קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח הלוואה בבנק: עניינה של תביעה זו בהלוואת משכנתא שנטלו התובע ורעייתו המנוחה מבנק לאומי למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק"), אשר לא היתה מבוטחת בביטוח חיים. התובע מבקש לחייב את הבנק בנזקים שנגרמו לו, עקב אי פרעון יתרת ההלוואה באמצעות הביטוח לאחר מות אישתו, היות ולשיטתו הבנק הפר את חובותיו בכך שלא דאג להביא לידיעתו את העובדה שהלוואה לא בוטחה. עובדות בתאריך 5.3.90 התקשרו התובע, שלמה פרידמן (להלן: "התובע") ורעייתו בהסכם הלוואה עם הבנק, לנטילת הלוואה בסך 55,000 ₪ לצורך רכישת נכס מקרקעין (להלן: ההלוואה הראשונה"). כאשר שחרור כספי ההלוואה נעשה בשלושה מועדים שונים. בעת החתימה על הסכם ההלוואה, על פי הוראות המפקח על הבנקים, לא הותר לבנקים למשכנתאות לחייב לווים לרכוש ביטוח חיים בהלוואות מכספי הבנק כתנאי למתן הלוואה. למרות זאת הונחו פקידי הבנק במסגרת הנהלים הפנימיים כי עליהם להציע ללווים לרכוש ביטוח חיים. הבנק אף נהג להציע ללווים שבחרו לרכוש ביטוח חיים, לרכוש ביטוח חיים במסגרת תוכנית ביטוח חיים קבוצתי של מגדל חברה לביטוח בע"מ, או לחלופין לרכוש ביטוח חיים בכל חברה חיצונית. למרות זאת, במסגרת הלוואה זו לא נרכש עבור התובע ורעייתו ביטוח חיים. ביום 10.10.91 התקשרו התובע ורעייתו עם הבנק בהסכם הלוואה נוסף בסך 59,000 ₪ (להלן: "הסכם ההלוואה השני") כאשר בפועל נטלו התובע ורעייתו סך של 44,750 ₪ בלבד. במועד זה כבר ניתן אישור מטעם בנק ישראל המתיר לבנקים למשכנתאות לחייבים לווים לרכוש ביטוח חיים. בעת החתימה על הסכם הלוואה זה, חתמו התובע ורעייתו על בקשת הצטרפות לביטוח החיים של מגדל ובהתאם שילמו פרמיית ביטוח. על פי תנאי הביטוח וכמקובל, במקרה של פטירה, ישולם על ידי מגדל ישירות לחשבון ההלוואה של הלווים סכום השווה ליתרת ההלוואה בחשבון ההלוואה נכון למועד הפטירה. בתחילת שנת 1999 הובחנה אצל רעיית התובע מחלת הסרטן וביום 20.6.04 היא נפטרה. לאחר פטירתה, פרעה חברת הביטוח את יתרת החוב שנותרה עפ"י הסכם ההלוואה השני ואילו יתרת החוב עפ"י הסכם ההלוואה הראשונה נותרה בעינה, הואיל וכאמור ביחס אליה, לא נרכש עבור התובע ורעייתו ביטוח חיים. טענות התובע תביעתו של התובע מתייחסת להלוואה הראשונה. מבחינה עובדתית טוען התובע כי עד לשנת 2002 הוא היה סמוך ובטוח כי הבנק צירף אותו לביטוח החיים כעניין שבשגרה, עם החתימה על הסכם ההלוואה הראשון. מבחינה משפטית טוען התובע כי הבנק פעל ברשלנות ותוך הפרת חובת האמון כלפיו כאשר לא הציע לו ולרעייתו ולא החתים אותם על בקשת הצטרפות לביטוח חיים ובכך שבמשך שחרור ההלוואה הראשונה (אז כבר לפי המפקח על הבנקים ניתן היה לחייב לווים לרכוש ביטוח חיים) והחתימה על הסכם ההלוואה השני וההצטרפות לביטוח חיים, לא התריע בפניו שההלוואה הראשונה לא בוטחה. כמו כן מלין התובע על האופן המטעה, המפרט את מצב ביטוח החיים בדפי חשבון הבנק שקיבל. בנוסף, טוען התובע שהפרת נהלי הבנק