ביטוח אובדן תכשיטים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח אובדן תכשיטים: השאלה העומדת לדיון האם על הנתבעת לשלם לתובע תגמולי ביטוח בגין תכשיטים שאבדו לו, לטענתו? כללי: בעלי הדין: התובע הינו סוכן למסגרות למשקפיים, ובמסגרת עבודתו הוא מסתובב בין החנויות לממכר משקפיים. הנתבעת הינה חברה ביטוח הרשומה בישראל כדין, ובין היתר, עוסקת בביטוח רכוש. מערכת היחסים החוזית בין בעלי הדין: התובע מבוטח אצל הנתבעת בפוליסת ביטוח דירה ותכולה "כל הסיכונים" החל מיום 1.1.04. הפוליסה חודשה בכל פעם ובאותם תנאים, ובכלל זאת במהלך שנת 2006. אין מחלוקת בין הצדדים כי במסגרת פוליסה זו בוטח התובע בגין תכשיטים במסגרת פרק ה' שבפוליסה "ביטוח כל הסיכונים לתכשיטים ודברי ערך" בסך של כ- 65,000 ₪, וזאת לאחר שסוקר מטעם הנתבעת בדק את התכשיטים ביום 8.1.04, לפני כריתת חוזה הביטוח, וביום 4.7.04, לאחר שהתובע החליף את מקום מגוריו. סעיף 1 לפרק ה' לפוליסה מגדיר את מקרה הביטוח כדלקמן: "נזק מלא או חלקי שנגרם בתאונה לרכוש המבוטח (כהגדרתו להלן) בעת הימצאו בדירה המבוטחת, או באופן ארעי מחוצה לה בתוך השטח הגיאוגרפי. בתנאי מפורש שאותו נזק אינו מוצא מכלל ביטוח בסייגים להלן, אינו נכלל במקרה הביטוח לפי פרק ב' "ביטוח תכולת הדירה לפי תנאי "מקיף" ואינו נכלל בסייגיו. את סכומי הביטוח בעבור פריטים המבוטחים לפי פרק זה יש לכלול בסכום הביטוח לתכולת הדירה. אחריותה של הפניקס לפי כל פריט ופריט מוגבלת לערך השוק של הפריט ביום קרות מקרה הביטוח, או לסכום הנקוב לגביו הרשימה או בהערכה, הנמוך מביניהם." מקרה הביטוח: ביום 4.10.06 ביקש התובע לקבל הצעת מחיר לניקוי וחידוש התכשיטים נשוא כתב התביעה. לצורך כך נסע לחנות התכשיטים "עודד קאשי" בתל-אביב. התובע קיבל הצעת מחיר לניקוי התכשיטים, אותה צירף לראיותיו שהוגשו לבית המשפט. לאחר קלת הצעת המחיר הכניס התובעת את התכשיטים לכיס מכנסיו. במהלך היום ביקשה רעייתו של התובע את עזרת התובע בשל תקלה ברכבה. התובע נחלץ לעזרת רעייתו. להערכת התובע, במהלך ניסיונותיו לתקן את התקלה ברכב, נפלה השקית עם התכשיטים מכיס מכנסיו. בעוד התובע מנסה לתקן את רכב רעייתו, נסעה רעייתו של התובע עם רכב התובע. התובע הצליח להתניע את רכב רעייתו, נסע עמו לביתו, ושם לא הצליח להתניע את הרכב בשנית. לכן הזמין התובע גרר שיגיע לביתו למחרת בבוקר. הקבלה על התשלום לשירותי הגרירה צורפה לראיותיו של התובע. בעת שהגיע התובע לביתו (עם רכבה של רעייתו) הבחין בהיעלמות התכשיטים. התובע שב למקום האירוע, חיפש את התכשיטים ולא מצאם. התובע שאל עוברים ושבים האם מצאו את התכשיטים, אך תשובתם הייתה שלילית. בהמלצת סוכן הביטוח שלו, דיווח התובע על האבידה למשטרת ישראל. מאוחר יותר דיווח