קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול חתימה של עורך דין על הסכם פשרה: העתירה: 1. המדובר בעתירה למתן סעד הצהרתי לפיו הסכם פשרה בכתב שנחתם בין בעלי הדין לעיל ביום 26/10/05 (להלן: "ההסכם") ואשר קיבל תוקף של פסק דין במסגרת ת.א. 1106/05, הינו בטל ומבוטל וזאת משני נימוקים חלופיים כדלקמן: א. הנימוק הראשון הינו שההסכם הנ"ל נחתם על ידי המבקש תחת לחץ וכפייה ובנסיבות המגיעות לכדי עושק וזאת על רקע תלונה שהגיש המשיב נגד המבקש ללשכת עורכי הדין. ב. הנימוק השני הינו שבשלב יותר מאוחר, ביום 7/2/07, הגיעו המבקש ובא- כוח המשיב, במשרדו של ב"כ המשיב, להסכם בעל פה לפיו ישלם המבקש סכום של 50,000 ₪ לסילוק מלוא יתרת החוב המגיעה למשיב מאת המבקש (עד לאותו מועד) ובכך יתבטל ההסכם שנחתם ביום 26/10/05 ותיקי ההוצל"פ ייסגרו במלואם, לרבות ביטול התלונה בלשכת עורכי הדין. רקע: 2. כפי שצוין לעיל, במוקד המחלוקת עומד הסכם בכתב עליו חתמו המבקש ובא כוח המשיב ביום 26/10/05 אשר קיבל תוקף של פסק דין. אותו הליך משפטי (ת.א. 1106/05 בית המשפט השלום בעכו) נפתח לאחר שהמשיב (לעיל) הגיש תביעה כספית נגד המבקש על רקע מתן ייפוי כוח לצורכי ביצוע עסקת חליפין במקרקעין. אביא להלן בתמצית את הרקע הנ"ל עד אשר נפתח ההליך המשפטי שבמסגרתו נחתם הסכם הפשרה בין בעלי הדין. ביום 17/8/01 ייפה המשיב את כוחו של המבקש על מנת לפעול בשמו לרכישת קרקע עבורו במסגרת עסקת חליפין עם מינהל מקרקעי ישראל. המשיב מסר בידי המבקש סך כולל של כ- 106,000 ₪. סכום זה כלל את התמורה שאמורה להיות משולמת לצורכי ביצוע רכישת המקרקעין וכן שכ"ט המגיע למבקש. בין הצדדים נחתם הסכם בכתב לצורך הייצוג המשפטי ובמסגרתו צוין כי על המבקש להשלים את רכישת המקרקעין תוך 12 חודשים מיום מתן ייפוי הכוח ומסירת הכסף לידיו, שאם לא כן, ישיב המבקש את מלוא התמורה לידי המשיב. הימים חלפו, ולמרות שקיימת מחלוקת בין הצדדים לגבי ההתרחשויות לשם רכישת המקרקעין הנ"ל, אין מחלוקת שבסופו של יום לא רכש המבקש עבור המשיב את המקרקעין בהתאם להסכם. אמנם המבקש טוען כי הוא דאג לבצע רכישת מקרקעין עבור המשיב ואף נחתם הסכם לביצוע עסקת חליפין עם המשיב בנוכחות עו"ד סמיר מולא ושילם את מלוא התמורה המתבקשת בגין כך, אך המשיב ביקש לבטל את העסקה נוכח חלוף הזמן ועקב כך החלה המחלוקת בין הצדדים. המבקש טוען כי המשיב לא סייע בידו להשלים את העסקה ולסיים אותה בפרק הזמן שנקבע, ואילו המשיב טוען כי המבקש משך את הזמן מספר שנים ולמרות שנדרש לא פעם להשלים את העסקה ולהשיב את הכספים, לא קיבל כל התייחסות ראויה מצד המבקש, דבר שאילץ אותו להגיש תלונה בלשכת עורכי הדין וגם תביעה כספית במסגרת אותו ת.א. 1006/05. התביעה הנ"ל הוגשה על ידי המשיב (נגד המבקש) ביום 25/1/05 ולאחר הגשת כתבי הטענות חתמו המבקש והמשיב על הסכם פשרה מיום 26/10/05 לפיו התחייב המבקש לעיל לשלם למשיב סך של 35,000$ תוך 90 יום. כמו כן נקבע פיצוי מוסכם למקרה של אי קיום התשלום הנ"ל בכך שבגין כל חודש איחור יתווסף פיצוי מוסכם בסך של 2000$ לסכום החיוב. המבקש לא שילם את החיוב הנ"ל בזמן שנקבע. פניות מצד המשיב אל המבקש לשלם את הסכום 35000$ לא נענו ולכן נאלץ המשיב, על פי גרסתו, להגיש את פסק הדין לביצוע ללשכת ההוצל"פ ביום 3/4/06 (דהיינו בחלוף יותר מ - 5 חודשים מיום שנחתם אותו הסכם פשרה וקיבל תוקף של פסק דין). במסגרת תיק ההוצל"פ נדרש המבקש לשלם את סכום הקרן על פי הסכם הפשרה בסך 35000$ וכן נעשתה הגדלת חוב על ידי הוספת סך של 2000$ בגין כל חודש פיגור, דבר שהגדיל באופן משמעותי את יתרת החוב בתיק ההוצל"פ. המשיב הצליח לגבות סכומים שונים במסגרת תיק ההוצל"פ תוך נקיטת פעולות שונות למימוש פסק הדין וכשנתיים לאחר מתן פסק הדין, הגיש המבקש את התביעה הנוכחית לסעד הצהרתי תוך שהוא טוען כי החתימה שלו על הסכם הפשרה מיום 26/10/05 היתה תחת לחץ, איום ועושק, והכל על רקע התלונה שהוגשה נגדו בלשכת עורכי הדין על ידי המשיב. בנוסף העלה המבקש טענה נוספת (חלופית, יש לומר) לפיה בשלב מסוים הוא פגש את ב"כ המשיב בבית המשפט בחיפה, באופן אקראי, ובמסגרת שיחה כללית ביניהם הוא הבין שתהיה הסכמה של המשיב לביטול תיק ההוצל"פ במלואו וסגירת התיק, וכן ביטול התלונה בלשכת עורכי הדין, וזאת אם יוסיף המבקש וישלם סך של 50,000 ₪ נוספים לידי המשיב. המבקש טוען כי אכן כך הוא עשה וגייס את הסך של 50,000 ₪ ושילם את הסכום הנ"ל בחודש 2/07, אך בניגוד להסכמה, לא פעל המשיב לסגירת תיק ההוצל"פ, אלא המשיך לגבות את יתרת החוב, תוך שהוא מחשיב את תשלום הסך 50,000 ₪ כתשלום על חשבון. 