כשלעצמם מהווים רשלנות. בשל הפרות אלו טוען התובע כי נגרמו לו נזקים המתבטאים ביתרת ההלוואה הלא מסולקת מיום פטירתה של רעייתו. טענות הבנק הבנק טוען כי נציגת הבנק שטיפלה בהלוואות הנדונות, הציעה לתובע ולרעייתו לרכוש ביטוח חיים בהתאם לנהלי הבנק, היות ולא יכל לחייב לווים במועד ההלוואה הראשונה לרכוש ביטוח חיים, התובע, כמו מרבית הלווים באותה תקופה בחר שלא לרכוש ביטוח חיים. שונה הדבר לגבי ההלוואה השנייה, כשכבר ניתן היה לחייב לווים לרכוש ביטוח חיים, חייב הבנק את התובע לרכוש ביטוח חיים ועל כן במסגרת הלוואה זו רכשו התובע ורעייתו ביטוח חיים. כמו כן טוען הבנק כי לא היתה מוטלת עליו חובה משפטית להציע או להסביר ללווים על אפשרותם לרכוש ביטוח חיים. דיון מספר ההלוואות שנטל התובע לפי שאדון בתביעה לגופה, למען הסדר הטוב, ברצוני לסלק מחלוקת שולית שהתגלתה בין ברי הפלוגתא. התובע טוען כי הוא אמנם חתם על שני הסכמי הלוואה אך למעשה הוא נטל מהבנק שלוש הלוואות. הבנק טוען כי מדובר בשתי הלוואות. מקור המחלוקת היא החלוקה שנעשתה בהסכם ההלוואה השני בין 29,500 ₪ שהינה הלוואה במסגרת תכנית הסיוע הממשלתי, לבין הלוואה מכספי הבנק בסך 30,000 ₪. בנסיבות המקרה, אין זה משנה אם הסכם ההלוואה השני כולל שתי הלוואות או הלוואה אחת מורכבת והדבר לא השפיע בכהוא זה על הכרעתי, כפי שיתחוור להלן. על כן, מבלי להכריע בדבר ורק לצורך נוחות הדיון אתייחס להסכם ההלוואה השני כאילו כלל שתי הלוואות. את רכיב ההלוואה במסגרת תוכנית הסיוע הממשלתי אכנה "הלוואה שנייה" ואת רכיב ההלוואה מכספי הבנק אכנה "הלוואה שלישית". האם הבנק יידע את התובע ורעייתו אודות העובדה שלא נרכש עבורם ביטוח חיים בקשר להלוואה הראשונה? התובע דבק בגרסתו כי שילה סגל (להלן: "שילה") נציגת הבנק שטיפלה בו בקשר להלוואה הראשונה, לא יידעה אותו על אפשרותו לרכוש ביטוח חיים. מאידך שילה העידה כי הקפידה לקיים את הוראות הבנק ולהציע ללווים על האפשרות לבטח עצמם בביטוח חיים. כל עדותה מבוססת על נוהג ולא על המקרה הספציפי - אותו היא לא זוכרת (סעיף 2 לתצהירה). על כן, מוכן אני להניח, לטובת התובע, ואף על פי שהפגין זיכרון ירוד לגבי פרטים מהותיים בהקשר להלוואה זו (עדותו בעמ' 5), שאכן כדבריו, אף אחד מנציגי הבנק לא יידע אותו או את רעייתו, במועד החתימה על חוזה ההלוואה הראשון כי באפשרותם לרכוש ביטוח חיים. הפרת חובות הבנק כעת יש לבחון האם במחדל האמור הפר הבנק את חובותיו כלפי התובע ורעייתו. במרכז היחס המשפטי שבין הבנק ללקוח מצויות החובות לנהוג בזהירות, בתום לב ובאמון. מהות חובות אלו מיוחדת למערכת יחסים זו וייתכנו מקרים שבמסגרתן על הבנק תוטל חובה לייעץ ללקוח אף אם זה האחרון אינו פונה לבנק לשם קבלת ייעוץ מכיוון שאינו יודע כמה הדבר חיוני עבורו (ע"א 5893/91 טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2) 573). בשאלה הספציפית בפני והיא - האם יש להטיל על הבנק חובה ליידע את הלווה על האפשרות לערוך ביטוח חיים להבטחת ההלוואה - ניצב אני