ביטול הכרה בתאונת עבודה ע''י ועדה רפואית

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול הכרה בתאונת עבודה ע''י ועדה רפואית: השופטת רונית רוזנפלד 1. לפנינו ערעור, לאחר מתן רשות, על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (סגנית הנשיא יהודית גלטנר הופמן; בל 3237/05) , שדחה את ערעור המערער על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 10.11.05, בה נקבע כי לא נותרה אצלו נכות בגין ירידה בשמיעה וטנטון. העובדות הרלוונטיות וההליכים בעניינו של המערער 2. המערער, שהיה עובד חברת מקורות במשך 22 שנים והיה חשוף לרעש מזיק במקום עבודתו, הגיש לבית הדין האזורי בבאר שבע תביעה להכיר בליקוי ממנו הוא סובל בשמיעתו כ"תאונה בעבודה". בית הדין האזורי (סגנית הנשיא יהודית גלטנר הופמן; בל 3237/05) מינה את המומחה היועץ הרפואי ד"ר אליעזר ברקו, על מנת שייתן חוות דעתו בשאלה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הליקוי ממנו סובל המערער בשמיעתו לבין תנאי עבודתו. מסקנות ד"ר ברקו כפי שפורטו בחוות דעתו הן כדלקמן: "לאור הממצאים שלפנינו, כולל בדיקות אובייקטיביות, ניתן לקבוע שמר ביטרן סובל מליקוי שמיעה עיצבי טהור מימין, כולל בתדירויות הדיבור, אך בולט יותר בתדירויות הגבוהות ומליקוי שמיעה מעורב משמאל עם קומפוננט הולכתי קטן בתדירויות הדיבור. גריעת קומפוננט הולכתי קטן זה משמאל נותנת, למעשה, ליקוי שמיעה דומה עד זהה ב-2 האוזניים. הפגיעה העיצבית בשמיעה יכולה היתה להיגרם, בסבירות גבוהה, מחשיפה לרעש. לכן תשובותיו לשאלות כב' השופטת הופמן יהודית הן: א. סובל מליקוי שמיעה ב-2 האוזניים, מימין ליקוי השמיעה הוא עיצבי טהור, משמאל קומפוננט הולכתי קטן בתדירויות הדיבור, כאמור, עם גרימת קומפננט הולכתי קטן זה קיים ליקוי שמיעה עיצבי דומה - זהה- ב-2 האוזניים. ב. ליקוי השמיעה, ממנו סובל, פרט לקומפוננט ההולכתי הקטן משמאל, התפתח בדרך של מיקרוטראומה. ג. רק הקומפוננט ההולכתי הקטן באוזן שמאל התפתח על רקע תהליך תחלואתי." 3. לאחר שהתקבלה חוות דעת המומחה הודיע המשיב (להלן- המוסד לביטוח לאומי או המוסד) לבית הדין האזורי על החלטתו, כי לאור מסקנות המומחה הוא יכיר בירידה ממנה סובל המערער בשמיעתו כ"תאונה בעבודה". בפסק דין מיום 19.6.03 בו ניתן תוקף להודעת המוסד לביטוח לאומי, הוכרה הירידה ממנה סובל המערער בשמיעתו כ"פגיעה בעבודה" (להלן- "פסק הדין המכיר בפגיעה"). 4. לאחר שניתן פסק הדין המכיר בפגיעה הגיש המערער למוסד לביטוח לאומי את בקשתו לקביעת דרגת נכות. ועדה רפואית לעררים קבעה ביום 30.6.04 כי הפגיעה בשמיעתו של המערער נגרמה כתוצאה ממצב תחלואתי. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית הדין האזורי בבאר שבע. בפסק דינו מיום 18.1.05 נתן בית הדין האזורי תוקף להסכמת הצדדים לפיה הוחזר עיינו של המערער לדיון בפני הועדה (עב"ל 3181/04, להלן- "פסק הדין בערעור הראשון") בפסק הדין הונחתה הוועדה לפעול כדלקמן: "1. הוועדה תתייחס לקביעת בית הדין ומומחה בית הדין לפיו הפגיעה שנגרמה בשמיעתו של התובע אינה כתוצאה ממצב תחלואתי טבעי אלא מחשיפה לרעש בעבודתו של התובע במשך שנים. 2. הועדה תתייחס באופן מפורש ומפורט להחלטתו, לחוות דעתו ולתוצאות הבדיקה שהפנה מומחה בית הדין, ד"ר א. ברקו, לפיהם עולה כי הפגיעה בשמיעה של התובע נגרמה עקב חשיפה לרעש מזיק בעבודתו משך שנים ולא ממצב תחלואתי. 