3. על רקע הנתונים שהובאו לעיל, ניתן להדגיש כי המחלוקת שיש להכריע בה מורכבת משני אלה: א. האם אכן הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין מיום 26/10/05 אשר נחתם על ידי המבקש במסגרת הליך אזרחי שהגיש נגדו המשיב, נחתם תחת לחץ ו/או איום ו/או עושק ולכן אין לו תוקף משפטי? ב. השאלה השנייה הינה האם אותו הסכם, ככל שייחשב הסכם חוקי ותידחה הטענה כאמור בסעיף א' לעיל, האם בוטל לאור הסכמה יותר מאוחרת בין הצדדים אליה הגיעו הצדדים בתחילת חודש 2/07 (בתאריך 7/2/07 או 8/2/07)? הערה מתבקשת: 4. בטרם אגש להצגת הראיות והסקת מסקנות סופיות הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי, אני רואה לנכון לציין כי הריב המשפטי בתיק שבפנינו הינו "ריב מוגדר" במסגרתו הועלו טענות שיש להן בסיס לבירור משפטי, אך בניגוד למצופה מעורכי דין וותיקים (המבקש מחד וב"כ המשיב מאידך) הרי העימות שאמור להיות "עימות בין טענות", הפך להיות "עימות בין טוענים". כשלעצמי נהגתי באריכות רוח מעבר לדרוש במקרים כאלה, רק מפאת העובדה כי המבקש הינו עורך דין אשר נתבע בהליכי הוצל"פ לשלם סכומים כבדים של מאות אלפי שקלים ויש לתוצאה המשפטית ולהצגת הפרטים הרלוונטיים (כל אחד מנקודת מבטו) חשיבות מיוחדת, מה גם שההסכם השני הנטען ואשר גובש לטענת המבקש ב - 7/2/07, נעשה בסיכום בעל פה וישיר בין המבקש ובין ב"כ המשיב (שניהם עורכי דין ותיקים). ראיות הצדדים: 5. מטעם התובע העיד הוא בעצמו וכן העיד מר פרג' חניפס, שהוא ידידו ומוכר בעיר מגוריו- שפרעם, אשר העיד לגבי נסיבות הביקור במשרדו של עו"ד עבדאללה לעניין חתימת ההסכם השני (עד זה לא השלים את חקירתו הנגדית ולא הסכים להתייצב בשנית להשלמת אותה חקירה). העד השלישי הינו מר יוסף מוהנא (אשר היה עד לסיכום בעל פה בין המבקש לבא כוח המשיב ביום 24/10/05). עד תביעה נוסף הוא מר חנא חזאם (מנהל החברה בשם "רואן") שהצהיר כי נכח בפגישת הסיכום במשרדו של ב"כ המשיב. מטעם המשיב העיד בא-כוחו עו"ד עבדאללה וכן העיד עו"ד רוברט תומא אשר עובד במשרדו של עו"ד עבדאללה. בנוסף העידו אחיו של המשיב מר פריד עבאס וכן העיד מוחמד עבאס והעד האחרון היה מר ביטון אברהם (מורשה מטעם הנהלת בתי המשפט לביצוע הליכים מבצעיים לפי חוק ההוצל"פ). תמצית טענות הצדדים: 6. טענות המבקש בתמצית הינן שעל רקע התלונה שהגיש המשיב נגדו בלשכת עורכי הדין הוא נכנס ללחץ נפשי גדול במיוחד וזו הסיבה היחידה שהוא נאלץ לחתום על הסכם הפשרה, אשר כולל בתוכו לא רק חיוב לשלם 35000$ למשיב אלא גם סנקציה מאוד גבוהה של 2000$ בגין כל חודש פיגור. המבקש מפנה לכך שהוכח כי הוא התקשר עובר לחתימת אותו הסכם כ- 17 פעמים והשאיר הודעות לטלפון הנייד של ב"כ המשיב, דבר שמלמד עד כמה רצונו היה "פגום" במובן זה שהוא היה נתון תחת כפייה ואילוץ. המבקש אף מפנה לכך שהוא נאלץ לחתום על אותו הסכם, למרות שכבר הוציא מכיסו את כל הכספים שקיבל לידיו מאת המשיב במסגרת עסקת החליפין שחתם עליה ומסר אותם לידי צדדי ג'. המבקש מבקש ללמוד מכך שהוא הסכים לחתום על הסכם להשיב את מלוא הסכום לידי המשיב למרות שכבר שילם אותו לצד ג', וזאת אך ורק מפאת הכפייה והלחץ שהיה נתון בהם. טיעון נוסף הינו שהמבקש הינו בעל השכלה משפטית כעורך דין ידוע ואיש ציבור, והגשת התלונה ללשכת עורכי הדין הכניסה אותו ללחץ ו"תחושת אימה" שהביאה אותו למחשבה כי הוא עלול להגיע לתוצאה הרת אסון הפוגעת במעמדו החברתי, דבר אשר אילץ אותו לחתום