אפליה בכניסה למועדון בגלל מקום מגורים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אפליה בכניסה למועדון בגלל מקום מגורים: התובעים הגישו תביעה כספית על סך 200,000 ₪, בהסתמכם על חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים, ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א- 2000 (להלן:"החוק"). רקע כללי: 1. את סיפור המעשה גוללו התובעים בסעיפים 5 -8 לכתב התביעה, ולטענתם מקרה שהיה כך היה: ביום 17.11.06, הגיעו התובעים יחד עם עוד 11 חברים, שכולם לרבות התובעים תושבי רמת הגולן, וזאת למועדון "ורטיגו" בקיבוץ רמת דוד ( להלן: המועדון). 2. התובעים וגם חבריהם הצטופפו יחד עם צעירים אחרים בכניסה למועדון. כל באי המועדון עברו סלקציה, כחלק מאותה סלקציה התובעים ואחרים נתבקשו להציג בפני המאבטחים שבפתח המועדון תעודת זהות, וכל זאת, כטענת התובעים, לשם בדיקת מקום מגוריהם. 3. לאחר שהתובעים הציגו את תעודות הזהות, נאמר להם ע"י המאבטחים, כי לא יורשו להיכנס בהיותם תושבי קצרין שברמת הגולן, ואילו יתר חבריהם שהם תושבי מושבים וקיבוצים ברמת הגולן כן הורשו להיכנס. 4. מההשתלשלות שלעיל, מסיקים התובעים כי הנתבעים הפלו אותם ללא כל הצדקה ועל רקע מקום מגורם בלבד . 5. התובעים עתרו לחייב הנתבעים בפיצויים ללא הוכחת נזק בהתאם לסעיף 5(ב) לחוק. 6. הנתבעים הכחישו, בכתב הגנתם, מכל וכל את טענות התובעים, והם טוענים שאי הכנסת אורחים אפשרית בשני מצבים, ושניהם מתוך דאגה לרווחת ובטחון המבלים, האחת: כאשר קיבולת המועדון מלאה, והשנייה: כשקיים חשש כי לקוח מסוים עלול לסכן את באי המועדון. 7. הנתבעים מדגישים כי תמיד נהגו לקבל מבלים ללא כל אבחנה, ומכל הישובים. 8. הנתבעים סבורים שהמדובר הוא בניסיון לסחוט מהם כסף על לא עוול בכפם, ותוך הפעלת לחצים לפגיעה בשמם הטוב. תמצית טעות הצדדים בסיכומיהם: 1. התובעים בסיכומיהם טענו כי העובדות כפי שהובאו בכתב התביעה הוכחו, כן הוכח כי הנתבעים הבחינו בין התובעים לחבריהם על בסיס מקום מגוריהם. כן מוסיפים, שהמבלים האחרים שהגיעו עם התובעים נכנסו למועדון, דבר המוכיח טענתם להפליה המבוססת על האבחנה האמורה, שנעשתה בין תושבי קצרין לתושבי ישובים אחרים. 2. התובעים תארו את רגשותיהם, ששבו על עקבותיהם במפח נפש, כשהם פגועים קשות, ועתרו לחייב את הנתבעים בהתאם לחוק בפיצויים המקסימאליים בגין כל אחד ואחד מהם. 3. התובעים אף הדגישו כי מטעם הנתבע העיד אך ורק הנתבע 3, וכי הנתבעים לא טרחו להעיד מטעמם את המאבטחים שעמדו בשערי המועדון באותם זמנים, על אף העובדה שהנתבע הנ"ל מסר כי קיימים רישומים לגבי כל עובד שעבד ביום 17.11.06. 4. מנגד הנתבעים סבורים שמי שכשל בהבאת עדים רלוונטיים הם דווקא התובעים, ששניים מהם לא התייצבו לעדות ומבין חבריהם שנטען כי נכחו, ראו להעיד אך עד בודד. 5. הנתבעים הפנו תשומת ליבו של ביהמ"ש לעובדה שהתצהירים שהוגשו בפועל ע"י התובעים ועדיהם זהים, דבר שפוגם וגורע ממשקלם. 