התובע לנתבעת, באמצעות סוכנו, על מקרה הביטוח. תביעת התובע: התובע פנה את הנתבעת בדרישה לשלם לו את תגמולי הביטוח בגין אבדן התכשיטים. ביום 14.12.06 דחתה הנתבעת את דרישתו של התובע. במכתב הדחייה נימקה הנתבעת את עמדתה כדלקמן: "ממצאי הבדיקה מעלים חשד כי התכשיטים הנתבעים שבארוע מתאריך 4.10.06 נתבעו בעבר בשנת 2003 בעקבות ארוע נטען של אובדן. כמו כן מרשך לא דיווח לשמאי מטעמנו בעת בדיקתו על הארוע הקודם. למרות בקשת החוקר והשמאי מטעמנו המבוטחים לא המציאו חשבוניות קנייה או אסמכתאות כל שהן לרכישת התכשיטים לאחר הארוע הקודם. במידה וימציאו מסמכים המוכיחים רכישה לאחר הארוע הקודם נמשיך טיפולנו בתביעה. בשלב זה לאור הממצאים העומדים לנגד עיננו אנו דוחים התביעה." לאור מכתבה זה של הנתבעת, הגיש התובע את תביעתו זו. בכתב ההגנה טענה הנתבעת שתי טענות מרכזיות, והן: בעת כריתת חוזה הביטוח לא גילה התובע לנתבעת על מקרה הביטוח משנת 2003, על היה מבוטח בחברת ביטח אחרת; תביעה התובע היא תביעה בטענת מרמה. העדויות והסיכומים: מטעם התובע העידו התובע וסוכן הביטוח דרכו נעשה הביטוח בשנת 2004. שני עדים אלו נחקרו חקירה שכנגד. מטעם הנתבעת העידו חוקר ושמאי שנשלחו ע"י הנתבעת לאחר אבדן התכשיטים. גם עדים אלו נחקרו חקירה שכנגד. לאחר תום פרשת הראיות הגישו הצדדים את סיכומיהם. דיון ומסקנות: הדיווח על מקרה הביטוח משנת 2003: טוענת הנתבעת שהתובע לא דיווח לה בעת כריתת חוזה הביטוח על מקרה הביטוח משנת 2003, ועל כן פטורה היא מתשלום תגמולי הביטוח. סבור אני שיש לדחות את טענתה זו של הנתבעת מהסיבות כדלקמן: מוסכם על הצדדים שלפני כריתת חוזה הביטוח מילא התובע הצעת ביטוח, בה ענה על השאלות שהיו בהצעת הביטוח. הנתבעת לא צירפה את הצעת הביטוח לראיותיה, למרות שלפי הראיות, הצעת הביטוח נמצאת במשרדיה. כלל הוא שכאשר בידי בעל דין נמצאת ראיה שיכולה לסייע בעדו, והוא אינו מביאה לבית המשפט, פועל מחדל זה לרעתו. ראה לעניין זה בספרו של יעקב קדמי, "על הראיות" מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד-2003, חלק שלישי, עמ' 1650. במלים אחרות: הנתבעת לא הוכיחה שהתובע היפר את חובת הגילוי כהגדרתה בסעיף 6 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (להלן-חוק חוזה הביטוח"); סוכן הביטוח, מר דניאל עמית, העיד שהוא ידע על מקרה ביטוח של התובע משנת 2003. במקרה של כריתת חוזה הביטוח, סוכן הביטוח הוא שליח של המבטחת, וידיעתו היא ידיעת המבטחת. לעניין זה ראה את הוראות סעיף 33 לחוק חוזה הביטוח הקובע כדלקמן: "(א) לענין המשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה הביטוח ולענין כריתת החוזה, יראו את סוכן הביטוח כשלוחו של המבטח, זולת אם פעל כשלוחו של המבוטח לפי דרישתו