על אותו הסכם כספי. המבקש טוען כי יש לראות בנתונים הנ"ל ככפייה ועושק כמשמעותם בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973 (ולהלן: "חוק החוזים"). המבקש טוען כי מתקיים קשר סיבתי בין הכפייה לבין ההתקשרות בחוזה וזאת בהתאם למבחן הסובייקטיבי אותו מדגיש המבקש, שהיה המניע היחידי לחתימה על ההסכם. הטיעון המרכזי השני שמעלה המבקש הינו טיעון חליפי. המבקש טוען כי תשלום סך 50,000 ₪ שבוצע ביום 7/2/07 במשרדו של ב"כ המשיב היה כתוצאה מהסכם חדש, בעל פה, לפיו סכום זה מסלק את כל יתרת החוב של המבקש כלפי המשיב ללא יוצא מן הכלל ולכן הסכם זה מבטל את ההסכם הקודם שהוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ. לביסוס טענתו זו, טוען המבקש כי באותו מפגש בינו לבין ב"כ המשיב ציין הלה בלשון ברורה, בנוכחות עדים, כי "תביא 50000 ₪ ונבטל את כל תיקי ההוצל"פ וגם תיק התלונה בלשכת עורכי הדין". המבקש טוען כי קיים את חלקו באותו הסכם בעל פה ושילם את הסך של 50000 ₪ וקיבל לידיו מאת המשיב ביטול בגין תלונה שהוגשה אל לשכת עורכי הדין אך המשיב לא קיים את חלקו הנוסף ולא ביטל את תיק ההוצל"פ, אלא המשיך בהליכי הוצל"פ ואף חידש את התלונה בלשכת עורכי הדין. המשיב הטעה את המבקש, לטענתו, בכך שהעביר לידיו תשלום על סך של 50,000 ₪, תוך הטעייה בכך שהבטיח לבטל את תיקי ההוצל"פ במלואם. תמצית טענות המשיב הינן שכל הרקע ההיסטורי עד אשר נחתם הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 26/10/05 איננו רלוונטי, שכן המדובר בהסכם פשרה בכתב בהליך משפטי שעניינו חוב כספי, שהמבקש כעורך דין מקצועי ומבין עניין חתם עליו מרצונו החופשי. ההסכם הוגש על ידי המבקש לאישור בית המשפט וניתן לו תוקף של פסק דין ועל כן לא ניתן לטעון שהמבקש חתם עליו תחת אילוץ או כפייה או עושק או הטעייה. גם הטענה הנוספת שעניינה הסכם בעל פה יותר מאוחר לפיו יבוטל ההסכם הראשון תמורת תשלום סך של 50,000 ₪ נוספים לידי המשיב במשרדו של המבקש, טענה זו אין לה כל בסיס, שכן ההסכם היה שנגד אותו תשלום יסכים המשיב לבטל את התלונה בלשכת עורכי הדין וכן יבטל עיקול שבוצע במסגרת תיק הוצל"פ שנאלץ המשיב לפתוח נגד חברה מסוימת (בשם "רואן") שהמבקש מסר שיקים שלה למשיב ואלה חוללו. 7. לאחר ששקלתי את כל טענות הצדדים ובחנתי את כל הטענות שהעלה המבקש לביסוס עתירתו הגעתי למסקנה שדין התביעה להידחות בכל הקשור לסעד הצהרתי לפיו ההסכם המקורי מיום 26/10/05 בטל או בוטל יותר מאוחר. יחד עם זאת, לעניין "הפיצוי המוסכם" בגוף ההסכם, הגעתי למסקנה שיש להתערב בו על פי הסמכות הנתונה לבית- המשפט. התשתית הנורמטיבית: 8. בכל הקשור לטענת הכפייה, קובע סעיף 17 לחוק החוזים כדלקמן: (א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה. (ב) ............. תכליתה של ההוראה הנ"ל הובהרה על ידי השופט חשין בע"א 2299/99 אברהם שפייר ו- 28 אח' נ' חברת דיור לעולה בע"מ, פ'ד נה (4) 213: "תכליתו של החוק גלויה וברורה: מקום שאדם קושר עצמו בהסכם אך בשל לחץ ששלל ממנו את יכולת הברירה, דין הוא שתהא זכות בידו לבטל את ההסכם. שלילת יסוד הרצון החופשי מקנה זכות לביטול ההסכם...... השאלה אם נתקיימה כפיה, אם לאו, שאלה תלויית-נסיבות היא". דברים דומים צויינו על ידי המלומדים דניאל פרדימן, נילי כהן, חוזים (אבירם, תשנ"ג 1992- כרך ב') 889. ובלשונו של השופט ש' ז' חשין בעניין: ע"א 412/54 עיריית ת"א-יפו נ' חברת ארמון אהרונוביץ בע"מ פ"ד י 1835: (שם, 1837): "תחומי האילוץ לא נקבעו מעולם, אך בדרך כלל אפשר לומר, כי אילוץ פירושו שימוש בלתי-חוקי - או איום בלתי-חוקי להשתמש - בכוח הניתן לו לאדם, כלפי גופו או כלפי נכסיו או זכויותיו החוקיות של חברו, שעה שזה אין לו מוצא בלתי-אם למלא את הדרישה אשר נדרש הוא למלאה". בסוגיה זו של כפיה, קושי מיוחד עשוי להתעורר נוכח טיעון של כפיה כלכלית. השאלה הנשאלת היא אימתי מגיע לחץ כלכלי כדי כפיה בלתי חוקית, והתשובה לשאלה אינה פשוטה כל-עיקר. עמדנו על כך בע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח (5) 705, וכך אמרנו (שם, 719): "הרחבת תחום הכפייה ופרישתה גם על כפייה "כלכלית" מעוררות מעצמן קושי באשר למציאת איזון ראוי בתחום חדש זה של כפיה: איזון בין הצורך לקיים חוזים שנכרתו, לבין הצורך לשמור כראוי על רצונו החופשי של אדם - על האוטונומיה של רצון הפרט - בכריתתם של חוזים. אכן, [236] איתור נקודת האיזון בנושא הלחץ הכלכלי קשה במיוחד. כולנו חיים ב"לחץ אטמוספרי כלכלי" כלשהו, ולעיתים לא קל להבחין בין לחץ המצוי בתחום האטמוספרי-הכלכלי הרגיל לבין לחץ שהוא לבר אותו תחום, בין לחץ "לגיטימי" - והוא חלק מאורחות חיינו - לבין לחץ ש"אינו לגיטימי" ואשר לעניינו יזעק המשפט להעניק סעד לאדם". אשר לעוצמתה של הכפיה, חייבת שתהא זו כפיה שהמתקשר אינו יכול בנסיבות העניין להימלט מבין מלתעותיה. מיבחן זה הנסוב על היעדרה של ברירה מעשית וסבירה העומדת לפני הצד התם, מנפה ומסנן לחצים כלכליים מקובלים וראויים: מקובלים במקומותינו ונראים ראויים בעינינו בעת שאנו באים לקבוע את מקומה של נקודת האיזון בין האינטרסים המושכים לצדדים. יש בו במיבחן זה כדי לספק הגנה ראויה לצד התם, ובה-בעת מחייב הוא את אותו צד להתמודדות כלכלית-מיסחרית- בכללה פנייה לבתי משפט לקבלת סעד- ובלבד שאותה התמודדות הינה סבירה ומעשית מבחינה כלכלית- מסחרית. פרופ' גבריאלה שלו בספרה "דיני חוזים- החלק הכללי", לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, 2005, עמ' 326: "כפיה אינה שוללת את חופש הרצון. מהגדרת החופש כיכולת לבחור בין כמה אלטרנטיבות משתמע כי חופש וכפיה יכולים לדור בכפיפה אחת. כך, למשל, מי שמאיימים עליו בפגיעה גופנית אם לא יחתום על החוזה, יכול לבחור בין שתי אפשרויות: האחת- להיכנע לכפיה ולחתום על החוזה, והשניה- לסרב לחתום על החוזה, ובכך לחשוף את עצמו לסיכון של פגיעה גופנית. משבחר באפשרות הראשונה והתקשר בחוזה, הפעיל קרבן הכפיה חופש בחירה. הצהרת רצונו החיצונית נחשבת כתקפה, משום שמאחוריה קיים רצון התקשרות פנימי. יחד עם זאת ברור כי הרצון להתקשר בחוזה, על אף שהוא קיים, הריהו פגום. מי שמתקשר בחוזה מחמת איום מן הסוג הנזכר מעדיף את שלמותו הפיזית על פני ההתקשרות הכפויה. בחירתו בהתקשרות החוזית היא, על- כן, בחירה ברע במיעוטו. ומכיוון שחזקה על אדם שלא יבחר מרצונו ברע, הרי הסכמה להתקשר בחוזה בכפיה היא הסכמה פגומה. פגם זה ברצון ההתקשרות מקנה בסיס תאורטי לזכות הביטול של קרבן הכפיה (ראה ספרה של ג. שלו, שם). לעניין טענת העושק קובע סעיף 18 לחוק החוזים כדלקמן: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה". ב- ע"א 9207/04 יוסף כמיסה נ' דן גרטלר, , דינים עליון, כרך צ', 530 קובע השופט ס. ג'ובראן: "הלכה היא, כי ביטולו של הסכם, או תנאי בו, מחמת שההתקשרות בהסכם הייתה נגועה בעושק, מותנה בקיומם של שלושה: "חולשתו" של אחד המתקשרים - הבאה לכלל ביטוי במצוקה, בחולשה שכלית או גופנית, או בחוסר ניסיון; מודעותו של המתקשר ל"חולשה" זו, וניצולה לצורך קביעת תנאים בהסכם הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. עילת הביטול קמה בהצטרפותם יחד של שלושת היסודות האלה. יסודותיה של עילת העושק אינם רק יסודות מצטברים, הם גם "שלובים זה בזה ככלים שלובים" (ראו דברי השופט י' טירקל ב- ע"א 403/80 סאסי ואח' נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767). תנאים גרועים במיוחד עשויים לעורר חשש בדבר שלמות הרצון של המתקשר הנפגע. "חולשה" חמורה שלו מחייבת בדיקה קפדנית של סבירות התנאים שנקבעו בהסכם. ניצול קיצוני של חולשה מטיל אף הוא צל על ההסכם ומחייב הארה קפדנית של התנאים שנכללו בו. קיומו הברור ואופיו החמור של כל אחד מן היסודות האלה עשוי לשמש סימן וראיה לכך כי נתקיימו בו, בהסכם, היסודות האחרים, המקימים את עילת העושק". ראו פרידמן וכהן, חוזים, הוצאת אבירם, 1992, בעמ' 976 ו- 980; ג' שלו, דיני חוזים, מהדורה שנייה, בעמ' 253-261; ע"א 3156/98 יצחק בן ישי נ' אלכס ויינגרטן ואח', פ"ד נה (1) 939). כבר נקבע, כי