6. באשר לאירוע הנטען, הנתבעים הוסיפו כי עדי התביעה לא הותירו רושם אמין, כי לא ניתן ליחס לעדויות אלו משקל ומהימנות, והראיה שחלק מהעדים הודה כי התובעים עצמם בילו זמן קצר לפני כן במועדון עצמו, ואף חלק מהתובעים לא נשא באותו יום תעודת זהות אלא דווקא תעודת חוגר, שמקום מגוריו אינו רשום בה. 7. הנתבעים סבורים כי התובעים לא הוכיחו את תביעתם וזאת בייחוד, משנטל ההוכחה המוטל עליהם בכגון דא הינו כבד ממאזן ההסתברות. 8. תשובת התובעים לסיכומי הנתבעים לא אחרה לבוא, והיא הוגשה ביום 23.2.09. בתשובתם התובעים חזרו והדגישו כי ניסיונם של הנתבעים להתלות בהבדלים הקלים והמינורים שמתגלים מהשוואת עדויות התובעים, הינה בבחינת זריית חול בעיני בהמ"ש, בייחוד שהעדויות היו אמינות עקביות ונמסרו ביושר. העובדות: 1. חרף העובדה שהתביעה הוגשה בשמם של 4 תובעים, אולם בסופו של יום , רק התובעים 2,3, ספי פסקל כן דורון זבטני, עלו על דוכן העדים ונחקרו נגדית. מטעם התובעים העיד עד נוסף שנכח לטענתו באותו לילה, יחד עם התובעים בכניסה למועדון. 2. הן התובעים וגם העד אבי בן שמול (להלן:"אבי") מסרו בעדותם כי הגיעו יחד עם חברים למועדון כ- 15 במספר, ורק התובעים אלה שלא הורשו להיכנס למועדון. 3. אבי מסר בעדותו, כי המאבטחים שעמדו בכניסה הם אלה שעשו את הסלקציה, לאחר שביקשו לעיין בתעודות מזהות. עד זה מסר בעדותו: "אני לא מעיד דברים לא נכונים, לי לא אמרו שאני לא יכול להיכנס כי אני לא מקצרין, אני נכנסתי אחרי החברה שאמרו להם שהם לא יכולים להיכנס שהם חבריי ושמעתי שאומרים להם וראיתי" (עמ' 8 שורות 12 - 15). עד זה הדגיש בעדותו, כי היו אחרים שנכנסו אחרי שהתובעים נדחו, ובין היתר, הוא בעצמו. כן הסביר, שלו נמסר שתושבי קצרין הינם אורחים לא רצויים, ואת זאת שמע מפי אחד המאבטחים שעמדו בפתח (עמ' 8 לפרוטוקול , שורה 1). 4. גם התובע ספי, אמר בעדותו כי כל האחרים למעט התובעים נכנסו. וכלשונו :"זה עובדה לא נכנסתי אני ועד שלושה", (עמ' 10 שורות 26). לתובע זה לא זכור שנאמר במפורש כי מאחר והינו תושב קצרין לא יורשה להיכנס, אך את זאת הוא הסיק מהעובדה שארבעת התובעים שבסופו של דבר לא הורשו להיכנס לאחר שהציגו תעודות מזהות, הינם מקצרין. 5. אף התובע דורון זבטני העיד שהוא ויתר התובעים נשארו מחוץ למועדון, אך גם לו לא נאמרה מפורשות סיבת הסירוב. עד זה גם מסר בעדותו כי בעבר הלא רחוק ולערך כשבועיים לפני המקרה הוא בעצמו בלה במועדון זה, ואת מסקנתו כי הופלה יחד עם התובעים הנוספים הוא מסיק כמו התובע ספי, מהתוצאה ומקיומו של מכנה משותף אחד לארבעת התובעים, היותם תושבי קצרין. 