ביטול משכון עקב רשלנות הבנק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול משכון עקב רשלנות הבנק:

מבוא :

בנק נתן הלוואה, לרכישת דירה, מובטחת, לכאורה, במשכון.
עוה"ד, שטיפל בעסקה הראשונה חתם על כתב התחייבות כלפי הבנק, אולם העביר את המשך הטיפול לעו"ד אחר, אשר נטל על עצמו את ההתחייבות.
עסקת הרכישה בוטלה, עקב אי עמידת הרוכש בתשלומים על פי ההסכם והמוכר מכר את הנכס לרוכש אחר, מבלי שיובטח סילוק ההלוואה לבנק.
סופו של דבר – הבית נרשם על שם הקונה השני, ההלוואה לבנק לא הוחזרה והלווה (הרוכש הראשון), אינו משלם את תשלומיה.
בשל בטלות המשכון אין הבנק אינו יכול להיפרע מהנכס ולכן הוא תובע את הצדדים לשתי העסקאות ואת עורכי הדין.
מי מהם, אם בכלל, חייב בתשלום ההלוואה (או כל סכום אחר), לבנק.

עיקר העובדות :

1. הנתבעים 1 ו- 2 (להלן: "ביטון"), היו הבעלים של בית מגורים ברח' הדרור 49, מנחמיה, הידוע כחלק מחלקה 26 בגוש 15473 (להלן: "הבית"). ביטון מכרו את הבית לגב' עליזה דנן (להלן: "עליזה") על פי הסכם מכר מיום 16.6.94 (להלן: "ההסכם הראשון" או "העסקה הראשונה"), תמורת סך של 130,000 $ (שערכו בשקלים היה אז 394,810 ₪).

ביום 19.8.94 נערך נספח להסכם הראשון, לפיו צורף בעלה של עליזה, חיים דנן, כקונה נוסף (עליזה וחיים, יחדיו, ייקראו, להלן: "דנן")

2. לשם רכישת הבית קיבלו עליזה ובעלה חיים דנן (להלן: "חיים"), מבנק דיסקונט למשכנתאות (להלן: "הבנק" או "דיסקונט"), ביום 21.8.94 (בהתאם להסכם הלוואה מיום 15.8.94), הלוואה בסכום של 200,000 ₪ (להלן: "ההלוואה"), אשר ניתנה בשני שיקים מעותדים. האחד – בסך 147,500 ₪, לפקודת ביטון והשני – שיק ע"ס 52,500 ₪, לפקודת בנק משכן עבור סילוק יתרת הלוואה שנטלו ביטון, בזמנו, מבנק משכן ואשר הובטחה במשכנתא, שרבצה על הבית.

3. הנתבע 3 (להלן: "עו"ד נביא"), ייצג את שני הצדדים להסכם הראשון ועל פי הכתוב בהסכם, היה אמור נביא לטפל בהעברת הזכויות ע"ש דנן. לצורך כך, חתמו ביטון, במעמד החתימה על ההסכם הראשון, על יפוי כח בלתי חוזר (מוצג נ/39), בו ייפו את כוחו של נביא להעביר הזכויות, כאמור.

4. דנן חתמו גם הם (ביום 21.8.94), על יפוי כח בלתי חוזר (מוצג נ/40) בו ייפו את כוחו של עו"ד נביא לטפל בהעברת הזכויות על שמם. יפוי כח זה, הקנה לעו"ד נביא גם זכות להעבירו לעו"ד אחר (להלן: "יפויי הכח").

5. הבית בנוי על קרקע, שאינה מוסדרת ולכן לא ניתן היה לרשום משכנתא בלשכת רישום המקרקעין, אלא רק משכון ברשם המשכונות. ואמנם, ביום 30.8.94 נרשם, ברשם המשכונות, שעבוד על הבית (נספח ט'1 לתצהיר הבנק). השעבוד לא נרשם בספרי המינהל.

6. ביום 17.8.94 חתמו ביטון על התחייבות כלפי דיסקונט (נספח יא' לתצהירה של יפה דריזון – להלן: "גב' דריזון", מטעם הבנק – ת/3), בו התחייבו להחזיר לבנק מיד את כל ההלוואה, אם וכאשר יבוטל ההסכם הראשון.

7. לאחר שההלוואה לא שולמה לדיסקונט (למרות דרישותיו והתראותיו) ויתרתה הגיעה, נכון ליום 27.12.01, לסך של 361,167 ₪, הגיש הבנק את התביעה דנן.