3. הועדה תרשום בפניה את קביעת בית הדין ממנה עולה כי בעיותיו של התובע הן כתוצאה מחשיפה לרעש, קביעה אשר קיבלה את אישור המל"ל בהסכמתו לפסק הדין." 5. ועדה רפואית לעררים מיום 21.3.05 שהתכנסה בעקבות פסק הדין בערעור הראשון קבעה גם היא למערער 0% נכות בגין ליקוי השמיעה והטנטון. ערעור שהגיש המערער לבית הדין האזורי התקבל (בל 1905/05, להלן- "פסק הדין בערעור השני"). על פי פסק הדין, שניתן בהסכמת הצדדים, הוחזר התיק אל ועדה בהרכב אחר, וזו הונחתה למלא אחר הנחיות פסק הדין בערעור הראשון. במיוחד התבקשה הוועדה להתייחס לאמור להלן - "א. הוועדה תתייחס באופן מפורש ומפורט להחלטתו לחוות דעתו ולתוצאות הבדיקות שהפנה מומחה בית המשפט, ד"ר א. ברקו לפיהם עולה כי הפגיעה בשמיעה של התובע נגרמה עקב חשיפה לרעש מזיק בעבודתו משך שנים ולא ממצב תחלואתי. ב. הוועדה תתייחס לטענות התובע בגין הטנטון ותנמק מסקנתה." 6. בעקבות פסק הדין בערעור השני התכנסה הוועדה הרפואית לעררים ביום 10.11.05 בהרכב אחר. לאחר שסקרה את הבדיקות הרפואיות השונות של המערער קבעה הוועדה, כי "אין קשר בין ליקוי השמיעה באוזן שמאל והליקוי הגבולי באוזן ימין לחשיפה לרעש מזיק. הועדה עיינה בחוות דעת ד"ר ברקו ואינה מקבלת מסקנותיו לאור האמור לעיל". (ההדגשה שלי ר.ר). 7. המערער הגיש לבית הדין האזורי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית עררים. פסק הדין שניתן בבית הדין האזורי בערעור האחרון, הוא פסק הדין מושא הערעור שלפנינו. פסק הדין שבערעור 8. בפסק דינו, דחה בית הדין האזורי את ערעור המערער על החלטת הוועדה הרפואית לעררים. בהסתמכו על הוראת ס' 118 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן- חוק הביטוח הלאומי) קבע בית הדין האזורי, בין השאר, כדברים הבאים: "14. לוועדה הרפואית הסמכות הבלעדית לקבוע את הקשר הסיבתי בין הפגיעה שהוכרה כתאונת עבודה בפסק הדין, לבין מצבו הרפואי של הנפגע. בפסק הדין בו הוכר ליקוי השמיעה והטנטון כתאונת עבודה, לא נקבע, כי כל האמור בחוות הדעת של המומחה על כל מרכיביה הינו חלק מפסק הדין. 15. גם כאשר מכיר פקיד תביעות באירוע כ'תאונה בעבודה', ובין אם קביעה זו נעשתה במסגרת הליך משפטי, אם לאו, עדיין הסמכות לקבוע את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הפגימה הנטענת מוקנית לוועדה הרפואית ולא לפקיד התביעות או לבית הדין (סעיף 118 ל'חוק' ודב"ע נב/27-0 יצחק זכי מזרחי - המוסד לביטוח לאומי, פד,ע כ"ה 49, 52). הגם שהמוסד לביטוח לאומי החליט 'לקבל' את תביעתו של המערער לאור חוות הדעת של ד"ר ברקו, אין בכך כדי להביא לתוצאה אוטומטית לקשר סיבתי בין ליקויו של המערער לבין עבודתו (דב"ע 01-2/98 גד באלי - המל"ל פד"ע לג, 284)." בית הדין האזורי קבע כי הוועדה נימקה מסקנותיה שהיו מבוססות בממצאיה הרפואיים, בהם אין בית הדין מוסמך להתערב. בית הדין התייחס עוד להחלטת הועדה בדבר העדר טנטון בקובעו כי ההחלטה מבוססת על בדיקת מאפייני טנטון שנערכה ע"י פרופ' אטיאס. קביעת