כל אחד מן היסודות האמורים צריך להתקיים במלוא תוקפו. קיומן של מצוקה קשה של המתקשר או "חולשה" חמורה אחרת שלו, אינן גורעות מן הצורך להצביע על קיומם של תנאים "הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". תנאים חמורים במיוחד אינם מייתרים את הצורך בקיומם של מצוקה, חולשה שכלית או גופנית, או חוסר ניסיון, כבדי משקל, ואינן פוטרות את הטוען לעושק להוכיח את מודעותו של הצד האחר לחולשותיו או למצוקתו. מקום בו אחד מיסודותיה של העילה מוצא לו ביטוי חמור במיוחד, מוטל לעתים הנטל הראייתי הרובץ על המבקש להוכיח את קיומם של היסודות האחרים, אך בכך אין כדי להמעיט את הדרישה, כי גם היסודות האחרים יתקיימו במלואם, כי מצוקת המתקשר תהא מצוקה חמורה וכי תתקיים מודעות מלאה לה אצל המתקשר האחר. כב' הנשיא (בדימוס) מ' שמגר ב- ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ ואח', פ"ד מ (4) 533 בעמ' 541: "עילת העושק מביאה לתוצאה קיצונית, באשר היא מאפשרת לצד לחוזה שאינו חסר דעה או פסול דין, שחתם על חוזה מרצון, לבטל את החוזה, בשל שדעתו לא הייתה מיושבת עליו לחלוטין". פרופ' ג' שלו ציינה בספרה "דיני חוזים- החלק הכללי", לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, 2005, עמ' 341: "עילת הביטול בשל עושק שונה מעילות הביטול האחרות שבפרק ב. במצבים שבהם מטפל ועליהם חל סעיף 18 נערך החוזה על ידי הצדדים מדעת ומרצון ובכל זאת דבק בהתקשרות פגם המצדיק את התערבות הדין, עד כדי מתן אפשרות לביטולה החד- צדדי. ההצדקה להתערבות זו היא מוסרית, והרעיון המנחה את הוראת העושק הוא רעיון של מוסר וצדק חברתי". אלה הם אפוא יסודותיה של עילת העושק: קיום חוזה, קשר סיבתי, התנהגות העושק, מצב העשוק והיותם של תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. נסקור להלן את התשתית הראייתית וניישם את הדין כפי שבואר לעיל. התשתית הראייתית - המסקנות: 9. א. הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין ביום 26/10/05 נחתם על ידי המבקש שהינו עורך דין במקצועו, בעל ותק רב, אשר טיפל בתיקים והליכים משפטיים רבים, ואיננו מ"פשוטי העם" שיכול להיכנס ללחץ ולתחושת אימה (כלשונו) עקב תלונה שהוגשה נגדו ללשכת עורכי הדין. ב. בנוסף לכך, אילו אכן המבקש חתם תחת לחץ וכפייה על אותו הסכם פשרה, עמדה בפניו תקופה של 30 יום לעתור לביטול פסק הדין הנ"ל במסגרת אותו תיק ולבקש לברר את המחלוקת לגופה. הדבר לא נעשה. ג. גם העתירה שבפנינו, שתכליתה עתירה להצהרה כי ההסכם בטל הוגשה כשנתיים לאחר שנחתם אותו הסכם, שהינו זמן בלתי סביר בעליל. ד. רק לאחר שהמבקש נקט בהליכי הוצל"פ, הליכי עיקול והצליח לגבות חלק מהתמורה, כאשר חלק מהתמורה ששולמה בשיקים שסורבו ואף נפתח בגינם תיק הוצל"פ כולל נקיטת פעולות עיקול, רק לאחר כל אלה, טען המבקש כי הוא חתם על ההסכם תחת כפייה ותחת לחץ ועושק. בהקשר זה לא מדובר באותה טענה של קיום הסכם בעל פה נוסף המבטל את ההסכם בכתב הקודם, אלא מדובר בטיעון המרכזי הראשון שתכליתו הצהרה על בטלות הסכם הפשרה מחמת עושק, לחץ ואיום. ה. תוכן הסכם הפשרה מלמד על פרטים שצוינו מתוך מודעות של המבקש למלא אחר החיוב שנקבע בו. בסעיף 5 לאותו הסכם צויין כי המבקש יכול לעמוד בתנאי ההסכם תוך תקופה של 90 יום לכל המאוחר ואף הוא מתחייב שלא לבקש פריסה לתשלומים או טענה של העדר יכולת. מכאן אנו למדים כי לא רק שסכום החיוב נקבע ב"הסכמה מודעת" אלא גם כי תנאי התשלום נקבעו תוך מודעות ללוח זמנים מיוחד, תוך התחייבות שלא לבקש פריסה של הסכום הנ"ל. ו. בהמשך לכך יש לציין כי לאחר שהמבקש לא עמד בתשלום אותו חיוב על פי פסק הדין ואף לא בחלק ממנו במסגרת שלושת החודשים שנקבעו, לאחר שנשלחו אל המבקש שני מכתבים מטעם ב"כ המשיב לעניין המחדל של אי תשלום החוב ולאחר שלא הייתה התייחסות כלשהי למכתבים אלה והמבקש התעלם מהם באופן מלא, הגיש המשיב מכתב תלונה אל לשכת עורכי הדין תוך שהוא מפרט את כל השתלשלות הדברים וטען כי התנהגותו של המבקש כעורך דין איננה הולמת. המשיב נאלץ להגיש