בפני קרקע משפטית שנחרשה היטב. כבר דנו בה רבים לפני ושאלה זו לובנה לפני ולפנים במספר פסקי דין. בע"א 8905/96, 9358/96, בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' רוזנברג (לא פורסם, , 3.6.98) (להלן: "עניין רוזנברג") בית המשפט העליון הפך את ההחלטה של בית המשפט המחוזי, בקובעו כי: "המשיבים לא הניחו את דעתנו שמוטלת חובה על בנק שנותן ללקוח הלוואה המובטחת במשכנתא, להודיע ללקוח "כפרט מהותי" שזכותו לערוך ביטוח חיים במקרה של פטירה. לפיכך נראה לנו שמסקנותיו של ביהמ"ש המחוזי אינן מבוססות. לענין זה אין מעלה ומוריד כיצד נהג הבנק במקרה זה או אחר או בכלל, כשחובה כאמור לא קמה." הוראות המפקח על הבנקים שתחולתם מחודש מאי 1991, לאחר שנחתם הסכם ההלוואה הראשון, קובעות בסעיף 11: " (א) תאגיד בנקאי רשאי לדרוש מהלווה לבטח את הנכס המשמש כערובה להלוואה וכן לבצע ביטוח חיים... (ב) התאגיד יודיע ללווה כי הוא רשאי לבצע את הביטוחים הנ"ל במישרין עם חברת הביטוח שלא באמצעות התאגיד הבנקאי..." מלשון הוראות אלו ניתן ללמוד שמדובר בזכות המוקנית לבנק ולא חובה המוטלת עליו. בעניין זה אנוכי תמים דעים עם גישת הבנק כפי שהתבטאה בתצהירו של יקיר וייס, נציג הבנק (להלן: "וייס") ולפיה לבנק האינטרס הראשוני בהוראה זו שכן ביטוח כזה מהווה בטוחה נוספת לבנק לפירעון יתרת החוב בהלוואה במקרה של פטירת אחד הלווים (סעיף 4 לתצהירו). וודאי שאין ללמוד מהוראות אלו על קיומן של חובות המוטלות על הבנק להעניק איזה שירות מיוחד ללקוח ולייעץ לו בנוגע לביטוח חיים [ראו בעניין זה: ת"א (שלום ירושלים) 1904/04 כהן נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, , 24.1.08), ת"א (שלום ב"ש) 8644/98 ירובינסקי נ' בנק עצמאות למשכנתאות ולפיתוח בע"מ (לא פורסם, , 30.12.03), ת"א (שלום נצרת) 5229/01 טבין טקלה נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ (לא פורסם, , 12.10.03), ת"א (שלום ירושלים) 4181/02 כספרוק נ' טפחות בנק למשכנתאות לישראל בע"מ (לא פורסם, , 11.6.03)] גם הוראות הנהלים הפנימיים של הבנק בתקופה הרלוונטית אשר הנחו את פקדי הבנק להמליץ על ביטוח חיים, אין בכוחם לשנות ממסקנתי. נוהל 3.8.6 קובע כהאי לישנא: "הפקיד המטפל ימלא ויחתים את הלווה על טופס בקשה להצטרפות ביטוח חיים... הלווה אינו חייב להצטרף אך יש להסביר לו את הכדאיות ואת העלות". אכן נפסק כבר בעבר שהנחיות הפנימיות של התאגיד הבנקאי יכולות במקרים המתאימים לשמש אבן בוחן לקביעת רמת הזהירות ונורמות התנהגות מחייבת (דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' פרוסט, פ"ד מז(5) 31, 63). אלא שאין אני סבור שזהו המקרה המתאים להשתמש בנהליו הפנימיים של הבנק כדי לקבוע את סטנדרט הזהירות המוטל עליו, וזאת לאור הפסיקה בעניין רוזנברג אשר קבעה מפורשות ש"אין מעלה ומוריד כיצד נהג הבנק במקרה זה או אחר או בכלל, כשחובה כאמור לא קמה" ולאור תכלית הוראות אלו, אשר כמו הוראות המפקח על הבנקים גם הן נקבעו על ידי הבנק