בכתב. (ב) לענין חובת הגילוי בכריתת חוזה הביטוח, יראו את ידיעת סוכן הביטוח לגבי העובדות הנכונות של ענין מהותי כידיעת המבטח." ובמקרה זה אין כל ראיה שמר עמית פעל כשלוחו של התובע על פי דרישתו בכתב. יתירה מכך, מר עמית היה באותה עת סוכן ביטוח שהיה מוסמך להפיק פוליסות ביטוח מטעם הנתבעת, דהיינו מעין חתם של הנתבעת. אמנם במקרה זה העביר מר עמית את ההצעה לנתבעת, כי סכומי הביטוח היו מעבר לסמכותו, אך אין הדבר גורע מהיותו שלוח של הנתבעת. אוסיף ואציין שהחוקר מטעם הנתבעת ידע על מקרה הביטוח רק מפיו של התובע, והתובע לא ניסה כלל להסתיר את המקרה משנת 2003. לאור האמור לעיל, דוחה אני את טענת הנתבעת בדבר אי גילוי מקרה הביטוח עובר לכריתת חוזה הביטוח. זהות בין התכשיטים שנתבעו בשנת 2003 לבין התכשיטים שאבדו: טוענת הנתבעת שהתכשיטים, שאת תגמולי הביטוח בגינם תובעת עתה התובע, הם אותם התכשיטים שהתובע תבע בגינם תגמולי ביטוח בשנת 2003. חיזוק לטענה זו מוצאת הנתבעת בכך שאין לתובע קבלות על רכישת התכשיטים. סבור אני שיש לדחות את טענתה זו של הנתבעת מהסיבות כדלקמן: מהשוואת תיאור התכשיטים בדו"ח הסוקר לגבי הפוליסה משנת 2003 לתיאור התכשיטים בדו"חות הסוקר לגבי הפוליסות מהשנים 2004 עד 2006 רואים הבדלים בתיאור התכשיטים ובנתונים הטכניים שלהם. בכך גם הודה בחקירתו הנגדית השמאי מטעם הנתבעת; השמאי מטעם הנתבעת הסביר את השוני בתיאור התכשיטים בכך שכל מעריך או סוקר מתאר מעט אחרת את התכשיטים. מדובר בהערכה בלבד של השמאי, בלי שדיבר או שוחח עם המעריכים או הסוקרים שמסרו את הערכותיהם לגבי שווי התכשיטים; הנתבעת לא הביאה לעדות את הסוקרים או המערכים שתיארו את התכשיטים והעריכו אותם, על מנת שיאמרו את דברם בעניין זה, ועל מנת שבית המשפט יתרשם מהם באופן בלתי אמצעי; התובע העיד שלאחר שקיבל את תגמולי הביטוח של המקרה משנת 2003, קנה לאשתו תכשיטים דומים לאלו שאבדו; אמנם אין לתובע קבלות על רכישת התכשיטים, אך התובע הסביר שאין לו קבלות מכיוון שרכש את התכשיטים בבורסה באמצעות חבר, על מנת להוזיל עלויות; הסוקרים מטעם הנתבעת ראו בעיניהם את התכשיטים, והחשוב הוא שהתכשיטים המבוטחים היו בעין בעת כריתת חוזה הביטוח, ולא קבלות הרכישה. אשר על כן, אני דוחה את טענת הנתבעת בדבר זהות התכשיטים והיעדר קבלות רכישה. הוכחת מקרה הביטוח: התובע העיד שהתכשיטים אבדו לו, וניסה לשער היכן ובאילו נסיבות אבדו לו התכשיטים. בעת שהנתבעת ביטחה את התכשיטים בביטוח "כל הסיכונים", מטבע הדברים לקחה בחשבון גם אבדן התכשיטים בעת שיהיו מחוץ לדירה באופן ארעי. מטבע הדברים אבדן של חפץ נגרם בהיסח הדעת, ועל כן עדותו של אדם על אבדן החפץ צריכה להיות על כך שהחפץ אבד לו. את נסיבות האבדן הוא יכול לשער, אך השערות אלו אינן פוגעות