קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה בגין איסור כניסה לבריכה לבדואים: 1. התובעים הם בני משפחה (זוג הורים ושלושה ילדים) מהמגזר הבדואי, הגישו כנגד הנתבעים תובענה כספית לתשלום סך של 500,000 ₪, בגין כך שנמנע מהם האפשרות להיכנס לבריכת השחיה העירונית באופקים (להלן: "הבריכה"), בשל הפליה על רקע גזע, דת ולאום. 2. התובעים 1 ו- 2, הינם מורים במקצועם, בני זוג הנשואים זה לזה, להם שלושה ילדים משותפים בני 10, 7 ו- 3 שנים (התובעים 3 עד 5) ומתגוררים בישוב רהט. הנתבעת 1, הינה חוכרת המקרקעין שבהם נמצאת הבריכה. הנתבע 2 הוא מי שהפעיל (הזכיין) את הבריכה בכל הזמנים הרלוונטים לתובענה. הנתבעת 4, הינה תאגיד בשליטת הנתבעת 1, אשר פרסמה מכרז להפעלת הבריכה, שבו זכה כאמור, הנתבע 2. 3. התובעים טוענים, כי במהלך חופשת הקיץ, ביום 19/08/2009, בסמוך לשעה 13:00 החליטו לבלות בבריכה, כאשר בשלב מסויים, ניגש אליהם הנתבע 2 ואמר לתובעת 1, בנוכחות יתר התובעים, כי הוא אינו מרשה לה לשהות בבריכה עם כיסוי ראש, שכן, הדבר "מבריח את לקוחותיו". נטען, כי הנתבע 2 דרש מהתובעת 1, שתסיר את כיסוי הראש שלה, ומשזו סרבה, סילק את התובעים מהבריכה והציע להם לחזור לבריכה אחרי שעות הפעילות הרגילות, החל מהשעה 17:00. התובעת 1 הסבירה, בתצהיר שהגישה לבית המשפט, שלא התכוונה כלל להיכנס למימי הבריכה, אלא, רק לשבת לצד הבריכה ולהשגיח על הבת הקטינה (התובעת מס' 5). התובעת 1, אישרה שאכן ראשה היה מכוסה במטפחת (להבדיל מרעלה שמכסה את הפנים) וכן לבשה גלביה בדואית מסורתית, אשר כיסתה את גופה. התובעים טוענים בתביעתם כי סילוקם מהבריכה נעשה מחמת הפליה על רקע גזע, דת ולאום, וכי בנסיבות הענין, יש לחייב את הנתבעים לשלם להם פיצויים עונשיים, בין היתר, לאור, חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000, חוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א - 1970, חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, חוק העונשין, התשל"ז 1977, וכן חוק יסוד כבוד האדם וחרותו. 4. הנתבע 2, שהוא כאמור הזכיין שהפעיל את הבריכה, מאשר שהוא אכן סרב לאפשר לתובעת 1 להיכנס לבריכה, כיון שלשיטתו: "ביום האירוע שהתובעים באו, היו דתיים ששוחים בבריכה, רבנים שהכנסתי אותם לשחות" (ראה עמוד 8 לפרוטוקול, ישיבת יום 11/5/09). אין מחלוקת שהתובעים הגיעו לבריכה במסגרת שעות הפעילות הרגילות של הבריכה. נתבע 2 טען כי ביום הארוע, עד השעה 11:00 בבוקר, הבריכה הייתה ריקה מאנשים ולכן מטעמים כלכליים הוא נעתר לבקשתו הטלפונית, של כבוד הרב (להלן: "הרב") ואיפשר לו להגיע לבריכה ביחד עם ששת ילדיו, תוך שהבטיח לו, שימנע כניסתן של נשים לבריכה, כל זמן שהותו של הרב בבריכה. 