איבוד צ'ק בנקאי

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איבוד צ'ק בנקאי:

עניינה של התביעה:

עניינה של התביעה, הינו אופן התנהלות הבנק הנתבע, בסוגית שיק בנקאי אשר נרכש ע"י התובע ורעייתו, ואשר אבד.
לגרסת התובע, התנהלות הנתבע עלתה כדי הפרת הוראות חוק הבנקאות (שרות ללקוח) התשמ"א-1981, ואף גרמה לו לנזקים נשוא התביעה.
התובע העמיד את נזקיו הנטענים על הסך של 200,000 ₪ לפי הפילוח כדלקמן:
סכום של 100,000 ₪ בגין עוגמת נפש, כאב וסבל והוצאות משפטיות בין השנים 2000-2007.
סכום של 100,000 ₪ בגין לשון הרע שלטענת התובע השמיע כלפיו הנתבע במהלך ניהול הליכי המשפט.
בנוסף, עתר התובע לחיוב הנתבע בפיצויים עונשיים.

לגרסת הנתבע, התנהלותו היתה כדין בהתאם להוראות נהלי הבנק, הדין והפסיקה.
אין לתלות בו את האשם על נזקיו הסובייקטיבים הנטענים של התובע.

הנתבע מציין, כי התביעה התיישנה, מחוסרת עילה, ואין בה ממש.
בסוגית השיק הבנקאי, סבור הנתבע, כי התנהלותו היתה ללא דופי וכי לא הוציא כלל לשון הרע על התובע.
הנתבע שולל את נזקיו הנטענים של התובע, שאין להם מקום כלל. לטענתו, ודאי שלא במסגרת התביעה הנוכחית.

גדר המחלוקת אשר בפני, הוא איפוא סוגית התנהלות הבנק סביב אובדן השיק הבנקאי.
השאלה המרכזית הינה, האם רשאי היה הבנק לדרוש, כשם דרש כתב שיפוי מאת התובע ורעייתו, חלף הוצאת שיק בנקאי חדש.
שאר השאלות, טפלות ונלוות לסוגיה זו.

טענות התובע:

התובע הינו מרצה באוניברסיטת בן גוריון בתחום הביו-טכנולוגי. ראו סעיף 3 לתצהירו.
הרקע העובדתי לתביעה, מוסבר ע"י התובע בסעיפים 11-23 לתצהיר.
התובע רכש ביום 8.2.00 יחד עם רעייתו, רכב מצד ג', מר יוסף ארביב (שייקרא להלן ולשם הנוחיות: "ארביב").
לצורך ביצוע הרכישה, פנה התובע לנתבע, ורכש ממנו שיק בנקאי על הסכום של 29,500 ₪. זהו שיק שמספרו 26834 ז.פ. 8.2.00, לפקודת תמר קיסר.
לצורך הרכישה, חויב חשבון הבנק של התובע אצל הנתבע.
סחרות השיק לא היתה מוגבלת. (להלן ולשם הנוחיות, ייקרא השיק: "השיק הבנקאי").
אישור הרכישה צורף כנספח א' לכתב התביעה.
ארביב העביר את הרכב על שם התובע ביום 8.2.00.
אישור ההעברה ממשרד התחבורה צורף כנספח ב' לכתב התביעה.
בסמוך לקבלת השיק הבנקאי, פנה ארביב אל התובע, וטען, כי השיק הבנקאי נגנב.
התובע פנה אל הבנק הנתבע, וביקש ממנו הוצאת שיק בנקאי חדש.
הנתבע התנה את הוצאת השיק החדש, בחתימת התובע על כתב שיפוי.
עותק כתב השיפוי, צורף לכתב התביעה כנספח ג'.
התובע מציין בתצהירו, כי פנה אל ארביב וביקש ממנו בטחונות על מנת להעביר לו שיק בנקאי חדש, זאת משום שחשש מכך שהשיק הבנקאי המקורי אשר מר ארביב טען כי אבד, יימצא דרך פלא ויוצג לפירעון ע"י מאן דהוא, באופן בו ייאלץ התובע לשלם לארביב פעמיים את תמורת הרכב.
ארביב סרב לכך, ואף איים על התובע ומשפחתו.
התובע התלונן במשטרה כנגד ארביב בגין האיומים דנן, ואף שכר ייצוג משפטי, את שירותיו של עו"ד זילברשלג המייצג גם בהליך הנוכחי.
התובע הגיש טען ביניים בבית משפט השלום בתל אביב במסגרת ת.א. 54295/00, ביום 21.5.00. טען הביניים צורף כנספח ד' לכתב התביעה.
הבנק הנתבע היה הטוען 1 ואילו ארביב היה הטוען 2.
לטענת התובע, בהודעת הפרטים שהגיש הבנק הנתבע בטען הביניים, אשר צורפה לכתב התביעה וסומנה כנספח ה', טען הנתבע כי לא ניתן לבטל את השיק הבנקאי.
שיק בנקאי אינו מוגבל בזמן וערכו ככסף מזומן לכל דבר.

התובע טוען, כי מדובר בטענות שונות בתכלית ממה שהתגלה לו לאחר מכן.
בדיעבד, בשנת 2007 נודע לו לטענתו, כי במכתב רשמי של ההנהלה הראשית של הנתבע מיום 4.3.200, אשר נשלח לארביב, הצהיר הנתבע כי תוקפו של שיק בנקאי הינו שבע שנים.
ראו סעיף 9 לתצהירו.

התובע גורס, כי זוהי התנהלות פסולה של הבנק, אשר גרמה להטעיה כלפיו והיא אף פוגעת בלקוחות אחרים של הבנק, הנקלעים בעל כורחם לסיטואציה של אובדן או גניבה שיק בנקאי.
התנהלותו של הנתבע, נשוא התביעה, חמורה בעיני התובע והוא מבקש להדגיש את חשיבותה לא רק בפן האישי כלפיו, אלא גם בפן הציבורי הכולל.

אשר לטען הביניים, בהעדר תגובה של ארביב, ניתן מפי כבוד השופט יפרח, צו גודר כלפיו המשתיק אותו כלפי התובע באשר לשיק הבנקאי האבוד.
העתק הצו הגודר צורף כנספח ו' לכתב התביעה.

התובע מציין, כי הנתבע לא הסכים לבטל את כתב השיפוי, חרף קיומו של הצו הגודר.
על רקע זה, פנו התובע יחד עם רעייתו, בהגשת תביעה נפרדת לסעד הצהרתי.
זוהי התביעה שהוגשה בת.א. (ת"א) 43764/01.
תביעה זו צורפה כנספח ז' לכתב התביעה.

התובע ורעייתו עתרו במסגרת ת.א. 43764/01 הנ"ל, לסעד הצהרתי כלפי הבנק הנתבע, אשר לפיו ייקבע כי הבנק הפר את התחייבויותיו כתאגיד בנקאי כלפיהם.
הם עתרו גם לסעד הצהרתי, לפיו כתב השיפוי בטל ומבוטל, וכי הנתבע פעל בכל הקשור לכתב השיפוי שלא בתום לב ולא בדרך מקובלת.
הבנק הנתבע התגונן כנגד התביעה בת.א. 43764/01 הנ"ל, וטען, כי לא יוכל לסגת מעמדתו כלפי השיק הבנקאי וכתב השיפוי שנחתם.
הבנק הנתבע הגיש תצהירי עדות ראשית באותה תביעה, ובכללם גם תצהירו של סגן מנהל הסניף רחובות דאז, מר רונן שטיין.
לטענת התובע, הבנק הנתבע פעל בחוסר תום לב והשמיץ אותו באופן חמור במסגרת ההליך ההוא.
עמדת הנתבע באותו הליך לפיהן לא ניתן לקבל שיק בנקאי חלוף לשיק שאבד, ללא כתב שיפוי, מהווה לטענת התובע חוסר תום לב.
עוד גורס התובע, כי התנהלות הנתבע באותו הליך בת.א. 43764/01 בעייתית, הואיל ובמסגרת אותו הליך ניתן צו גילוי מסמכים מפורט ע"י בית משפט השלום, כבוד השופטת רות רונן.
בדיעבד, הסתבר לתובע, כי הצו הופר ע"י הנתבע משום שלא גילה במסגרת גילוי המסמכים את מכתבו לארביב מיום 3.4.00, מכתב שהתגלה לו רק לאחרונה בשנת 2007.

