אפליה של ערבים בכניסה למועדון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אפליה של ערבים בכניסה למועדון: לפני תביעה שעילתה הפליה אסורה לפי חוק איסור הפליה המוצרים, שירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 (להלן: "החוק"). רקע כללי ותמצית טענות הצדדים - התובע 1 והתובע 2, מר היאשם עבד אלגאני ומר מונתסר זועבי (להלן: "התובעים") הינם ערבים ישראלים, תושבי העיר נצרת ונצרת עילית. הנתבעת 1 הינה חברה הרשומה בישראל ובחזקתה נכס המשמש לקיום אירועים ומסיבות ברחוב שבתאי לוי בחיפה, הידוע בכינויו מועדון ה"סיטי הול" (להלן: "המועדון"). הנתבע 2, מר יעקב כהן (להלן: "המנהל") הינו בעל מניות בנתבעת 1 ומנהלה. בתאריך 11/11/2006, בסמוך לשעה 1:00 לפנות בוקר, הגיעו התובעים יחד עם חברם מר חיים שוורץ (להלן: "מר שוורץ") וביקשו להיכנס למועדון. התובעים ניגשו לכניסת המועדון, בעוד מר שוורץ המתין להם ברכב עימו הגיעו למועדון. אין חולק כי המאבטח שהוצב בכניסה למועדון לא איפשר לתובעים להכנס. לאחר מכן, ומשכניסתם סורבה, חזרו התובעים לרכב ומר שוורץ ניגש לכניסה. מר שוורץ "הצליח" להכנס למועדון. התובעים טוענים, כי כניסתם למועדון נמנעה בשל חזותם ובשל לאומם הערבי וכי התנהגות זו מהווה עוולה לפי החוק. התובעים עותרים לחייב את הנתבעים בפיצוי בסך 50,000 ₪ לכל אחד מהם, שהינו הפיצוי המכסימלי שניתן לפסוק לפי החוק ללא הוכחת נזק (סעיף 5 (ב) לחוק) וכן בפיצוי בגין עוגמת נפש בסך 10,000 ₪ נוספים לכל אחד וקנס. הנתבעים מנגד, מכחישים מכל וכל את טענות התובעים בדבר התנהגות מפלה בכניסה למועדון ומספקים הסברים חלופיים ומצטברים להשתלשלות האירועים. מסכת הראיות- מטעם התובעים העידו התובע 1 (לגבי תצהירו ת/1) התובע 2 (לגבי תצהירו ת/2) ומר שוורץ (לגבי תצהירו ת/3). מטעם הנתבעים העידו הנתבע 2 (לגבי תצהירו נ/1), מאבטח במועדון, מר איגור סולומיאניק (להלן: "המאבטח", לגבי תצהירו נ/2) ומר יונתן לוין (להלן: "מר לוין", לגבי תצהירו נ/3). כמו כן, במועד שמיעת העדויות צפו הצדדים ובהמ"ש בסרטוני וידיאו שהוסרטו על ידי התובעים ועל ידי מר שוורץ, באמצעות מצלמת הטלפון הסלולרי שהייתה ברשותם, במהלך האירועים הנטענים (להלן: "הסרטונים"). בנוסף, הוגש לתיק המוצגים, בהסכמה חלקית, התמליל שנערך לסרטונים על ידי ב"כ התובעים (להלן: "התמליל"), אם כי ב"כ הנתבעים התנגד לשתי הפסקאות הראשונות בפתיחת התמליל, המתארות את הדמויות המופיעות בסרטון. דיון - לאחר שבחנתי את חומר הראיות ושקלתי את טענות הצדדים בסיכומיהם (לרבות המסמך המכונה "הודעה על הטעיה" שהוגש ביום 11/1/2009 לבהמ"ש), מצאתי כי דין התביעה להתקבל וזאת מהנימוקים להלן. מה הוכח לגבי השתלשלות האירועים במועד הרלבנטי ? למעשה, הנתבעים לא הכחישו במפורש את "העובדה הבסיסית" והיא - שלתובעים לא התאפשר להכנס למועדון ואילו למר שוורץ התאפשרה הכניסה. לגבי יתר פרטי האירוע, הוכחו הנתונים הבאים: התובעים הגיעו ביחד עם מר שוורץ למועדון ברכב משותף. התובעים ניגשו ביחד לכניסה בעוד מר שוורץ נשאר ברכב, אשר חנה בתחנת