6. כפי שציינתי קודם חלק מהתובעים בחרו שלא להעיד ואף יותר מכך, על אף העובדה, וכטענת התובעים נכחו ביום המקרה יחד עם התובעים כ- 11 אחרים, התובעים בחרו להעיד אך את אבי בן שמול. הכלל הוא, שבעל דין שכשל בהבאת עד או ראיה שבכוחה לקדם ענייניו, מחדל זה יהיה בעוכריו של אותו בעל דין, וישמש דווקא לחיזוק עמדת וראיות היריב. (ע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג , פ"ד מז (2), 605, בעמ' 615-614; ע"א 27/91 קבלו נ' שמעון עבודות מתכת בע"מ , פ"ד מט (1) 450, בעמ' 457; ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה (2) 385, בעמ' 392 ). 7. אלא מאי, כאשר צד שנטל השכנוע רובץ לפתחו, צלחה דרכו והרים נטל זה, חרף העובדה שחסך בהבאת ראיות, במצב דברים זה נטל הראיה עובר דווקא לשכמו של היריב, שיהיה עליו להביא את הראיות שעשויות לקדם את ענייניו ואשר באים לידי ביטוי בהפרכת טענות הצד שכנגד,שהוכחו. לאמור,לכלל זה שני פנים, הוא עלול לשמש לרעת בעל דין שנטל השכנוע והראיה רובץ לפתחו, אך משנטלים אלה הורמו חרף מחדליו, נטל הראיה עובר לצד השני שיהיה עליו לעמוד בנטל הראיה ולהביא את ראיותיו, ואי עמידה בנטל הראיה תהיה בעוכריו.( ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ ).  8. הואיל ודעתי שחרף מחדליהם, התובעים הוכיחו כי ארבעתם לא הורשו להיכנס, אזי נטל הראיה לגבי עובדה זו עובר לשכמם של הנתבעים שחסכו בהבאת עדים שהם בשליטתם הבלעדית ושהעדתם הייתה עשויה בהחלט להפיג חלק מהערפל האופף את העובדות השנויות במחלוקת. הנתבע גיא פדרמן אשר בעדותו כי ביום המקרה נכחו מאבטחים ואף עובדים אחרים, וכי בידיו רישומים בדבר זהותם, אולם גם הנתבעים נמנעו מהעדת עדים רלוונטיים אלה, והעדיפו להעיד את הנתבע הנ"ל, שלא נכח ולא ידע כטענתו אודות ההתרחשויות הנטענות. 9. אני סבור, שבפועל הוכח בפניי כי ארבעת התובעים לא נכנסו בסופו של יום למועדון ובעניין זה התובעים שהעידו הותירו רושם אמין. יחד עם זאת, לא הוכח כי הוטחה בפניהם מפורשות הסיבה שעומדת מאחורי הסירוב לאפשר להם להיכנס. עדותו של העד אבי כי שמע באוזניו אשר נאמר לתובעים, אינה מקובלת עלי ולו מהסיבה שאינה מתיישבת עם דברי התובעים עצמם. אולם, החזקות שבסע' 6 לחוק לא מחייבות את התובעים הוכחת סיבת ההפליה אלא מטילות עליהם נטל מופחת להוכיח שלא זכו לקבל את השירות, ועניין זה הוכח, כן עליהם להוכיח השתייכותם לאחת הקבוצות המנויות בסע' 3 לחוק, בנושא זה ארחיב בהמשך, זאת בנוסף לתנאים המייחדים כל אחת מחלופות של סע' 6 הנ"ל. בהרמת נטלים אלה שהינם מנת חלקם של התובעים, יהיה על הנתבעים להוכיח שלא הפלו. 10. מכל האמור ניתן לסכם, שהעובדה כי התובעים לא הורשו להיכנס הוכחה והנתבעים לא התאמצו להפריך טענה זו, לזאת אוסיף כי אין חולק שיתר חבריהם כן עברו את המאבטחים, וכי והיחידים מבין החברים שהתארגנו לבלות יחדיו במועדון שהינם תושבי קצרין, הם רק התובעים. באשר לשתי העובדות האחרונות ניכר במהלך הדיון כי הצדדים אינם חלוקים לגביהן, והראיה שהנתבעים לא ראו לחקור את עדי התובעים באשר לעובדות אלו. הווי אומר, בנסיבות העניין, רוב תנאיה של החזקה