8. ביום 21.8.94, חתם עו"ד נביא על הצהרה והתחייבות כלפי הבנק (להלן: "התחייבות נביא לבנק"), בה הוא מצהיר:

"קבלתי מהמוכרים יפויי כח בלתי חוזרים, המאפשרים לי לגמור את כל הפעולות הדרושות לביצוע העברת כל הזכויות בדירה מהמוכרים לקונים ולרשום את המשכנתא לטובתכם. כמו כן הופקדו בידי התחייבות לתשלום כספים לתשלום המסים, הארנונות, האגרות, המשכנתאות וההוצאות הדרושים לביצוע הפעולות הנ"ל".

כן התחייב עו"ד נביא, כלהלן:

"הנני מתחייב להמציא לכם את רישום המשכנתא/תעודת האזהרה למשכנתא על הבית הנ"ל בסכום של 200,000 שקלים חדשים או את התחייבותה של מנהל מקרקעי ישראל לרישום משכנתא ראשונה, לזכותכם ולפקודתכם תוך 10 חודשים מהיום, בתנאי כי יוסדרו הליכי הרישום הנ"ל.
ידוע לי כי עקב התחייבותי זאת הנכם משחררים את סכום ההלוואה לפני קבלת הבטחון שדרשתם מהקונים-הלווים".

9. דנן לא שילמו את מס הרכישה בגין רכישת הבית על ידם. קיימת מחלוקת בשאלה, האם שילמו דנן לביטון את מלוא התמורה, הקבועה בהסכם הראשון.

10. במכתב, מיום 1.4.96, שנשלח ע"י הנתבע 6 (להלן: "עו"ד מועלם") לעו"ד נביא (נספח ה' לתצהירו של עו"ד נביא – נ/34), הודיע עו"ד מועלם לעו"ד נביא שביטון ודנן העבירו אליו את המשך הטיפול בהעברת הזכויות על פי ההסכם הראשון והצהירו בפניו שאין להם כל טענה ו/או תביעה כלפי עו"ד נביא.

11. ביום 25.6.1996 נערך (ע"י עו"ד מועלם), הסכם בין ביטון לעליזה, לפיו בוטל ההסכם הראשון (מוצג נ/9, להלן: "הסכם הביטול"), בו נכתב כי ההסכם הראשון מבוטל מאחר שעליזה אינה יכולה לשלם לביטון את יתרת התמורה בסך 40,000 $.

בהסכם הביטול התחייבה עליזה למסור לביטון את החזקה בבית וביטון התחייבו לסלק, בתוך שבוע ימים מקבלת החזקה, את ההלוואות שנטלו דנן מבנקים אחרים (ואשר באמצעותן שילמה עליזה לביטון את התמורה על פי ההסכם הראשון) וביניהן – ההלוואה לדיסקונט, שיתרתה ליום 30.4.96 עמדה, על פי הכתוב בהסכם הביטול, ע"ס של 227,100 ₪.

12. בו ביום (25.6.96), נערך הסכם מכר, לפיו מכרו ביטון את זכויותיהם בבית והפעם – לנתבעים 4 ו- 5 (להלן: "בציר"), תמורת סך של 168,000 $, שערכו בשקלים היה אז 548,688 ₪ (להלן: "ההסכם השני" או "העסקה השניה").

מסמכים נוספים, נחתמו בין ביטון, דנן ובציר, בנוגע לעסקות המכר והתשלומים ששולמו בגינן, אולם על מנת לא להכביד, בשלב זה, יפורטו מסמכים אלה, בהמשך, רק ככל שיהיה צורך בכך.

13. יצויין כבר כעת, כי עוד טרם להגשת תביעה זו, נרשמו זכויותיהם של בציר, בספרי מינהל מקרקעי ישראל, כשהן נקיות מכל שעבוד ומכל זכות צד שלישי.