הדלק הסמוכה לכניסה, כך שניתן היה לראות מהרכב את המתרחש בכניסה למועדון. התובעים ניגשו לכניסת המועדון, פנו למאבטח שעמד בכניסה וביקשו להיכנס למועדון. התובעים הציגו למאבטח, לבקשתו, תעודה מזהה - רישיון נהיגה. לאחר שהמאבטח בדק את התעודות שהוצגו לו, פנה ושאל את התובעים אם הם "מוזמנים" למסיבה שהתקיימה באותה העת במועדון. התובעים השיבו כי אין בידם הזמנה ושאלו היכן יש "רשימת מוזמנים". לאחר מספר דקות, במהלכן סירב המאבטח להכניסם למועדון, עזבו התובעים את הכניסה ושבו לרכבם. מיד אחריהם ניגש מר שוורץ לכניסת המועדון. המאבטח ביקש גם ממר שוורץ תעודה מזהה, והוצג רשיון הנהיגה. לאחר שהמאבטח בדק את התעודה, הוא איפשר למר שוורץ להיכנס למועדון וזאת מבלי שביקש ממנו הזמנה, מבלי ששאל אם מר שוורץ רשום ב"רשימת המוזמנים" ומבלי שבדק רשימה זו או אחרת. וכמעט ושכחתי - נתון חיוני נוסף הוא שחזותם של שני התובעים "מזרחית", עורם כהה יחסית, שמם המופיע ברשיונות הנהיגה שלהם הוא כמופיע בכותרת פסק הדין, ולעומת זאת - מר חיים שוורץ הינו בעל עור בהיר, עיניו בהירות ושערו בלונדיני. עיקר הקביעות הנ"ל הוכחו באמצעות עדויותיהם של התובעים ושל מר שוורץ, אשר היו עקביות, מהימנות ולא סתרו האחת את השניה את השלישית, למרות חקירות נגדיות ממושכות. נדבך נוסף אשר בבסיס הקביעות העובדתיות הינם הסרטונים והתמליל. איכות הוידאו אינה מיטבית, הואיל והסרטונים צולמו על ידי התובעים ועל ידי מר שוורץ באמצעות הטלפון הנייד כאשר המכשיר הוחזק בידיהם באופן הפוך - כך שבסרטון רואים את פניו של המאבטח "הפוכות". אף איכות האודיו מקשה על שמיעת כל הדברים שהוחלפו, בשל רעשי רקע - אך ניתן להתרשם מהסרטונים כי הם תומכים בגרסה "הבסיסית" של התובעים, דהיינו - שניתן לראות בסרטון האחד ששני התובעים מתבקשים להציג תעודה, כי הם מגישים תעודה, כי הם נשאלים לגבי "המוזמנים", וכי כניסתם מסורבת; ובסרטון השני ניתן לראות את מר שוורץ נכנס לאחר הצגת תעודה. נתון נוסף המחייב את אימוץ גרסת התובעים לגבי האמור לעיל הינו העובדה שהמאבטח שמסר עדות מטעם הנתבעים לא היה המאבטח שהוצב בכניסה למועדון במועד הרלבנטי, אלא מאבטח "כללי" ותיק, שביקש בתצהירו להסביר מעט על הנוהלים בדרך כלל. משמע, שמצד הנתבעים לא היה נסיון לסתור את גרסת התובעים, ולא שמעתי הסבר מניח את הדעת לכך שהמאבטח הרלבנטי, שהיה במשמרת ביום האירוע, לא התייצב בבהמ"ש. האם יש בתיאור הנ"ל כדי להצביע על הפליה אסורה ? סעיף 2 לחוק מגדיר מהו "מקום ציבורי", ולאורו - המועדון הינו "מקום ציבורי". סעיף 3(א) לחוק מורה כי - "מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות משפטית, מעמד אישי או הורות". אין חולק כי נטל השכנוע מוטל על הטוען כי הופלה (וראו את בג"צ 6778/97 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' השר לביטחון פנים, פ"ד נח (2) 358, 368) ועם זאת, סעיף 6 לחוק קובע חזקות המעבירות את נטל ההוכחה בתביעה לפי החוק, לאמור: "הוכיח התובע בהליך אזרחי לפי חוק זה אחד מאלה, חזקה שהנתבע פעל בניגוד להוראות סעיף 3, כל עוד