במטרה לדאוג בראש ובראשונה לאינטרס הבנק ולהבטיח את השבת ההלוואה במקרה של פטירת אחד הלווים ולא נראה כי הבנק קבע הוראות אלו כדי להגן על לקוחותיו. טענת ההטעיה ומודעות התובע נותר עוד לדון בטענת התובע לפיה הבנק הטעה אותו להאמין כי הוא מבוטח בביטוח חיים. תוך דיון ובחינת טענה זו התחוור כי לא רק שהבנק לא סיפק לתובע כל נתון מטעה ממנו עלול היה התובע לחשוב בטעות שהוא מבוטח בביטוח חיים, אלא התובע ידע או למצער היה אמור לדעת, מיד או בסמוך לחתימת הסכם ההלוואה הראשון, כי אין הוא מבוטח בביטוח חיים ביחס להלוואה זו ואפרט את נימוקיי להלן. המסמכים שהטעו את התובע, לשיטתו, הם הדו"חות ששלח הבנק לתובע ורעייתו מידי שנה המפרטים את מצב ההלוואות. לדבריו, ניסוח מטעה של דפי החשבון לא העמידו אותו על טעותו והטעו אותו לחשוב שהפרמיה בגין ביטוח החיים מחויבת. עיינתי וחיפשתי שוב ושוב ניסוח מטעה במסמכים אלו אך העליתי חרס בידי. התובע היה מקבל שני דו"חות; האחד פרט את מצב ההלוואה הראשונה והשני פרט את מצב ההלוואה השנייה והשלישית. כך לדוגמא בדו"ח השנתי לשנת 2001 שהתקבל בתאריך 16.1.02 (נספח ה' לתצהירו של וייס) אשר נשלח ללווים בקשר עם ההלוואה הראשונה צוין מפורשות ברובריקה המתייחסת לביטוח חיים - "לא מבוטח". לעומת זאת, בדו"ח נפרד שהתקבל גם הוא בתאריך 16.1.02 (נספח י"א לתצהירו של וייס), ביחס להלוואות השנייה והשלישית, ברובריקה המתייחסת לביטוח חיים צוין מפורשות - "קיים (זוגי)". אטעים כי דו"חות אלו דומים לדו"חות אשר נשלחו בשנים קודמות (לפי הדוחות לדוגמא שהציג הבנק בנספח ו' לתצהירו של וייס) ופרטי הביטוח היו נהירים וברורים גם בהם. גם בהתעלם מדוחות אלו, נסיבות המקרה מלמדות, שגם מבלי שיאמר לו במפורש על ידי הבנק שהוא לא מבוטח בביטוח חיים, על התובע היה לדעת זאת. כפי שתיארתי לעיל, התובע מספר כי הוא ורעייתו היו סמוכים ובטוחים כי יחד עם ההלוואות דואג הבנק לבצע עבורם ביטוח חיים בגין ההלוואה, כפי שהוא מבצע ביטוח על הנכס. הוא טוען כי חשב שמדובר ב"חבילת ביטוח סטנדרטית" הכוללת הן את רכיב ביטוח הנכס והן רכיב של ביטוח החיים. אם היה לו צל של ספק לכך שלא בוצע ביטוח חיים היה דואג באופן מידי לבצע ביטוח כזה. הסתמכות עיוורת זו מעוררת תהיות לא מבוטלות שהרי, ביחס להלוואה הראשונה, התובע ורעייתו לא נשאלו אודות מצבם הבריאותי, לא מילאו הצהרת בריאות, לא קיבלו אישור על הצטרפות לביטוח ולא שילמו פרמיה. תהיות אלו מתחדדות לאור ניסיון העבר של התובע עם ביטוחי חיים. התובע נטל בשנת 1986, עובר להלוואות הנוכחיות, הלוואה אחרת מבנק משכן בע"מ בקשר לנכס מקרקעין קודם שרכש. בקשר להלוואה זו התובע חתם על טופס הצטרפות לביטוח חיים, שכולל הצהרת בריאות (נספח ט', דף 2 לתצהירו). כששאלה ב"כ הבנק את התובע האם נשאל ביחס להצהרת בריאות זו שאלות בקשר למצבו הבריאותי, השיב - "לא. לא חושב." (עמ' 3 שורות 7-8) וכשנשאל האם הוא מודע לכך שאם מישהו לא בריא לא עושים לו ביטוח חיים, התקיים הדיון הבא: "ת. אני יודע כי