התובע צרף לכתב התביעה פרוטוקולים של דיון בת.א. 43764/01 כדלקמן:
פרוטוקול מיום 28.5.02, נספח י' לכתב התביעה.
פרוטוקול מיום 21.12.03, נספח י"א לכתב התביעה.
מכתב גילוי מסמכים מיום 21.10.02, נספח י"ב לכתב התביעה.

בישיבת ההוכחות בת.א. 43764/01, נמחקה התביעה ההצהרתית וזאת בהמלצת בית המשפט.
התובע טוען, כי נאלץ לקבל את ההסכמה אשר למעשה נכפתה עליו, ונעשתה על רקע הצהרות הנתבע באותו הדיון.
כבוד השופטת ד"ר דפנה אבניאלי, אישרה את הסכם הפשרה ומחקה את התביעה ביום 4.3.04.

התובע טוען, כי הוטרד ע"י ארביב בתביעה אזרחית שהוגשה נגדו בבית משפט השלום בת"א, וזאת במסגרת ת.א. 11777/07 .
כתב התביעה בת.א. 11777/07 צורף כנספח י"ד לכתב התביעה הנוכחי.
הגנת התובע בת.א. 11777/07 וכן תביעה שכנגד צורפו כנספח ט"ו לכתב התביעה הנוכחי.

במהלך הדיון בת.א. 11777/07, התגלה לתובע המכתב שכתב הבנק הנתבע לארביב, אי אז בשנת 2000, ועליו הוא מבסס את התביעה הנוכחית.

זהו המכתב מיום 3.4.00.

פרוטוקול ישיבת יום 28.3.07 בת.א. 11777/07 צורף כנספח ט"ז לכתב התביעה הנוכחי.
המכתב מיום 3.4.00 צורף כנספח י"ז לכתב התביעה הנוכחי.

התובע מדגיש כי על פי האמור בו, שיק בנקאי תקף למשך שבע שנים מיום הנפקתו.
לא כפי שנמסר ע"י הבנק הנתבע בכל ההתדיינויות הקודמות, לפי תוקפו של שיק בנקאי הינו "לנצח נצחים".

התובע רואה בכך משום מצג שווא, תרמית והטעייה של הנתבע כלפיו וכלפי משפחתו.
לגרסתו, אלמלא הוסתר המכתב כל השנים ולא היה ידוע לו על מדיניות הבנק לגבי התקופה של שבע שנים, היה נוהג בצורה שונה כל השנים ונמנע מלפתוח בהליכים משפטיים ממושכים ויקרים שהסבו לו עוגמת נפש.

הנזקים הכספיים שנגרמו לו, הם לטענתו:

א. שכר טירחה לעורכי דינו בגין התביעות המשפטיות השונות שנמשכו במשך למעלה משבע שנים, בהיקף של 35,000 ₪.
ב. אגרות בתי משפט בתיקים שונים, בסכומים של אלפי שקלים.
ג. תשלום לארביב, בעקבות פסק הדין בת.א. 11177/07, בסך 25,000 ₪.
ד. אובדן ימי עבודה כתוצאה מניהול ההליכים הרבים מול ארביב והנתבע.
ה. חששו של התובע כתוצאה מהסכסוך המתמשך עם ארביב, האיומים והנזק שארביב גרם לו.
ו. עוגמת הנפש והליכי הסרק שנכפו על התובע כתוצאה מרשלנותו של הנתבע והסתרת האמת ממנו, כי תוקפו של שיק בנקאי הינו למשך שבע שנים ולא ל"נצח נצחים".
ז. פרסום פסק הדין שניתן בת.א. 11177/07 באינטרנט, שגרם לפגיעה בשמו הטוב ועוגמת נפש מרובה.
ח. התחמקות מצד הנתבע להשיב לשאלון מטעמו, במסגרת התביעה הנוכחית.
ט. לשון הרע שהנתבע הפיץ עליו, מזכה אותו בפיצוי לפי חוק איסור לשון הרע.
ומהו אותו לשון הרע? טענות הנתבע כלפיו בהליכים המשפטיים שתוארו לעיל, באשר לאי פירעון השיק הבנקאי.

טענות הנתבע:

הנתבע בחר שלא להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו, הגנתו מפורטת בכתב ההגנה.
הנתבע מציג את העובדות באור שונה.
לטענתו, התובע קיבל ממנו שיק בנקאי ביום 8.2.00.
זהו שיק בשווי 29,500 ₪ וזוהי התביעה הרביעית המוגשת בגינו, כאשר התובע טוען עתה לנזקים בשיעור של 200,000 ₪ והיד עוד נטויה.
הנתבע טוען, כי מדובר בסדרה של תביעות סרק המוגשת ע"י התובע, בבחינת "ספורט לאומי".
הנתבע מותח ביקורת על התנהלות התובע, גם מול ארביב, כאשר התובע לא פרע את תמורת השיק הבנקאי, אך במקביל קיבל מארביב את הרכב לשימושו ובעלותו.
אשר לטענות כלפי הבנק, גורס הנתבע, כי הן בטען הביניים בת.א. 54295/00 והן בתביעה האזרחית בת.א. 43764/01, הוסדרו סוגיות אלה באופן המעקר דיון בתביעה זו.
הבנק מציין, כי הוא כבר התחייב בפרוטוקול דיונים קודמים, כי במידה והשיק הבנקאי האבוד יופקד לאחר שבע שנים, יטען הבנק להתיישנות ויודיע על הצגתו לתובעים תוך חמישה ימי עסקים.
הגבלת תוקף השיק למשך שבע שנים, עלה לראשונה במסגרת התביעה בת.א. 43764/01 בדיון בפני כבוד השופטת ד"ר אבניאלי מיום 4.3.04, שם נמחקה התביעה בהסכמה.

עוד טוען הנתבע, כי המכתב 3.4.00, עליו נסמך התובע במסגרת תביעה זו, אינו מכתב "מרעיש" ואין בו כדי לשנות את המצב המשפטי.
טענת הגבלת שבע שנים לתוקפו של שיק בנקאי, לא הופיעה כלל בטען הביניים והתעוררה רק בהסדר הפשרה בשנת 2004, במסגרת ת.א. 43764/01.

הנתבע טוען, כי היה באפשרות התובע להגיע להסדר פשוט עם ארביב, לפיו, יחתום הלה על כתב שיפוי מקביל וזהה לכתב השיפוי של הבנק, ואזי יעביר התובע לידיו את הכספים עבור הרכב. בזאת היה מסתיים הסכסוך, עוד בשנת 2000.
תחת פתרון פשוט זה, בחר התובע להכנס לסחרחרת של הליכים משפטיים, שהטריחה את כל הנוגעים בדבר, הכל תוך שהוא מחזיק לאורך השנים, הן ברכב והן בתמורתו הכספית.
טענת התובע, כביכול לו היה יודע שאין מכבדים שיק בנקאי לאחר שבע שנים, היה מצליח לפתור את כל בעיותיו, היא טענת סרק שנועדה לשמש כסות לכך שהתובע, עד לשלב הגשת תביעה זו ועד למתן פסק דין בת.א. 11777/07, עדיין לא שילם לארביב את תמורת הרכב.
פקודת השטרות אינה חלה על שיק בנקאי, ועל כן הגנות שונות הקיימות לבעל שטר, אינן קיימות במקרה של שיק בנקאי.