הועדה גם לעניין זה הינה קביעה רפואית מובהקת בה בית הדין אינו מוסמך להתערב. בית הדין קבע כי הוועדה הרפואית לעררים מילאה אחר ההוראות שבפסק הדין השני, ונימקה מסקנתה. בית הדין קבע כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, ומשכך, דחה את ערעור המערער. כאמור, על קביעות בית הדין האזורי בפסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו לאחר מתן רשות. הערעור 9. לטענת המערער, לוועדה הרפואית אין סמכות לשנות מקביעות בית הדין בפסק הדין המכיר בפגיעה, בו נקבע כי הליקוי ממנו סובל המערער בשמיעתו הינו כתוצאה מעבודתו. בפסק הדין המכיר בפגיעה הסתמך בית הדין האזורי על קביעות המומחה היועץ הרפואי, ואת ממצאיו אין הוועדה רשאית לסתור. עוד טוען המערער כי הועדה לא התייחסה לכלל הבדיקות שהובאו לפניה. נוכח התעלמות הוועדה מפסקי הדין החוזרים בהם היא הונחתה ליתן דעתה לפסק הדין המכיר בפגיעה ולחוות דעת דר' ברקו, מבקש המערער כי בית דין זה, הוא שיקבע את נכותו. לחילופין, מבקש המערער כי עניינו יוחזר אל הוועדה הרפואית תוך מתן הנחיה מפורשת כי על הועדה לדון אך בנכותו הרפואית, וזאת בשים לב לכלל החומר הרפואי המונח לפניה. 10. המוסד לביטוח לאומי טוען כי הוועדה פעלה בהתאם לפסק הדין המכיר בפגיעה, קרי, הוועדה התייחסה לחוות דעתו של דר' ברקו ודחתה אותה. כמו כן התייחסה הועדה לתלונותיו של המערער בעניין הטנטון ודחתה אף אותן. לטענת המוסד, לוועדה הרפואית נתונה הסמכות הבלעדית לקבוע אם הנכות הרפואית שלה טוען המבוטח נובעת מן הפגיעה בעבודה. משהכיר בית הדין או פקיד התביעות בפגיעה מסוימת כתאונה בעבודה והמבוטח טוען לנכות בגינה, הסמכות לקבוע את הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הפגימה הנטענת עוברת לוועדה הרפואית. לטענת המוסד, הוועדה פעלה בהתאם להוראות פסקי הדין שניתנו בערעורים, והתייחסה לבדיקות הרבות שהיו לפניה. מפרוט מסקנות הוועדה עולה בבירור כי לדעת הוועדה לא ניתן לקשור בין מצבו של המערער לבין חשיפתו לרעש. משכך, ברי כי הוועדה לא יכולה הייתה לקבל את עמדתו של דר' ברקו לעניין זה והיא אף מציינת כך במפורש. בכך יצאה הועדה ידי חובת ההנמקה שלה נדרשה. המוסד מודה כי בהתייחסותה לחלק מן הבדיקות השונות נמנעה הוועדה מלנקוב בתאריכים של הבדיקות. על כן מסכים המוסד כי עניינו של המערער יוחזר אל הוועדה על מנת שהיא תתייחס לבדיקות שאליהן לא התייחסה באופן ספציפי, תוך התייחסות לתאריכיהן. לטענת המוסד החלטת הוועדה אינה מאיינת את הכרת בית הדין האזורי בקיומו של "אירוע בעבודה" אלא רק קובעת כי שיעור הנכות בגין אותו "אירוע "הוא 0%. דיון והכרעה כללי 11. בבסיס הדיון עומד העיקרון המשפטי, המבוסס בהוראות חוק הביטוח הלאומי, בתקנות שהותקנו מכוחו ובפסיקה ענפה של בית דין זה, ולפיו "המוסד לביטוח לאומי (פקיד התביעות) או בית הדין הם הקובעים אם אירוע זה או אחר הוא בגדר תאונה בעבודה, ולוועדה הרפואית הסמכות לקבוע אם קיים קשר סיבתי בין הפגיעה בעבודה לבין הנכות, ובאיזו מידה קיים הקשר" (ד"ר שאול קובובי, רמ"ח ושס"ה- סוגיות בתאונות עבודה, הוצאת לשכת עורכי הדין 1994, עמ' 138, וכן ראו במאמרו של יצחק אליאסוף, ועדות רפואיות וועדות עררים