5. במסגרת הדיון שהתקיים ביום 11/5/09, הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה ינתן פסק הדין בתובענה על דרך הפשרה, לפי הקבוע בסעיף 79 א (א) לחוק בתי המשפט התשמ"ד - 1984, ועל יסוד כל המסמכים שבתיק ביהמ"ש, כאשר ביהמ"ש לא יפסוק סכום העולה על 12,000 ש"ח. עוד הסכימו הצדדים, שלפני מתן פסק הדין, הגב' בת שבע לוסקי (שהיא עובדת בבריכה מזה כעשר שנים) ובעל דין יוכלו להשמיע את גרסתם, בעדות ראשית קצרה, ללא צורך בהגשת תצהירים. הצדדים ביקשו שפסק הדין שיינתן, ינומק בתמצית. בית המשפט אישר את הסכמת הצדדים ונתן לה תוקף של החלטה. 6. בשלב מסויים, ביקשו התובעים לחזור בהם מההסכמה הדיונית הנ"ל ואולם, לאחר שבחנו את עמדתם מחדש, הם חזרו בהם מבקשה זו והדיון התקיים כאמור על דרך הפשרה, בהתאם להסדר הדיוני המקורי. לאור הסכמת הצדדים, נשמעו חקירות ראשיות ונגדיות, של הגב' לוסקי, של התובעים 1 ו- 2 ושל הנתבע 2. הצדדים סיכמו את הטענותיהם בעל פה - כל אחד לשיטתו הוא. 7. אחר שעיינתי בכתב התביעה, בכתבי ההגנה, במסמכים, בתצהירים שהוגשו לעיוני, ובטענות ב"כ בעלי הדין בדיון בפני, בשים לב לטענות שהועלו על ידי בעלי הדין ולרמת הפירוט והביסוס של גרסאותיהם, ובהתחשב בנטל הבאת הראיות ונטל השכנוע, אני קובע שיש ממש בתביעתם של התובעים כנגד הנתבע 2, אשר ביצע כלפיהם עוולה אזרחית, משסרב לאפשר לתובעת 1 להיכנס לבריכה. 8. התובעים ביקשו כאמור להיכנס לבריכה, בשעות המקובלות, ובהתאם ללוחות הזמנים שהבריכה אמורה לפעול בהם. יש לזכור, כי הארוע ארע במהלך חופשת הקיץ, במהלכו ילדי בתי הספר נמצאים בחופש ונוטים להגיע לבריכה לעיתים קרובות. אין זה סביר בעיני, שהבריכה היתה ריקה ביום 19/8/07 (עד בואו של הרב, בסמוך לאחר השעה 11:00). ואולם, גם אם, לצורך הענין, הייתי מקבל את גרסתו של הנתבע 2, שעד השעה 11:00 לא הגיעו אנשים לבריכה, הרי שעדיין, לא היה מקום להורות על סגירת הבריכה, עבור משפחה אחת, הכוללת את הרב וששת ילדיו (שבעה אנשים בלבד). אם לא די במה שציינתי לעיל, הרי שאין זה סביר בעיני שבריכה ציבורית תסגר בהתראה כה קצרה מראש, מבלי לידע את הציבור על כך מבעוד מועד. הנתבע 2, ציין במהלך עדותו, כי הרב נתן לו אישור בכתב על כך שביקר בבריכה ביום האירוע (19/8/07) וציין: "ביקשתי ממנו שיכתוב מכתב שהוא היה נוכח בבריכה באותו יום, והוא אמר לי אין בעיה והוא כתב את המכתב". במכתב שנכתב על ידי הרב, אשר צורף לכתב ההגנה וסומן כנספח י"ב, אין כל איזכור לגבי מועד ביקורו של הרב בבריכה. במסגרת מכתב זה, אשר מוען לנתבע 2, מודה הרב לנתבע 2, על כך שהוא משמח את התלמידים, תוך שמירת גדרי הצניעות המתאימים לאוכלוסיה הדתית: "על אף הקשיים שכבודו (הכוונה לנתבע מס' 2 - ע.