שבסע' 6 (2) מתקיימים , אם כי התנאי המהותי והחשוב של השתייכות התובעים לאחת הקבוצות המנויות בסע' 3 לחוק מוטלת בספק ולגביה, כפי שציינתי קודם, ארחיב להלן. 11. השאלה שמתעוררת הינה בדבר עוצמת הנטל הראשוני המוטל על התובע , האם ראוי להסתפק ברמה הנהוגה ומקובלת במישור האזרחי או שמא בנטל כבד יותר, לאור העובדה שקבלת הטענה להפליה טומנת בחובה יחוסו של אשם אישי בנוסף לאשם החברתי. ( ראו: ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח (2) 498, ע"א 125/89 בלס נ' ערן פילובסקי, פ"ד מו (4) 441, ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח (4) 253.). בעניין זה איני רואה צורך להכריע מהסיבה שהגעתי למסקנה שגם אם התובעים הוכיחו את העובדות שלעיל אף מעבר למאזן ההסתברות, דעתי היא שנכון וראוי להורות על דחיית התביעה מהסיבה שכחלק מהנטל המוטל עליהם בהתאם לחזקות הקבועות בסע' 6 לחוק, על התובעים להוכיח כי הם נמנים עם הקבוצות המאופיינות לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסע' 3 לחוק, ובעניין זה אני סבור, כפי שאפרט בהמשך, התובעים כשלו. 12. הצדדים נחלקו ביניהם אם העובדות הוכחו ואם לאו זנחו והחמיצו את העיקר. והעיקר כפי שציינתי לעיל, אם ההבחנה על יסוד מקום מגורים בארץ, בפני עצמה, הינה בעלת עוגן ואחיזה בעילות המנויות בסע' 3 לחוק ? הפן המשפטי: 1. נקבע רבות כי עקרון השוויון הינו עקרון יסוד והוא מהווה "נשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (בג"ץ 96/69 ברגמןנ. שר האוצר , פ"ד גב(1) 693). כב' השופט חשין הגדיר עקרון זה "עקרון מן הראשונים במלכות משכמו ומעלה גבוה מכל שאר עקרונות- הוא עקרון השוויון" (בג"ץ 2671/98 שדולת הנשים בישראל נ. שר העבודה והרווחה, פ"ד נב(3) 630). כך גם סבר כב' הנשיא ברק בקובעו " מן המפורסמות הוא כי השוויון הוא מערכי היסוד של המדינה הוא מונח ביסוד הקיום החברתי הוא מעמודי התווך של המשטר הדמוקרטי" (ראו: בג"ץ 4112/99 עדאלה נ. עיריית תל אביב, פד נו (5) 393). 2. ההפליה חותרת תחת עקרון על זה, הינה אסורה בתכלית האיסור ומהווה פגיעה ברגשות, באדם ובזכויותיו, והיא, כלשון כב' הנשיא ברק, "עשויה להוביל להשפלה ולפגיעה בכבוד האדם" (ראו בג"ץ 11956/05 סוהאד בשארה ואח' נ. שר הבינוי והשיכון ). יחד עם זאת , אין לטעות ולסבור שכל הבחנה הינה הבחנה פסולה , הבחנה שביסודה נימוקים עניינים אינה הפליה ואין היא פוגעת בערך השוויון. כב' הנשיא ברק אף קבע " כדי לבסס טענת הפליה המהווה לפי הטענה פגיעה בזכות החוקתית לשוויון, יש להצביע על קיומה של הבחנה בלתי מוצדקת...הבחנה בין קבוצות המבוססות על שוני רלוונטי אינה מהווה כשלעצמה הפליה" (בג"ץ 5304/02 ארגון נפגעי תאונות עבודה ולאמנות נפגעי עבודה בישראל נ. מדינת ישראל , פ"ד נט(2)). 