קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצוי בגין איחור בהגעת כבודה: מדובר בתביעה שעניינה נזק ממון שנגרם לתובעים, עקב איחור בהגעת כבודתם. התובעים עותרים לחייב את הנתבעת, להשיב להם 11,028 ₪, בגין עלות פרטי ביגוד ושאר פריטים, אשר נרכשו על ידם בחו"ל וזאת שעה שכל בגדיהם ומיטלטליהם, אשר היו מונחים בארבעה מזוודות, לא נמסרו להם בעת הגעתם לנמל היעד. המחלוקות העיקריות שבין הצדדים נוגעות לשאלות תחולה ופרשנות של אמנת וורשה ולרבות שאלת הפחתת הפיצוי מכוח בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. תמצית טיעוני התביעה התובעים טסו לחו"ל כדי להשתתף באירועים משפחתיים (חתונה ויום הולדת 60). התובעים הזמינו באמצעות הנתבעת, שהנה המוביל האווירי הרשמי של טורקיה, טיסה הלוך מתל-אביב להלסינקי דרך איסטנבול. הטיסה מתל-אביב הייתה אמורה להמריא בשעה 06:45 בבוקר, אולם בפועל, יצאה בשעה 08:15 בבוקר ונחתה באיסטנבול בשעה 10:20, במקום בשעה 08:45. טיסת ההמשך להלסינקי יצאה מאיסטנבול בשעה 11:00. בהגיעם לאיסטנבול, פנו התובעים לנציג התובעת בשדה התעופה והודיעו כי הם בדרך לחתונה בהלסינקי ורוצים להיות בטוחים שהמזוודות שלהם, שהגיעו לפני זמן קצר מתל אביב, אכן הועלו על המטוס להלסינקי. הנציג בדלפק עיין בכרטיסים, בדק במחשב שלפניו והודיע כי המזוודות הועלו על המטוס. התובעים מדגישים כי הפנייה נעשתה לשני נציגים שונים, בשני דלפקים שונים, שהיו ממוקמים ממש בכניסה ל"צ'ק-אין" בשער העלייה למטוס. שני הנציגים הודיעו כי אכן בדקו ווידאו שהמזוודות הועלו לטיסת ההמשך. בהגיעם להלסינקי, גילו התובעים כי כל מזוודותיהם לא הגיעו וככל הנראה לא היה ממש בבדיקה שנעשתה כביכול על ידי נציגי הנתבעת באיסטנבול. לטענת התובעים, עולה כי נציגים אלה, לא בדקו מאומה ונתנו הבטחת סרק, מתוך אי-אכפתיות וכדי להיפטר מהתובעים ה"נודניקים". לתובעים נגרמה עוגמת נפש רבה, כל הבגדים החמים שלהם, שהיו במזוודות, לא הגיעו והם נאלצו להמתין זמן רב בשדה התעופה, מבלי שקיבלו הנחיות מה לעשות. נציג הנתבעת הודיע לתובעים כי לא ידוע מתי המזוודות יגיעו ומאחר והטיסה הבאה מאיסטנבול שאמורה להגיע להלסינקי, הינה רק כעבור שלושה ימים, אין סיכוי כי המזוודות יגיעו לפני כן. לאור זאת, הוגש מיד דו"ח מחאה בכתב לנתבעת. נוכח שני האירועים המשפחתיים שאמורים היו להתקיים ביום שבת וביום ראשון אחר הצהריים, עוד קודם למועד המוקדם ביותר שניתן היה לצפות להגעת המזוודות, נאלצו התובעים לערוך קניות דחופות של ביגוד מינימאלי וצרכים אלמנטאריים. סך כל הפריטים שנרכשו הסתכם ב- 2,431$ דולר, השווים ל- 10,307 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, לסך של 11,028 ₪. תמצית טיעוני ההגנה הנתבעת טוענת כי על פי חוק התובלה האווירית, התש"ם-1980, הוחלה בישראל האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית, שנחתמה בוורשה בשנת 1929 ואשר תוקנה בפרוטוקול המתקן שנחתם בהאג בשנת 1955 (להלן: "האמנה"). הנתבעת טוענת כי על פי סע' 10 לחוק הנ"ל, אחריות המוביל האווירי הוגבלה לעילת תביעה על פי האמנה. הנתבעת טוענת כי התובעים לא עמדו בתנאי הסף של סע' 26(2) לאמנה, שכן לא מחו בכתב תוך 21 ימים מהתאריך שבו הועמדו המזוודות לרשותם. לפי הטענה, המזוודות הועמדו לרשות התובעים ביום 25.2.07 ועל כן היו צריכים לתת הודעתם עד ליום 17.3.07, דבר שלא נעשה. הנתבעת טוענת שיש לפרש את האמנה בצורה דווקנית. לגופו של עניין, טוענת הנתבעת כי הפיצוי לפי האמנה מוגבל לפי סע' 22(2) ל- 25$ דולר לכל קילוגרם של כבודה ואולם זאת למקרה של אובדן מוחלט. לפיכך, במקרה הנוכחי, שעה שמדובר באיחור בלבד, הפיצוי צריך להיגזר בהתאם ועל כן זכאים התובעים לכל היותר לפיצוי הנמוך משמעותית מסכום הפיצוי לו זכאי נוסע, אשר כבודתו אבדה. עוד טוענת הנתבעת כי, לא זכאים התובעים לפיצוי בגין עוגמת נפש על פי החוק. דיון התובעים הסתמכו על תצהיר האימות ועל כתב התביעה, כתצהיר עדות ראשית מטעמם, כפי שהתרתי בהחלטתי בעניין זה וזאת נוכח היות התביעה, תביעה בסדר דין מהיר. תצהיר האימות נערך כתצהיר אחד, שעליו חתמו ארבעת התובעים. לישיבת ההוכחות התייצבו התובעים מס' 3 ו- 4 בלבד. התובעים 1 ו-2, בתם של התובעים ובעלה, לא התייצבו לדיון. בהתאם לכך, וגם על פי החלטתי שניתנה בפתח הדיון, יש לראות רק בתובעים 3 ו-4 כמי שהגישו תצהיר עדות בתיק מטעם התובעים. התובעת מס' 3 נחקרה לפניי על תצהירה. ב"כ הנתבעת ויתר על חקירתו של התובע מס' 4. מטעם הנתבעת, נחקר מר מוריס קנט, שהינו עובד הנתבעת ואשר תצהירו תמך בכתב ההגנה. הצדדים סיכמו את טענותיהם בע"פ. למעשה, והגם שהתובעים לא הזכירו את האמנה בכתב תביעתם, אין מחלוקת בין הצדדים כי האמנה מהווה את המסגרת הנורמטיבית שמסדירה את זכויות התובעים ואת השאלה אם הם זכאים לפיצוי בגין האיחור הבלתי מוכחש בהגעת הכבודה. אולם, כפי שעוד יפורט להלן, התובעים מסתמכים על הוראה באמנה אשר עם התקיימותה, מאפשרת הגשת תביעה נגד המוביל האווירי, שאינה מוגבלת לפיצוי הסטטוטורי שקבוע באמנה ואשר עליה חל למעשה הדין הכללי. להלן, אפוא, השאלות שעליי להכריע בהן בתיק זה: השאלה הראשונה - האם חל סעיף 25 לאמנה, היינו האם נהגה הנתבעת במקרה הנדון בחוסר אכפתיות ועל כן מתאפשרת תביעה של התובעים שאינה מוגבלת בפיצוי שקבוע באמנה; השאלה השנייה - האם מנועים התובעים מלתבוע את נזקיהם נוכח הוראת סע' 26(2) לאמנה; השאלה השלישית - מהו שיעור הפיצוי שיש לפסוק לתובעים בגין האיחור בהגעת מזוודותיהם, אם בכלל. האם חל סע' 25 לאמנה סעיף 25 לאמנה כפי שתוקן בפרוטוקול האג קובע כדלקמן: "גבולות האחריות הנקובים בסעיף 22 לא יחולו אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה מעשה או ממחדל של המוביל, משמשיו או סוכניו, שנעשו בכוונה לגרום נזק או מתוך לא-איכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיה בתנאי שאם מעשה או מחדל כזה נעשו על ידי משמש או סוכן, יוכח גם כי הוא פעל תוך כדי ביצוע תפקידיו". התובעים סבורים כי עלה בידיהם להוכיח כי הנתבעת נהגה בחוסר אכפתיות ובידעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק. הנתבעת טוענת כי לא הוכחה חוסר אכפתיות כאמור וגם לא רשלנות סתם, שלא די בה כדי לקיים את תנאי סעיף 25. אכן, צודק ב"כ הנתבעת בכך שלא די ברשלנות גרידא, כדי שיחול סעיף 25 לאמנה. ראה בעניין זה ע"א 74/81 אולימפיק אירוויס ס.א. נ' קלימי, פד"י לז(1), עמ' 12, אליו הפנה ב"כ הנתבעת, שם נקבע, מפי כבוד השופטת נתניהו: "...