רק תאריך חילול השיק ולא מועד הפירעון הנקוב בו, הוא הקובע את תקופת ההתיישנות בשטר.
על כן, אין ממש בטענה, כי השיק הבנקאי פוקע לאחר שבע שנים מיום הוצאתו.
מכתב הבנק מיום 3.4.00 עליו מנסה התובע להיבנות, בטעות יסודו.
חרף זאת, התחייבה ב"כ הנתבע בהליך בת.א. 43764/01, כי תועלה טענת התיישנות אם השיק יוגש לאחר שבע שנים, ודבר זה היה בו כדי להבטיח את התובע באופן מקסימאלי.

הטענה לביטול כתב השיפוי, אינה טענה ראויה מפי הנתבע. אילו רצה לבטל את כתב השיפוי, היה עליו להשיב לבנק את הסכום שקיבל ממנו, 29,500 ₪. אולם התובע העדיף לאחוז בחבל משני קצותיו. גם להחזיק את הכסף אצלו וגם לא להבטיח את הבנק מהצגת השיק הבנקאי. כל זאת אגב שימוש ברכב שנרכש באמצעות אותו שיק בנקאי.
כך, לטענת הנתבע, התובע נטל לעצמו את כל הזכויות.

במישור של לשון הרע, טוען הנתבע, כי לא היו דברים מעולם. הוא לא נקט לשון הרע כלפי התובע, אלא התנסח באופן נורמטיבי, כמקובל בכתבי טענות.
לא נעשה פרסום, המהווה לשון הרע כלפי התובע.
אם לא נאמר כן, תעוקר האפשרות של בעלי דין ופרקליטיהם לנהל משפט נכוחה.

מכאן עותר הנתבע לדחיית התובענה.

השאלות המצריכות הכרעה:

מסכת העובדות כפי שפורטה לעיל, מצריכה הכרעה בסוגיות הבאות:
א. מעמדו של שיק בנקאי.
ב. התנהלות התובע והנתבע בסכסוך.
ג. לשון הרע.
ד. גובה הנזק.
אבחן זאת אחת לאחת.

א. מעמדו של שיק בנקאי:

מהו שיק בנקאי? כיצד ומתי הוא מתיישן?
בהוראות בנק ישראל (נכסים נזילים) התשל"א-1971, מוגדר שיק בנקאי בסעיף 3(ב)(3) כדלקמן:

"פקדון
3. (א) בהוראות אלה, "פקדון" - כל התחייבות בפקדון של תאגיד בנקאי.
(ב) כדי להסיר ספק נאמר בזה כי "התחייבות בפקדון" כוללת, לענין הוראות אלה גם התחייבויות של תאגיד בנקאי כדלהלן:
(1) התחייבות בשל הלוואה שקיבל;
(2) התחייבות לשלם כסף לאדם, אם קיבל התאגיד הבנקאי תמורתה כספים ובסכום שקיבל, מלבד דמי עמלה בשל מתן ההתחייבות;
(3) התחייבות על פי שיק או פקודת תשלום שמשך על עצמו, שטר חוב שעשה או קיבל שטרי חליפין, אם ההתחייבות היא לפרעון עם דרישה או שמועד פרעונה הגיע; "


סעיף 4 לכללים האמורים, דן בפיקדונות שאינם חייבים בנזילות.
מפורטים שם הנכסים שכנגדם תאגיד בנקאי אינו מחויב להחזיק נכסים נזילים.
ואלו הם:

"פקדונות שאינם חייבים בנזילות
4. תאגיד בנקאי אינו חייב להחזיק נכסים נזילים כנגד כל אחד מאלה:
(1) הלוואה מבנק ישראל;
(2) פקדון מתאגיד בנקאי אחר;
(3) פקדון מאת המדינה אשר הועידה אותו למטרה מיוחדת שאישרו לענין זה שר האוצר והנגיד, למעט פקדון למתן הלוואות;
(4) איגרות חוב או שטרי חוב שהוציא תאגיד בנקאי באישור נגיד בנק ישראל..."

בסעיף 4 דנן, שיק בנקאי אינו מופיע בכלל הנכסים שאינם חייבים בנזילות.
מכלל לאו אתה למד על הן.
אם שיק בנקאי אינו מופיע ברשימה זו, המסקנה היא, כי מול שיק בנקאי מחויב הבנק על פי הוראות בנק ישראל להחזיק פקדונות נזילים.

עו"ד גב' גרנט העידה בישיבת יום 10.12.08, כי כתב שיפוי הוא השיעבוד הפשוט ביותר מבין השיעבודים שהבנק רשאי לדרוש.
ראו עמודים 9 לפרוטוקול בין השורות 23 עד עמוד 10 לפרוטוקול שורה 2.

למינוח "פיקדון ללא תנועה" יש הגדרה מיוחדת בפקודת הבנקאות והוא אינו הולם את המינוח "פיקדון" לגבי שיק בנקאי.

שיק בנקאי, נחשב בפרקטיקה ככסף מזומן לכל דבר ועניין.
זאת, על בסיס ההנחה שעל התחייבות הבנק ניתן לסמוך, דבר שכידוע אינו תמיד נכון. ימים אלו של משבר כלכלי, מוכיחים זאת היטב.
מכל בחינה אחרת, שאינה פרקטיקה הנוהגת, אין המדובר בכסף מזומן.

בספרו של המלומד ד"ר יואל זוסמן "דיני שטרות" מהדורה שישית, הדפסה שניה, 1991, נאמר שם בעמוד 346:

"הנוהג לקנות מהבנק שיק שהבנק משך על עצמו. בתורת נמשך אין הבנק, כמובן, אחראי לכיבוד השיק, ואם יחפוץ לקוחו לפרוע חוב באמצעות שיק שהוא משך על הבנק, הברירה בידי נושהו לסרב לקבלו, כי זכותו היא לקבל מזומנים. אמנם גם דינו של שיק בנקאי אינו דין מזומנים, אבל בדרך כלל יאות בעל חוב לקבלו, כי חתימת הבנק בתור מושך נותנת בידו זכות לאכוף את הפרעון על הבנק. ואולם שיק בנקאי אינו בבחינת שטר לכל דבר. שטר, על פי ההגדרה שבסעיף 3 לפקודה, הוא “פקודה... מאת אדם אל חברו” ובנק שמשך על עצמו, פקד על עצמו אבל לא פקד על חברו;".

כן, ראו בספרו של המלומד ד"ר שלום לרנר "דיני שטרות" מהדורה שניה, ההוצאה לאור של לשכת עוה"ד, שם בעמודים 31-32:

"הדיון הנפרד בשיק הבנקאי נובע מכך שהוא אמצעי תשלום מסוג אחר, והלכותיו שונות בעניינים אחדים מדיניו של השיק הרגיל. השיק הבנקאי אינו שיק כמובנו בפקודת השטרות. משום כך, פקודת השטרות אינה חלה במישרין על שיקים בנקאיים, למעט הוראות שונות שהוחלו עליהם במפורש. מנגד, אין קיימת חקיקה אחרת החלה על שיקים בנקאיים..."

השיק הבנקאי הוא אמצעי תשלום שפקודת השטרות אינה חלה לגביו, להוציא הוראות מסוימות בפקודה כמו הוראות סעיפים 4(ב), 23(ד), 83.