את פסק הדין ללשכת הוצל"פ בחלוף כ- 6 חודשים לאחר שנחתם אותו הסכם, דהיינו בחלוף 3 חודשים נוספים מעבר לשלושת החודשים שבמסגרתם התחייב המבקש לשלם את סכום החיוב. ז. ראוי גם לציין כי המבקש לא העלה טענה הנוגעת לתוקפו המשפטי של ההסכם או פסק הדין שניתן בעקבותיו. בסוף 4/06, דהיינו כחצי שנה לאחר מתן פסק הדין ביקש המבקש אורכה לתשלום החיוב, תוך שהוא פונה להגינותו ואדיבותו של חברו, ב"כ המשיב. גם עניין זה מלמד שהמבקש לא העלה כל טענה לעניין תוקפו המשפטי של ההסכם. ח. לאחר שחודשו הליכי התלונה בלשכת עורכי הדין עתר המבקש לדחיות של הדיונים הנ"ל, מבלי שהעלה טענה נגד תוקפו המשפטי של הסכם הפשרה. רק יומיים לפני הדיון שנקבע בלשכת עורכי הדין, פנה המבקש אל ב"כ המשיב ומסר בידיו שני שיקים של חברה בשם רואן (שהמנהל שלה הוא מר חנא עזאם, עד התביעה האחרון) ע"ס 25000 ₪ עם זמן פרעון עתידי. בתמורה לאותו תשלום, היתה הסכמה לדחות את מועד הדיון בלשכת עורכי הדין. שיקים אלה סורבו ובגינם נאלץ ב"כ המשיב לנקוט בהליכי הוצל"פ נגד חב' רואן. ט. בגין אותם שני שיקים, מסר ב"כ המשיב למבקש חשבונית מס קבלה בה צוין כי המדובר בתשלום "על חשבון" החוב בתיק אשר עמד נכון לאותו תאריך על סך כ- 200,000 ₪. גם כאן לא הועלתה טענה נגד האמור בחשבונית המס, דהיינו שמדובר בתשלום על חשבון וגם לא היתה כל הסכמה אחרת או טענה אחרת המתייחסת לתוקפו המשפטי של ההסכם שהוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ. י. הדברים נמשכו מעת לעת וממהלך למהלך ובעקבות פתיחת תיק ההוצל"פ נגד רואן ע"ס קרן של 50,000 ₪, הופיע המבקש ביום 7/2/07 ביחד עם מר פארג' חניפס (עד התביעה מס' 1) במשרדו של ב"כ המשיב ושילם סך של 50,000 ₪. לאור זאת קיבל לידיו המבקש ביטול עיקולים שהוטלו על חשבון הבנק של חב' רואן הנ"ל. גם כאן נמסרה חשבונית למבקש בה צוין באופן ברור כי המדובר בתשלום "על חשבון" בסך 50,000 ₪ בגין התיק שבו נתבעה חב' רואן. מאחר והשיקים שהוגשו להוצל"פ נגד רואן היו חלק מהתמורה ששולמה למשיב בגין פסק הדין שנתן תוקף להסכם הפשרה, דיווח המשיב על התשלום הנ"ל בתיק ההוצל"פ לצורך הקטנת החוב. יא. מותר להדגיש כי במעמד הפגישה הנ"ל לא נערך ו/או נחתם כל הסכם בכתב אשר יש בו ללמד על ההסכמה הנטענת על ידי המבקש. יב. גם לאחר מכן לא העלה המבקש טענות נגד תוקפו המשפטי של ההסכם וגם לא העלה טענה שקשורה לביטול ההסכם עקב הסכם בעל פה יותר מאוחר. כך למשל ניתן לציין כי כאשר הוגשה בקשה להגדלת החוב בסך נוסף של 14,000 $ (2000$ בגין 7 חודשים נוספים כפיצוי מוסכם על פי ההסכם המקורי) נדרש המבקש לעיל להשיב לאותה בקשה אך לא עשה מאומה בעניין זה. יג. עד התביעה מר פרג' חניפס, אשר התלווה על פי עדותו למבקש עת הגיע למשרד ב"כ המשיב, פירט בעדותו כי ב"כ המשיב התחייב לבטל את כל הליכי ההוצל"פ במלואם וכמו כן ולבטל את התלונה בלשכת עורכי הדין לאחר שהמבקש יוסיף וישלם סך של 50,000 ₪ במזומן. יחד עם זאת במספר עניינים מר פרג' חניפס לא דייק בעדותו ואף סתר את עצמו בעניין מהותי כאשר הודה כי ניגש לבקר אצל אחיו של המבקש בכפר מגוריו ביחד עם המבקש על מנת לנסות ולשכנעו לבטל את ההליכים המשפטיים ולסגור את תיקי ההוצל"פ נגד המבקש וזאת לאחר שכבר שולם הסכום של 50,000 ₪ לידי ב"כ המשיב במשרדו. מכאן ניתן ללמוד כי גם לאחר שהתשלום בוצע עדיין לא היה הסכם שמלמד על ביטול ההסכם הקודם, אחרת מדוע יש צורך לנסוע לאחיו של המשיב ולשכנעו? יד. עד התביעה מר חנא עזאם הינו המנהל והבעלים של חב' רואן אשר נזקקה לייצוג משפטי כללי על ידי המבקש לעיל ובין היתר שילמה לו שני שיקים ע"ס 25000 ₪ כל אחד כשכר טרחה. שני שיקים אלה נמסרו על ידי המבקש למשיב כתשלום בגין החוב על פי ההסכם וחוללו עקב קשיים כספיים והגבלת חשבונה של אותה חב' רואן. עד זה העיד כי הבין משיחה שהיתה לו עם עו"ד עבדאללה שככל שישולמו תמורת שני השיקים שחוללו, עו"ד עבדאללה ידאג לסגור את התיק גם נגד חב' רואן וגם את התיק נגד המבקש ויחזיר את השיקים. עדות זו הינה עדות בעל