לא הוכיח אחרת: (1) .... (2) הנתבע סירב לספק מוצר או שירות ציבורי, מנע כניסה למקום ציבורי או סירב לתת שירות במקום ציבורי, לנמנים עם קבוצה המאופיינת לפי עילה מעילות ההפליה המנויות בסעיף 3, ולא סירב כאמור, באותן נסיבות, למי שאינם נמנים עם אותה קבוצה; ....". באמצעות הוראות סעיף 6 ביקש המחוקק להקל את הוכחת ההפליה, לאור המעמד שסבר המחוקק שיש ליתן לערך השוויון. בענייננו, נדמה לי שהוכחה האפליה. שעה שהוכח כי הותרה כניסתו של מר שוורץ, שהינו בעל גוון עור בהיר ו/או מאחר והוא יהודי, ללא כל דרישה ו/או תנאי מוקדם, בעוד שנמנעה כניסתם של התובעים, ללא כל סיבה מוצדקת, אלא כפי הנראה בשל היותם בעלי גוון עור כהה ו/או בשל השתייכותם ללאום הערבי - קמה החזקה הקבועה בסעיף 6(2) לחוק לגבי ההפליה הנטענת. משכך, הנטל להוכיח שלא היתה הפליה אסורה, עובר לשכמם של הנתבעים - ואעבור עתה לבחון את הסבריהם (ואולי יש לומר תירוציהם) של הנתבעים. "הטיעון הבטחוני" - המאבטח הסביר בתצהירו מהם הנוהלים עליהם אמונים המאבטחים, אשר נועדו לשמור על הסדר ועל שלומם של באי המועדון ושאר הציבור. בסעיף 9 מציין המאבטח כי "סביר יותר להניח כי דווקא התובעים הם אלה אשר התנהלו בצורה שאינה הולמת ולדעת מי מהמאבטחים במקום היוו סכנה למבלים במקום, ומשכך לא הוכנסו למועדון". טענה זו נדחית מכל וכל, ומוטב היה לה לו לא היתה עולה כלל. אזכיר שוב כי המאבטח המצהיר אינו המאבטח שהיה בכניסה במועד האירוע ולא יעלה על הדעת שהמאבטח יעלה גרסה לפיה "סביר להניח" שהתובעים "היוו סכנה", שעה שהוא בכלל לא היה במקום הנטען ובזמן הנטען. בנוסף, מהסרטון לא ניתן לראות שהתובעים ביצעו פעולה שמלמדת על מסוכנותם ולא ניתן לשמוע שהם אמרו דבר מה המלמד על "התהוות הסכנה". "טיעון המסיבה הסגורה" - הטענה העיקרית של הנתבעים היתה כי כניסתם של התובעים למועדון נמנעה מאחר והתקיימה במועדון מסיבה סגורה (להלן: "המסיבה") ושמם של התובעים לא היה כלול ברשימת המוזמנים, כי לא היתה בידם הזמנה למסיבה וכי לא היה בידם כרטיס חבר. הנתבעים מסבירים כי מעת לעת מתקיימות במועדון מסיבות סגורות שמאורגנות על ידי מר לוין ושותפו, אשר הינן בעלות אופי מוסיקלי ייחודי, במסגרת ליין הקרוי בשמו המסחרי "BROKEN FINGAZ", וכי במסיבות אלו משתתפים רק מוזמנים מראש אשר שמם מופיע ברשימת מוזמנים מסודרת שמוכנת מבעוד מועד. טענה זו אף היא אינה יכולה לסייע בידי הנתבעים. ראשית, הנתבעים לא הוכיחו כי המסיבה שהיתה באותו הערב אכן היתה אמורה להיות "סגורה", ובמיוחד הייתי מצפה שתוגש אותה "רשימת מוזמנים" נטענת, אשר רק מי שמופיע בה יכול היה להיכנס למועדון באותו הערב. בהקשר זה אוסיף כי הנתבעים אף לא הגישו לביהמ"ש רשימות מוזמנים מאירועים אחרים דומים, על מנת לתמוך את גרסתם באשר לנוהג "הכנת רשימת המוזמנים מראש" או באשר לנוהג לגבי ההצטרפות לרשימה (אליו התייחס מר לוין בתצהירו). שנית, הטענה לגבי "כרטיס החבר", אשר אף הוא מקנה את זכות הכניסה, היתה טענה שזכרה לא בא בכתב ההגנה, ומהווה הרחבת חזית אסורה - מה גם שאף היא לא הוכחה. בדומה, לא