בהעדר חקיקה ספציפית לגבי שיק בנקאי, אכן רשאי בית המשפט לצקת תוכן פרשני משלו. או כפי שציין המלומד לרנר שם בעמוד 32:

"לקונה זו מעניקה לבתי המשפט גמישות רבה והם עשויים למלא את המסגרת הדיונית בהתאם לשימוש שעושה השוק באמצעי זה"

גישה זו מלמדת, כי אכן דינו של שיק בנקאי אינו נהיר במידה מספקת.
המסרים הסותרים שהתובע טוען כי יצאו תחת ידו של הבנק, מצד אחד כי תוקפו של שיק בנקאי הוא "לנצח נצחים" ולא חל עליו דין התיישנות, ומצד שני כי שיק בנקאי מתיישן בחלוף שבע שנים ממועד הנפקתו, או ממועד הצגתו לפירעון, נובעים מחוסר הוודאות המשפטית באשר למעמדו של שיק בנקאי.
בהעדר הוראת חקיקה מפורשת, ואפילו לא הוראת נוהל של בנק ישראל, באשר לתקפותו של שיק בנקאי, נראה, כי חוסר הבהירות מעניק כר לפרשנויות שונות.
עמדת הבנק שנעה בין "נצח נצחים" לבין נכונות להגן על טיעון לפיו תקופת ההתיישנות של שיק בנקאי היא למשך שבע שנים ממועד הנפקתו, נגזרת איפוא מחוסר הודאות התחיקתית והפסיקתית בסוגיה זו.

כאשר ההכרעה פתוחה לפרשנות, העמדות שהציג הבנק בפני התובע בתיקים השונים, אפשריות שתיהן. מכתב הבנק מיום 3.4.00 עליו מסתמך התובע כבסיס לתביעה זו, אינו גילוי מרעיש שיש בו כדי לבסס עילת תביעה, זהו פשוט פן מסוים של המדיניות הנוהגת באשר לשיק בנקאי ותקפותו לאורך השנים.
אם כי, הדין סובל כאמור גם את הפרשנות האחרת, והיא כי תוקפו של השיק איננו כלה.

היה מקום לקוות, כי המחוקק יודיע עמדתו בסוגיה זו.
דיני הממונות עומדים לעבור עיבוד חקיקתי, ואף פורסמה הצעת קודקס החוק האזרחי. עיינתי בה, שמא מתעתד המחוקק להאיר עיננו, ויקבע חד משמעית את עמדתו בסוגיה. למצער, מצאתי כבר בפתח ההחלטה כי הצעת החוק לא תעסוק בפקודת השטרות ועל כן נושא זה עדיין נותר פתוח לפרשנות.

ניתן לראות בהתחייבות של בנקאי, קרי שיק בנקאי, התחייבות העמידה בפני התיישנות. זאת נוכח הוראות פקודת הבנקאות העוסקות בפיקדון ללא תנועה.
גישה זו תומכת בעמדה הראשונית שהציג הבנק, לפיו תוקפו של שיק בנקאי עמיד לעולמי עד.
עם זאת, הפסיקה מתעלמת מהוראה זו ומנפקותה.
ראו דיון בסוגיה זו בספרו של המלומד ד"ר ריקרדו בן אוליאל "דיני בנקאות" חלק כללי, תשנ"ו-1996, שם בעמודים 167 – 172.

כבוד השופט ברק (כתוארו אז) פסק בע.א. 776/80, עיזבון ולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' Israel Brithish Bank, פד"י ל"ח 3, עמ' 645, כי במקרה שהחוב נובע ממשיכת יתר ולא הוסכם מועד הפירעון, על הלקוח לפורעו תוך זמן סביר.
גם כאן אין הגדרה של תקופת התיישנות.
אי לזאת, טענות התובע כנגד הבנק, כי התנהלותו כלפיו בדרישת כתב השיפוי ובהצגת מצג, כאילו שיק בנקאי אינו מתיישן, היתה לקויה, אינה מתיישבת עם הדין והפסיקה.
גם אם נמצא מכתב הבנק מתאריך 3.4.00, התומך בתזה משפטית שונה, אין בכך ולא כלום.
המצב המשפטי כאמור אינו נהיר וסובל את שתי הפרשנויות.

אילו דעתי היתה נשמעת, היה המחוקק מתייחס במפורש בסוגיה זו ומפזר את אי הבהירות. כל עוד הדבר לא נעשה, הדין הקיים סובל את שני הפירושים. כשלעצמי, אומר אגב אורחא, כי אני מצדדת בגישה לפיה, ניתן להחיל דין התיישנות לגבי שיק בנקאי, כאשר תקופת ההתיישנות תימנה ממועד הפירעון.
אם קיים שוני בין תאריך ההנפקה של השיק ובין תאריך הפירעון, לטעמי תאריך הפירעון הוא הקובע, כי זהו תאריך ההתחייבות.
ברם, זוהי דעתי בלבד.
כאמור הדין אינו נותן מענה ברור לשאלה זו.
כל עוד הדבר לא נעשה, אין לתובע עילת תביעה ממשית כנגד הבנק.
התנהלות הבנק אשר דרש ביטחונות, כתב שיפוי, כנגד הנפקת שיק בנקאי חדש בתמורה לשיק שאבד, היא התנהגות לגיטימית במישור הבנקאי.
במישור זה, יש לקבל את עדותה של עו"ד גב' גרנט מטעם הבנק, כי כתב השיפוי הוא סוג הביטחון הפשוט ביותר מבין סוגי הבטחונות שהבנק רשאי לדרוש.
אי הגבלת תקופת השיפוי עולה בקנה אחד עם הדין, כפי שהוסבר לעיל.

אין איפוא לתובע עילת תביעה כנגד הבנק ואני דוחה רכיב זה בתביעתו.

ב. התנהלות התובע והנתבע בסכסוך:

סיטואציה פשוטה יחסית, אשר היתה ניתנת לפתרון מעשי, הולידה בעקבותיה שלל של דיונים משפטיים אשר נמשכים כמעט עשור.
פרשה פשוטה זו הסתבכה באופן חריג ביותר. איתרע מזלו של התובע, וארביב, ממנו רכשו התובע ורעייתו רכב ביום 8.2.00, איבד את השיק הבנקאי אשר נמסר לידיו תמורת רכישת הרכב.
לסיטואציה אשר כזו, ניתן למצוא כמה וכמה פתרונות סבירים, אשר יפיסו את דעת הנוגעים בדבר.
צר, כי הדבר לא נעשה בענייננו.
מערכת היחסים בין התובע לבין ארביב, לא נסקרה בדיון הנוכחי אלא אגב אורחא.
זאת תוך הפניה לכתבי טענות אחרים בהם נטל ארביב חלק, ובמסגרת עדותו של התובע בפני בישיבת יום 10.12.08, עמ' 30, שורות 8-14, עמ' 32 שורות 7-17.

דומני, כי הבנק הנתבע, היה שחקן משני בסכסוך. נסיונו של התובע במסגרת הליכים משפטיים קודמים כגון טען הביניים בת.א. 54295/00 וכן התביעה האזרחית בת.א. 43764/01, לפתוח חזית עיקרית מול הבנק התובע, נכשל.
בטען הביניים לא ניתן צו גודר כנגד הבנק, אלא כנגד ארביב בלבד.
התביעה בת.א. 43764/01 כנגד הבנק, נמחקה ביום 4.3.04, בהמלצת בית המשפט.
בתביעה הנוכחית, נאחז התובע במכתב של הבנק, אשר לטענתו התגלה לו במקרה בשנת 2007, ועל יסודו הוא פותח חזית נוספת כנגד הבנק.
סבורני, כי התובע אינו יכול לתלות בבנק את הקולר להסתבכות מערכת היחסים שלו עם מר ארביב. לא הבנק הוא שמנע מאת התובע להגיע לפיתרון עם ארביב, באשר לתשלום תמורת הרכב אשר נטל ממנו.
לא בשנת 2000, ולא עד הגשת התביעה של ארביב כנגד התובע בשנת 2007.