כדי לענות על קנה המידה של אי אכפתיות כנ"ל דרושה רשלנות, שמידתה וטיבה מיוחדים. במידתה חייבת זו להיות רשלנות רבתי, ובטיבה חייבת היא להגיע כדי פזיזות, שקנה המידה לקביעתה הוא סובייקטיבי ומתבטא ביחס של התנכרות לאפשרות הקרובה של סכנה, הצפויה מההתנהגות, או עצימת עיניים והתעלמות ממנה. ודי במסקנה, שניתן להסיקה על פי ניסיון החיים מתוך מכלול הנסיבות, כי המתרשל אכן היה ער לסכנה, וידע כי התוצאה האסורה הינה קרובה לוודאי". התובעים טענו כי בהגיעם לאיסטנבול פנו לנציג התובעת והודיעו כי הם בדרך לחתונה בהלסינקי ורוצים להיות בטוחים שהמזוודות שלהם, שהגיעו לפני זמן קצר מתל-אביב, אכן הועלו על המטוס להלסינקי. הנציג בדלפק עיין בכרטיסים, בדק במחשב שלפניו והודיע כי המזוודות הועלו על המטוס. התובעים מדגישים כי הפנייה נעשתה לשני נציגים שונים, בשני דלפקים שונים, שהיו ממוקמים ממש בכניסה ל "צ'ק-אין" בשער העלייה למטוס ושני הנציגים הודיעו כי אכן בדקו ווידאו שהמזוודות הועלו לטיסת ההמשך. התובעת מס' 3, אשר נחקרה על ידי בא כוח הנתבעת, לא נחקרה כלל לגבי גרסת התובעים הנזכרת לעיל, היינו לגבי הדברים שהוחלפו בינם ולבין נציגי הנתבעת באיסטנבול. הנתבעת לא הביאה לעדות את מי מנציגיה שטיפלו בפניית התובעים. הנציג של הנתבעת שהעיד לפני לא התייחס למעשה לטענות אלה. גרסת התובעים בעניין זה לא נסתרה, אפוא. מעבר לכך אציין כי הנתבעת עשתה עלי רושם אמין. היא ענתה ברצון ובכנות על כל שאלה שנשאלה. לא חשתי שהיא מנסה להתחמק ממתן תשובות. כמו כן, ב"כ הנתבעת אף החליט שלא לחקור את התובע מס' 4. נוכח האמור לעיל, אין ספק כי יש לאמץ בפה מלא את גרסת התובעים, באשר לדין ודברים שהוחלפו בינם ולבין נציגי הנתבעת בשדה התעופה באיסטנבול. כאן המקום להתייחס לעדותו של נציג הנתבעת, אשר כן נחקר בנקודה זו. מחקירתו של מר קנט, עלה כי בשל מערכת הסעת הכבודה בשדה התעופה באיסטנבול, לכל היותר מסוגלים נציגי הנתבעת ללמוד מהרישום שמופיע במחשבי הנתבעת, אם מזוודה פלונית הגיעה לנמל התעופה והועברה למסוע אם לאו, אולם לא ניתן לדעת האם הועלתה המזוודה על טיסת ההמשך אם לאו. ראה בעניין זה עמ' 7, ש' 24 - עמ' 8, ש' 2: "ש: יש לך הסבר למה הפקיד באיסטנבול אמר בנפרד לשני בני משפחה אל תדאגו המזוודות בפנים? ת.         כי ברגע שהנוסע ניגש לדפלק ורוצה לברר אם המזוודות עברו לטיסה הבאה, במערכת שלנו יש דבר כזה שאפשר להעלות על פי תג כבודה ולבדוק אם הן הגיעו לאיסטנבול ועברה לטיסה הבאה. ואכן בדקו ואמרו לך לפי הנתונים. ש.        שהמזוודות נמצאות במטוס שאלתי... ת.         אין אפשרות אחרת חוץ מלבדוק לפי הבר-קוד...ברגע שמזוודה יורדת מהמטוס על פי ברקוד מזהים את המזוודה בכניסה למערכת מזוודות, למסוע של איסטנבול, אחרי זה שולחים עוד פעם לסיבוב והיא אמורה ליפול למקום הנכון. ליד המטוס או יציאה מהמסוע אין עוד בדיקה נוספת. המידע המפורט המקסימלי הוא שהמזוודה הגיעה לנמל התעופה אבל אי אפשר לתת מידע וודאי האם היא עלתה על המטוס". לפיכך, מר קנט נשאל בשלב זה האם, נוכח דברים אלה, היה מאשר הוא, אילו שימש כנציג הנתבעת באותו מקרה, כי המזוודות הועלו על המטוס ללא הסתייגות, או שמא היה מיידע את הנוסע כי לא ניתן לערוב לכך שהמזוודות על המטוס, אלא רק כי הגיעו לאיסטנבול. בתחילה, ניסה מר קנט להציג את תשובת נציגי הנתבעת כתשובה מהימנה שהתבססה על רישומי המחשב. משהתעקש התובע מס' 4 לקבל תשובה כיצד היה נוהג מר קנט, ציין האחרון כי לו היה נשאל במפורש אם המזוודות עלו על המטוס, היה מיידע את הנוסע כי לא ניתן לדעת זאת. להלן חקירתו בנקודה זו (עמ' 8, ש' 3 - 11): "ש.      אז למה הוא אמר לשני בני משפחה שהם על המטוס? ת: על פי הנתונים שראה במחשב. ש.      אתה גם היית עושה כך, או שהיית אומר " אני לא יודע אם הגיעו, אבל הם הגיעו לאיסטנבול" ? ת.        על פי הנתונים שיש מולי, אני רואה שהמזוודות הגיעו לאיסטנבול אבל הם בדרך למטוס. ש.       האם היית אומר לו, מיידע אותי ? ת.        אם הוא היה שואל אם הן פיזית במטוס הייתי אומר לו שאני לא יכול לדעת. ואם לא היית שואל לא הייתי אומר". המסקנה הברורה שיש להסיק מכל האמור לעיל, הנה כי נציגי הנתבעת מסרו ביודעין מידע שגוי לתובעים, היינו, למרות שידעו היטב כי לא ניתן לדעת בוודאות לפי נתוני המחשב כי המזוודות עלו למטוס, אישרו לתובעים ללא סייג, כי זהו המצב. לא מדובר, אפוא, ברשלנות, כי אם בהצגת מצג שווא ביודעין לתובעים, אשר אין ספק בליבי כי עולה לכדי חוסר אכפתיות כמוגדר בסעיף 25 לאמנה. זאת ועוד: במקרה דנן, העידו התובעים כי ההמראה מת"א התעכבה וכי הם נחתו באיחור רב באיסטנבול (בשעה 10:20 במקום 8:45). התובעים לא נחקרו על כך והנתבעת לא הביאה ראיות לסתור בעניין זה ואף לא העלתה טענה ממשית אחרת בקשר לכך, לבד מהכחשה כללית וסתמית בכתב הגנתה (ראה סעיף 2). כמו כן, התובעים העידו במפורש כי הביאו לתשומת לב נציגי הנתבעת כי "...הגיעו לפני זמן קצר מת"א..." (ס' 4 לתביעה) וכפי שכבר צוין לעיל, דברים אלה אומצו על ידי, כמי שאכן נמסרו לנציגי הנתבעת. עובדות אלה רק מחזקות את מסקנתי בדבר חוסר האכפתיות שגילו למעשה נציגי הנתבעת כלפי התובעים. ההודעה האמורה, שנמסרה לנציגי הנתבעת, בדבר הנחיתה לפני זמן קצר של התובעים, הייתה במיוחד חייבת להדליק נורה אדומה אצל נציגי הנתבעת ולגרום להם להבין, כי לא רק שאינם יכולים להבטיח לתובעים כי מזוודותיהם הועלו על המטוס, אלא שנוכח הנחיתה המאוחרת (10:20) והסמוכה לשעת ההמראה של טיסת ההמשך (11:00), קיים סיכוי סביר בהחלט כי המזוודות לא יועלו על המטוס ואף לא ניתן יהיה להספיק ולהעלותם למטוס עד להמראה המתוכננת, ללא פעולה אקטיבית ומיוחדת מצד נציגי הנתבעת מול הגורמים האחראים לשינוע והעמסת המזוודות לטיסת ההמשך. ויודגש: הנתבעת אחראית גם לעיכוב שחל בהמראה, שכן היא זו שהובילה את התובעים מת"א לאיסטנבול. עיכוב זה, שלא ניתן לגביו כל הסבר מצד הנתבעת, גרם לסד הזמנים הבעייתי, היינו לכך שנותרו כארבעים דקות בלבד ממועד הנחיתה של התובעים בשעה 10:20 ועד להמראתם בשעה 11:00. אם ניקח בחשבון את הזמן הסביר שנדרש לחניית המטוס וירידת הנוסעים ממנו, כמו גם פריקת הכבודה מבטן המטוס, נבין כי נותר זמן מעט ביותר, אם בכלל, להעברת מזוודות התובעים לטיסת ההמשך. הנה כי כן, העיכוב בהמראה, שהיה באחריות הנתבעת, הוא זה אשר קרוב לוודאי גרם לכך שמזוודות התובעים לא הועלו על הטיסה. זוהי המסקנה הסבירה והמסתברת ביותר מחומר הראיות שלפני