ר.) עבר מול כלל התושבים במקום ופעמים אף גרם לך להפסד". הנתבע 2 טען במהלך הדיון, כי הוא נאלץ לעיתים לסגור את הבריכה לקבוצות של אנשים מהמגזר הדתי, כדי למנוע הפסד כספי, ע"י כך שהבריכה לא תיוותר ריקה. הרב סותר את טענותיו של הנתבע 2 בעניין זה ומציין במכתבו, כי סגירת הבריכה עבור קבוצת חרדים, היא זו שגורמת לעיתים להפסדים כלכליים לנתבע 2. לא מצאתי שיש חשיבות לפתרון המחלוקת העובדתית, שנתגלעה בין הצדדים, בשאלה האם ביום האירוע הספיקו התובעים לרכוש כרטיסי כניסה לבריכה ואם לאו. מדובר בשאלה שולית, שהדיון בה איננו מחוייב המציאות. 9. גרסתם של התובעים נמצאה מהימנה בעייני. התנהגות הנתבע מס' 2 פגעה בתובעים והעליבה אותם באופן משמעותי. 10. חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 קובע שאין רואים הפליה מקרה של קיומן של מסגרות נפרדות לגברים או לנשים, כאשר אי הפרדה תמנע מחלק מן הציבור את קבלת השירות או הכניסה למקום הציבורי, בכפוף לכך "שההפרדה היא מוצדקת, בהתחשב, בין השאר, באופיו של ... השירות הציבורי או המקום הציבורי, במידת החיוניות שלו, בקיומה של חלופה סבירה לו, ובצורכי הציבור העלול להיפגע מן ההפרדה". סבורני, שבענייננו מדובר בהפרדה שאיננה מוצדקת, כאשר סוגרים בריכה שלמה לטובת משפחה אחת, מבלי לתת התראה מוקדמת, ביישוב שאין בו בריכה נוספת, במהלך תקופת הקיף, בהתחשב בטמפרטורה הממוצעת באזור הדרום, בהתחשב בחופש הגדול ובהעדר קיומה של חלופה סבירה אחרת. 11. גם בטענות התובעים מהתחום החוזי, יש כדי לבסס את זכות התובעים לקבלת פיצוי. התחום החוזי הרלבנטי מתייחס לחזרה מהצעה לציבור. הנתבע 2, כמי שהפעיל את הבריכה, פנה לצבור בכללותו בהצעה חוזית לפיה, מי שיגיע לתחומי הבריכה וירכוש כרטיס יוכל להנות משירותי הבריכה. פעולה המנוגדת לאינטרס ההסתמכות של הקהל המגיע לבריכה וכניסתו אינה מתאפשרת, יכולה להיחשב, בנסיבות מסויימות, כפעולה שננקטה בנגוד לחובת תום הלב. יש לזכור שעל הבאים אל הבריכה לנסוע אליה ממרחק ולהשקיע זמן ודלק, והם עושים זאת מתוך אמונה שתוכניתם להיכנס בשעריה תתגשם. כאשר הנתבע 2 מסיר בדיעבד את הצעתו להיכנס בשערי הבריכה בפני חלק מהקהל, השקעתו נעשתה לריק, ותוכניותיו לאותו יום השתבשו. ביטול ההצעה במצב כזה הוא על פניו בלתי הוגן כלפי אותו קהל. גם אם לא ניתן להגיד שהחוזה השתכלל בטרם קניית הכרטיס, וגם אם אין לראות באי מתן אפשרות כניסה (חרף נכונות התובעים לרכוש כרטיס) הפרת ההסכם, הופרה בכל מקרה חובת תום הלב במו"מ החוזי עפ"י סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. הדרישה הכללית לנהוג בתום לב יש לראותה כדרישה להתחשבות בזולת ולשיתוף פעולה עמו להגשמת מטרת החוזה. למותר לציין, כי כאשר מתרחש אירוע המצדיק הסרת ההצעה אפשר שבהסרה כזו לא יהא משום הפרת חובת תום הלב. כך, למשל, אם ההחלטה