא נוכל - ככל שנתאמץ - להעמידו על רגליו. ואולם, אין כל טעם טוב שבעולם כי נפגע בזכותו להצביע, בזכותו לשמוע קונצרט, בזכותו להיכנס לבית-קולנוע, בזכותו ללמוד בבית-ספר ובאוניברסיטה, בזכותו להיות כאחד האדם כל עוד אין הוא נצרך לעמוד על רגליו (בג"ץ 6790/98 ענת אברץ נ' פקיד הבחירות לעיריית ירושלים פ"ד נב(5) 323, 333 (1998)). במקרה שלפניי, בטרם הגיעו הצדדים להסכמה ביום 17.11.05 בקשה הנתבעת למנוע את התובעת מלממש את זכותה ללמוד לימודים גבוהים אך ורק בגין מוגבלותה כפי שפורט בהרחבה לעיל. התוצאה לאור המפורט, מצאתי, כי הנתבעת הפלתה את התובעת בניגוד להוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק שיווין זכויות לאנשים עם מוגבלות. התובעת לא זכתה לעבור הליך קבלה שוויוני ככל מועמד ללימודים אקדמאים. בשל האמור נגרמה לתובעת עוגמת נפש רבה. כן כמפורט נגרם לה נזק ממשי בשל התחלת לימודיה באיחור של חודש לעומת שאר הסטודנטים. מהתובעת נדרשו משאבים הן על מנת להדביק את הפער הלימודי שנוצר והן על מנת להשתלב בקרב הסטודנטים שמכירים אחד את השני מזה חודש. גובה הפיצוי הראוי בגין הפרת החוק מסור לשיקול דעת של בית המשפט. כמו כן, החוק מסמיך את בית המשפט לפסוק פיצוי בסך 50,000 ₪, ללא הוכחת נזק. לאחר ששקלתי את מלוא הנתונים אשר הובאו לפניי ואת טענות הצדדים ובין היתר משך התקופה טרם הגיעו הצדדים להסכמה, ההסכמה אליה הגיעו בסופו של דבר הצדדים, העובדה שהתובעת החלה את לימודיה אצל הנתבעת, התחלת הלימודים בחודש איחור ועוגמת הנפש אשר נגרמה לתובעת נוכח התנהלות הנתבעת שפורטה, אני מעמידה את הפיצוי לו זכאית התובעת על סך של 45,000 ₪. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לפצות את התובעת בסך של 45,000 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק והוצאות משפט בסך 2,500 ₪. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין שאם לא כן ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד מועד התשלום בפועל. השכלה גבוההמכללהנכותאנשים עם מוגבלות