דומה, כי דרישתו של הבנק כלפי התובע להנפקת כתב שיפוי, תמורת שיק בנקאי שאבד, היא דרישה לגיטימית בנסיבות העניין, במערכת היחסים בין התובע לבין הבנק.
העובדה שלא עלה ביד התובע להחתים את ארביב על כתב שיפוי מקביל, שיבטיח את התשלום לידי ארביב מחד גיסא, אך יחסום את התובע מסיכון של גביית תמורת השיק הבנקאי בכפל מאידך גיסא, אינה אמורה להתגלגל לפתחו של הבנק.


מערכת היחסים בין התובע לבין הבנק הנתבע, היא זאת הניצבת בבסיס התביעה הנוכחית. גם מעדותה של עו"ד גב' גרנט וגם מעדות התובע עצמה עלה, כי הבנק נהג באורח נורמטיבי בסיטואציה שנתהוותה.
לא כן התנהלותו של התובע.
תחת ניהול ארבע תביעות סביב אותו נושא, ניתן ורצוי היה להשקיע משאבים במציאת פתרון ענייני.
לא כאן המקום הוא להציע פתרונות בדיעבד. אולם דומה, כי קיימים פתרונות אלטרנטיביים, טובים יותר מאשר הגשת תביעות כנגד ארביב, שבפועל מסר רכב בלי לקבל תמורה כעולה מפסק הדין בת.א. 11777/07, או כנגד הבנק שבפועל לא חרג מכללי ההתנהגות הבנקאית הסבירה.
לגיטימי שהבנק ידרוש כתב שיפוי, כאשר הוא נדרש להוציא שיק בנקאי שני, בתמורה לשיק אשר נטען כי אינו עוד בנמצא.
לגיטימי כי מוסד בנקאי ידרוש בטחונות בתמורה לאשראים שהוא מעמיד ושיק בנקאי בכלל זה.

יש ליתן משקל לכך שרעייתו של התובע, גב' תמר קיסר, אינה תובעת בהליך הנוכחי. מבחינה משפטית, נספחי התביעה מצביעים על מעורבותה בשלב הראשוני, השיק הבנקאי האבוד אף הוצא לפקודתה. היא נטלה חלק בהליך טען הביניים ואף בתביעה בת.א. 43764/01. ראו עמ' 23 לפרוטוקול ישיבת יום 10.12.08, שורות 17-26.
העובדה שגב' תמר קיסר אינה חלק מהתביעה הנוכחית, מעמעמת מתקפותה של התביעה.

הסיטואציה אליה נקלע התובע, מול ארביב ובכלל, בכל הכבוד, אינה באחריותו של הבנק.
הבנק אינו אחראי לכך שהתובע נקט בהליך של טען ביניים מול ארביב, בהעדר פתרון אחר. השאלה האם הבנק דרש או לא דרש כתב שיפוי מאת התובע, על מנת להוציא לו שיק חלופי, אינה גורמת או תורמת להתפתחות הסכסוך מול ארביב.
אינני מקבלת את טענות התובע, כפי שעלו בפני בישיבת יום 10.12.08, כי אלמלא דרישת הבנק לכתב שיפוי או אילו התובע היה יודע כי עמדת הבנק היא שתוקף השיק הבנקאי הינו לשבע שנים בלבד ולא לנצח נצחים, יתכן והיה מצליח להגיע להסכם פשרה עם ארביב. עמוד 30 לפרוטוקול שורות 15-24.

התובע העיד שם, בהגינות, כי היו הבדלי סגנון בינו לבין ארביב שגרמו לאי ההבנה. כל אחד מהם ראה מציאות משפטית אחרת, כלשונו.
סבורני, כי לא התנהלותו של הבנק הנתבע היא שגרמה לאותו אי הבנה. אחת היא, האם המכתב עליו משליך התובע יהבו היום, היה ידוע לו בשנת 2000 אם לאו.
אין המדובר במכתב בעל משמעות ניכרת כזו שטוען לה התובע, לא ידיעת התובע על המכתב או העדרה, היא שהביאה לפרוץ הסכסוך בין התובע לבין ארביב.
גם ההוצאות על טען הביניים אינן באשמת הבנק.
מקורן בסכסוך בין התובע לבין ארביב. התובע בחר בפתרון משפטי זה ולא בפתרון מעשי אחר, זו זכותו, אך לא יוכל לגלגל על הבנק את העלויות של הפתרון בו בחר.
גם ההליך בת.א. 43764/01 והוצאותיו, אינו באחריות הבנק.
התובע בחר לנהל שם הליך שהסתיים בלא כלום, וזאת בהמלצת בית המשפט. דבר זה מדבר בעד עצמו.
חזקה, כי אילו היה בית המשפט סבור, כי מדובר בהליך ראוי, לא היה ממליץ על הסכם הפשרה, היה שומע את התיק ופוסק לגופם של דברים.
התובע העיד בפני, ביום 10.12.08, כי הבין שעליו לחזור בו מתביעתו נוכח המלצת בית המשפט. עמוד 29 לפרוטוקול שורות 18-23.
דברים אלו מדברים בעד עצמם, ומעידים על חוסר ממשותה של התביעה בת.א. 43764/01.
התובע לא יוכל לדרוש, ממרחק של שנים, מאת הבנק הוצאות עבור תביעה זו אשר נסתיימה בלא כלום בהמלצת בית המשפט. כאמור, אם בית המשפט היה סבור כי יש בתביעה ממש, היה שומע ומכריע בה לגופה ואף פוסק הוצאות ראויות.

הגישה כי אין לתובע עילה של ממש כנגד הבנק, נכונה גם לתיק הנוכחי. המכתב מיום 3.4.00 אינו משנה מהותית את פני הדברים.

עוד אני דוחה את טענת התובע, כי יש לחייב את הנתבע בשל אי גילוי המכתב הנ"ל, במסגרת גילוי המסמכים בת.א. 43764/01.

המקום לחקור ולדרוש נכוחה אודות גילוי מסמכים, הוא בתובענה הרלוונטית. משמוצה ההליך, אין לראות באופן ניהולו , פתח להליך אחר.
אם לא כן, לא יהיה סוף לדיון המשפטי. ההליכים הישנים יצוצו שוב ושוב, באיצטלות מחודשות. בכך ייחסמו שערי בית המשפט, ע"י כל אותן תביעות ממוחזרות, מפני בירור של תביעות חדשות, נחוצות.

מה גם, שגוף הטענה לא בוסס. התובע צרף, כנספח י"ב, את מכתב גילוי המסמכים של עו"ד גב' גרנט, בהליך בת.א. 43764/01.
בישיבת יום 10.12.08, הסתבר בחקירה, כי לא רק הבנק שיגר אז מכתב גילוי מסמכים. ספק אם התובע שיגר שם תצהיר גילוי מסמכים. נושא זה טושטש בתשובותיו של התובע בחקירה. התובע הביא כראייה את מכתב גילוי המסמכים של הבנק, אך נמנע מלצרף את גילוי המסמכים שהוגש על ידו באותו תיק.
ראו עמוד 26 לפרוטוקול, שורה 16 עד עמוד 27 לפרוטוקול שורה 4.

עו"ד גב' גרנט העידה בישיבת יום 10.12.08, כי כשם שנהג התובע באותו תיק, כך נהגה גם היא. דהיינו, היא שיגרה מכתב גילוי מסמכים ולא תצהיר וגם היא קיבלה מכתב ולא תצהיר. ראו עמוד 21 לפרוטוקול בין השורות 21-24.

עו"ד גב' גרנט העידה, כי הבנק גילה במכתב את המסמכים הרלוונטיים לאותו הליך, כלשונה בעמוד 16 לפרוטוקול, שורות 8-11: "אני לא חושבת שהיו מסמכים רלוונטיים נוספים שלא צורפו..."