14. על מנת לאפשר לבציר לקבל הלוואה מבנק טפחות, בנק משכנתאות לישראל בע"מ (להלן: "טפחות"), חתם עו"ד מועלם, על מסמך "העברת זכויות ומשכונן" (מסמך שאינו נושא תאריך – מוצג ת/12), בו הוא מאשר, שהוא מטפל בהעברת הזכויות בדירה, מביטון לבציר, על פי הסכם מכר שנערך ביניהם (הוא ההסכם השני). במסמך זה (להלן: "הצהרת מועלם לטפחות"), הצהיר עו"ד מועלם, בין היתר, כדלקמן:

"בדקתי את זכויות המוכרים בלשכת רישום המקרקעין ו/או במינהל מקרקעי ישראל ו/או בחברה המשכנת, לפי הענין ולפי מיטב ידיעתי:
א. הזכויות הנ"ל חופשיות מכל עיקול, שיעבוד או זכות של צד ג' פרט למס שבח.
ב. אין היום כל מניעה מצד המוכרים להעברת הזכויות הנ"ל על שם הקונים פרט לתשלום מס-שבח ו/או מס רכישה החלים (אם חלים) על העסקה ופרט למינהל".

15. על סמך הצהרה זו קיבלו בציר הלוואה מטפחות, בעזרתה מימנו את רכישת הבית על ידם. בגין הלוואה זו נרשמה הערה במינהל לטובת בנק טפחות וכן נרשם, לטובתו, גם משכון אצל רשם המשכונות.

16. יצויין, שבתביעה שהגיש דיסקונט, ביום 11.6.00, לבית המשפט המחוזי בנצרת, בת.א. 1160/00, , קבע שהמשכון אינו תקף (בשל כשלים ברישומו) והבנק מבקש, בתביעה זו, להיפרע מהנתבעים, בדרך של תביעה כספית (אשר הוגשה, תחילה, במסגרת התובענה בביהמ"ש המחוזי, אולם הופרדה והועברה לבימ"ש זה, בשל סכומה).

יצויין, שתחילה הוגשה במסגרת התיק הנ"ל, גם התביעה הכספית דנן, אולם נקבע שם שחלק זה של התביעה מצוי בסמכותו העניינית של בימ"ש השלום ולפיכך הוגשה התביעה דנא.

17. התביעה דנא הוגשה בעילות חוזיות ונזיקיות וכן בעילה של עשיית עושר ולא במשפט ובה מבקש דיסקונט:

א. לחייב את כל הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את סכום החוב – 361,167 ₪, בצירוף ריבית פיגורים והפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל וכן בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

ב. לחייב את דנן ובציר, ביחד ולחוד, בתשלום פיצויים בסך של 50,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.

הודעות שנשלחו :

18. עו"ד נביא שלח הודעת צד שלישי לדנן, ולעו"ד מועלם. עו"ד מועלם שלח הודעת צד רביעי אל דנן, ביטון ובציר. ביטון שלחו הודעה לצדדים חמישיים, אל דיסקונט, עו"ד נביא, דנן, בציר ועו"ד מועלם. ביטון, עו"ד נביא ועו"ד מועלם שלחו הודעות גם לשני ערבים, שחתמו לדיסקונט על כתבי ערבות, לטובת ההלוואה שנטל דנן.
דנן בחרו שלא להגיש כתב הגנה ולא להתייצב לדיונים.

עיקר טיעוני דיסקונט -

19. כללי –

א. דיסקונט לא היה משחרר את כספי ההלוואה לדנן, ללא חתימת עו"ד נביא על התחייבות נביא לבנק. עו"ד נביא לא עמד בהתחייבותו והעביר את הטיפול לעו"ד מועלם, ללא קבלת הסכמת הבנק.

ב. עם העברת הטיפול ברישום הזכויות ע"ש דנן, מעו"ד נביא לעו"ד מועלם, לא העביר עו"ד נביא, את הזכויות עפ"י יפויי הכח אל עו"ד מועלם. עו"ד מועלם, אמנם אישר לעו"ד נביא, שהוא ירשום את הזכויות ע"ש דנן, אך לא נטל על עצמו את התחייבותו של נביא כלפי דיסקונט, לרישום הזכויות וזו נותרה בעינה. עו"ד נביא גם לא העביר לעו"ד מועלם את מסמך התחייבות נביא לדיסקונט. מכך ואף מכך שעו"ד נביא לא השתמש בשיק הבטחון כדי לשלם את מס הרכישה, לדבריו – "משום שביטון ביקשו לעכב עסקה זו" (עמ' 144 לפרוטוקול), מבקש דיסקונט להסיק, שעו"ד נביא ידע שהתיק מועבר ממנו לעו"ד מועלם, לא כדי להשלים את עסקת המכר בין ביטון לדנן, אלא כדי לבטלה.

ג. בטרם הועבר הטיפול לעו"ד מועלם, קיבלו ביטון מדנן את כל הכספים המגיעים להם, על פי ההסכם הראשון.