ועל אחת כמה וכמה בהעדר כל הסבר אחר לכך מצד הנתבעת, אשר לא טרחה ולו להביא בפני בית המשפט ובפני התובעים את ההסבר שלה למחדל האמור. בנסיבות אלה, מובן כי שומה היה על נציגי הנתבעת, לפעול מידית לצורך איתור מזוודותיהם של התובעים כדי לוודא את העלתם למטוס ומשלא פעלו כך, גילו, גם בכך, חוסר אכפתיות וידעו כי קרוב לוודאי שחוסר פעולה מצידם, יגרום לכך שהמזוודות לא יועלו על המטוס ובהתאמה ייגרם נזק משמעותי לתובעים. עובדה נוספת, שגם היא מחזקת את הרושם כי התנהלות נציגי הנתבעת גבלה בחוסר אכפתיות, הנה תשובתו של מר קנט בחקירתו הנגדית ביחס להעדר קיומו של נוהל כתוב למקרים כגון זה שארע לתובעים. העדרו של נוהל כתוב - ניחא - אולם גם לא שמעתי מנציג הנתבעת מה הוא, אם בכלל, הנוהל, הלא כתוב, שעל פיו על נציגי הנתבעת לפעול במקרה כזה, שאין ספק כי אינו מקרה מיוחד, אלא מקרה שגרתי שמטבע הדברים חוזר על עצמו מעת לעת (ראה דברי ב"כ הנתבעת בעמ' 9, ש' 11, שם ציין כי נוכח מיליוני הנוסעים, בחלק מן המקרים קורה שדברים לא מסתדרים). למי על נציגי הנתבעת לפנות במקרה כזה בשדה התעופה באיסטנבול? כיצד מאתרים כבודה במקרה כזה? שאלות אלה נותרו ללא תשובה מצד הנתבעת. התובעים הפנו בסיכומיהם לת.א. (ת"א) 10007/03 בן משה אורי נ' אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ , שם דנה כב' השופטת ערקובי במקרה של איחור בהגעת כבודה, והגיעה למסקנה כי המוביל האווירי נהג בחוסר אכפתיות וקבעה תוך כך את הדברים המפורטים להלן, אשר יפים לעניינינו בשינויים המחויבים: "הנתבעת בתצהיר מטעמה לא פרטה כי קיים נוהל כלשהו כאשר מדובר במקרה בו נופלת מדבקת הבידוק, ומהן הפעולות שעל נציגי הנתבעת לבצע עם קרות אירוע מעין זה. אחת מין השניים אם תאמר כי אירוע של נפילת מדבקת בידוק הינו אירוע שגרתי הרי שבוודאי היה על הנתבעת להיערך למצב זה ואם תאמר אירוע בלתי שגרתי על אחת כמה וכמה.נזאת ועוד, הואיל ולא פורט כל נוהל, הסבירות היא שאין נהל כזה בנמצא. יותר מכך, הנתבעת עשתה ככל שבידה כדי להוכיח כי מרגע שדיילי הנתבעת מסמנים את המזוודה בכירטוס הנכון, דהיינו, הדבקת יעד הטיסה והמזוודה עוזבת את דלפק הנתבעת, איבדה הנתבעת את השליטה במזוודה והיא עוברת לרשות שדות התעופה.באם כך הדבר ואין לדיילי הנתבעת כל שליטה על המזוודה והעברתה למטוס מדוע אם כן אישרו דיילי הנתבעת לתובע כי המזוודה תעלה עימו על המטוס ובכך מנעו ממנו כל אפשרות לפנות למי מטעם רשות שדות התעופה האחראי לעניין. התנהגות הנתבעת במועד האירוע, העובדה כי לא קיים נוהל כלשהו במצבים מעין אלו והתנהגותה ממועד האירוע ואילך כולם מצביעות כי הנתבעת בהאמינה כי היא חוסה בכנפי האמנה אינה טורחת לבצע את הפעולות המינימליות לשם הבטחת הגעת המזוודה ליעדה.נהשלב בו נתגלתה התקלה היה השלב של הצגת הכרטיס טרם עלייה למטוס. על פי נהלי הביטחון היה על אנשי הביטחון לזהות את הנוסעים ורק לאחר מכן להתיר את העמסת מטענם. סביר להניח כי בשלב שכבודה מבודדת ולא מועמסת מטעמי בטחון כפי המקרה דנן, אין מעלים את הנוסעים טרם זיהוי. משזוהו כפי המקרה דנן צריכים היו נציגי הנתבעת לוודא בשלב מתקדם זה של ההליכים טרם העלייה למטוס כי הכבודה תועמס על מטוסם של התובעים.בעל כן סבורה אני כי הנתבעת נהגה בלא אכפתיות, הליכה מדעת לקראת התוצאה, תוך ראיית התוצאות האפשריות ואדישות להן.התובעים מצידם הפצירו בנציגי הנתבעת לוודא העמסת כבודתם חזור ושנה, למרות כך בחרו הם לפטור אותם בתנועה מזלזלת "יהיה בסדר".ומעבר לאמור לעיל, אין מקום לדעתי ליתן מפלט לנתבעת שלא לבצע את חובתה ותפקידה כלפי נוסעיה, הנתבעת ביודעה כי לכל היותר תחויב במגבלת אחריותה ולא תידרש ליותר מכך. להווה ידוע לנתבעת וכך גם שידרה היא לאורך כל הדיון, שהפיצוי המגיע על אובדן הוא לכל היותר לפי האמנה. לכן בחרה הנתבעת בדרך הקלה ולא עשתה כל מאמץ על מנת למנוע את התקלה אותה צפו התובעים. הנתבעת לא הייתה צריכה להשקיע מאמצים מיוחדים על מנת לוודא העמסת הכבודה למטוס בו היו צריכים לטוס התובעים. ואם סברו דיילי הנתבעת כי אין הדבר בשליטתם לא היה עליהם להשיב כפי שהשיבו לתובע".   אני קובע, אפוא, כי עלה בידי התובעים להוכיח את תחולתו של סעיף 25 לאמנה. משמעות הדבר כי "גבולות האחריות הנקובים בסעיף 22 לא יחולו...". האם מתייתר הדיון בשאלת התחולה של סעיף 26 לאמנה האם תחולתו של סעיף 25 לאמנה מוציאה מתחולה את סעיף 26 לאמנה? הצדדים לא נתנו את דעתם לשאלה זו בסיכומיהם. שאלה זו עולה נוכח ההבדל שבין הנוסח המקורי של סעיף 25 לאמנה ולבין נוסחו לאחר התיקון לפי פרוטוקול האג. לפני התיקון נוסחו של סעיף 25 היה כדלקמן: (1) המוביל לא יהיה זכאי להסתמך על הוראות אמנה זו הפוטרות אותו מאחריות או המגבילות אותה אם הנזק נובע מהתנהגות רעה מדעת מצדו או מאשמה אשר לפי דיני בית המשפט הדן בעניין נחשבת כשווה להתנהגות רעה מדעת. (2)  כמו כן תישלל  מהמוביל זכותו להסתמך על  ההוראות האמורות אם נגרם הנזק באותם התנאים על ידי משמש ממשמשיו או סוכן מסוכניו של המוביל, כשהוא פועל תוך כדי ביצוע תפקידיו. לאחר התיקון, במקום סעיפים (1) ו-(2), הותקן סעיף אחד מאוחד כדלקמן: "גבולות האחריות הנקובים בסעיף 22 לא יחולו אם יוכח שהנזק נגרם כתוצאה מעשה או ממחדל של המוביל, משמשיו או סוכניו, שנעשו בכוונה לגרום נזק או מתוך לא-איכפתיות ובידיעה שקרוב לוודאי שייגרם נזק בעטיה בתנאי שאם מעשה או מחדל כזה נעשו על ידי משמש או סוכן, יוכח גם כי הוא פעל תוך כדי ביצוע תפקידיו". עינינו הרואות כי בעוד אשר לפי הנוסח המקורי, התנהגות רעה מדעת הביאה לכך ש"...