מחתימים על טופס ויתור על סודיות ואז בודקים בעצמם אם התשובות של הלווה נכונות. ש. איזה שאלות? ת. אם אתה בריא, אם סבלת ממחלות. ש. אני מתכוון איזה שאלות בטופס הנדון? ת. אני חושב ששאלו אותי לא זוכר." (עמ' 3 שורות 15-20) הנה כי כן, למרות התחמקויותיו של התובע, נראה כי בעת נטילת הלוואה הראשונה הוא ידע שביחס לביטוח חיים, הוא אמור להישאל אודות מצבו הבריאותי. ואם יאמר האומר כי בין נטילת ההלוואה מבנק משכן לבין ההלוואה הנדונה חלפו ארבע שנים ונשמטה מזיכרון התובע פרוצדורה זו, הרי שבשעת החתימה על הסכם ההלוואה השני וההצטרפות לביטוח חיים בקשר להלוואות אלו, שוב נשאל התובע שאלות אודות מצב בריאותו (נספח י' לתצהירו של וייס ועדותו של התובע בעמ' 10 שורות 23-26). בנוסף, התובע קיבל עותק של בקשת ההצטרפות עליה מצוין סכום ההלוואה בסך 59,500 ₪ שהוא סכום האשראי שניתן לתובע במסגרת הסכם ההלוואה השני, להבדיל מההלוואה הראשונה בסך 55,000 ₪. מכל אלו ניתן היה בהחלט להבין שההלוואה הראשונה לא בוטחה. זה המקום לציין כי לתובע טענה נוספת והיא שכשהצטרף לביטוח ביחס להלוואות בהסכם השני ונשאל שאלות לגבי מצב בריאותו, סבר הוא שמדובר בהצטרפות כללית, הכוללת את ההלוואה הראשונה. ראשית אדגיש, כי מדובר בטענה עובדתית חלופית לטענתו הראשונית. אם אכן כטענתו הראשונית סבר שהוחתם על הצטרפות לביטוח חיים כעניין שבשגרה, כיצד טעה לחשוב שטופס ההצטרפות להלוואה השנייה, כולל גם הצטרפות להלוואה הראשונה?! והרי לשיטתו הוא כבר אמור להיות מבוטח מזה יותר משנה. גם אם בעת חתימתו על בקשת ההצטרפות, לא היה מצוין סכום ההלוואה הרי שבעותק מטופס הבקשה שקיבל התובע צוין סכום ההלוואה אליה מתייחסת בקשת ההצטרפות. סכום שונה מסכום ההלוואה הראשונה. מעבר לכך, וכפי שהוזכר לעיל, היה לתובע אינדיקציות למכביר, כמו הדוחות השנתיים, כי אין הוא מבוטח בביטוח חיים ביחס להלוואה זו. מעבר לנדרש אוסיף ואציין כי פסקי הדין שעליהם סומך התובע את טענותיו המשפטיות - בהם חייב בית המשפט תאגידים בנקאיים בנזק שנגרם ללקוחותיהם, היות ולא בוטחו בביטוח חיים - ניתנו בערכאה זו ועל כן הם אינם יכולים לסתור את ההלכה הפסוקה המחייבת בעניין רוזנברג. כמו כן לאחר עיון בהם התרשמתי כי מדובר בנסיבות בהם הבנק יצר מצגים מטעים כלפי התובעים, באופן שאפשר להם להאמין שהם מבוטחים בביטוח חיים, מה שאין כן בענייננו. סיכום ייתכן כי הבנק לא הציע לתובע, במועד נטילת ההלוואה הראשונה, להצטרף לביטוח חיים, אלא שהבנק לא היה מחויב לעשות כן. מכל מקום, בהסתמך על המסמכים ששלח הבנק לתובע ובהסתמך על ניסיון העבר של התובע, הוכח כי התובע ידע או לכל הפחות היה עליו לדעת, סמוך למועד נטילת ההלוואה, שאין הוא ורעייתו מבוטחים בביטוח חיים. במצב זה יכל התובע לרכוש לעצמו ביטוח ומשלא עשה כן אין לו אלא להלין על עצמו. לפיכך, הנני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבע שכר טרחת עו"ד בסך 9,300 ₪ בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. בנקהלוואה