הוכחה הטענה לפיה חולקו הזמנות לגבי המסיבה שהתקיימה ביום האירוע - ולמותר לציין שלא הוגשה לתיק בהמ"ש אף לא הזמנה אחת לדוגמא. שלישית, והחשוב מכל - הרי שטענת "המסיבה הסגורה" אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שמר שוורץ כן נכנס למועדון - ולא למותר לציין כי מר שוורץ לא הופיע ברשימת מוזמנים זו או אחרת, לא החזיק בכרטיס חבר ולא החזיק בידו בהזמנה. הנתבעים, שהבינו את הבעיתיות שבטענת "המסיבה הסגורה" לנוכח כניסתו של מר שוורץ, ניסו להתמודד עם הקושי על יד העלאת שתי טענות חלופיות. האחת היתה שגם כאשר יש מסיבה סגורה, למאבטח בכניסה יש שיקול דעת להכניס בליינים שאינם ברשימת המוזמנים. טענה שכזו, אף אם נכונה, אינה יכולה להוות הגנה לנתבעים - כיון שאף היא טומנת בחובה הפליה אסורה. שהרי אם המאבטח באותו היום ידע שמותר לו להכניס למועדון גם מי שאינו ב"רשימה" המסתורית, מדוע הוא הפעיל את שיקול דעתו כפי שהפעיל - ומדוע לא הכניס את התובעים וכן הכניס את מר שוורץ ? לכן, ברור שטענה זו אינה יכולה לסייע בידי הנתבעים. הטענה הנוספת היתה תמוהה עוד יותר - והיא, שיכול להיות שהמאבטח "טעה", כלומר - שמר שוורץ הוכנס למסיבה מפאת טעות, היות והמאבטח חשב שמדובר ב"מבלה קבוע" אשר כניסתו מותרת גם כשיש "מסיבות סגורות". אף טענה זו לא הועלתה על ידי הנתבעים בכתב ההגנה או בתצהירים שהוגשו מטעמם, היא צצה רק במהלך הדיון בבהמ"ש, ויש לדחותה. בנוסף, אף טענה זו אינה יכולה להישמע אלא מפיו של המאבטח שהיה בכניסה בערב הנדון, ורק ממנו ניתן היה לשמוע מה הוא חשב והאם טעה בזיהויו של מר שוורץ (ואזכיר שוב כי המאבטח הרלבנטי לא העיד בבהמ"ש). טענת "הכניסה השניה" - ממשיכים הנתבעים וטוענים כי יש למועדון שתי כניסות נפרדות, כאשר המסיבה הסגורה, בה דנתי לעיל, נערכה בקומה העליונה של המועדון, בעוד שבקומה התחתונה התקיימה מסיבה "פתוחה" - אליה יכול היה להכנס הקהל הרחב, כולל - כמובן - התובעים. טענה "מעניינת" זו הועלתה על ידי הנתבע 2 לראשונה במהלך עדותו בבית המשפט, אין לה זכר בכתב ההגנה או בתצהירים - ויש לדחותה ולו מן הטעם הזה (ואפנה לתשובתו המתחמקת כאשר נשאל מדוע הטענה עלתה לפתע פתאום - בעמ' 13 שורות 23-29). מעבר לכך, הטענה היתה מבולבלת, לא סדורה, לא נתמכה בראיות נוספות (כגון עדותו של המאבטח הוותיק) ויש לזכור בהקשר זה כי עדותו של הנתבע 2 הינה בבחינת עדות יחידה של בעל דין, על כל המשתמע מכך לאור סעיף 54 לפקודת הראיות. בנוסף, אם אכן היתה מסיבה "פתוחה" במקביל ל"סגורה", והכניסה אליה היתה בצד אחר של המבנה - מדוע המאבטח לא הסביר זאת לתובעים ? שהרי לשיטת הנתבעים היה ברור למאבטח שהתובעים לא הוזמנו למסיבה הסגורה ושהם חושבים שהמדובר ב"ערב פתוח". מדוע לא הסביר להם המאבטח שהם טעו בכניסה והפנה את אצבעו לעבר הכניסה "השניה" ? הסברו של הנתבע 2 לסוגיה זו לא היה טוב יותר מאשר הסברו לגבי מועד העלאת טענת "הכניסה השניה" (ואפנה לעמ' 14 שורות 3-10). נסיון העברת האחריות אל כתפי ה- BROKEN FINGAZ- טענה נוספת של הנתבעים היתה כי המסיבה אורגנה על ידי