3. עקרון זה שבעבר היה נחלת המשפט הציבורי, חלחל עם השנים אף למשפט הפרטי והוחל גם בתחומי המשפט הפרטי באמצעות מונחי שסתום כגון תקנת הציבור, תום לב, סבירות ורשלנות, (ראו: דנג"ץ 4191/97 רקנט נ. בית הדין הארצי לעבודה, פד נד(5) 330, ע"א 294/91 חברה קדישא נ' קסטנבאום פ"ד מו (2) 464). 4. עקרון זה, אם כך, חולש כיום אף על המשפט הפרטי ושלח זרועותיו עמוק בכל תחומי המשפט, ביטוי ברור וחד לזרימה זו ניתן למצוא בחוק בו עסקינן וכדברי כב ' השופטת חיות: "ביטוי מובהק להחלת עקרון השוויון ולאיסור אפליה בתחומי המשפט הפרטי ניתן למצוא למשל בחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 המחיל עצמו על מגוון רחב של ספקי מוצרים ושירותים שההתקשרות בינם ובין צרכני המוצר או השירות אינה אלא התקשרות חוזית - פרטית. חוק זה מתערב בחופש ההתקשרות החוזית ואוסר על ספק המוצר או נותן "שירות ציבורי" כהגדרתו באותו חוק, אף אם הוא גורם פרטי" ( בג"ץ 2911/05 משה אלחנני ואח' נ' שר האוצר ואח', ). 5. כאן המקום להזכיר, שעקרון השוויון אומץ כעקרון מנחה ומוביל בחקיקת החוק וזאת כעולה מדברי ההסבר: "הרעיון הבסיסי העומד ביסוד החקיקה זו הוא שיש מקום להחלת עקרון השוויון גם על עסקים פרטיים, הפונים לציבור הרחב, כל זאת כאשר המחוקק ער לכך שחוק זה נוגס בחופש ההתקשרות של הפרט אם כי החוק המוצע מתווה איזון ראוי בין עקרון השוויון לבין השמירה על חופש ההתקשרות" (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים, ובכניסה למקומות ציבוריים, התש"ס - 2000, הח 2871, 370) 6. הנה כי כן, בבואנו לפרש וליישם את הוראותיו של החוק ראוי כי נשאף לפרישה רחבה של עקרון השוויון שמהווה כוכב הצפון בדרכנו זו, אך מנגד בל נרמוס חירות כגון חופש ההתקשרות שאמנם נמצאת במדרג נמוך מעקרון הנ"ל, אך נכון וצודק בנסיבות העניין "לאחר החלת ערכי היסוד של המשפט על מושגי השסתום אנו מוצאים עצמנו פעמים רבות מול מספר ערכים הסותרים זה את זה, התנגשות זו של ערכים נפתרת על ידי עריכת איזון בין הערכים והאינטרסים המתנגשים על פי משקלם היחסי בגדריו של המשפט הפרטי" (ע"א 10419/03 תומר דור נ' רמת הדר-כפר שיתופי , כן, ראו ע"א 6601/96 איז סיסטים נ' משה סער, פ"ד נ"ד (3) 850). 7. את כל האמור לעיל הקדמתי, לנוכח הרקע להפליה הנטענת בנסיבות העניין. אזכיר, כי התובעים טוענים שהופלו וכי כניסתם למועדון נמנעה בשל היותם תושבי העיר קצרין. 8. יתכן ובמבט כללי, קיימת הבחנה בין שווים שאינה ראויה, והבחנה זו עלולה ובהתאם לגישה המקובלת בפסיקה להיכלל באותה מסגרת של הפליה אסורה, חרף זאת החוק אמץ הסדר מיוחד וקבע נקודות איזון בין ערך השוויון לבין חירות הפרט להתקשר. המחוקק גילה את דעתו מפורשות בסעיף 3 (א) לחוק, ובסעיף זה ראה למנות את העילות או החלופות להפליה שהן: "גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, מעמד אישי או הורות", שבאף אחת מעילות אלו לא ניתן למצוא עוגן לסוג ההפליה הנטען במקרה דנן. 9. כאמור, לא ניתן לאתר אחיזה להפליה הנטענת בלשונו של הסעיף הנ"ל, על כן מתחייבת השאלה האם הרשימה המצוינת בסעיף הינה רשימה סגורה או שמא רשימה שכל מטרתה להדגיש סוגי הפליה ולאו דווקא להעיד כי המחוקק ראה לצמצם את תחולת החוק לחלופות המנויות באופן קזואיסטי ומפורש? 