לסגור את הבריכה תבוא משיקולי בריאות (בשל בעית טיב המים) או משיקולי בטיחות (חפץ חשוד), ותעמוד בפני כל הבאים. ואולם, במקרה דנן, נפתחו השערים חלקית ונמנעה כניסת נשים בלבד בטענה שכניסתם תפגע ברגשות הרב ששהה במקום. במסגרת חובת תום הלב של הנתבע 2 היה עליו לעשות מאמץ לאפשר קיומו של החוזה ולהימנע מביטול ההצעה באורח שאינו מתחשב בפעולות שנעשו ע"י התובעים. בכך הוא פעל שלא בדרך המקובלת. במידה וסבר שיש לסגור את הבריכה לרחצת גברים בלבד, היה על הנתבע 2 לפחות להודיע מראש כי לא תותר כניסתן של נשים, בכדי למנוע מהן אכזבה ואבוד זמן לריק. כלפי אותן נשים שהגיעו באותו יום לבריכה, היתה הזמנת הנתבע 2 כוזבת. בהפתיעה אותם כך, לא נהג הנתבע 2 בגלוי לב, כנדרש מחובת תום הלב, מאחר שלא די בהצגת הסיבות לסירוב הכניסה, לאחר שהתובעים כבר הגיעו למקום. הפרת חובת תום הלב, ולו במו"מ לקראת כריתת חוזה, מבססת זכות לפיצוי, בין בגין ההוצאות שהוציאו ובין בשל עוגמת הנפש שנגרמה לתובעים. 12. אין להסיק מהתוצאה אליה הגעתי ביחס לנתבע 2 לגבי אחריותן של הנתבעות האחרות, הנתבעות 1 ו- 4. ב"כ התובעים מבסס את התביעה כנגד הנתבעות 1 ו- 4 בכך שחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 חל גם על הרשות המקומית. סעיף 3 לחוק הנ"ל אוסר על אפליה לגבי "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי" לרבות: "בעלים, מחזיק או מנהל של עסק, וכן האחראי בפועל על הספקת המוצר או השירות הציבורי או על הפעלת המקום הציבורי או הכניסה אליו". בענייננו ייתכן והנתבעות 1 ו- 4 עונות להגדרה הנ"ל ואולם נתבעות אלו לא הפעילו את הבריכה בפועל. התובעים העידו, כי הם הגיעו לבריכה לפחות חמש פעמים לפני הארוע נשוא התובענה. בהתחשב בנתונים אלו, לא היה בידי הנתבעות 1 ו- 4 היכולת למנוע את קרות המקרה החד פעמי שהתרחש בבריכה שבבעלותן. מכאן שיש לקבוע כי הנתבעות 1 ו - 4 אינן אחראיות לאירוע נשוא התובענה. 13. אשר על כן ומכל המקובץ לעיל, ובהתחשב בסמכות להכריע במחלוקת, על דרך הפשרה, אני מחליט לחייב את הנתבע מס' 2, לשלם לתובעים סך של 10,000 ₪. בנוסף לאמור לעיל ובהתחשב בדרך ניהול התובענה אני מחליט לחייב את הנתבע 2 לשלם לתובעים שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 1,500 ₪ (כולל מע"מ). 14. אני מורה על דחיית התובענה, כנגד הנתבעות 1 ו - 4. אני מחייב את התובעים, לשלם לנתבעות 1 ו - 4, לכל אחת מהן בנפרד, שכ"ט עו"ד והוצאות משפט בסכום כולל של 1,500 ₪ (כולל מע"מ) ובסה"כ - 3,000 ₪. 15. בשולי הדברים, אבקש לציין את הערכתי לצדדים על שהשכילו להגיע להסכמה דיונית, לפיה התובענה תתברר על דרך של סעיף 79 א' לחוק, בדרך יעילה ומהירה ובאווירה חברית ועניינית. בריכת שחיה / בריכת מיםהמגזר הבדואי