במסגרת הביטוח הלאומי, שנתון משפט העבודה ו' עמ' 47, בעמ' 51). היקף סמכותה של הוועדה הרפואית בקביעת דרגת נכות נקבע בהוראת ס' 118 לחוק הביטוח הלאומי שזו לשונו: "קביעת דרגת נכות א. רופא או ועדה רפואית, יקבעו לפי כללים שנקבעו בתקנות - (1) אם הנכות נובעת מהפגיעה בעבודה ובאיזו מידה; (2) את דרגת הנכות לענין סימן זה, לפי מבחנים ובהתאם לעקרונות שהשר קבע לאחר התייעצות עם שר הבריאות. (א1) קביעה כאמור בסעיף קטן (א) תיעשה אם המבוטח הגיש תביעה לפי סעיף 104(א) וכן אם המוסד או הנכה הגישו תביעה לקביעה מחדש של דרגת הנכות." 12. בבסיס ההכרה של פקיד התביעות או של בית הדין ב"אירוע" כפגיעה בעבודה עומד קיומו של "נזק" למבוטח, וקביעה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין האירוע לבין הנזק. עם זאת, ברור הדבר כי לא כל פגיעה בעבודה שהוכרה ככזו, מזכה באחוזי נכות. בהתאם לכך נקבע בפסק הדין דב"ע 01-2/98 באלי - המוסד לביטוח לאומי מפי סגן הנשיא (בדימוס) יצחק אליאסוף כי: "9. יש להבחין בין הכרה באירוע כ"פגיעה בעבודה" הנעשית על ידי "פקיד תביעות" של המוסד לביטוח לאומי, על פי סעיף 298(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנה-1995 - לבין קביעת דרגת נכות מפגיעה בעבודה הנעשית על ידי רופא או ועדה רפואית לפי סעיף 118(א) לחוק הביטו הלאומי. ההכרה באירוע כ"פגיעה בעבודה" מזכה את המבוטח ל"גימלאות בעין" לפי סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי וכן ל"דמי פגיעה" על פי סימן ד' לפרק ה' לחוק הביטוח הלאומי. לא כל פגיעה בעבודה גוררת בעקבותיה "נכות". לפיכך משמעותה של ההכרה כאמור אינה בהכרח גם הכרה ב"נכות", וכן בכך שהנכות נובעת מפגיעה בעבודה ובאיזו מידה. קביעה זו היא מתחום סמכותם של הרופא או ועדה רפואית לפי סעיף 118(א) לחוק הביטוח הלאומי ..." (דב"ע 01-2/98 באלי- המוסד לביטוח לאומי פד"ע לג' (1999) 284, 288 וכן ראו דב"ע נב/0-93 שכטר- המוסד לביטוח לאומי פד"ע כ"ה, 39 בעמ' 40,41 דב"ע מא/560-01 נחמיאס ארמנד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ט"ו, 144). 13. על חלוקת התפקידים והסמכויות בין פקיד התביעות לבין הועדה הרפואית לעניין נכות מעבודה ובקשר לליקוי שמיעה וטינטון (קודם לתיקון 79 לחוק הביטוח הלאומי) עמד אך לאחרונה הנשיא סטיב אדלר בפסק הדין בעניין ליאוניד ברלכיס בהבהירו כי: "1. פקיד התביעות - אמון היה על קבלת ההחלטה, האם ליקוי השמיעה הימנו סובל המבוטח יוכר כפגיעה בעבודה, ובכלל זה היה עליו לקבוע האם קיים קשר סיבתי בין הליקוי לבין תנאי העבודה. 2. ועדה רפואית - משהוכר הליקוי כפגיעה בעבודה, אם על ידי פקיד התביעות ואם בפסק דין, ולאחר שהמבוטח הגיש בקשה לקביעת נכות, היה עניינו מובא לפני הוועדות הרפואיות. ועדות אלו הן שקבעו את שיעור נכותו הרפואית בגין ליקוי השמיעה שנגרם בשל החשיפה לרעש. בנוסף וככל שהמבוטח העלה בפני ועדה רפואית טענות באשר לקיומו של טינטון, הייתה הוועדה בוחנת האם אכן הוא סובל מטינטון והאם טינטון זה קשור בקשר סיבתי לליקוי השמיעה שהוכר כפגיעה בעבודה, קרי טינטון כמשמעו בסעיף 72(4)(ד)(II) למבחנים שבתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 ... יש לציין, כי לפי השיטה שנהגה לפני התיקון, היו מקרים לא מעטים בהם קבעה הוועדה אפס אחוזי נכות בגין ליקוי השמיעה ואף על פי כן נקבעו 10% נכות בגין הטינטון" [עב"ל 53/08 לאוניד ברלכיס - המוסד לביטוח לאומי,(2.10.08, לא פורסם) , ההדגשה שלי ר.