צד שלישי, כלומר - מר לוין ושותפו, האחראיים על מסיבות ה- BROKEN FINGAZ(להלן: "הצד השלישי") וכי עליהם מוטלת האחריות לגבי העוולה שנעשתה, אם נעשתה, כלפי התובעים. אף טעה זו יש לדחות. ראשית, כבר קבעתי לעיל שאני דוחה את טענת "המסיבה הסגורה", ולכן - מעורבותו של הצד השלישי אינה רלבנטית. שנית, לשם הוכחת טענה זו, היה על הנתבעים להגיש לבית המשפט, לכל הפחות, חוזה ו/או מסמך אחר, התומך בטענה שקיימת חלוקת אחריות בין המועדון לבין הצד השלישי. שלישית, אני סבורה שאם הנתבעים היו סבורים באמת שיש לראות בצד השלישי כאחראי להשתלשלות האירועים - הייתי מצפה שתשלח מטעם הנתבעים הודעת צד ג' כנגד הצד השלישי. דא עקא - שלא רק שהנתבעים לא הגישו הודעת צד ג' אלא שהם אף זימנו את מר לוין למתן עדות מטעמם. כאן המקום לציין, כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעים לישומו של פסק הדין בת.א. (שלום תל-אביב) 47045/05 טוקוב אריאל נ' אולטים עסקים בע"מ ואח', (מיום 11/7/2006 פורסם ב"נבו") על המקרה דנן, הואיל ושם התביעה נדחתה כנגד הנתבעת 1 הואיל והיה מדובר בבעלת הנכס אשר שימש כמקום ציבורי ואשר הושכר לנתבעת 2, אשר הפעילה אותו, תוך שבהמ"ש קובע שהנתבעת 1 לא נטלה כל חלק בפעילות המקום הציבורי. ברי כי אין זה המקרה בענייננו, שכן המועדון אינו משכיר את הנכס לצד השלישי, אלא שהוא זה שמפעיל אותו, מעסיק את המאבטחים ואחראי על הכניסה - גם בימים שבהם מתקיימות מסיבות סגורות. טענת חוסר תום לבם של התובעים - טענתם האחרונה של הנתבעים היתה כי כתב התביעה הוגש על ידי התובעים בחוסר תום לב ומתוך אינטרס כלכלי בלבד. כתימוכין לטענה זו הפנו הנתבעים לשני כתבי תביעה דומים שהגישו התובעים כנגד שני מועדונים נוספים בחיפה (כאשר התובע 1 הודה בעדותו כי הוא הגיש ארבע תביעות כנגד מועדונים שונים בחיפה, בעילה דומה (עמ' 4 שורה 9). בנוגע לאינטרס הכלכלי, הפנו הנתבעים לכך שכנגד התובע 1 ניתן צו עיקול במסגרת הליכים משפטיים אחרים. לאחר שבחנתי את הטענה, אני סבורה שאין בה ממש. באשר למצבו הכלכלי של התובע 1, אני מוצאת שהוא אינו רלבנטי (מה גם שאינני יודעת מה מצבו לאשורו, ובוודאי שלא ניתן ללמוד מצו עיקול על המצב באופן כללי). גם למי שנמצא בקשיים כלכליים מותר לצאת ולבלות במועדונים וזכותו לשיוויון ולהגנת החוק אינה נפגמת שעה שהוא בחובות אלו או אחרים. באשר להיותם של התובעים "תובעים סדרתיים", מצאתי כי אף בטענה זו אין כדי ללמדני על חוסר תום לבם של התובעים. אינני סבורה כי יש בהכרח פסול בכך שהתובעים "בודקים" את מדיניות הכניסה למועדונים השונים, ואין פסול בכך שכאשר הם מוצאים שכניסתם נמנעת ממניעים פסולים הם מגישים תובענה בנדון לבהמ"ש. אני מסכימה כי ככל הנראה ביום האירוע התובעים היו ערוכים לאפשרות שתתבצע העוולה (שהרי מראש תוכנן ששני התובעים ינסו להכנס ראשונים ורק אחר כך ינסה מר שוורץ להכנס, והרי מראש הוחלט להסריט במצלמת הטלפון הנייד את ההתרחשות). ברם אולם, העובדה המצערת היא שבדיקתם של התובעים את המועדון הניבה את התוצאה שהניבה, הוכח שהם הופלו על רקע פסול