בעובדה שהחפץ אבד. עדותו של התובע די בה כדי להוכיח שתכשיטים אכן אבדו. התובע הסביר את נסיבות הוצאת התכשיטים מהבית, והוכיח שאכן היה מדובר בהוצאתם באופן ארעי מהבית. תביעת מרמה, האמנם? הנתבעת מעלה בסיכומיה מספר תהיות על גרסתו של התובע, ולטענתה תהיות אלו מוכיחות שמדובר בתביעה בטענת מרמה. סבור אני שיש לדחות את טענתה זו של הנתבעת מהסיבות כדלקמן: טענת התרמית אינה מופיעה במכתב הדחייה ששלחה הנתבעת לתובע; התהיות אותן מעלה הנתבעת בסיכומיה מעלים לכל היותר חשד כלפי התובע, כפי שציינה הנתבעת במכתב הדחייה. המרחק בין חשד לבין תרמית הינו גדול מאד. מוטב היה לנתבעת אילו הייתה נשארת בהגדרת התהיות כחשד ולא כמרמה; מאחר ומדובר על טענה של מעשה פלילי, נטל הראיה המוטל על הנתבעת הוא גבוה מזה המוטל על בעל דין במשפט אזרחי שצריך להוכיח את טענתו. בנטל זה לא עמדה הנתבעת. ראה לענין זה בספרו הנ"ל שלכב' השופט קדמי עמ' 1554 - 1559; הנתבעת מסתמכת בתהיותיה על דו"ח החוקר ודו"ח השמאי ועדויותיהם. התובע העלה טענות קשות כנגד שני אלה. יש להתייחס בכובד ראש לטענות אלו של התובע, לאחר שהנתבעת לא המציאה לבית המשפט את ההקלטות של השיחות שביצעו שני עדים אלה בעת ששוחחו עם התובע לפני הוצאת השמאות ובעת ביצוע החקירה. שווי התכשיטים: התובעת הגישה לבית המשפט את חוו"ד השמאי מטעמה אודות שווי התכשיטים. השמאי הסכים לדעת הסוקר מטעם הנתבעת לשווי רוב התכשיטים, אך חלק עליו בקשר להערכת שווי טבעת 14 קראט 10 גר' זהב לבן משובצת יהלום 75 נק'. הסוקר מטעם הנתבעת העריך את שווי הטבעת ב- 18,468 ₪ ואילו השמאי העריך את שווייה ב- 15,000 ₪. מעדיף אני את חוות דעתו של הסוקר על פני חוות דעתו של השמאי, שכן הסוקר ראה את הטבעת במו עיניו, ואילו השמאי לא ראה את הטבעת במו עיניו, אלא רק קרא תיאור שלה. טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים. בהתאם לדו"ח הסוקר, שווי התכשיטים שאבדו מגיע לסך 61,807 ₪. התובע תבע בגין התכשיטים את הסך 60,100 ₪. רבית לפי סעיף 28א לחוק חוזה ביטוח: בסיכומיו עתר התובע לחייב את הנתבעת ברבית לפי סעיף 28א לחוק חוזה הביטוח. התובע לא ביקש זאת בכתב התביעה, והנתבעת לא יכלה להתגונן כנגד דרישה זו. על כן אין מקום לחייב את הנתבעת ברבית זו. פיצויים בגין עגמת נפש והוצאות: בכתב התביעה תבע התובע פיצויים בגין אבדן הנאה ועגמת נפש, הוצאות ואובדן ימי עבודה. התובע לא הוכיח נזקים אלו, ועל כן אין לפסוק לו כל סכום שהוא בגין ראשי נזק אלו. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע כדלקמן: את הסך 60,100 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום 4.10.2006 ועד ליום התשלום בפועל; את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל. תכשיטים