המוביל לא יהיה זכאי להסתמך על הוראות אמנה זו הפוטרות אותו מאחריות או המגבילות אותה...", הרי שלפי הנוסח המתוקן, התוצאה של חוסר אכפתיות הנה כי "גבולות האחריות הנקובים בסעיף 22 לא יחולו...". לכאורה, התיקון צמצם את ההשפעה של תחולת סעיף 25 לאמנה. במקור, התחולה מנעה הסתמכות המוביל האווירי על כל הוראה באמנה הפוטרת מאחריות ו/או אשר מגבילה אותה ואילו לפי הנוסח המתוקן, התחולה רק שוללת מהמוביל להסתמך על סעיף 22 לאמנה, שעניינו הגבלת שיעור הפיצוי. לכאורה, לפי הנוסח המקורי, לא הייתה הנתבעת רשאית בנסיבות אלה להסתמך על סעיף 26 לאמנה, שהיא הוראה מהסוג הראשון, הפוטרת את המוביל מאחריות. נוכח צמצום השפעתו של סעיף 25 לאמנה, ונוכח פרשנות לשונית של סעיף 25, נדמה כי המוביל רשאי, גם במקרה שהוכחה התנהגות העולה כדי חוסר אכפתיות, להסתמך על הוראת הפטור אשר בסעיף 26. רק אם זו אינה חלה, תיסלל הדרך לתביעת מלוא נזקי הנוסע, ללא ההגבלה הנקובה בסעיף 22. נוכח לשון הסעיף המתוקן ועל רקע ההבדל הברור שבין הנוסח המקורי לבין הנוסח המתוקן של האמנה, איני רואה כיצד ניתן לפרש את סעיף 25 המתוקן באופן שתחולתו תימנע מהמוביל להסתמך על סעיף 26 לאמנה. לפי הלשון הברורה של סעיף 25, תחולת הסעיף מונעת הסתמכות על סעיף 22 בלבד. לפיכך, יש מקום לדון בשאלת תחולתו של סעיף 26 לאמנה לגופו של עניין. סעיף 26 לאמנה להלן נוסחו של סעיף 26 לאמנה: (1)   "קבלת הכבודה או הטובין ללא מחאה על ידי הנשגר משמשת חזקה לכך כי הטובין נמסרו במצב טוב ובהתאם למסמך ההובלה, כל עוד לא הוכח ההפך. (2) במקרה היזק, על הנשגר למחות בפני המוביל, מיד עם גילוי ההיזק, ולכל המאוחר תוך שבעה ימים מיום קבלת הכבודה, ותוך ארבעה עשר יום מיום קבלת הטובין. במקרה איחור תוגש המחאה לכל המאוחר תוך עשרים ואחד יום מהתאריך בו הועמדו הכבודה או הטובין לרשותו." (3)  כל מחאה תיעשה בצורת הסתייגות רשומה על גבי מסמך ההובלה או בהודעה אחרת בכתב שתישלח תוך הזמן הנקוב לצורך מחאה כזו. (4)  לא הוגשה מחאה תוך הזמנים הנקובים לעיל, לא תישמע כל תביעה נגד המוביל אלא אם היתה רמאות מצדו". בא כוח הנתבעת הפנה בסיכומיו לת.א. 80557/98 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' Iberia Cargo Orly ואח' וכן לע"א 1765/01 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' Iberia Cargo Orly ואח', אשר בו, בית המשפט דחה את הערעור שהוגש על פסק הדין שניתן בת.א. 80557/98 הנ"ל ואשר במסגרתו דחה כבוד השופט יפרח, את התביעה נגד המוביל האווירי וזאת בהעדר הודעה בכתב תוך המועד הקבוע בסעיף 26 לאמנה. בנוסף לכך, ניתן למצוא מקרים נוספים שבהם בית המשפט דחה תביעות נגד המוביל האווירי ולו בשל כך שלא ניתנה הודעה בכתב תוך המועד הקצוב בסעיף 26 (ראה ת"ק 3424-12-07 קלר נ' ישראייר תעופה ותיירות בע"מ ; ת"ק (ת"א) 10322/06 פורצקי איגור נ' "אל -על נתיבי אוויר לישראל ; ת.א. (ת"א) 16009/06 רות קרגו בע"מ נ' ג.מ.ס.י. גלובל מייל סנטר ישראל בע"מ ; ת.א. (ראשל"צ) 8423/04 ברק חלי נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ . מצד שני, ניתן למצוא פסקי דין שסטו במידת מה מהוראותיו של סעיף 26 לאמנה. כך למשל, בת"ק (ת"א) 6593-01-09 דן אמיגה נ' חברת אל על בע"מ , התובע נתן הודעה טלפונית ביום שקיבל את המזוודה שניזוקה ושלח הודעה בכתב רק לאחר חלוף המועד לפי האמנה וחרף זאת בית המשפט פסק לו פיצוי. בת"ק (ק"ש) 3548-05-08 בועז אפלל נ' איבריה חברת תעופה נפסק פיצוי, למרות שלא ניתנה הודעה תוך המועד הקבוע באמנה, כאשר הנימוק לכך היה הודאת המוביל האווירי באיחור: "הנתבעת טוענת בנוסף, כי התובעים לא הגישו מחאה בכתב תוך 21 יום מקבלת הכבודה, כדרישת סעיף 26 לאמנה. טענה זו דינה להדחות לאור העובדה, שהנתבעת מודה בטענת התובעים, לפיה הכבודה הגיעה באיחור של 5 ימים. בנסיבות אלה, אין רלוונטיות לדרישה, כי היה על התובעים להודיע בכתב על האיחור בהגעת הכבודה". עיינתי ושבתי ועיינתי בטענות הצדדים, בהוראות האמנה ובפסיקה הרלוונטית ושקלתי שקול היטב, האם קיימת תחולה לסעיף 26 לאמנה בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן והגעתי למסקנה כי התשובה לכך שלילית. הנתבעת סומכת למעשה בעיקר על לשונו של סעיף 26(2) סיפא לחוק, הקובע "במקרה איחור תוגש המחאה לכל המאוחר תוך עשרים ואחד יום מהתאריך בו הועמדו הכבודה או הטובין לרשותו". לדידי, הנתבעת עוסקת בפירוש לשוני גרידא של חלק מסעיף 26 ואינה נותנת את דעתה לכך שמלאכת הפרשנות מחייבת התייחסות לשאר הוראותיו של סעיף 26 וכי יש לשאוף למתן פרשנות תכליתית של האמנה. ברע"א 292/93 אריה סרבון נ' ע.אופק בע"מ פ"ד מח (3) 177 נקבע לעניין זה: "הפסיקה הישראלית אימצה זה כבר את הגישה הפרשנית המכונה בשם "פרשנות תכליתית". פרופ' א' ברק מציין בספרו שיקול דעת שיפוטי (פפירוס, תשמ"ז) 343-344 את הדברים הבאים: "ראינו, כי מבין המודלים השונים של הפרשנות, מן הראוי לבחור במודל 'התכליתי' זהו אותו מודל הקובע, כי מטרת הפרשנות היא ליתן לחוק אותה משמעות, המגשימה בצורה מירבית את תכליתו ומטרתו. זהו המודל בו בחרה הפסיקה הישראלית מזה שנים. מדוע? מהי הסיבה, ששיקול הדעת השיפוטי הופעל באופן הנותן בכורה לפרשנות התכליתית? נראה לי כי התשובה מתבקשת מהעקרונות עליהם עמדנו בדבר הפעלת שיקול הדעת השיפוטי. תפקידו העיקרי של השופט הוא הכרעה בסכסוך, וחקיקתו השיפוטית היא אינצידנטלית לשפיטתו. התפקיד העיקרי של החקיקה מוטל על הרשות המחוקקת. כאשר המחוקק מתקין חוק, הוא עושה כן לשם הגשמתה של מדיניות מסוימת. הנורמה החקוקה אינה חסרת כיוון או מטרה. הנורמה החקוקה היא נורמה תכליתית. המחוקק מבקש להשיג תכלית מסויימת. יהיה זה בניגוד לתפיסות היסוד בדבר משטר דמוקרטי והפרדת הרשויות, אם השופט יאמר: 'אין זה מעלה ואין זה מוריד מה היא מטרת החקיקה'. נאמנותו של השופט לשיטה ולמשטר, משמעותה פירוש החוק לשם הגשמת תכליתו. עמד על כך השופט זוסמן, באומרו: "השופט מפרש את הדיבור בהניחו את מטרת התחיקה נר לרגליו, ורק בדרך זו ישרת את המחוקק נאמנה". הנה כי כן, בבואנו לפרש הוראת חוק פלונית, עלינו לבחון מה התכלית המונחת בבסיסה. הפירוש הראוי הוא זה המבטיח שתכלית החקיקה תוגשם, ככל האפשר, בצורה מרבית". כן ברע"א 7172/96 קרית בית הכרם בע"מ ואחרים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים פ"ד נב (2) 494 צוין: "בבואנו להתחקות אחר מובנה ותכליתה של הוראה מסוימת בחוק מסוים, עלינו ליתן דעתנו למכלול הוראותיו של החוק. עלינו ליתן להוראה שבה אנו עוסקים, פירוש העולה בקנה אחד עם חלקיו האחרים של החוק, ונותן לחוק כולו מובן שלם וקוהרנטי (ראו: ע"א 3765/95 חוסיין ואח' נ' טורם ואח' [4], בעמ' 579-580; דנ"א 690/94 בנק הפועלים בע"מ נ' כהן ואח' [5], בעמ' 254-255 בפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן). ברוח זו מציין ברק בספרו הנ"ל [13], בעמ' 308, כי: "תכלית החוק נלמדת מהחוק כולו ועל הפרשן לעיין בחוק כולו, כדי להסיק מתוכו אודות תכליתו...