פה ללא תימוכין בכתב ובמסגרת החקירה עדות זו בעצם לא התבררה כעדות מבוססת. טו. דבר נוסף ראוי לציון הינו כי בטרם נחתם הסכם הפשרה ובטרם הוגש לאישור בית המשפט ביום 26/10/05 היה משא ומתן בין בעלי הדין ואף המבקש, כעורך דין, שינה כמה סעיפים באותו הסכם ותיקן עניינים שקשורים לאיחור בתשלום וכו'. מכאן ניתן ללמוד כי התערבות אקטיבית של המבקש כעורך דין מקצועי בניסוח ההסכם שוללת את הטענה של חתימה תחת לחץ ו/או עושק ואיום. טז. עניין נוסף הינו שטענת המבקש לפיה לא הגיש בקשה לביטול פסק הדין שנתן תוקף משפטי להסכם פשרה (בהתבסס על הטענות שהוא מעלה היום לביטולו) כיוון שהאמין שפסק הדין לא יוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ, טיעון זה לא נראה טיעון ממשי ואף אינו הגיוני. לא ניתן לקבל מצב בו המבקש אינו מתכוון לשלם את החיוב על פי פסק הדין מחד, ומנגד סבור כי פסק הדין לא יוגש לביצוע בלשכת ההוצל"פ. יז. נותר רק להוסיף ולציין כי נוכח "הריב המר" בין בעלי הדין וגם נוכח הטענות שהיו למבקש נגד אותו הסכם פשרה, לגרסתו, ראוי ואף מצופה הדבר שידאג כי הסכם אחר יותר מאוחר יהא בכתב ויפרט את התנאים לשם סילוק המחלוקת וביטול ההסכם הקודם. הניסיון ל"הלביש הסכמות" על כל מיני מהלכים שהיו (או לא היו) או שנעשו באופן כזה או אחר מבלי שניתן להוכיחן באופן מדויק, ניסיון זה לא נראה סביר במיוחד לאור העובדה שהמבקש הינו עורך דין ותיק ומקצועי ומבין כיצד הדברים מתנהלים בהליכים משפטיים. יח. בעוד שבעדויות מטעם המבקש והעדים מטעמו נתגלו סתירות וללא הסברים מניחים את הדעת, ניתן לציין כי העדות שמסר ב"כ המשיב היתה עקבית, ללא סתירות ומבוססת גם על מסמכים בכתב. לשון אחרת, העדות המפורטת והעקבית של ב"כ המשיב לגבי כל הפרטים הרלוונטיים במסגרת החקירה נתמכה במסמכים בכתב ולא נמצאה ולו פירצה אחת בכל הקשור לתוכן העדות. יט. הניסיון של המבקש לטעון כי פירעון פסק הדין על פי הסכם הפשרה מיום 26/10/05 לא היה בעצם לשלושה חודשים (למרות האמור בו) אלא הכוונה היתה להמתין עד אשר הקרקע אשר נרכשה כבר על ידי המבקש (לטענתו) תימכר ואז יועבר הכסף אל המשיב או אל בא כוחו, טענה זו לא נראית סבירה נוכח הראיות שהובאו לעניין ניסוח אותו הסכם פשרה על ידי המבקש וכן קביעת לוח זמנים ברור ומוגדר לקיום החיוב ואף תוך התחייבות מפורשת שלא לבקש פריסת החוב. 10. שקלול הראיות שהובאו בפני בית המשפט מלמד כי הוכח שהתשלום של 50,000 ₪ במזומן ששילם המבקש במשרדו של עו"ד עבדאללה ב - 7/2/07 היו לשם ביטול עיקולים שבוצעו על חשבונות הבנק של חב' רואן ושולמו אף במסגרת אותו תיק הוצל"פ שבעצם נפתח בגין שיקים על סכום קרן של 50000 ₪ שחוללו והמשיב ובא- כוחו נאלצו לפתוח תיק הוצל"פ בגינו. בעמ' 52 לפרוטוקול פניתי אל המבקש במהלך הדיון והצגתי שאלה לפיה על רקע הריב המשפטי הקיים ומנגד על רקע הרצון הנטען לסילוק כל המחלוקת בתמורה לתשלום סך של 50,000 ₪ במזומן, מדוע הסיכום הנטען נעשה בעל פה ולא בכתב (בניגוד להסכמים קודמים)? המבקש לא הצליח לתת תשובה מניחה את הדעת. הוא ציין בעמ' 53 כי "איך אפשר להעלות את זה על הכתב? מתי אפשר להעלות את זה על הכתב? למה להעלות על הכתב כאשר יש סיכומים מסוימים"!! חומר הראיות שהונח בפני בית המשפט מלמד כי המבקש חתם על הסכם פשרה ביום 26/10/05 מתוך מודעות לתוכן ההסכם, מתוך הסכמה לכל רכיביו, מתוך התערבות בניסוחו הסופי ועל כן הסכם זה הוא הסכם חוקי ללא כל פגם ומום ופסק הדין שניתן בעקבותיו לבקשת המבקש היה פסק דין חוקי וחלוט. לא קדמו לחתימה על ההסכם הנ"ל שום נתונים או נסיבות המלמדות על עושק או על מעשה בלתי חוקי שיש בהם כדי לפגום בתוקפו המשפטי של אותו הסכם. פיצויים מוסכמים - התערבות בית המשפט: 11. העיקרון המנחה בחוק החוזים הינו שהנפגע על פי חוזה זכאי לאכוף את החוזה. סעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1970 (להלן: "חוק החוזים (תרופות)"), קובע כלל זה ומוסיף חריג "זולת אם אכיפת החוזה היא בלתי- צודקת בנסיבות הענין". אם הופר החיוב על פי