10. לשאלה זהה באה התייחסות בדבריו של כב' השופט שפירא בע"א 3724/06 (חי), קיבוץ רמות מנשה ואח' נ. יצחק מזרחי, . בפרשה זו כב' השופט שפירא דגל בגישה שהמחוקק בפועל פירט את סוגי ההפליה העיקריים, עם זאת מטרת החוק הינה למנוע כל הפליה אפשרית במקומות ציבוריים גם אם אינה מפורטת בהוראות סעיף 3 (א). לפי גישתו של כב' השופט שפירא, כל אימת ומוכח יחס שונה בין שווים, ואף ללא הוכחת הטעם או הסיבה העומדים ביסודה של אבחנה זו, אזי לדעתו, הפליה זו מוכחת. היינו, כב' השופט שפירא ראה לאמץ את מבחן התוצאה כמבחן קובע, ולפיו הציע לפרש את החוק וליישמו על כל סוג של אבחנה בין שווים וכל עוד אין טעם ענייני שמסביר התנהגות זו. 11. באותה פרשה, הרוב הגיע למסקנה העובדתית שהמשיב הופלה על רקע צבע עורו, הפליה בעלת זיקה לפחות למשבצת של גזע, ומכאן לא באה התייחסות מקיפה לעמדתו של כב' השופט שפירא, יחד עם זאת, כב' השופטת וסרקרוג השאירה נושא זה בצריך עיון, אם כי הביעה בכל זאת נטייה לכך שרשימת העילות הינה סגורה. 12. דעה אחרת לזו של כב' השופט שפירא, הובעה מפורשות ע"י כב' השופט זילברטל, בבר"ע 478/08(ים) ג.י.א.ת ניהול והשקעות בע"מ נ. ארז מור, , כב' השופט זילברטל מציין " החוק קובע נורמות התנהגות האמורות לחול על בעלי עסקים פרטיים, ואלו בהכרח שונות , ולו מחמת ההבדל בקהל היעד שלהן מנורמות במשפט המנהלי והחלות על רשות ציבורית". לאמור, אין לגזור גזירה שווה בין מידת פרישתו של עקרון זה במשפט הציבורי למשפט הפרטי, לנוכח העובדה שהחוק מגביל חירותם של בעלי עסקים פרטיים להתקשר, ומכאן מתחייבת המסקנה שנקודת האיזון שונה מזו המקובלת במישור הציבורי. 13. כב' השופט זילברטל מוצא חיזוק למסקנתו בדברי ההסבר לחוק, לפיהם צוינה תכליתו של החוק שנועדה להגשים את המטרה של מיגור הפליה המבוססת במיוחד על השתייכות לקבוצה שסבלה מהפליה בעבר, ולא כל אבחנה על בסיס זה או אחר שאין בצידה הסבר ענייני או שהינה תוצר של שרירות תסווג כהפליה בהתאם לחוק 14. מקובלת עלי דעתו של כב' השופט זילברטל, אף אני סבור שעת המחוקק ראה למנות את העילות להפליה, שרובן ככללן בעלות זיקה לקבוצות שסבלו מהפליה , כן משקבע בלשון ברורה וחדה ולא ראה בנוסח הסעיף להותיר פתח ברור להוספת עילות נוספות, כן משהפנה בסעיף 6 לחוק, בזו הלשון "לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3", בפועל גילה דעתו מפורשות, דעה שמשתקפת אף מדברי ההסבר, לפיה תכליתו של החוק הינה טיפול בהפליה על רקע החלופות המנויות ותו לאו. 15. ראוי אף לציין, שפרשנות זו אף מתיישבת עם סעיף 9 לחוק שזו לשונו: "9(א)- העובר על הוראות סעיף 3, דינו כפל הקנס הקבוע בסעיף 61 (א)(3) לחוק העונשין" תכליתה של נורמה פלילית ברגיל נלמדת בעיקר מהמובן הטבעי של הלשון, לשם יצירת ודאות והעברת אזהרה ברורה ומפורשת. לא זו אף זו, התהליך הפרשני הנהוג ומקובל לנורמה פלילית מורכב משני שלבים, בראשון יאותרו הפרשניות המתיישבות עם התכלית ושהינן בעלות עוגן בלשון, וככל שמתקיימות יותר מאופציה פרשנית אחת תועדף הפרשנות המקלה.