והגשת התביעה בהמשך לכך אינה פעולה שמלמדת על חוסר תום לב או על ניצול החוק (כפי שטענו הנתבעים). החוק נועד למנוע התנהלות נפסדת כגון התנהלותו של המועדון ומי שעומד על זכויותיו ומבקש את הגנת החוק, אינו בבחינת מי ש"מנצל אותו לרעה". יש לזכור כי החוק יונק שורשיו מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המעגן את זכותו של הפרט לכבוד כזכות יסוד, ואינו אלא יישומו של ערך השוויון כחלק מזכותו של הפרט לכבוד, וראו בהקשר זה את המבוא להצעת החוק ואת דברי ההסבר (ה"ח 2871, עמ' 370) ואת דבריו של כבוד השופט חשין בבג"ץ 6051/95 רקנט נ' ביה"ד הארצי לעבודה, פ"ד נא(3) 289, לאמור: "הפליה בין אדם לאדם פוגעת בחוש הצדק השוכן עמוק בתוכנו, והמשפט נחלץ בכל כוחו ובכל מאודו להגן על המקופח שלא כדין ועל מי שהופלה לרעה. כללי השוויון ואיסור הפליה, אין הם אלא כללי צדק והגינו שחברה מתוקנת לא תוכל היות בלעדיהם." בנוסף, אני יכולה (לצערי) להפנות לפסקי דין דומים נוספים מהתקופה האחרונה - בהם עסקו בתי המשפט בתביעות מכח החוק בנוגע להפליה בכניסה למקומות בילוי, ובמיוחד לדברי השופטים באותם מקרים באשר לחשיבותו של החוק ואופן יישומו - כדלקמן: ת.א. (שלום חיפה) 12482/04 יצחק מזרחי נ' קיבוץ רמות מנשה ואח' ("נבו") ואת הערעור לגביו - ע"א (מחוזי חיפה) 3724/06 קיבוץ רמות מנשה ואח' נ' יצחק מזרחי, , לגבי מועדון הטרמינל. ת.א. (שלום תל-אביב) 47045/05 טוקוב אריאל נ' אולטים עסקים בע"מ ואח' (מיום 11/7/2006, "נבו") אשר אוזכר מעלה. ת.א. (שלום תל-אביב) 22225/07 ירימי אבישי נ' ב.ת.א. 5 החזקות בע"מ ואח' (מיום 27/2/2008, פורסם ב"נבו"). ת.א. (שלום עפולה) 353-07-08 דוד לירן נ' קיבוץ רמת דוד (מיום 5/1/2009, פורסם ב"נבו") - לגבי מועדון הוורטיגו. ת"ק (רחובות) 1236/08 חזז תמיר ואח' נ' לילה טוב הפקות בע"מ (מיום 21/7/2008, פורסם ב"נבו"), ואת התייחסות בהמ"ש לנסיונות של חלק ממקומות הבילוי להסתיר את המדיניות המפלה שלהם במסווה של "רשימת מוזמנים" פיקטיבית (ס' 9 לפסק הדין). סיכום ביניים - מהאמור עד כה עולה כי הוכחה ההפליה בכניסה למועדון, עת כניסתו של מר שוורץ אושרה ואילו התובעים נותרו בחוץ, ולא שוכנעתי כי קיים הסבר זה או אחרת, אשר מצדיק את התנהלות המועדון ואשר יחייב מסקנה הפוכה (מה גם שעצם העלאת כל כך הרבה "הסברים"/"תירוצים" שונים, הסותרים זה את זה מבחינה עובדתית, מחייבת הסקת מסקנות). אחריותו האישית של הנתבע 2 - טענתם החלופית של הנתבעים הינה כי אף אם יקבע שהיתה הפליה, אין מקום להטיל על הנתבע 2 אחריות אישית בגינה. סעיף 8 לחוק מתייחס לנושא זה וקובע כי: "מקום שהעוולה נעשתה על ידי תאגיד, יהיה אדם אחראי גם הוא לעוולה, אם היה אותה שעה מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או עובד בכיר האחראי לנושא הנדון, אלא אם כן הוכיח שניים אלה: (1) העוולה נעשתה שלא בידיעתו; (2) הוא נקט אמצעים סבירים בנסיבות הענין כדי למנוע את העוולה". ויש לקרוא את סעיף 8 לחוק ביחד עם סעיף 3(ג) לאמור: "(ג) בחוק זה, "מי שעיסוקו" - לרבות בעלים, מחזיק או