היחידה האורגנית אשר אותה מפרש השופט במישרין לא הוחקה בבדידותה. היא הוחקה כחלק מיחידה מקיפה יותר - היא דבר החקיקה השלם. כשם שאין לפרש קטע ביצירה ספרותית או מוסיקלית בלא לעיין ביצירה כולה, כן אין לפרש הוראה בחוק בלא לעיין בחוק כולו". ומן הכלל אל הפרט: סבורני כי סעיף 26 לאמנה אינו חל על מקרה שבו הכבודה הגיעה באיחור, אולם בשלמותה ולא ניזוקה כלל. סעיף 26 (1) לאמנה קובע לאמור: "קבלת הכבודה או הטובין ללא מחאה על ידי הנשגר משמשת חזקה לכך כי הטובין נמסרו במצב טוב ובהתאם למסמך ההובלה, כל עוד לא הוכח ההפך". מסעיף זה, שהנו למעשה הפתיח של סעיף 26, ניתן להתרשם כי מטרת הסעיף לחייב את הנוסע להודיע למוביל האווירי תוך זמן קצוב על נזק שנגרם לכבודה ולא על נזק אחר שנגרם כתוצאה מהאיחור בהגעת הכבודה. לפיכך, לדידי, יש לפרש את הפסקה "במקרה איחור תוגש המחאה לכל המאוחר תוך עשרים ואחד יום מהתאריך בו הועמדו הכבודה או הטובין לרשותו", כמתייחסת להגעת כבודה שהגיעה באיחור ואשר ניזוקה או שהתקבלה בחסר, גם אם הדבר לא נאמר במפורש. הפרשנות התכליתית של סעיף 26 לאמנה, מחייבת את המסקנה שלא הייתה כל כוונה לחייב את הנוסע להודיע תוך זמן קצוב על כבודה שהגיעה, גם אם באיחור, אולם במלואה וללא נזק. אין כל הגיון לחייב את הנוסע במתן הודעה כאמור במקרה כזה. כאשר מדובר בכבודה שאותרה ונמסרה באיחור, אולם ללא נזק ובשלמותה, לא ברור מה מצופה מן הנוסע כי ירשום בהודעה למוביל האווירי? הרי המוביל האווירי יודע היטב מתי מסר לנוסע את הכבודה ולצורך כך אין הוא זקוק להודעה מן הנוסע. התובעים במקרה דנן אינם מתכחשים כלל לתחולתו של סעיף 26(1) ואינם טוענים כלל כי הכבודה ניזוקה וממילא לא היה כל מקום כי יתנו כל הודעה בעניין זה. ואם יטען המוביל האווירי כי מטרתה של ההודעה לפי סעיף 26 הנה להעמידו על כוונת הנוסע להגיש תביעה ולו בשל האיחור בהגעת הכבודה ולאו דווקא בשל נזק לכבודה עצמה או אובדן חלקי של הכבודה? לדידי, כי אז יש להשיב שלא זו כוונתו של סעיף 26, שכן המוביל האווירי ממילא יודע ולפחות צריך לדעת, כבר במועד תלונתו של הנוסע על האובדן ולכל המאוחר בעת מסירת הכבודה חזרה לידי הנוסע, כי גם אם הכבודה תימסר או נמסרה במלואה וללא נזק, צפויה להיות מוגשת כנגדו במרבית המקרים תביעה בקשר לפריטים שמטבע הדברים יאלץ הנוסע לרכוש בעת שהותו בחו"ל או בקשר לעגמת הנפש שנגרמה לנוסע בעקבות העיכוב במסירת הכבודה. לפיכך, ממילא מתן הודעה על ידי הנוסע לגבי תביעות כאמור, אינה קשורה כלל לקבלת הכבודה. מכאן, שסעיף 26, אשר מונה את מניין ימי ההודעה ממועד קבלת הכבודה, לא התכוון לחול ביחס לתביעות כאמור. כידוע, האמנה אינה דורשת מתן הודעה במקרה של אובדן מוחלט של הכבודה וסעיף 26 אינו חל גם על מקרה כזה. ראה בעניין זה פסק דינו של כב' השופט יפרח בת.א. 80557/98 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' Iberia Cargo Orly ואח' בסעיף 5 לפסק הדין. על פי אותו ההיגיון ואולי אף מקל וחומר, גם אין מקום לחשוב שהאמנה תדרוש מתן הודעה כאשר הכבודה חזרה לידי הנוסע בשלמותה וללא נזק, שהרי גם במקרה כזה, אין לנוסע מה לחדש למוביל. סבור אני כי ניתן למצוא במידת מה תמיכה לפרשנות המוצעת על ידי, דווקא בדברי בא כוח הנתבעת בישיבה המקדמית, שם נטענו על ידו הדברים הבאים (עמ' 1, ש' 10 - 24): "הכבודה הועמדה לרשותם בתאריך 25 בפברואר. קרי: עד תאריך 17 במרס 2007 הייתה צריכה להתקבל הודעה אצלנו על הנזקים שפורטו בכתב התביעה. ההודעה הזאת אינה הודעה של מהֿֿבכך, ואנחנו רואים שהיא נשוא תיקים שהגיעו לבית המשפט העליון, ושם ניתן לה פירוש דווקני. אני מצאתי את הכבודה, מסרתי להם אותה, ואז הם צריכים לבדוק אותה ולהודיע על נזק שמצאו בתוך עשריםֿֿואחד יום. כמו שבית המשפט אמר, אנחנו ידענו שהתכולה לא הגיעה. לא ידענו על נזק. המטרה של הסעיף באמנה, כשקוראים מה הייתה מטרת המחוקק בשנת 29' ובשנת 55', שכשקורה נזק יוכל המוביל האווירי להתמודד בזמן ההתרחשות. אומר חברי, שהוא גם בעלֿֿדין, שלא קיבל את המזוודה. אם לא הודיע בתוך התקופה, אני מניח שלא נגרם נזק לכבודה. אם בית המשפט חושב שיש משהו לא - מדויק בלשון האמנה, זה עניין למחוקק. אבל המחוקק התכבד וכתב "מיום קבלת הכבודה". זה העיקר. איני יכול להתמודד בזמן ההתרחשות עם הנזק. כתוב בלשון התקנה "במקרה היזק, על המוביל לתת הודעה לכל המאוחר". זה מתייחס לנזק. גם מלשון הפסיקה, אם יקרא אותה בית המשפט, כתוב ,,יש ליתן פירוש דווקני". גם הגדילו את מניין הימים - אלה עשריםֿֿואחד ימים, לא שבעה ימים". מדברים אלה ניתן להיווכח, ראשית, כי בא כוח הנתבעת מתייחס לנזק, היינו לשיטתו הסעיף מחייב הודעה על נזק. במקרה דנן לא נגרם נזק לכבודה. שנית כל, מבלי משים ובאותה נשימה, מתייחס הוא לסוגי נזקים שונים. פעם אחת, הוא מכנה את הנזקים שעליהם יש לדווח, ככאלה שפורטו בכתב התביעה, היינו הצורך ברכישת פרטי הביגוד ופעם שנייה, מכנה הוא את הנזק כנזק שנגרם לכבודה. מדובר כמובן בשני נזקים שונים. במקרה דנן, וכאמור לעיל, התובעים אינם טוענים לנזק לכבודה, אלא תובעים את השבת העלות של הפריטים שנדרשו לרכוש, נזק שהתגבש עוד לפני שהכבודה הוחזרה ושניתן היה לצפותו בוודאות גבוהה ביותר, עוד במועד היוודע אובדן המזוודות וללא קשר למציאת הכבודה, אשר לו הייתה מוחזרת בחלקה או כשהיא ניזוקה, היו נזקים אלה רק מתווספים לנזק שכבר נגרם עקב הצורך ברכישת פרטי הביגוד עקב אי הגעת הכבודה. זאת ועוד: קיים טעם נוסף שלפיו סבורני כי דין ההסתמכות על סעיף 26 לאמנה להידחות. במהלך החקירה הנגדית הוגש מכתבה של הנתבעת מיום 22.3.07 אל התובעים (ת/2). מכתב זה הנו תשובה למכתב התובעים מיום 19.3.07, אשר בו נטען במפורש כי הכבודה הוחזרה לתובעים ביום 25.2.07 בערב (סעיף 7 למכתב התובעים למטה שם נרשם "יום א' בערב"). משמע - כבר במועד הוצאת מכתב הנתבעת, ידעה היא בוודאות כי התובעים לא עמדו במועד הנזכר בסעיף 26 לאמנה. חרף זאת, לא רק שלא מצאה לנכון לדחות על הסף את תביעת התובעים, אלא שאף ביקשה לקבל מהתובעים את שוברי הכבודה, את צילומי הדרכון ואת רשימת ההוצאות. אמנם נכון כי במכתב הנתבעת נרשם בצד ימין למעלה ובאותיות מובלטות באנגלית "without prejudice" (היינו, מבלי לפגוע בזכויות). יחד עם זאת, סבורני כי כאשר עסקינן בטענת סף כה פורמאלית, על הנתבעת היה להחליט כבר בשלב זה, אם היא דוחה את פניית התובעים על יסוד סעיף 26 אם לאו וזאת שעה שכל הנתונים לצורך קבלת החלטה על כך כבר עמדו לנגד עיניה. ככל שביקשה הנתבעת לשמור על זכותה לדחות את התביעה על הסף בשל אי עמידה במועד מתן ההודעה, בוודאי שלא היה מקום לדרוש מהתובעים להמציא ראיות על נזקיהם וליצור אצלם ציפיות לבירור התלונה לגופה, כאשר רק לעניין זה (היינו האם המזוודות אכן הגיעו באיחור והאם ההוצאות הנן סבירות), סבורני כי יש מקום לתת תוקף במקרה דנן להסתייגות שנרשמה במכתב. סבורני כי