החוזה זכאי לפיצויים בסכום הריבית על התשלום שבפיגור, מיום ההפרה ועד יום התשלום, בשיעור המלא לפי חוק פסיקת ריבית, התשכ"א- 1961. בכל הקשור לפיצוי מוסכם שהצדדים רשאים לקבוע בחוזה, קובע סעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות): "הסכימו הצדדים מראש על שיעור פיצויים (להלן- פיצויים מוסכמים), יהיו הפיצויים כמוסכם, ללא הוכחת- נזק; אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". אם כך, מוסמך בית המשפט להתערב בתוכנו של החוזה בכל הקשור לשיעור הפיצוי המוסכם בהתאם להוראת סעיף 15 לחוק החוזים. היה מקרה בו הוסכם בין צדדים על פיצוי יומי בגין הפרה על סך של 700$ ליום. בית המשפט המחוזי פסק כי הפיצוי היומי יוקטן ויעמוד על סך של 200$ ליום. במסגרת ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 539/92 מטלוב (אלוף) זקן נ' דוד זיזה, פ"ד מח(4), 89 דינים עליון, כרך לד, 655, קבע הנשיא (בדימוס) מ. שמגר: "לא אחת נזקק בית משפט זה לשאלת הפחתת פיצוי מוסכם שנקבע בחוזה. בע"א 313/85 קור נ. דיין ואח', פד"י מ"א(4), 151,159, סיכמתי עניין זה כך: "כפי שציינו בעבר (ע"א 707/78, 713/78, (4), בעמ' 800, וע"א 630/84 (5), בעמ' 588), המבחן לפי סעיף 15(א) סיפא לא ייעשה על פי הנזק אשר נגרם בפועל, כפי שמתברר בדיעבד עקב ההפרה, ואין זה מעלה או מוריד, אם בפועל לא נגרם נזק כלשהו או אם נגרם נזק העולה על השיעור המוסכם. השאלה אינה אם הפיצוי המוסכם גבוה או נמוך; השאלה היא, אם הפיצויים נקבעו תוך יחס סביר לנזק, שניתן היה לצפותו מראש בשעתו בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מהפרה מן הסוג שאירעה בפועל (ע"א 126/84 (6), בעמ' 628; ע"א 533/81 (7), בעמ' 557; ע"א 79/80 (8), בעמ' 168)". הנשיא שמגר מוסיף ומפנה לכלל יסוד בהפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 15(א) לחוק התרופות ומציין כי הפחתת הפיצוי נעשית רק במקרים חריגים, בהם לא נמצא יחס סביר כלשהו- לו בדוחק- בין שיעור הפיצוי המוסכם ובין הנזק שניתן היה לחזותו בעת כריתת החוזה (ראו לעניין זה: ע"א 300/77 (2), בעמ' 686; ע"א 748/80, 798/80 (3), בעמ' 319; ע"א 166/87 (4), בעמ' 111, ע"א 18/89, חשל חברה למסחר ונאמנות בע"מ נ. פרידמן וערעור שכנגד, פד"י מ"ו (5), 257, 264)." ביישום הכלל המשפטי על המקרה שהובא בפני בית המשפט פסק הנשיא שמגר: "נראה לי, כי הערכאה הראשונה הדריכה עצמה נכונה בבחינת השאלה אם יש מקום להפחית את הפיצוי המוסכם מן הטעם שנקבע "ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה". בית משפט קמא נתן דעתו למידע שהיה בידי הצדדים במועד כריתת החוזה וליכולתם לצפות את הנזק שייגרם אם הרשיון להפעלת האולם לא ינתן- באותה עת". על פי המבחן שצוין לעיל, ולאחר שבחנתי את מכלול הנתונים הקשורים לפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם בין בעלי הדין בסך של 2000$ בגין כל חודש פיגור, הגעתי למסקנה כי הפיצוי המוסכם אינו ביחס סביר לנזק שניתן לצפות אותו מראש בשעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת מההפרה שארעה בפועל. לשון אחרת, הנזק שניתן לצפות אותו מראש ואשר עלול להיגרם למשיב בתור נפגע על פי ההסכם, אינו מצדיק במבחן אובייקטיבי קביעת פיצוי מוסכם בסך 2000$ לחודש. הנה כי כן, לאחר שהמבקש שילם סכומים לא מבוטלים בגין החיוב שהוטל עליו על פי אותו הסכם, הרי מתן תוקף מלא לרכיב הפיצוי המוסכם על פי החוזה תביא להוספת סך של כ - 90,000$ מעבר לסכום שהתחייב בו המבקש בסך 35,000$. לטעמי יש הצדקה להתערב בגובה הפיצוי המוסכם ואני מחליט להעמיד אותו על סך של 500$ לחודש במקום 2000$ לחודש. סוף דבר: 12. א. העתירה למתן סעד הצהרתי לעניין בטלות ההסכם נדחית בזאת. ב. הפיצוי המוסכם על פי ההסכם נשוא הדיון יעמוד על סך 500$ בגין כל חודש איחור. יש לפעול לתיקון יתרת החוב בתיק ההוצל"פ בהתאם לכך. ג. אני מחייב את המבקש לשלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪ + מע"מ. עורך דיןחוזהמסמכיםהסכם פשרהפשרה