ככלל, כאשר גילוי המסמכים נעשה על דרך של צרוף מסמכים לתצהירי עדות ראשית ולא על דרך של תצהיר גילוי מסודר ועיון בטרם מוגשים תצהירי עדות ראשית, ברי, כי הפרקליטים העורכים את תצהירי העדות הראשית עבור לקוחותיהם מבררים את הבר מתוך המוץ ומצרפים לתצהירים רק מסמכים נחוצים בהליך גופו.
שני הצדדים, בענייננו, נהגו כך. אם בדיעבד סבור התובע כי היה עליו לנהל שם אחרת את התיק, לא יוכל היום להעלות טענות במישור זה כנגד הבנק.
שני הצדדים צמצמו את הליך גילוי המסמכים לכלל מסמכים רלוונטיים שצורפו לעדויות בלבד. לצורך אותו הליך היה די בכך. ודאי שאופן ההתנהלות הזו מצד שני הצדדים גם יחד, אינה עילה לתביעה חדשה.

אשר על כן, אני רואה לנכון שלא לקבל את התביעה, בגין רכיב זה.

ג. לשון הרע:

חלק מן התביעה, נסב על טענות התובע באשר ללשון הרע, שהבנק הנתבע לכאורה הפיץ כלפיו.
טענות אלה, נסמכות על תצהירי הבנק כנתבע, הן בהליך של טען הביניים אך במיוחד בהליך בת.א. 43764/01.
התובע סבר, כי מאחר והבנק הטיל דופי שם בתום ליבו, והעלה כלפיו טענות משפטיות שלטעמו אינן נכונות, יש לראות בכך משום לשון הרע.
ראו בעמוד 29 לפרוטוקול משורה 24 עד עמוד 30 שורה 7.


התובע ראה באמירה, כי דרישותיו נבעו מחוסר תום לב, משום לשון הרע.
כמו כן, התובע גרס, כי נפגע מכך שהמסכת העובדתית כפי שהובאה ע"י הבנק סתרה את המסכת העובדתית כפי שהוא הביא.
סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע , התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע ") קובע:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -
(1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)   לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)   לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו";

בפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה (בהסכמת כב' השופטת ע' ארבל ובהסכמת כב' השופטת מ' נאור בכפוף להערותיה) בע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי, (4.8.2008) (להלן: "פסק דין שרנסקי"), אשר פורסם לאחרונה, נדונה בהרחבה עוולת לשון הרע והמתווה להכרעה בתביעה המוגשת בגין פרסום לשון הרע.

בפסק דין שרנסקי, מציין בית המשפט כי הכרעה בתביעת לשון הרע נעשית בארבעה שלבים.
בשלב הראשון, נבחן הביטוי בעיני האדם הסביר, באופן אובייקטיבי.
בשלב השני, לאחר שמובנת המשמעות האובייקטיבית של הביטוי, יש לבחון האם משמעות זו מהווה לשון הרע על פי סעיף 1 לחוק והאם אופן האמירה מהווה פרסום, על פי סעיף 2 לחוק.
אם לאחר בחינת שני שלבים אלו נקבע כי ביטוי זה מהווה פרסום לשון הרע, אזי בשלב השלישי יש לבחון האם קמה לנתבע הגנה כלשהיא מההגנות הקבועות בחוק.
בשלב הרביעי, על בית המשפט לבחון את שאלת הסעדים.
באשר לאופן בחינת השלב הראשון והשני, קבע בית המשפט:

"אמירות מהוות לשון הרע כאשר קיימת אפשרות אובייקטיבית כי פרסומן עלול להביא להשפלתו של אדם, או לעשותו מטרה לשנאה, בוז או לעג מצד הבריות. משמעות האמירות נלמדת מתוכן, והן מתפרשות על פי מובנן הרגיל והטבעי בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות. אמת המידה לבחינת האמירה כלשון הרע אינה תלויה בכוונת המפרסם, או באופן בו הובן הפרסום על ידי הנפגע ... על פי המבחן האובייקטיבי, נבחנת ההשפעה שיש לאמירות על ההערכה לה זוכה האדם בעיני הציבור ..."

חלק מן התביעה כלפי התובע, נובע, מטענות התובע באשר ללשון הרע, שהבנק הנתבע לכאורה הפיץ כלפי התובע.
טענות אלה, נסמכות על תצהירי הבנק כנתבע, הן בהליך של טען הביניים אך במיוחד בהליך בת.א. 43764/01.
התובע סבר, כי מאחר והבנק הטיל דופי שם בתום ליבו, והעלה כלפיו טענות משפטיות שלטעמו אינן נכונות, יש לראות בכך משום לשון הרע.
ראו בעמוד 29 לפרוטוקול משורה 24 עד עמוד 30 שורה 7.

התובע ראה באמירה, כי דרישותיו נבעו מחוסר תום לב, משום לשון הרע.
כמו כן, התובע גרס, כי נפגע מכך שהמסכת העובדתית כפי שהובאה ע"י הבנק סתרה את המסכת העובדתית כפי שהוא הביא.

עם כל הכבוד, אינני רואה בדברים אלה, משום לשון הרע.

הפכתי בתצהירים שהגיש הבנק התובע בהליכים הקודמים בין הצדדים, במיוחד בתצהירו של מר שטיין סגן מנהל הסניף, אך גם ביתר התצהירים. לא מצאתי בהם אמירות חדות, עולבות ופוגעניות כלפי התובע, העולות כדי לשון הרע.
מה עוד, שהלכה היא כי גם ניסוח "בלשון חריפה ומכאיבה", יכול שייחשב כסביר (ראו לעניין זה ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז (1),10], ויתרה מכך, בעניינו סבורה אני כי הנתבע נקט לשון עניינית ומתונה.

התובע עצמו העיד כך בפני, עמוד 30 לפרוטוקול שורות 1-2: "לא מופיעות כל מילים גסות בשום מקום".

הניסוחים אשר הופיעו בתצהירים, אינם מהווים לשון הרע.
מדובר בהצגת חזית מנוגדת לחזית שהציג התובע, בכך אין כל פסול.
הטענה כי התובע פעל בחוסר תום לב בהתנהלותו מול ארביב, או מול הבנק, אינה מהווה לשון הרע, אלא יש לראות בה משום פרשנות של הבנק לסיטואציה כפי שנתהוותה.
הביטוי "חוסר תום לב" הוא ביטוי משפטי המופיע בהוראות סעיפים 39, 61(ב) לחוק החוזים [חלק כללי] תשל"ג-1973.
זהו מינוח אשר נקלט במשפט ארצנו.
הוא רווח בדין ובהלכה הפסוקה, אין לראות בשימוש בביטוי זה משום לשון הרע.
שכן אחרת נימצא גודעים דוקטרינה משפטית שלמה.

כמו כן, העובדה שהבנק הציג עמדה שונה מעמדת התובע, בתביעות המשפטיות שהתובע הגיש נגדו עד היום, בכל הכבוד אינה מהווה לשון הרע.

טבעי ומובן כי נתבע לא יסכים עם כל ההנחות העובדתיות שמעלה תובע נגדו, יציע תיאור עובדתי שונה או פרשנות שונה לאותן עובדות, כפי שכותב כבוד השופט אור ברע"א 3614/97 דן אבי יצחק עו"ד נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26 עמ' 92-93:

"כתבי טענות בהליכים אזרחיים ידועים בהיותם חד צדדיים ומוטים באופן חד לטובת הצד. הם נוטים, בדרך כלל, להאיר היבט צר ואינטרסנטי של ההתדיינות".