התנהלות הנתבעת גם כאן, נגועה בחוסר תם לב. כידוע, גם בהפעלת זכויות על פי דין, יש לנהוג בתם לב. ראה ע"א 391/80 מירה ומיכאל לסרסון ואח' נ' שיכון עובדים בע"מ פ"ד לח (2) 237: "סעיף 39 לחוק החוזים (וכן סעיף 6 לחוק המכר, בו מדובר בענייננו) מייחד את החובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב לעניין קיום חיוב הנובע מחוזה ולעניין שימוש בזכות הנובעת מחוזה. עיקרון זה, שיסודו בעקרון על של "ועשית הישר והטוב" (דברים, ו, יח [ג]; ראה ע"א 148/77 [14], בעמ' 635), חל הוא - מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים - "ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים" - לאו דווקא לעניין חיובים וזכויות חוזיים אלא כעקרון התנהגות לעניין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית, כגון לעניין חיובים וזכויות המוענקים על-פי דין, לעניין ביצוע דין מסדרי הדיון והדין, לעניין קיום חיובים ופעולות משפטיות שבתחום המשפט המינהלי וכיוצא באלה (ראה לאחרונה במפורט בג"צ 566/81 [15], בעמ' 9-10). אכן, מבחינת עצם יישומו של עיקרון זה והחלתו מן הראוי ומן הנכון להרחיב את היריעה ואת התחומים שבהם הוא מופעל, וכשם שהמערכת המשפטית דורשת מצד לחוזה שלא יהא "נבל ברשות החוזה", כך דורשת ומחייבת היא, שלא יהא "נבל" ברשות החוק, ברשות העשייה הציבורית ובכל תחום משפטי שהוא (ע"א 148/77 [14] הנ"ל, בעמ' 635-638; בג"צ 376/81 [16], בעמ' 466)." סופו של דבר, סעיף 26 לאמנה לא חל במקרה שלפני וממילא לא נגרם לנתבעת נזק כלשהו כתוצאה מכך שלא קיבלה הודעה מאת התובעים, שממילא אינה מעלים במקרה דנן טענות בדבר נזק שנגרם לכבודה. משלא קבעה האמנה מועד קצוב למתן הודעה על תביעות בגין עגמת נפש והשבת הוצאות, לבד מסעיף ההתיישנות של שנתיים הקבוע בסעיף 29(1) לאמנה, ומשתביעת התובעים לא התיישנה, לא קיים כל מחסום דיוני בפני תביעתם. בשולי הדברים, יודגש כי לא יכול להיות חולק שהכבודה נמסרה לתובעים ביום 25.2.07 בערב. כך העידו התובעים, הנתבעת לא הביאה ראיות לסתור ואף מסתמכת על כך. גם אין חולק כי התובעים שלחו לנתבעת מכתב התראה שנושא תאריך 19.3.07. בא כוח הנתבעת היה מוכן לצאת מתוך נקודת הנחה כי יש למנות את מניין הימים עד למועד המכתב ולא עד למועד הגעתו בפועל אל הנתבעת. מדובר, אפוא, באיחור של יום אחד בלבד במתן ההודעה. בנסיבות אלה, סבורני כי גם אם אין לראות בעמידת הנתבעת על טענתה ביחס לתחולת סעיף 26 להודעה כחוסר תם לב במובן המשפטי של ביטוי זה, יש לראות טעם לפגם, שחברת תעופה שמשרתת ציבור רחב של נוסעים, אוחזת בטענה מסוג זה, בנסיבות של איחור בן יום וכאשר לא יכול להיות ספק כי נגרם לתובעים נזק שלו אחראית הנתבעת לפי האמנה. למען הסדר הטוב, יש לציין, יחד עם זאת, כי הנתבעת הייתה נכונה, למרות הכול ולפנים משורת הדין, לשלם לתובעים פיצוי של 800$. שיעור הפיצוי המגיע לתובעים משקבעתי כי התובעים אינם מוגבלים בשיעור הפיצוי הנקוב בסעיף 22 לאמנה ומשקבעתי כי אינם מנועים מלתבוע את נזקיהם ומשהאמנה קובעת למעשה אחריות מוחלטת לנזקי התובעים, יש לבחון את שיעור הנזק. התובעים דורשים החזר עבור פרטי ביגוד ומיטלטלין אחרים שרכשו בסמוך לאחר נחיתתם בהלסינקי ואשר בהעדר כבודתם, היו דרושים להם באופן בסיסי. התובעים פירטו בכתב התביעה את סוגי הפריטים שנרכשו (כגון: חליפה, ז'קט, חולצות, מכנסיים, בגדים תחתונים למיניהם, כובעים, צעיפים, כלי רחצה, איפור, תרופות וכו'). התובעים אף צירפו קבלות כדי להוכיח את רכישת הפריטים האמורים. סכומי הקבלות, אשר נקובים באירו, הומרו על ידי התובעים בכתב התביעה לדולרים ארה"ב ולאחר מכן לשקלים (סעיף 10 לכתב התביעה). הסכום הכולל של הקבלות באירו הגיע לכדי 1,791.50 אירו, בדולרים לסך של 2,431$ ובשקלים לסך של 10,307 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין עד להגשת התביעה, לסך של 11,028 ₪. הקבלות כולן הנן מיום ו' ה-23.2.07 ומיום שבת ה-24.2.07, היינו לפני יום א' בערב, עת קיבלו חזרה את מזוודותיהם. אכן, צודק בא כוח הנתבעת כי הקבלות כולם הנן בשפה הפינית ואמנם, מותב זה אינו דובר או קורא פינית. דא עקא, סבורני כי ככל שביקש בא כוח הנתבעת לחייב את התובעים לתרגם את הקבלות ולא הסתפק בפירוט סוגי הפריטים שנרכשו בכתב התביעה, היה עליו להעלות דרישתו זו בקדם המשפט שהתקיים בתיק. משלא באה כל התנגדות לקבלות אלה אז, מנועה הנתבעת מלהתנגד לראיות אלה בשלב הסיכומים (ראה תקנה 149(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). בנסיבות אלה ומשפירטו התובעים בכתב התביעה את סוגי הביגוד והפריטים אחרים שנרכשו ומשמצאתי את עדותם אמינה עלי, יש לקבל את התיאור בכתב התביעה ולהניח כי הקבלות עולות בקנה אחד עם האמור שם. עיינתי בתיאור הפריטים וכולם נראים לי סבירים ודרושים לצורך שהות התובעים בחו"ל ובפרט כאשר היו קבועים לתובעים שני אירועים חגיגיים של חתונה ויום הולדת 60, כפי שנטען בתביעה ולא נסתר על ידי הנתבעת (ראה ההזמנה לחתונה שסומנה במ/1 וכן חקירתה הנגדית של הנתבעת מס' 3). בא כוח הנתבעת טען כי 10,000 ₪ עבור ביגוד ליומיים הנו סכום מוגזם. הנתבעת הסבירה בחקירתה כי סכום של 2,500 ₪ (כ-450 אירו לאדם), הנו סכום סביר בנסיבות העניין, בפרט כאשר מדובר באירופה. התובע מס' 4 חזר על כך בסיכומיו והדגיש כי מדובר בסקנדינביה וכי על כן הסכומים הנם מינימאליים וסבירים. דברים אלה של התובעים מקובלים עלי ולא נסתרו על ידי הנתבעת. יש לתת את הדעת לכך שכל המזוודות של התובעים ללא יוצא מן הכלל, לא הגיעו ועל כן לא הייתה בידיהם ברירה, אלא לרכוש את כל סוגי הביגוד הדרושים באופן בסיסי לצורך השהות בחו"ל, כולל, איפור, כלי רחצה ותרופות לכל אחד ואחד מהתובעים. יש להניח כי העובדה שמדובר היה בעונת החורף ובמדינה בעלת אקלים קר במיוחד, רק הגבירה את ההוצאות הדרושות, מטבע הדברים. גם ההוצאה בגין המונית נראית בעיני כסבירה, נוכח הצורך להגיע אל חנות הכול-בו, שבה רכשו התובעים את מירב הפריטים. יחד עם זאת, אין מקום לאשר את הדרישה לתשלום בגין המסעדה, גם אם לפי הטענה הדבר נבע מהצורך לבצע קניות תוך ויתור על ארוחת ערב שאליה היו מוזמנים התובעים. אינני סבור כי התובעים היו יכולים להקטין את היקף הרכישות שביצעו נוכח הסברה כי מזוודותיהם יגיעו תוך יומיים-שלושה. התובעים טענו כי נציג התובעת אמר להם שהוא לא יודע מתי יש סיכוי כי המזוודות יגיעו וכי הם לא יגיעו לפני עבור שלושה ימים בכל מקרה וזאת בהעדר טיסה של הנתבעת עד למועד