מנהל של עסק, וכן האחראי בפועל על הספקת המוצר או השירות הציבורי או על הפעלת המקום הציבורי או הכניסה אליו." במקרה זה, אינני בטוחה שניתן להניח לטובת הנתבע 2 שהעוולה נעשתה שלא בידיעתו, אף אם הוא לא היה במועדון ביום האירוע. אני סבורה כי מדיניות של הפליה בכניסה למועדון אינה נתונה לשיקול דעתו של המאבטח שיושב בכניסה - אלא שמקורה בהנחיות שמקבלים המאבטחים מההנהלה, ובמקרה שלנו - מהנתבע 2, המנהל והבעלים. יתרה מכך, אף אם הייתי יוצאת מנקודת הנחה שהנתבע 2 לא ידע על ביצוע העוולה (משמע, שהתקיים התנאי הראשון של "הפטור" שבסעיף 8 סיפא), הרי שהוא בוודאי שלא עשה את מירב המאמצים על מנת להבטיח שעוולות מסוג זה לא תתבצענה (משמע, לא התקיים התנאי השני של "הפטור", ועסקינן בשני תנאים מצטברים). לא שוכנעתי כי הנתבע 2 עשה מעשה זה או אחר במטרה למנוע הפליה במועדון, לא שוכנעתי כי הוא קבע מדיניות של איסור הפליה, או כי תדרך והנחה את המאבטחים לגבי נוהלי הכניסה כך שתמנע הפליה, או שדאג להסדיר את יחסיו החוזיים עם הצד השלישי כך שתמנע הפליה או שעשה פעולה זו או אחרת במטרה לוודא שהמועדון פתוח לקהל הרחב. משמע - לא הוכח שהוא עשה ולו מעשה בודד שניתן ללמוד ממנו על "נקיטת אמצעים סבירים" למניעת העוולה. לכן, קמה אף אחריותו האישית של הנתבע 2 לביצוע העוולה (ואני אף סבורה כי קביעות שכאלו, בדבר אחריות אישית של מנהלי המועדונים, במקרים המתאימים, אולי יוכלו לסייע, ולו במעט, במיגור התופעה המכוערת בה עסקינן). הנזק- התובעים עתרו לחייב את הנתבעים בגובה תקרת הפיצוי המכסימלית הקבוע בסעיף 5 לחוק והעומדת על סך של 50,000 ₪ לכל אחד מהתובעים. לעניין גובה הפיצוי הראוי, מצאתי כי במקרה זה קיימים מספר נתונים אשר יש לקחת בחשבון. מחד - ניתן להתרשם מדברי דלעיל כי מצאתי את התנהלות המועדון כראויה לכל גינוי וכהתנהלות שלא ניתן לקבל, בשנת 2009 במדינת ישראל. ככל שמטרת החוק הינה הרתעתית, אזי על בהמ"ש, לאור מדיניות שיפוטית ראויה, לקבוע את רף הפיצוי קרוב לרף המכסימלי - וזאת על מנת שלמנהלי מקומות הבילוי "לא ישתלם" לנקוט במדיניות גזענית, מפלה ומקוממת. מאידך - ככל שמטרת החוק הינה להעניק לתובעים פיצוי שיהלום את הרגשתם ואת עוגמת הנפש שנגרמה להם עקב הפלייתם - אזי, במקרה זה לא אוכל להתעלם מהעובדה שהתובעים "תיכננו" את קרות האירוע ביחד עם מר שוורץ, צפו שהוא יקרה ואולי אף ציפו שהוא יקרה. אזכיר שוב כי הוכח שהתובעים הגישו בעבר תביעות דומות, ומהנתונים שבידי עולים הנתונים הבאים: ביום 28/10/2006 ארע אירוע דומה, לטענת התובעים, במועדון אחר בחיפה, והוגשה בגינו תביעה לבהמ"ש השלום בחיפה ביום 19/12/2006 - ת.א. 23991/06 הקבוע בפני כב' השופטת לפין-הראל לשמיעת הוכחות בחודש מרץ 2009. התביעה הנוכחית, הוגשה לבהמ"ש באותו היום בדיוק, והאירוע שנדון בפני הינו מיום 11/11/2006, כלומר - לאחר התרחשותו של האירוע שידון בפני כב' השופטת לפין-הראל. שתי התביעות הנוספות הוגשו אף הן באותו היום (28/2/2007) - ת.א. 716/07 בבהמ"ש השלום בקריות (קבוע בפני כב' השופטת אטיאס-חמו לשמיעת הוכחות ביולי 2009) ות.