התנגדות הנתבע, לתביעה נגדו, עם כל הכבוד, אינה עולה כדי לשון הרע.
על תובע להיות מוכן לכך שהנתבע לא יסכים לתביעה נגדו.
אם התובע יחוש נפגע כתוצאה מהתנגדות הנתבע, עליו להיערך לכך מראש.
אם נפתח את הפתח, לטענות מסוג זה, לא יהיה לכך גבול.
גם הנתבע יכול לטעון כי נפגע מאוד, ריגשית, מכתבי תביעה המוגשים נגדו.
אין לשנות סדרי עולם, עבור בעלי דין שיש להם גולגולת דקה,
כך גם קבע בית המשפט ב ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל, פ"ד לא (2) עמ' 281, בעמ' 293, שם נאמר כדלקמן:

"המבחן בדבר קיום לשון הרע לפי סעיף 1 איננו מתמצה בתחושת העלבון הסובייקטיבית של הפרט, עליו נסב הדיבור או הכתב המייחס לו דברים פוגעים, אלא יסודו אובייקטיבי, היינו מה השפעתם או זיקתם של דברי לשון הרע להערכה לה זוכה הפרט התובע בעיני הבריות... איסור לשון הרע בא לעגן בחוק החרות את זכותו של כל אדם, כי הערכתו בעיני אחרים לא תיפגם ולא תיפגע על ידי הודעות כוזבות בגנותו..." (הדגשה שלי – נ.ג).

וכך גם בע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד ל"ט (4), עמ' 734, קבע כב' השופט ד. לוין כי:

"המבחן שבאמצעותו יקבע הדין אם אכן דברים מסויימים שפרסם פלוני עלולים להוות לשון הרע כלפי אדם אלמוני, אינו מבחן סובייקטיבי, המבחן הוא אובייקטיבי במהותו, לאמור: לא קובע, מה חושב הנתבע המרגיש עצמו נפגע, אלא הקובע הוא כיצד עלולה החברה לקבל את הדבר שבאותו פרסום..."


דרכו של עולם הוא, כי נתבע מתנגד לתובע. התנגדות זו היא לגיטימית, ואינה עולה כדי לשון הרע, אם היא מובעת במילים ראויות ובסגנון הולם, כפי שנהג הבנק בענייננו.
לאור האמור, הרי שבבחינת טענות התובע, על פי השלבים המותווים בפסק דין שרנסקי הנ"ל, מעלה כי לא מתקיימים השלבים הראשונים בבחינה, וכי לא מדובר בלשון הרע על פי חוק לשון הרע.

אולם, אף אילו הייתי מוצאת כי ניתן לראות בדברים המובאים בכתבי הטענות מטעם ההגנה משום לשון הרע, הרי שהייתה קמה לנתבע הגנת תום הלב הקבועה בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...(5) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע -
(א) כבעל דין, כבא כוחו של בעל-דין או כעד בישיבה פומבית של דיון כאמור בסעיף 5) 13), ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 21, או
(ב) כאדם שענינו משמש נושא לחקירה, כבא כוחו של אדם כזה או כעד בישיבה פומבית של ועדת חקירה כאמור בסעיף 6) 13), או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות".


יחד עם זאת, טענות הנתבע כלפי התובע, כפי שהועלו בהליכים הקודמים, אינן מגיעות לכך. אין צורך שהנתבע יחסה בהגנה של דברים שנאמרו במסגרת הליך משפטי, ולפיכך אינם לשון הרע.
במישור האובייקטיבי, דברי הנתבע כלפי התובע באותם הליכים, אינם לשון הרע כלל ועיקר.

גם טענות התובע, כאילו על הבנק הנתבע לפצותו עקב פסק הדין שניתן בהליך המשפטי בת.א. 11177/07, בין התובע לבין ארביב, אינן מקובלות עלי.
בעיקר, משום שהתובע לא הצליח להוכיח כיצד ההתנהלות שלו מול ארביב רובצת לפיתחו של הבנק.
התובע כלכל את ענייניו מול ארביב, באופן בו נמשך הסכסוך זמן רב ובאופן בו ארביב, מצא עצמו, נטול רכב, שנשאר בחזקת ובשימוש התובע ורעייתו, וגם נטול תשלום.
האם זוהי אשמת הבנק?
התובע טוען כי כן והכל באשמת אותו כתב שיפוי, שלטענתו הבנק כפה עליו.
לטעמי מדובר בטענה מרחיקת לכת.
האחריות למצב שנוצר בין התובע לבין ארביב, אינה מוטלת על שכמו של הבנק.
בית משפט, כבוד השופט דלוגין, פסק בת.א. 11177/07, כי תביעתו של ארביב כנגד התובע מתבטלת ואילו התביעה שכנגד נדחית.
פסק דין זה התפרסם באינטרנט כמקובל.
אם התובע מצא עצמו נפגע מתוצאות הליך שיפוטי זה, במישור הכלכלי והפרסונאלי, אין בכך כדי להקים עילה כנגד הבנק.

התובע טען, כי פירסום פסק הדין בת.א. 11177/07 באינטרנט, גרם לו צער והלבין את פניו.
אם כך הוא, הרי אלה תחושות סובייקטיביות.
בעל דין המפסיד בהליך שיפוטי, אינו שבע נחת מן התוצאות. זה טבעי.
מערכת המשפט פועלת בשקיפות ופסקי הדין מתפרסמים באינטרנט.
מכאן ועד הטענה, כי פסק הדין שניתן נגד התובע בהליך מול ארביב הלבין את פניו, עוד רחוקה הדרך.
ראשית, התובע לא הוכיח, כי היו אנשים שנחשפו לפסק הדין הקצר שניתן במסגרת של סעיף 79א'. התובע לא הביא עדים שטענו כי ראו את פסק הדין וממנו למדו רעות על אישיותו של התובע.

שנית, סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קובע מפורשות כי פסק דין, וכל האמור בו, לא יהוו עילה להגשת תביעה בגין לשון הרע -

,,לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי -


פרסום ע"י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור"


בית המשפט,בע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620, 624 (1974) דן בפירוש המושג "תוך כדי דיון כאמור" וקבע כי:

"...אפשר היה לפרשו על דרך הצמצום שזה חל רק על הנעשה והנאמר במהלך המשפט בפני ביתֿֿהמשפט בשבתו לדין. ואולם, פירוש זה הוא צר מדי ואינו עונה לצרכים הלגיטימיים של ניהול משפט תקין באורח חפשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי. ואכן, האסמכתאות מראות שהחיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פנִיה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה...."

מה עוד שעיון בפסק הדין מעלה, כי לא נאמרו בו אמירות נוקבות כנגד התובע.
בקצירת האומר, כמקובל בפסקי דין הניתנים לפי סעיף 79 א' ללא נימוקים, פסק בית המשפט, כי על התובע לשלם לארביב. הא ותו לא.
היכן כאן העלבון? מנין עוגמת הנפש?
רגישותו המיוחדת של התובע, עדיין אינה מצדיקה הגדרת האמור בפסק דין זה, כלשון הרע.

שלישית, אפילו אם נניח שאמור בפסק הדין הזה, יש בו כדי להלבין את פניו של התובע, כאיש אקדמיה באזור מגוריו.
אפילו נאמר כי העובדה שהתובע נאנס בפסק דין, לשלם עבור רכב שקנה לפני שנים, רק באמצעות פסק דין, מלבינה את פניו, עדיין לא ברור הקשר הסיבתי בין זה לבין הבנק הנתבע.
אינני מקבלת את עמדת התובע, כי עיסקת רכישת הרכב שנכרתה בינו לבין מר ארביב, הסתבכה רק בשל התנהלות הנתבע בדרישת כתב שיפוי לשיק בנקאי שאבד.
הבנק היה שחקן משנה בעלילה זו.
אפשר אפילו להרחיק ולומר, כי הבנק היה אפילו ניצב, סטטיסט בסכסוך בין התובע לבין ארביב, שבו לא נטל חלק כלל, אלא הפעיל בסבירות ובהוגנות את כללי הבנקאות באשר לאובדן שיק בנקאי.