הנ"ל. משמע - התובעים לא ידעו מתי בדיוק המזוודות יימסרו להם ואף לא ידעו בוודאות כי אלה יימסרו בכלל. לפיכך, היה סביר בהחלט שיצטיידו בבגדים ושאר פריטים הדרושים לתקופת השהות בחו"ל של כאחד עשר יום. יש לפסוק לתובעים, אפוא, את סכום התביעה, בהפחתת ההוצאה בגין המסעדה, היינו 2,330$ השווה ל- 9,878 ₪ לפני הוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד רכישת הפריטים. כאן המקום לציין כי הוכחת ההוצאות שהוצאו, לא נפגמה עקב אי העדתם של התובעים מס' 1 ו-2 וזאת משלא נחקרו התובעים 3 ו-4 בקשר לרכישת הפריטים על ידי התובעים 1 ו-2 ומשלא הוכח לפני כי הנתבעים 3 ו-4 אינם מכירים מכלי ראשון את הקבלות שצורפו ואת כל הפריטים שנרכשו, אשר מעדות הנתבעים 3 ו-4, ניתן להניח בסבירות גבוהה כי נרכשו יחדיו בעת הביקור המשותף של התובעים בחנות. הפחתת הפיצוי - עשיית עושר לבסוף, טוען בא כוח הנתבעת כי העובדה שהמזוודות נמצאו בסופו של דבר והכבודה שהייתה בתוכה לא ניזוקה כלל, יוצרת מצב שבמידה ויפוצו התובעים על מלוא הוצאותיהם בגין הביגוד ושאר הפריטים שנרכשו, יתעשרו התובעים שלא כדין. מנגד, טוענים התובעים כי לא היה להם כל צורך בביגוד שרכשו וכי נאלצו ללכת לשני האירועים שבהם השתתפו אותם האנשים באותם בגדים שרכשו. סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 קובע כדלקמן: "(א) מי שקיבל שלא על-פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה. (ב) אחת היא אם באה הזכייה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת". הוראה כללית זו מעמידה שלושה תנאים לתחולתה: התנאי הראשון הוא קבלת נכס, שירות או טובת הנאה (ההתעשרות); התנאי השני הוא שההתעשרות באה לזוכה מהמזכה; התנאי השלישי  הוא שההתעשרות נתקבלה על ידי הזוכה "שלא על פי זכות שבדין" (ראה רע"א 371/89 ליבוביץ נ' אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 321; ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה (5) 297, 319; ע"א 126/89 מפרק קופל טורס בע"מ נ' חברת מלונות דן בע"מ, פ"ד מו (3) 441, 454). בעניינינו, התנאי הראשון מתקיים, שכן התובעים יקבלו פיצוי בגין הפריטים שרכשו וגם קיבלו חזרה את הכבודה. גם התנאי השני מתקיים, שכן הן הפיצוי והן השבת הכבודה, באה מהנתבעת. ומה לגבי התנאי השלישי? האם יש לומר כי בנסיבות אלה ההתעשרות תהא "שלא על פי זכות שבדין". מהי התעשרות שלא על פי זכות שבדין? על כך אומר ד. פרידמן בספרו "דיני עשית עושר ולא במשפט" (הוצאת בורסי, ירושלים, תשמ"ב 1982), בעמ' 51: "לאמיתו של דבר כוחו של הדין בעניין זה מוגבל וזהו הקושי העיקרי הנובע מסעיף 1(א) לחוק עשיית עושר. החקיקה אינה מספקת לנו רשימה סגורה של זכויות שבדין, ולא אחת תחתך השאלה אם קיבל הנתבע טובת הנאה "שלא על פי זכות שבדין", על פי המבחן אם ההתעשרות היא צודקת. אם היא בלתי צודקת אין לראותה כהתעשרות על פי זכות שבדין". זהו העיקרון הכללי המונח בבסיסו של חוק עשית עושר. בכל הנוגע ליציקת תוכן קונקרטי לעקרון זה, מציע ד"ר פרידמן מספר שיקולים, שם בעמ' 46:  "השיקולים בהחלת העיקרון הכללי כוללים את עצמת זכותו של התובע, את אופי הפגיעה באינטרס שלו, את התנהגות הצדדים ואת טיב הפעולה שמכוחה זכה הנתבע ברווח". וראה בעניין זה גם ת"א (י-ם) 3454/98 שולי אור בניה ופיתוח בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם באתרים המשפטיים): "הכלי המשפטי המיידי דרכו ניתן לסייג או להגביל תביעות של צד א' (הנפגע החוזי) כלפי צד ג' (הנהנה על-פי הטענה) הוא באמצעות פרשנות הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט. החוק משתמש במונחים "פתוחים" הטעונים פרשנות וישום, וכך תוך קביעת זהותו של "המזכה" או דיון בשאלה האם ההתעשרות הייתה "כדין", ניתן לצקת למושגים אלה תוכן ראוי על-פי התכלית אליה רוצים להגיע במצב נתון. "מחוקק ושופט שותפים במפעל הפרשני. האחד משלים את האחר. המחוקק מניח את היסוד למפעל זה בקובעו את הטקסט המשמש בסיס לפרשנות, והשופט נותן לו מובן. המחוקק מניח את המסד, והשופט בונה את הטפחות. המחוקק יוצר את הגוף, והשופט נופח בו רוח חיים. המחוקק הוא השותף הבכיר, והשופט הוא השותף הזוטר" (א. ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, פרשנות החקיקה (נבו הוצאה לאור בע"מ, 1993), בעמ' 63)". ומן הכלל אל הפרט: נוטה אני לקבל את טענת ב"כ הנתבעת וסבור שיש להפחית במידת מה מסכומי התביעה, בשל העובדה שהפריטים נותרו בידי התובעים. איני מקבל את הטענה שהפריטים שנרכשו, גם אם לא היה לתובעים כל צורך בהם, אינם עוד בעלי ערך כלשהו עבורם וכי התובעים לא יעשו בהם כל שימוש. גם מאוד סביר להניח כי אלמלא העיכוב בהגעת המזוודות היו התובעים ממילא רוכשים פרטי ביגוד כאלה ואחרים, כמקובל בנסיבות לחו"ל. בא כוח הנתבעת טען לפיצוי של כ-53$ לכל יום איחור לפי הפסיקה הנוהגת לטענתו בבית המשפט לתביעות קטנות, שבו נשמעות לרב תביעות מהסוג הנדון. כמו כן, הפנה לפסק דין שבו בגין איחור נפסק 200$ לכל מזוודה (היינו 50% מסכום הפיצוי המקסימאלי שעמד על 400$ למזוודה לפי פסק הדין), כאשר באותו המקרה מזוודה אחת הגיעה באיחור של יום אחד והשנייה באיחור של יומיים וחצי (ת"ק 1028/05 פור סמי נ' איבריה נתיבי אוויר ספרדיים ). לדידי, מספר ימי האיחור אינו הגורם הקובע לצורך פסיקת הפיצוי כאשר מדובר בתביעה להשבת הסכומים שהוצאו בגין פרטי ביגוד חלופיים. מספר ימי האיחור יכול להוות גורם בעל משמעות בתביעה שעניינה עגמת נפש בגין הגעת הכבודה באיחור. במקרה דנן, לא תבעו התובעים פיצוי בגין עגמת נפש. לפיכך, סבורני כי פסיקת מלוא הסכום של עלות הפריטים תהווה אכן בחינת התעשרות בלתי צודקת ויש לאזן את סכום הפיצוי. בנסיבות שלפני, החלטתי כי מן הצדק להפחית 25% מסכום התביעה שהוכח לפני, כך שסכום הפיצוי שייפסק לתובעים יעמוד 75% מההוצאות שבהן הכרתי, היינו על סך של 7,409 ₪ (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.2.07 ועד לתשלום בפועל). סכום זה מבטא מחד, את הצורך לפצות את התובעים על כך שנאלצו בעל כורחם לרכוש פרטי ביגוד ופריטים אחרים שאת מרביתם לא התכוונו לרכוש כלל ומאידך את העובדה כי פריטים אלה, שהנם בכל זאת בעלי ערך כלשהו, יוותרו בידם וישמשו את התובעים. כאן המקום לציין, למעלה מן הדרוש, כי הסכום שהוציאו התובעים בפועל (10,307 ₪), אינו גבוה בהרבה מהסכום המקסימאלי לפיצוי מכוח סעיף 22 לאמנה. כמו כן, הסכום שפסקתי לתובעים בסופו של דבר (7,409 ₪), נמוך במידה לא מבוטלת מהסכום המקסימאלי לפיצוי פי האמנה בגין אובדן מוחלט (9,366 ₪, כפי שיפורט להלן). אין חולק כי האמנה מתירה לכל היותר פיצוי של 26.31$ לכל קילוגרם לכל נוסע (ראה ת/1 והסכמת הצדדים בעניין זה בעמ' 2, ש' 15 - 22). במקרה דנן, מדובר בארבע מזוודות (ראה האישורים שהנפיקה הנתבעת לתובעים בהלסינקי - נספח ב' לתביעה). לפי עדותו של מר קנט, קיימים נתונים לגבי שלוש מזוודות בלבד, אשר משקלן הכולל 65 ק"ג. משלא הביאה הנתבעת נתונים לגבי המזוודה הרביעית ושעה שנתונים אלה בשליטתה, יש לחשב משקלה של מזוודה זו לפי ממוצע המשקל של שלושת המזוודות אחרות, היינו כ- 21.66 ק"ג (המשקל המקסימאלי המקובל לכל נוסע ללא צורך בתשלום עבור overweight). משמע - לפי האמנה, היו התובעים זכאים לפיצוי מקסימאלי על אובדן מוחלט של 26.31$ כפול 86.66 ק"ג היינו 2,280$ השווה לסך של 9,666 ₪. טען בא כוח הנתבעת כי מאחר והכבודה הגיעה באיחור, לא יהיה מקום בכל מקרה לפסוק את הסכום המקסימאלי שקבוע באמנה ואשר מתייחס לאובדן מוחלט. סבורני כי צודקים התובעים בטענתם, כי האמנה אינה עושה אבחנה בין אובדן מוחלט ולבין איחור. הפיצוי המקסימאלי שנקבע באמנה מתייחס גם לאיחור בהגעת כבודה ולא רק לאובדן מוחלט. מנגד, גם אם האמנה לא עשתה אבחנה כאמור, הרי שלא נקבע בה דבר המחייב את בית המשפט לפסוק סכום זהה לאובדן מוחלט ולאיחור ואף אין הכרח לקבוע בכל מקרה את הפיצוי על הסכום המקסימאלי. לפיכך, בית המשפט רשאי ואף חייב לדידי, לשקול האם יש הגיון להבחין בין שני המקרים. לטעמי, יש הגיון בהחלט בטענת בא כוח הנתבעת, בדבר הצורך לפסוק סכום נמוך יותר על הוצאות שהוצאו עקב כבודה שהגיעה באיחור, אולם הגיעה בשלמותה וללא נזק, לעומת מקרה של הוצאות שהוצאו בגין אובדן מוחלט. אותו ההיגיון שהנחה אותי להפחית את הפיצוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, חל גם כאן. לפיכך, גם לו הייתי נדרש לפסוק לתובעים פיצוי לפי סעיף 22 לאמנה, הייתי מוצא לנכון גם במקרה כזה, להפחית מהפיצוי המקסימאלי הקבוע בסעיף 22 לאמנה. מוצא אני לנכון לציין עם זאת, כי בבר"ע (ת"א) 2630/04 איבריה נתיבי אויר ספרדיים נ' איריס בן עזר , נקבע כי איחור בהגעת מזוודות יכול להיחשב כאובדן מוחלט המזכה בפיצוי מקסימאלי וכלשון בית המשפט שם: "נראה לי, כי יש אכן לפצות את המשיבים ולהתייחס למזוודות שנמצאו באיחור, בנסיבות הענין, כמזוודות שאבדו, שהרי היה על המשיבים לרכוש פרטי ציוד חדשים, אולם יש לקבוע את הפיצוי בגדרי הגבלת סעיף 22 לאמנת האג". הוצאות המשפט סבורני כי נוכח התוצאה, התובעים זכאים גם להוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. בית המשפט העליון קבע כי יש לפסוק שכר טרחה ריאלי וסביר (ראה בג"צ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא-משרד התעשיה והמסחר, פורסם באתרים משפטיים, ). התביעה התקבלה בחלקה הגדול. נמצא כי הנתבעת גילתה חוסר אכפתיות כלפי מצוקת התובעים. כמו כן, קיימת עלות מינימאלית סבירה לניהול תיק בבית משפט שלום וגם עו"ד שמייצג את עצמו זכאי לשכר טרחת עו"ד (ראה תקנה 516(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כל אלה שיקולים לפסוק שכר טרחה המתקרב לגבול העליון שניתן לפסוק במקרה דנן. יש גם לתת את הדעת לעניין פסיקת ההוצאות, גם לעובדה כי מדובר בתביעה מאוזנת ושקולה, שלא נופחה ולו במעט מעבר לסביר. התובעים אף לא מצאו לנכון ולו לתבוע סעד של פיצוי בגין עגמת נפש, הגם שטענו לנזק מסוג זה בגוף התביעה. משלא נתבע סעד זה, אין מקום לפסוק אותו, גם אם בית המשפט סבור כי יש לכך מקום לגופו של עניין, אולם כאמור, את התנהלות התובעים שבחרו להגיש תביעה מאוזנת ו"נקייה" יש להביא בחשבון לעניין פסיקת ההוצאות. כאן המקום לציין במאמר מוסגר, כי בניגוד לטענות הנתבעת בכתב ההגנה ולטיעונים זהים שנשמעים על ידי המובילים האוויריים כעניין שבשגרה בתביעות מסוג זה, לפיהם לא ניתן לתבוע פיצוי בגין עגמת נפש לפי האמנה, האמנה אינה מבחינה בין סוגי נזקים וקובעת כי אחריות המוביל האווירי הוא "לנזק". מכאן, שאין כל סיבה למנוע תביעה בראש נזק של עגמת נפש ובלבד שהפיצוי הכולל, לכל הנזקים ולכל ראשי הנזק, מוגבל בשיעור המרבי של סעיף 22 לאמנה (ככל שסעיף זה לא הוצא מתחולתו מכוח תחולת סעיף 25 כמובן). ראה בעניין זה בר"ע (ת"א) 2630/04 איבריה נתיבי אויר ספרדיים נ' איריס בן עזר , שם נאמר: "מנגד, אין כל ספק, שנגרמו למשיבים עוגמת נפש כמו גם טרדה מרובה, משהמזוודות איחרו להגיע והתקבלו רק לאחר מועד החתונה. נראה לי, כי בנסיבות הענין, אומנם זכאים המשיבים לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם, הממוניים ואלה שאינם ממוניים, אלא שאינני סבורה כי יש מקום לסטות מהוראת סעיף 22 לאמנת האג המגבילה את גובה הפיצוי. נראה לי, כי יש אכן לפצות את המשיבים ולהתייחס למזוודות שנמצאו באיחור, בנסיבות הענין, כמזוודות שאבדו, שהרי היה על המשיבים לרכוש פרטי ציוד חדשים, אולם יש לקבוע את הפיצוי בגדרי הגבלת סעיף 22 לאמנת האג". מאידך, מדובר בתביעה שסכומה נמוך מלכתחילה שהוגשה בסדר דין מהיר. היקף המסמכים שהוגשו לתיק היה צנוע ובהתאם לכך, גם סביר להניח שעות העבודה שהושקעו על ידי הצדדים. התקיימו שתי ישיבות בלבד בתיק וסיכומים נשמעו בעל-פה. שיקול נוסף הנו נכונות הנתבעת לפצות את התובעים, גם אם בסכום שנופל ממה שנפסק בסופו של דבר. אלה שיקולים להעמדת שכר טרחה הקרוב יותר לגבול התחתון של שכר הטרחה הסביר שניתן לפסוק בנסיבות העניין. בהתחשב בכל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הוצאות המשפט וכן בנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך של 2,500 ₪ + מע"מ. לבסוף, מוצא אני לנכון לשבח את באי כוח הצדדים (עו"ד שרמן מטעם הנתבעת והתובע מס' 4, עו"ד רף, שייצג את עצמו ואת בני משפחתו), וזאת על החקירות הנגדיות הענייניות והאלגנטיות שנוהלו על ידם, כמו גם על טיעוניהם המלומדים בסיכומיהם ועל האסמכתאות שהמציאו כתמיכה להם. סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעים 7,409 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 24.2.07 ועד לתשלום בפועל וכן את הוצאות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הוצאתן ועד לתשלום בפועל וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 2,500 ₪ + מע"מ, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל. כל הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לנתבעת. אובדן מזוודה / כבודה