( ראו: דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד, פ"ד נח(5) 547, ע"פ 7894/03 ג'אבר נ' מדינת ישראל ). ברור אם כך, שפרשנות הנורמה הפלילית הנסמכת על סע' 3 לחוק, דווקא מובילה למסקנה של סגירת רשימה זו , אחרת נחטא לתהליך הפרשני הנכון שמחייב יצירת ודאות בנורמה הפלילית, העברת אזהרה ברורה ונהירה, העדפת הפרשנות המקלה שמתיישבת עם תכליתה של הנורמה, ונסתור את עיקרון החוקיות לפיו אין לקונה בקודקס הפליל ששתיקתו הינה בבחינת הסדר שלילי.( ראו: אהרון ברק, פרשנות במשפט, תורת הפרשנות הכללית, כרך א עמ' 474) משזו המסקנה, אף ראוי ונכון לשאוף להרמוניה פרשנית ונורמטיבית בהוראת חוק בעלת תחולה הן במישור האזרחי והפלילי , וזאת ככל שהדבר אינו מחטיא את התכלית העומדת ביסודה של הוראה זו. הווי אומר, ראוי לשאוף לחפיפה מרבית בין שתי הנורמות, דבר שהינו אפשרי בנסיבות העניין באימוץ גישתו של כב' השופט זילברטל , הגם שסגירת הרשימה אף מתיישבת עם התכלית ועם הלשון . 16. דעתו של המחוקק אף מתגלה מפורשת בנוקטו בשיטת חקיקה קזואיסטית, שיועדה לטפל באבחנות שהמחוקק רואה אותן באור שלילי. יהיה נכון וראוי דווקא למצות את הפוטנציאל הפרשני בעילות שבחוק, ולא להביא בדרכי פרשנות לפריצת הסכר. לא מדובר בחקיקה בלשון נורמטיבית רחבה אלא דווקא בקביעת מסגרת ברורה כאשר החופש הנתון למלאכת הפרשנות מוגבלת באותה מסגרת שהותוותה בחוק. 17. אני סבור, כי ראוי להתייחס לרשימה הנ"ל כרשימה סגורה, באשר על רקע עילות אלו וההיסטוריה שקדמה לחקיקת החוק, המחוקק קבע את נקודת האיזון בתחרות שבין ערך השוויון לעקרון חופש ההתקשרות, כל הרחבה או צמצום תסיט את נקודות האיזון מהתכלית שעומדת מאחורי חקיקת החוק, הסטה שמן הראוי כי תעשה בדבר חקיקה ולא בדרך פרשנית. 18. לסיום ראיתי לציין, שאין משמעות סגירת הרשימה חסימת דרכו של כל הרואה עצמו נפגע עקב מעשה של הפליה שאין לה אחיזה בחוק, אלא יתכן ובפני הטוען להפליה האפשרות למצות את זכויותיו על יסוד חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, דיני החוזים או הנזיקין הכלליים ( ראו: פרשת ג.י.א.ת הנ"ל), אולם מאחר וטענות אלו לא נטענו במקרה דנן, איני רואה צורך להידרש להן. סוף דבר. לאור כל האמור לעיל אני מורה בזאת על דחיית התביעה של כל התובעים. אני מחייב כל אחד מהתובעים לשלם לנתבעים, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2500 ₪ כולל מע"מ.אפליה בכניסה למועדונים ולמקומות בילויהפליה / אפליה