מכאן, מצא עצמו הבנק לכוד בסידרת תביעות נטולות ממשות.
התובע לא הרפה, לא קיבל את הדין ואת המלצות בתי המשפט בדיונים הקודמים, הוא נאחז במכתב מיום 3.4.00 שנתגלה לו, לטענתו, באקראי כדי לשוב ולמצות הליכים מול הבנק הנתבע בתביעה זו.
אני מוצאת כי בתביעה אין ממש.
אשר על כן, גם רכיב זה בכתב התביעה, כאילו יש לתלות בבנק את האשם בגין לשון הרע, נדחה.
אני דוחה איפוא את טענות התובע, כי הבנק הפיץ עליו לשון הרע בהליכים הקודמים, וכי הוא זכאי לפיצוי עקב כך.

ד. גובה הנזק:

לאחר שדחיתי את עמדותיו העקרוניות של התובע באשר לחיוב הנתבע, דומה, כי אין מקום לבחון את טענות התובע כלפי הבנק במישור של גובה הנזק.
למעלה מן הצורך, אגב אורחא, אומר, כי טענות התובע באשר לנזק כספי של 200,000 ₪ לא בוססו.
התובע לא הציג קבלות על התשלומים ששילם לעורך דינו בעבר.
התובע העיד בפני, ביום 10.12.08, כי משך כספים לתשלום עבור עורך דינו, מחשבון נאמנות. עם זאת, התובע לא ידע לומר באלו סכומים מדובר.
התובע צרף מסמכים רבים לתביעתו, אך קבלות עבור תשלום לעורך דין, לא היו חלק מאותם מסמכים. ראו עמוד 33 לפרוטוקול, שורות 7-18.

אומנם, תביעה לדמי נזק, היא גם עניין של אומדנה.
יחד עם זאת, כאשר חלק מרכיב התביעה הוא הוצאות בעין, יש לדקדק בכך ולהגיש קבלות. דבר שלא נעשה בענייננו, ומכשיל רכיב זה מן התביעה.

דבריו של התובע, בשלב העדויות, כי יכול הוא לאתר קבלות, עם כל הכבוד, אינם מועילים. את הקבלות היה עליו לאתר לפני שלב הראיות ולא לאחר מכן.

עוד אציין, כי נסיונו של התובע לגלגל על שכמו של הבנק עלויות משפטים שנגרמו בהכרעה שיפוטית, לא יצלח.
חלק מרכיב התביעה, הם ההוצאות שנגרמו לתובע בהליכים המשפטיים, הן בטען הביניים בת.א. 54295/00 והן בתביעה האזרחית בת.א. 43764/01, ובמקצת גם ההליכים בת.א. 11777/07, שם הבנק הנתבע כלל לא היה צד.
אלה טענות מופרכות.
ההליכים בת.א. 54295/00 ובת.א. 43764/01, הסתיימו בלי שהושת על הבנק חיוב הוצאות לטובת התובע. זאת למרות שהבנק היה צד ישיר לאותו הליך.
אם בית המשפט שם, סבר שאין תשתית לחיוב הבנק בהוצאות, הרי אין מקום לשוב ולעורר סוגיה זו בהליך משפטי חדש.
מדובר בכפל הליכים, המעיק שלא לצורך על בעלי הדין ועל המערכת השיפוטית כולה.
אין להתיר זאת.


מכאן, כי התובע לא הרים את הנטל באשר לרכיבים המעשיים בתביעתו, תשלום ההוצאות.
כפי שבואר בפתח בפרקים הקודמים לפסק הדין, התובע לא הוכיח את הקשר הסיבתי, בין התנהלותו הלגיטימית של הבנק בסוגית כתב השיפוי ומועד פקיעת שיק בנקאי שאבד, לבין ההסתבכות שלו עם ארביב בעיסקת רכישת הרכב.
לפיכך, עוגמת נפש, צער, כאב וסבל, אם נגרמו לתובע, נובעים מסיבות סובייקטיביות שאינן נעוצות בבנק הנתבע.
בהקשר זה, אשוב ואזכיר, כי רעייתו של התובע גב' תמר קיסר שהיתה צד ישיר לעיסקה עם ארביב, לא ניזוקה כמדומה באותה עוגמת נפש, שכן בחרה שלא להיות צד להליך הנוכחי.
גם דבר זה מצביע על כך, שעוגמת הנפש של התובע היא סובייקטיבית, אין לה משמעות אובייקטיבית, הנחוצה לצורך חיוב בפיצויים.

אשר על כן, אין התובע זכאי לפיצוי כלשהו.

סיכום:

מן המקובץ לעיל, אני דוחה את התביעה.
בנסיבות העניין, ונוכח הסכמת התובע בפתח ההליך, לקיום הדיון לפי סעיף 79א', דבר שהיה מוליך לקיצור ההליך, יושת על התובע סכום הוצאות במידה, בסך 8,000 ₪ בצרוף מע"מ, ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. צ'ק שכר שחזר

  2. צ'ק של חברה

  3. צ'קים פגומים

  4. צ'ק חוזר בטעות

  5. עורך דין צ'קים

  6. איבוד צ'ק בנקאי

  7. ביטול צ'ק שהוסב

  8. פגם בסיחור צ'ק

  9. גניבת פנקס צ'קים

  10. צ'קים לא סחירים

  11. פנקס צ'קים נגנב

  12. עיכוב מימוש צ'ק

  13. ביטול צ'ק למוסך

  14. איבוד צ'ק שבוטל

  15. צ'ק של אדם שנפטר

  16. מחיקת למוטב בלבד

  17. צ'ק מחשבון מעוקל

  18. תביעה על צ'ק שאבד

  19. פנקס צ'קים שנגנב

  20. תביעה על צ'ק שחזר

  21. מה זה צ'ק טובה ?

  22. חובת הבנק לפרוע צ'ק

  23. גניבת צ'ק בידי עובד

  24. צ'ק דחוי למוסך שחזר

  25. חתימה על צ'ק ביטחון

  26. אי החזרת צ'ק ביטחון

  27. צ'ק בלי כיסוי למתווך

  28. צ'ק חוזר חשבון מעוקל

  29. ביטול צ'ק דחוי בהסכמה

  30. החזרת צ'ק שנשלח בטעות

  31. צ'קים ללא כיסוי בישראל

  32. צ'קים חוזרים על סחורה

  33. החזרת צ'ק לאחר אישורו

  34. צ'קים חוזרים לוועד הבית

  35. התנגדות לביצוע צ'ק סחיר

  36. גניבת צ'קים שנשלחו בדואר

  37. אחריות הבנק על איבוד צ'ק

  38. חתימה על צ'ק מחשבון צד ג

  39. העברת צ'ק ללא חתימת היסב

  40. צ'ק חוזר עקב טעות של הבנק

  41. תביעה בנושא "גלגול צ'קים"

  42. ביטול צ'ק דחוי שהופקד בבנק

  43. תביעת בנק על הפקדת צ'ק פגום

  44. חתימת מנהל חברה על צ'ק שחזר

  45. ביטול צ'קים תשלום על פרסום

  46. התנגדות לביצוע צ'ק ללא כיסוי

  47. תביעה של בנק הפועלים על צ'ק

  48. חתימה על גב הצ'ק - מה המשמעות

  49. סירוב צ'ק מחמת אי כיסוי מספיק

  50. צ'ק ביטחון על סחורה שטרם נמסרה

  51. צ'ק דחוי שחזר עבור עבודות נגרות

  52. רישום המילים לביטחון בלבד על צ'ק

  53. כתיבת מילים האוסרות על העברת צ'ק

  54. תביעה בגין בגין ערבות לפירעון צ'קים

  55. סירוב להחזיר צ'קים לאחר תשלום במזומן

  56. תביעה בגלל צ'קים שחזרו עקב חשבון מוגבל

  57. תביעה של חברת ניכיון צ'קים בגין ביטול צ'ק

  58. מה העונש על זיוף צ'קים ? כמה מקבלים על זיוף צ'קים ?

  59. טענו כי השוכר לא מסר צ'קים לשלושת חודשי השכירות האחרונים

  60. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון