איחור בהגשת תביעה לנכות מעבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא איחור בהגשת תביעה לנכות מעבודה: השופט שמואל צור 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (השופטת אורלי סלע ונציגי הציבור גב' ניר ומר יאקה, בל 6733/06) , בו נדחתה תביעת המערער להכיר בזכאותו לגמלת נכות בשל פגיעה בעבודה מיום 22.10.03. הרקע העובדתי 2. ביום 22.10.03 לקה המערער בהתקף לב. יומיים לאחר מכן עבר המערער ניתוח של שישה מעקפים. התקף לב זה הוכר כפגיעה בעבודה. ביום 23.12.03 לקה המערער בהתקף לב נוסף ובעקבותיו, ביום 8.2.04,הוא עבר צינתור והשתלת תומכים. 3. ביום 29.4.04 הגיש המערער בקשה לזמנו לוועדה רפואית מכוח פקודת מס הכנסה, ותבע הכרה בנכות כללית. 4. רק ביום 14.3.05 הגיש המערער תביעה לקביעת דרגת נכות בשל הפגיעה בעבודה. המוסד הכיר בתביעה זו ושילם למערער גמלת נכות מיום 1.3.04, שנה למפרע ממועד הגשת התביעה, זאת לפי סעיף 296(ב) לחוק הביטוח הלאומי. 5. לטענת המערער, היה על המוסד לשלם לו גמלת נכות מיום הפגיעה (22.10.03). לטענתו, נבצר ממנו להגיש את התביעה תוך שנה מיום הפגיעה ובשל כך יש "להאריך" את המועד הקבוע בסעיף 296(ב) לחוק. פסק הדין של בית הדין האזורי 6. בית הדין האזורי לעבודה דחה את תביעת המערער. בית הדין קבע כי כאשר מוגשת למשיב תביעה לגמלה באיחור (לאחר 12 חודשים מיום הפגיעה), אין המשיב רשאי להאריך את תקופת התחולה למפרע הקבועה בחוק (12 חודשים שקדמו לחודש בו הוגשה התביעה) ולהורות על תשלום גמלה עבור תקופה מוקדמת יותר. 7. אשר לטענת המערער כי יש לראות את המועד בו הוגשה התביעה לנכות כללית כתאריך שבו הוגשה התביעה לפגיעה בעבודה קבע בית הדין כי כל תביעה לגמלה יש להגיש בנפרד, כאשר המועד הקבוע בסעיף 296 לחוק נמנה מיום הגשת כל תביעה. מכאן שאין לראות בתביעה שהגיש המערער לצורך מס הכנסה כתביעה להכיר בו כנפגע עבודה. 8. בית הדין קבע כי המערער לא הביא כל ראיה המעידה כי נבצר ממנו להגיש את התביעה תוך שנה מיום הפגיעה. בית הדין ציין כי המערער התייצב ביום 29.4.04 במשרדי המשיב לסדר את ענייניו ואף חזר לעבודה חלקית במועד זה או בסמוך לו. על כן, כך קבע בית הדין, עולה כי מחודש אפריל 2004 לא הייתה למערער כל מניעה להגיש תביעה בקשר לפגיעה בעבודה. אשר לטענת המערער כי הוטעה על ידי המשיב, קבע בית הדין כי המערער לא הוכיח טענה זו. הערעור 9. המערער טוען כי בתקופה הרלוונטית נבצר ממנו להגיש תביעה לגמלת נכות. לטענתו, התקפי הלב והניתוחים שבאו בעקבותיהם לא איפשרו לו לפעול בתוך שנה ממועד הפגיעה. לטענתו, אין לשלול את זכויותיו רק בשל העובדה שלא התאפשר לו לפעול בזמן. המערער מדגיש כי אין מדובר בשיהוי בהגשת התביעה אלא ב"נבצרות" או "אי כושר לתקופה קצרה". המערער מוסיף וטוען כי פעל בהתאם להנחיות פקידי המוסד. 10. המוסד טוען כי הוראות סעיף 296 לחוק הינן חד משמעיות ואינן מעניקות למשיב כל שיקול דעת בהפעלתו. לטענת המוסד המערער לא הוכיח "נבצרות" ועל כן אין לדון בטענתו כי יש להוסיף את תקופת ה"נבצרות" על התקופה הקבועה בסעיף 296 לחוק. לטענת המוסד, אם אמנם נבצר מן המערער להגיש את תביעתו משך חצי שנה, לא הייתה כל מניעה כי אשתו או כל בן משפחה אחר יגיש את התביעה במקומו או ישלח אותה בדואר. לטענת המוסד, אין הסבר לעובדה שהמערער לא פעל בסיום תקופת ה"נבצרות" לה טען (אפריל 2004) להגשת התביעה תוך שנה מיום הפגיעה (אוקטובר 2003). דיון והכרעה 11. לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי צדק בית הדין האזורי בפסיקתו וכי דין הערעור להידחות. 12. סעיף 296 לחוק הביטוח הלאומי קובע לאמור: "א. כל תביעה לגמלת כסף תוגש למוסד תוך שנים עשר חודשים מהיום שבו נוצרה עילת התביעה. ב. הוגשה תביעה אחרי המועד האמור בסעיף קטן (א) וקבע המוסד כי התובע זכאי לגמלה בעד תקופה שקדמה להגשת התביעה, תשולם לו הגמלה שהוא זכאי לה, ובלבד שלא גמלה בעד תקופה העולה על 12 חודשים, שקדמו בתכוף לפני החודש שבו הוגשה התביעה כאמור; היתה התביעה שהוגשה כאמור, למענק או לגמלה אחרת שאינה משתלמת בעד תקופה מסוימת, ישולמו המענק או הגמלה האמורים, בתנאי שבחודש שבו הוגשה התביעה למוסד, טרם חלפו 18 חודשים מהחודש שבו נוצרו התנאים המזכים בגמלה." הוראות אלה שבחוק קובעות מסגרת זמן מחייבת להגשת תביעה על פי החוק והגבלת הזכות לתשלום רטרואקטיבי של הגמלה לתקופה של שנה אחת ממועד הגשת התביעה. הוראות סעיף 296 לחוק אינן מתחום הפרוצדורה או סדרי המינהל, אלא הן בעלות אופי מהותי המגבילות את הזכות לגמלה לתקופה הקבועה בחוק. במקרה הנדון תביעת המערער לגמלת נכות הוגשה ביום 14.3.05 והיא אושרה על ידי המוסד בתחולה למפרע לתקופה של שנה החל מחודש מארס 2004. בכך פעל המוסד כדין ואין כל יסוד להתערב בהחלטתו. 13. מעבר לצורך יש מקום לציין כי גם אם הייתה בידינו סמכות "להאריך" את המועד הקבוע בחוק, הרי שהמערער לא הוכיח שאמנם נבצר ממנו לפעול תוך שנה מיום הפגיעה: ראשית - ביום 29.4.04 הגיש המערער בקשה לזמנו לוועדה רפואית לעניין פקודת מס הכנסה וסמוך לאחר מכן הוא שב חלקית לעבודתו (סעיף 8(ב) לפסק הדין של בית הדין האזורי). מציאות זו אינה עולה בקנה אחד עם טענת "נבצרות". שנית - גם אם היה המערער במצב של "נבצרות" של ממש, הרי יכול היה לפעול באמצעות מי מבני משפחתו או להסמיך מן דהוא לפעול מטעמו ולכל הדעות הוא לא הוכיח שנבצר ממנו לעשות כן. שלישית - אם אדם הינו נטול כל כושר לפעול, הרי ניתן למנות לו אפוטרופוס לצורך שמירה על זכויותיו. למרבה ההקלה, המערער לא היה במצב שכזה. 14. טוען המערער כי אי ידיעת החוק גרמה לאיחור בהגשת התביעה שכן סבר שהוועדה הרפואית לעניין מס הכנסה תדון גם בתביעתו לגמלת נכות. טענה זו אינה מועילה: ראשית - אי ידיעת החוק אינה יכולה להצדיק שינוי הוראותיו והרחבת תקופת התשלום למפרע לפי סעיף 296 לחוק. בעניין זה ציינתי בפרשת נוגידאת ראתב כי - "אכן, הוראות החוק ופירושו הנכון עלולים להביא למצבים בהם מבוטח לא יוכל לממש את זכותו בשל הגשת תביעה באיחור, אך זה גורלו של כל אדם שזכותו מותנית בעשיית מעשה תוך פרק זמן קצוב הקבוע בחוק... טיעונו של המערער כי הוראות ונהלי המוסד אינם נהירים לו אינו טיעון, שהרי אי ידיעת החוק אינה מהווה טעם לפעולה באיחור." (עבל 1112/01 נוגידאת ראתב - המוסד לביטוח לאומי, לא פורסם ). דברים אלה נכונים מקל וחומר כשמדובר בתביעת מבוטח, דוגמת המערער, שמקצועו עריכת דין. שנית - פשיטא שכל תביעה, על פי סוגה, מוגשת למוסד לחוד, בדרך הקבועה לכך; קל וחומר כשמדובר בתביעה לפי חוקים שונים. 15. אשר לטענת המערער כי הוטעה על ידי פקידי המוסד, בית הדין האזורי קבע כי טענה זו לא הוכחה עובדתית ולנו אין כל יסוד להתערב בכך. 16. לאור כל האמור, הערעור נדחה. הואיל ומדובר בערעור מתחום הביטחון הסוציאלי. אין אנו עושים צו להוצאות. נכות מעבודה