א. 1769/07 בבהמ"ש השלום בעכו (הקבוע בפני כב' השופט נאסר לשמיעת הוכחות ביוני 2009). עוד אציין כי בחלק מהתיקים הנ"ל קיימות הקלטות של האירוע במצלמה - כפי שקיים במקרה זה. משמע, שכאשר התרחש האירוע שנדון בפני, היה זה כשבועיים לאחר אירוע קודם נטען, והתובעים הגיעו למקום האירוע "ערוכים" להתרחשות. הם הכינו את המצלמה ותיכננו כיצד יהא ניתן לבחון את מדיניות המועדון לאשורה - בכך שהם יתפצלו וינסו את מזלם בכניסה בנפרד ממר שוורץ. לנתבעים בוודאי שלא מגיעה התחשבות מיוחדת בנסיבות אלו, ואין לתת לנתבעים "הנחות" בשל שיטת הפעולה של התובעים. ברם אולם, השיקול אינו רק הרתעתי/עונשי מבחינת הנתבעים, אלא שיש מקום גם לשקול את הנזק האמיתי שנגרם לתובעים, את עוגמת הנפש, את העלבון ואת הכעס שהם חשו. אני בטוחה שהתובעים אכן נפגעו עד מאוד מהתנהלות המועדון במקרה דנן, ואולי יש לומר שדווקא לאור התקרית הקודמת הנטענת לשיטתם, עלבונם היה גדול יותר. עם זאת, לא שוכנעתי כי הם "סתם" יצאו לבלות באותו הערב עם מר שוורץ. שוכנעתי מחקירתם כי הם יצאו למשימה, והיא - לבדוק מה יקרה כאשר ינסו להכנס למועדון. אני סבורה כי חיוני לקחת נתון זה בחשבון - ולאבחן מעט את המקרה הנוכחי מהמקרים האחרים שנדונו בפסיקה. בהקשר זה אוסיף כי בפסקי הדין שנסקרו מעלה, בהם התקבלו תביעות דומות - הפיצוי שנפסק לתובעים נע בין 7,500 ₪ לבין 50,000 ₪ (בת.א. (שלום חיפה) 12482/04 יצחק מזרחי נ' קיבוץ רמות מנשה ואח' נפסק פיצוי של 50,000 ₪ ופסה"ד אושר בע"א (מחוזי חיפה) 3724/06 קיבוץ רמות מנשה ואח' נ' יצחק מזרחי; בת.א. (שלום תל-אביב) 22225/07 ירימי אבישי נ' ב.ת.א. 5 החזקות בע"מ ואח' נפסק פיצוי בסך 30,000 ₪; בת.א. (שלום תל-אביב) 47045/05 טוקוב אריאל נ' אולטים עסקים בע"מ ואח' הפיצוי היה בסך 15,000 ₪; בת.א. (עפולה) 353-07-08 דוד לירן נ' קיבוץ רמת דוד פיצוי בסך 10,000 ₪ ובת"ק (רחובות) 1236/08 חזז תמיר ואח' נ' לילה טוב הפקות בע"מ הפיצוי היה בסך 7,500 ₪ לכל אחד מהתובעים). לאחר שקלול הנתונים דלעיל, מצאתי כי יש לחייב את הנתבעים לפצות כל אחד מהתובעים בסך של 28,000 ₪. באשר לטענת התובעים כי יש לפצותם בגין עוגמת נפש, אני סבורה כי אין מקום לפסוק לתובעים פיצוי מעבר לפיצוי הנ"ל, הואיל ומטרת סעיף 5(ב) המאפשר פיצוי ללא הוכחת נזק הינה - בין היתר - להעניק פיצוי בגין עגמת נפש. בנוסף, התובעים מבקשים כי בית המשפט יטיל על הנתבעים קנס בהתאם לסעיף 61 (א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וזאת בהתאם לסעיף 9(א) לחוק, אולם לא מצאתי שיש מקום לעשות שימוש בסעיף זה, ואינני בטוחה כי קביעתי בפסק דין זה לגבי ביצוע העוולה האזרחית שקולה כנגד הרשעה בפלילים, אשר היא - ורק היא - מאפשרת הטלת קנסות. לסיכום- אשר על כן, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, בפיצוי כל אחד משני התובעים בסכום של 28,000 ₪, נכון להיום, וכן בשכר טרחת עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ (לשניהם ביחד), ובהחזר אגרת בהמ"ש (משוערכת להיום). הפליה / אפליה