ר]. בדומה הובהר, גם כן בקשר לליקוי שמיעה וטינטון, כי "הלכה היא שלוועדה הרפואית הסמכות הבלעדית לקבוע אם הנכות שטוען לה מבוטח נובעת מפגיעה בעבודה ואם קיים קשר סיבתי בין גורם התאונה לבין הנכות...." [בר"ע 578/05 אברהם ג'ולי - המוסד לביטוח לאומי (28.11.05, לא פורסם ) (ההדגשה שלי - ר.ר, וכן ראו בג"צ 593/06 אברהם ג'ולי - בית הדין הארצי לעבודה (19.6.06, לא פורסם )]. 14. ויודגש, ועדה רפואית אינה רשאית לבטל הכרה של בית הדין או של פקיד התביעות ב"פגיעה בעבודה". בהתאם לעיקרון זה ביטל בית הדין הארצי החלטת ועדה רפואית לעררים ששללה קיומו של כל קשר סיבתי בין "מצבו של נכה (עיוורון) לבין תאונה שנפסק לגביה כי היא תאונת עבודה, וקבעה לו 0% נכות" [ראו בספרו של ד"ר קובובי, שם בעמ' 138 וההפניה לדב"ע לה/01-345 מועלם-המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז' 353, להלן- פרשת מועלם, וכן ראו דב"ע שן/01-1 המוסד לביטוח לאומי- שהינו, פד"ע כא, 258, 260, וההחלטה מן הזמן האחרון בר"ע 486/08 עבדיס-המוסד לביטוח לאומי, (15.12.08, טרם פורסם)]. 15. על כל האמור נוסיף ונבהיר- ירידה בשמיעה בתדירויות הדיבור המוכרת כ"פגיעה בעבודה" יכול שתהא כזו שהנכות בגינה הינה 0% ולא יותר מכך. עמד על כך בית דין זה בפסק הדין בעניין נקש מפי חברי השופט יגאל פליטמן, בקובעו: "על מנת שפגיעה באוזן הפנימית תוכר כמחלת מקצוע או כפגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה, יש צורך להוכיח שהחשיפה לרעש הביאה לירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור... ירידה בכושר השמיעה בתדירויות הדיבור..., אין משמעה בהכרח - הוכחת דרגת נכות המתבטאת באחוזי נכות של 5% ומעלה בגין ירידה בשמיעה על פי סעיף 72(1) למבחני הנכות; אלא משמעה - ירידה בכושר השמיעה בהשוואה למצב אלמלי היה עובד חשוף לרעש מזיק בעבודתו, אף אם דרגת הנכות בגין מצבו על פי מבחני הנכות הינה בשיעור של "0%". [עב"ל 249/99 אורי נקש - המוסד לביטוח לאומי (8.12.03 לא פורסם ) ההדגשה שלי ר.ר, בר"ע 745/07 פואד אבן אלנעא - המוסד (18.12.07,לא פורסם), עב"ל 188/08 המוסד לביטוח לאומי- אלון (17.11.08 לא פורסם)]. הנה כי כן, אפשרי בהחלט מצב דברים בו הכירו פקיד התביעות או בית הדין בליקוי שמיעה כ"מחלת מקצוע" או כ"פגיעה בעבודה" על פי תורת המיקרוטראומה, ודרגת הנכות של המבוטח על פי מבחני הנכות הינה בשיעור של 0%. ומן הכלל אל הפרט. 16. עמדנו בהרחבה על כך, כי הליקוי ממנו סובל המערער בשמיעתו הוכר על פי פסק דין של בית הדין האזורי כ"פגיעה בעבודה". פסק דינו של בית הדין בעניין ההכרה בפגיעה, ניתן בשעתו על פי הסכמת הצדדים, לאחר שהוגשה לבית הדין חוות דעתו של המומחה היועץ הרפואי ד"ר ברקו שמצא כי קיים קשר סיבתי בין הליקוי ממנו סובל המערער בשמיעתו לבין חשיפתו לרעש מזיק. אף שהליקוי הוכר על ידי בית הדין כ"פגיעה בעבודה", מצאה הועדה הרפואית לעררים לקבוע כי: "אין קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה באוזן שמאל והליקוי הגבולי באוזן ימין לחשיפה לרעש מזיק". בקביעה זו השוללת מכל וכל קיומו של קשר סיבתי בין הליקוי לבין תנאי העבודה, נמצאה הוועדה למעשה שוללת ומבטלת את ההכרה שהכיר בית הדין בליקוי ממנו סובל המערער בשמיעתו כ"פגיעה בעבודה". בקביעה זו של הוועדה, היא חרגה מסמכותה. זאת, לאור העיקרון כי ועדה רפואית אינה רשאית לבטל הכרה ב"פגיעה בעבודה"- בין שההכרה היא הכרת פקיד התביעות ובין שהיא הכרה שהכיר בית הדין בפגיעה (ראו לצורך השוואה בפרשת מועלם). 17. המערער מבקש, כי נוכח החריגה שחרגה הוועדה הרפואית מסמכותה בהחלטות שקבלה פעם אחר פעם, בית הדין הוא שיקבע את דרגת נכותו של המערער. בקשה זו לא נוכל לקבל, באשר קביעת דרגת נכות רפואית היא בסמכותה של ועדה רפואית ואינה בסמכות בית הדין. אשר על כן, ובשים לב ל"חלוקת התפקידים" בין פקיד התביעות והוועדה הרפואית נכון יהיה להחזיר את עניינו של המערער אל הוועדה הרפואית לעררים, על מנת שתשוב ותידרש לשאלה בדבר דרגת הנכות של המערער, הנובעת מן הפגיעה בעבודה. בנסיבות העניין מוצאים אנו לנכון להנחות את הוועדה באופן דומה להנחיות שהונחו ועדות רפואיות במקרים שבהם התעוררו אותן השאלות, כדלקמן: "שימת ליבה של הוועדה אליה מוחזר התיק מופנית לכך, כי המערער הוכר כנפגע בעבודה בשל ליקוי מושרה רעש,.... לפיכך נקודת המוצא של הוועדה חייבת להיות, כי מדובר בפגיעה בעבודה כאמור, ואין היא מוסמכת לשלול את הקשר הסיבתי בין החשיפה לרעש לליקוי השמיעה..." [עב"ל 386/06 אברהם ממרוד - המוסד לביטוח לאומי (8.3.07, לא פורסם, ), וכן ראו עב"ל 587/07 מורדי יזרעאל - המוסד לביטוח לאומי (11.10.07, לא פורסם)]. על בסיס ההכרה בפגיעה בעבודה, תבחן הוועדה ותקבע את שיעור הנכות הרפואית של המערער ככל שהיא נובעת מן העבודה. הועדה תתייחס לכל אחת מן הבדיקות הרפואיות של המערער, ותנמק החלטתה. 18. בנסיבות העניין אנו מורים כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה רפואית לעררים בהרכב אחר. בפני הוועדה לא יובאו החלטות קודמות של הועדה הרפואית לעררים. 19. סוף דבר הערעור מתקבל , באופן שעניינו של המערער יוחזר אל הוועדה הרפואית לעררים בהרכב אחר, על מנת שתקבע את דרגת נכותו של המערער הנובעת מן העבודה. יובהר לוועדה כי המערער הוכר כנפגע בעבודה בשל ליקוי מושרה רעש; כי נקודת המוצא שלה חייבת להיות, כי מדובר בפגיעה בעבודה, ואין היא מוסמכת לשלול את הקשר הסיבתי בין החשיפה לרעש לליקוי השמיעה. בפני הוועדה תוצג חוות דעתו של המומחה היועץ הרפואי דר' ברקו ופסק דינו של בית הדין האזורי, בו הוכר מצבו של המערער כ"פגיעה בעבודה". כמו כן יוצגו בפני הוועדה כלל המסמכים הרפואיים של המערער. הוועדה תתייחס לכל אחד מן המסמכים הרפואיים שיוצגו בפניה ותנמק החלטתה. המוסד לביטוח לאומי ישלם הוצאות שכ"ט עו"ד המערער בסכום של 2,500 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, שישולם למערער בתוך 30 ימים מהיום. אם לא ישולם סכום זה למערער בתוך המועד האמור, יוסיף הסכום וישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.רפואההכרה בתאונת עבודהתאונת עבודהועדה רפואית