ד. עו"ד מועלם חתם על ההצהרה לטפחות, בסתירה להתחייבותו כלפי עו"ד נביא להעביר הזכויות בדירה ע"ש דנן ועל בסיס הצהרה זו של עו"ד מועלם לטפחות, העביר טפחות לבציר הלוואה בסך כולל של 459,300 ₪, כפי שעולה ממוצג ת/10.

ה. הסכם הביטול, שנערך רק בין ביטון לעליזה (כאשר ההסכם עם חיים מעולם לא בוטל), הינו הסכם למראית עין, שכן מטרתו היתה מכירת הבית לבציר. ביטון ודנן עשו יד אחת, למכירת הבית לבציר, הונו את הבנק ורימו אותו במטרה להבריח את כספי ההלוואה.

לכן, הסכם הביטול בטל וגם אם הביטול נעשה כדין, היה על ביטון להשיב את מלוא התמורה שקיבל ובמסגרת זו היה חייב להשיב לבנק את כספי ההלוואה, אשר, למעשה, הועברו אליו ע"י דנן.

ו. לא היתה על דיסקונט חובה לרשום את השעבוד גם בספרי המינהל ודי ברישום המשכון אצל רשם המשכונות. מכל מקום, בציר מושתקים מלטעון כל טענה בענין זה, לאחר שהוכח שהם ידעו על השעבוד ועל זכויותיו של דיסקונט בבית.

20. טענות דיסקונט כנגד בציר וביטון -

א. דנן וביטון רקמו עסקת ביטול כוזבת, במטרה למכור את הבית לבציר ולהבריח את כספי הבנק. חוזה הביטול הינו חוזה למראית עין וחוזה כזה – פסול הוא.
בציר סייעו לדנן ולביטון להוציא את מעשה התרמית אל הפועל.

ב. גם אם הביטול כדין, חייב ביטון להשיב את כספי ההלוואה לבנק, על פי התחייבותו (נספח יא' לתביעה).

ג. מהמסמכים אשר נחתמו בין ביטון, דנן ובציר, לרבות מוצג ת/16, שהם דף יתרת חוב ההלוואה, אשר נשלח גם לבציר וכן מההסכם השני בו נרשם, במפורש, שעל הבית רשומה משכנתא לזכות דיסקונט, עולה בבירור שבציר ידעו על החוב לבנק.

למרות זאת, שילמו בציר כספים לדנן, מבלי שדאגו להבטיח את תשלום החוב לבנק, כך שלמעט שני שיקים, ע"ס כולל של 100,000 ₪, אשר נמשכו ע"י בציר והועברו אליו, לא קיבל הבנק דבר ע"ח חוב דנן לבנק.

ד. למרות שבציר שילמו לביטון סכום כולל של 196,300 $, סכום העולה על התמורה הכתובה בהסכם השני (ללא שבציר יכלו ליתן הסבר לכך), בציר סילקו רק הלוואה אשר היתה מובטחת במשכנתא לבנק עצמאות ואילו את הפרש הכספים שהתקבלו מדיסקונט חילקו ביטון, דנן ובציר ביניהם, כאשר בציר קיבלו 175,814 ₪, בשיק מביטון (מוצג נ/21).

ה. בציר סייעו, במעשיהם ובמחדליהם, לדנן ולביטון, לבצע מעשה תרמית כלפי הבנק, או לפחות נהגו ברשלנות, או "בעצימת עיניים", בכך שהתעלמו מהשעבוד הרשום לטובת דיסקונט, שילמו לדנן כספים אשר היה עליהם לשלם לדיסקונט וחלק מהכספים, שהיו צריכים להיות משולמים לבנק, אף נטלו לכיסם.

בכך גרמו בציר גם להפרת החוזה בין דנן לבנק והסבו לבנק נזק ממון. לכן, לשיטת הבנק, חייבים בציר, בנזקים שנגרמו לו עקב מעשיהם ומחדליהם.

ו. בציר גרמו להפרת החוזה בין דנן לבין דיסקונט, בכך שהם שילמו לדנן את כספי התמורה, במקום לשלמם לבנק והם שותפים או מסייעים למעשי דנן וביטון.

ז. זכותו של הבנק הינה זכות קניינית ועל בציר היתה מוטלת חובה לבדוק אם נרשם שעבוד על הבית, בטרם רכשו אותו.

21. טענות דיסקונט כנגד עורכי הדין נביא ומועלם –

א. עו"ד חב חובה כלפי הציבור כולו וכלפי צד שלישי, העלול להיפגע, במיוחד כאשר עוה"ד מציג, כלפי הצד השלישי, מצג של נטילת אחריות וגורם בכך להסתמכות הצד השלישי, כפי שנהג עו"ד נביא כלפי דיסקונט, במקרה דנן.

ב. נביא הפר את חובת הזהירות שהוא חב כלפי דיסקונט, בכל הקשור לטיפול בעסקת המכר בין ביטון לדנן, לרישום העסקה בספרי המינהל ולקבלת הסכמת הבנק בטרם העביר הטיפול בעסקה לעו"ד מועלם.

בהסתמך על התחייבויותיו של עו"ד נביא כלפי דיסקונט שינה הבנק את מצבו לרעה ולכן חייב עו"ד נביא לשלם לו את חובם של דנן.

ג. חובתו של עו"ד נביא לשלם את חובם של דנן לבנק נובעת, גם מהתחייבותו המפורשת של עו"ד נביא לרשום משכנתא על הבית וכן לרשום זכויות הבנק בספרי המינהל.

ד. בין אם נתייחס למעשיו של עו"ד מועלם כחלק מהתרמית שנרקמה בין ביטון, דנן ובציר ובין את נתייחס אליהם כאל רשלנות, חייב עו"ד מועלם בנזקי הבנק, לאחר שהפר חובת זהירות המוטלת עליו כלפי צד שלישי, בהיותו עורך דין.

עיקר טיעוני ביטון -

22. א. יש לדחות את התביעה בשל שיהוי, שכן הבנק הגיש אותה לאחר עבור 6 שנים.

ב. ההתחייבות עליה חתמו לטובת הבנק, אינה תקפה, לאור כך שפרק הזמן הכתוב בה הוא 6 חודשים, בעוד שפרק הזמן הכתוב בהתחייבות נביא לבנק הוא 10 חודשים.

בשל העובדה שהבנק לא פעל לאחר אותם 6 חודשים, כפי שצפוי שיעשה בנק סביר, איבד הבנק את זכותו לפעול כנגדם, על פי התחייבותם זו. בנוסף, התנאי בהתחייבות הינו תנאי מקפח, שכן מי שנטלו את ההתחייבות הם דנן.

ג. אי השלמת העסקה הראשונה נעוצה בנסיבות שאינן תלויות בהם ולכן אין לבנק עילת תביעה נגדם, מה גם שכל המעשים ו/או המחדלים היו מעשיהם ומחדליהם של שאר הנתבעים והם עצמם סמכו על עצותיו של עו"ד מועלם, אשר לא בדק, ברשם המשכונות, אם הבית משועבד, לא גילה להם את הסיכונים הכרוכים בביטול העסקה, לא אמר להם שיש לבצע את כל התשלומים באמצעותו, לא דאג לקבל מדיסקונט אישור לסילוק ההלוואה, למרות שדאג לבקש אישור לסילוק ההלוואה מבנק משכן.

ד. הם הסתמכו על עו"ד נביא, על מקצועיותו, פעולותיו ועצותיו, אולם עו"ד נביא התרשל, בין היתר בכך שלא פעל לביצוע העסקה הראשונה, עד שהעביר את התיק לעו"ד מועלם וכן התרשל בכך שלא הודיע לדיסקונט על העברת הטיפול לעו"ד מועלם.

ה. הם קיבלו מדנן את כל התמורה עבור הבית. 200,000 ₪ קיבלו מההלוואה שנטלו דנן מדיסקונט ואת יתרת התמורה קיבלו במעמד חתימת ההסכם, או בסמוך מאד לכך. בנוסף, הם הפקידו בידי עו"ד נביא, המחאה ע"ס 26,000 ₪, לתשלום עבור שכר טרחתו ומיסים ואין אמת בהסברו של עו"ד נביא, לפיו הוא לא עשה שימוש בהמחאה, מאחר שביטון אמרו לו לעכב את הטיפול בשל כך שלא שולמה להם כל התמורה.

ו. בציר ידעו על רישומה של המשכנתא ועל קיומה של ההלוואה והם התעשרו שלא כדין, כאשר קיבלו, מדנן, סך של 175,000 ₪, סכום שיש בו, לטענת ביטון, כדי לסלק את ההלוואה (כך!).

ז. לא צמחה להם כל תועלת מביטול ההסכם הראשון וחיובם לשלם כספים לדיסקונט, בעוד הבית אינו עוד שלהם, ייצור מצב אבסורדי ויחייב ביטול ההסכם עם בציר.
כל הכספים שקיבלו מבציר הוסבו על ידם לדנן, על פי המוסכם בין ביטון לבין דנן, לא נלקחו לכיסם והם לא השאירו בידם סכום כלשהו, מהכספים שקיבלו מבציר.

ח. דווקא הבנק הוא זה שהתרשל, בכך שלא תבע את הערבים ואף לא את חיים דנן, שהוא החייב העיקרי ואף לא הזמינו כעד מטעמו, למרות שהוא נכח במספר ישיבות בביהמ"ש. אין לקבל את הסברו של דיסקונט לפיו חיים הוכרז כפושט רגל, שכן עליזה לא הוכרזה פושטת רגל וגם כנגדה לא הגיש הבנק כל תביעה.
יש לחייב את הבנק להיפרע, ראשית כל, מהחייב העיקרי ומהערבים להלוואה.

ט. בזכרון הדברים מיום 15.8.96, בענין מכירת הבית לבציר, צויין, במפורש שהבית משועבד לטובת דיסקונט ושהעברת הזכויות ע"ש בציר מותנית בתשלום חוב ההלוואה לבנק.

עיקר טיעוני עו"ד נביא (הנתבע 3) -

23. א. הבית היה משועבד לבנק ומכירתו לבציר (שלא היתה ידועה לעו"ד נביא), נעשתה תוך הפרת ההתחייבות כלפי הבנק.

ב. על הבנק היה למצות ההליכים לגביית חוב ההלוואה מהחייבים ומהערבים להלוואה, בטרם יוכל להגיש התביעה נגדו.

ג. לא מולאו התנאים האמורים בהתחייבות נביא לבנק ולכן טרם הגיע המועד בו היה עליו למלאה. נביא העביר התחייבות זו לעו"ד מועלם ודיסקונט מושתק מלטעון כנגד כך מאחר שעו"ד נביא פעל כעו"ד סביר ולא נהג ברשלנות.

ד. אין קשר סיבתי בין נזקו של דיסקונט, ככל שנגרם לו נזק, ובין מעשיו של עו"ד נביא, שכן גם לו היה עו"ד נביא ממציא לבנק התחייבות המינהל לרישום משכנתא, לא היה בכך כדי למנוע אי פרעון חוב ההלוואה ע"י דנן, שכן עד היום הקרקע אינה מוסדרת וכל עוד נמשך מצב זה אין משמעות פרקטית להתחייבות המינהל לרשום משכנתא. בנוסף, עדת הבנק עצמה העידה, שגם לו היתה מומצאת התחייבות כזו, הבנק לא יכול היה להיפרע ממנה.

ה. הקשר הסיבתי, הנטען בסיכומי דיסקונט, לפיו העדר הרישום חשף את הבנק לעסקת תרמית בין ביטון דנן ובציר, לא נטען בכתב התביעה והוא מהווה הרחבת חזית אסורה. עו"ד נביא לא ידע על התרמית הנטענת ומכל מקום, מדובר בנזק רחוק ולא צפוי.

עיקר טיעוני בציר -

24. א. לבציר לא היה חלק בביטול העסקה בין ביטון לדנן, עסקה אשר בוטלה עקב
חוסר יכולתם של דנן לשלם את כל התמורה ואת המיסים המוטלים על העסקה. העסקה בין ביטון לדנן בוטלה והביטול אושר ע"י רשויות המס, עוד קודם שהבית נמכר לבציר.

ב. כל ההלוואה, שהתקבלה מהבנק הועברה אל ביטון, שהתחייבו להחזירה לדיסקונט.

בציר לא היו לקוחות של דיסקונט, לא היה להם כל חלק ביחסים שבין ביטון ובין הבנק ואין יריבות בינם לבין הבנק.

ג. ההסכם הראשון בוטל כדין, אולם עו"ד מועלם התרשל בכך שלא נתן דעתו לזכויותיו של דיסקונט, כמי שנתן הלוואה לדנן ולכאורה רשום לזכותו משכון, ולא יצר מנגנוני אבטחה לביטול העסקה ללא שצד כלשהו ייפגע.

ד. לא הובאה כל ראייה לקנוניה או למרמה, להן טוען הבנק, לא ברמת ההוכחה הרגילה ובוודאי לא ברמת ההוכחה הגבוהה, הנדרשת להוכחת טענות מסוג זה. בציר לא היו ערים למצב המשפטי וסמכו על עו"ד מועלם, שייצג אותם. רכישת הבית על ידם עברה את בדיקות בנק טפחות, אשר ממנו קיבלו בציר הלוואה, בגינה נרשמה הערת אזהרה במינהל וכן נרשם משכון ברשם המשכונות.

ה. בציר היו, אמנם, נתונים לסיכון, שכאשר ירצו לרשום את הבית על שמם, יהיה רשום עליו משכון לטובת דיסקונט, אולם המשכון שרשם, כביכול, הבנק, בוטל (על פי פסיקת ביהמ"ש המחוזי), עקב רישום שגוי. הבנק גם לא רשם הערה במינהל, על קיומו של המשכון.


ו. הבנק התרשל, הן במתן ההלוואה (לאור מצב הבית, בעת שנמכר לביטון), הן ברישום זכויותיו, הן בהסכימו לשינוי ההתחייבות והן בגביית ההלוואה ובחר לתבוע אותם, בדרך של המצאת קנוניה בין הנתבעים.

רשלנותו התורמת של הבנק עולה לכדי 100% ועליו לגבות את כספו ממי שקיבל את ההלוואה וערב לה ולא מבציר. מידת אחריותם של עורכי הדין צריכה להיקבע ע"י ביהמ"ש, לאור חובותיהם ולאור התרשלות הבנק.

ז. בציר פעלו בחוסר ידע ובתום לב ואין הם צריכים לשאת באחריות בשל חוסר מקצועיותם של האחרים, לרבות עוה"ד והבנק.

טיעוני עו"ד מועלם (הנתבע 6) -

25. א. עו"ד מועלם לא התחייב בכל התחייבות כלפי הבנק ולכן יש לדחות את התביעה
נגדו, על הסף, בהעדר יריבות.

ב. עו"ד נביא לא העביר לעו"ד מועלם את כל המסמכים בגין העסקה הראשונה ולא מסר לו מידע מלא אודות התיק.

ג. עו"ד נביא לא הותיר בידיו סכום כלשהו, מהתמורה שהועברה אליו ע"י דנן, לשם תשלום מס הרכישה והעביר את כל כספי התמורה לכיסוי המשכנתא שרבצה על הבית (לטובת בנק משכן) ולביטון ולכן האחריות רובצת עליו.

ד. בציר העבירו, על דעת עצמם, לביטון, סך של 268,000 ₪, שנועדו לכסות את ההלוואה ורק לאחר קבלת השיקים ביטון ודנן הודיעו לו, שכל התמורה הועברה לידיהם ושאין מניעה לסיים את הליך העברת הזכויות ע"ש בציר.

ה. דיסקונט נמנע במזיד מלהביא עדים שהיה עליו להביא ואף לא את תיק המשכנתא, כך שלא ניתן היה לברר אם נערכו על ידו כל הבדיקות הדרושות ואם היה מקום ליתן משכנתא לדנן. עדותה של גב' דריזין הינה עדות שמיעה, שכן היא לא טיפלה אישית בענין. דיסקונט אף העביר את כספי ההלוואה ללא שווידא שדנן שילמו את כל יתר התמורה ואת מס הרכישה. לפיכך, רשלנותו של הבנק הינה רשלנות מכרעת.

ו. עו"ד נביא התרשל עת לא וידא שהסך של 60,000 $, שנקבע בהסכם הראשון, אכן שולם לביטון ולמרות שידע על קשייהם של דנן לשלם את הכספים, בחר עו"ד נביא להמשיך בביצוע העסקה ואפשר העברת כספי המשכנתא לידי ביטון בכך שהציג מצג שווא בפני דיסקונט, לפיו יוכל להבטיח תשלום מס הרכישה.

ז. ביטון הפקיד בידי המתווך בעסקה, מר מוטי סלאמה (להלן: "המתווך"), שיק ע"ס 25,000 ₪, כפי שעולה ממוצג נ/17 וככל הנראה, המתווך נתן בידי עו"ד נביא שיק לתשלום מס הרכישה, עוד טרם הועברו לביטון כספי המשכנתא. נ/17 מעולם לא הומצא לעו"ד מועלם ואילו היה מומצא, ביחד עם שאר המסמכים, עו"ד מועלם לא היה מקבל על עצמו את הטיפול בתיק.

ח. עו"ד נביא לא המציא את כל המסמכים שברשותו ולא הביא את סלאמה לעדות ואי הבאת ראיות אלה פועלת לרעתו. הסתרת עובדות ומסמכים רלבנטיים מצביעה על כך שעו"ד נביא ידע שמדובר בעסקה שהיא, לכל הפחות, מפוקפקת.

ט. בגרסתו של ביטון סתירות רבות ואין להאמין לו. הוא הותיר בידיו את כל הכספים שקיבל מדנן, ביום 2.2.97, למרות שהתחייב, בעת ביטול העסקה הראשונה, לסלק בהם את ההלוואה לדיסקונט ולכן הוא הגורם הישיר האוחז בכספים המגיעים לבנק.

י. העסקה השניה לא נעשתה ע"י עו"ד מועלם בחשאי והוא לא היה שותף לקנוניה כלשהי. ביטון, דנן ובציר, הם אלה שפעלו בניגוד להסכם השני. על פי זכרון הדברים, עליו חתם בציר, הוא רכש את הבית מביטון ודנן, כ"מוכרים במשותף" וכבר בשלב זה ידע שעל הנכס רובצת משכנתא. בציר סטה מהתחייבויותיו על פי ההסכם השני והעביר כספים לביטון ודנן, במקום לדיסקונט או לעו"ד מועלם, לשם כיסוי ההלוואה לדיסקונט.

יא. הטענה לפיה עו"ד מועלם לא בדק רישום שעבודים ברשם המשכונות הועלתה נגדו בשלב הסיכומים בלבד ומהווה הרחבת חזית. ממילא לא היה טעם בכך, שכן כל הצדדים ידעו שנלקחה הלוואה מדיסקונט, המובטחת במשכנתא.

טיעוני הערב, פנחס קורן :

26. א. מר פנחס קורן (להלן: "קורן"), הינו הערב היחיד שהעיד והגיש סיכומים. לדבריו,
הוא חתם כערב מאחר שידע שיש דירה, אותה יממשו, קודם שיפנו אליו.

ב. הטענות נגדו נטענו באופן סתמי ואין כל יריבות בינו לבין המודיעים (ביטון, עו"ד נביא ועו"ד מועלם) ואין לשמוע מתוכן הסכם הערבות, שבינו לבין דיסקונט, כוונה פוזיטיבית להקנות זכות כלשהי, לצד שלישי.

ג. על פי חוק הערבות ניתן להגיש תביעה כנגד הערבים, רק לאחר מיצוי ההליכים כנגד החייב העיקרי.

דיון והכרעה :

27. אומר, תחילה, שלא מצאתי להתייחס לכל טענותיהם הרבות של הצדדים (בעיקר הבנק). דיון בטענות אליהן לא התייחסתי, התייתר, לטעמי, לאור הדיון שנערך ולאור המסקנות אליהן הגעתי.

עוד אציין, כי מאחר שטענות דומות חזרו אצל צדדים שונים, אתייחס לכל הטענות, במאוחד, ללא התייחסות למי שטען אותן, אלא ככל שהדבר יתבקש, על פי הענין.

התנהלות ביטון, דנן ובציר -

28. אין חולק שהבנק התרשל ברישום המשכון, אולם, על פי הראיות שהובאו בפניי, לרבות הוראות ההסכם השני – נ/30, שנערך ע"י עו"ד מועלם (בו נכתבה, במפורש, עובדת קיומה של התחייבות לרישום משכנתא כלפי דיסקונט ובו התחייבו בציר להעביר סך של 118,000$ לידי עו"ד מועלם, לשם סילוק ההלוואה), אין כל ספק, שכל הצדדים ידעו על כך שדיסקונט נתן לדנן הלוואה, לשם מימון רכישת הבית בעסקה הראשונה, שהוא זכאי להחזר ההלוואה ושיש להבטיח החזר זה, במסגרת העסקה השניה. כל זאת היה ידוע לעו"ד מועלם, לביטון, לדנן ולבציר, בעת עריכת העסקה השניה.

29. אקדים את המאוחר ואומר, שדי בכך, כדי ליצור חובת תום לב, כלפי דיסקונט, חובה החלה על כל הצדדים. לגבי ביטון משמעות חובה זו, היא, סילוק ההלוואה לדיסקונט, על ידו, מהכספים שקיבל מדנן במסגרת העסקה הראשונה (הכוללים את כספי ההלוואה), בטרם ישיב לדנן את התמורה שקיבל ממנו בעסקה הראשונה. לגבי בציר משמעות החובה היא, להעביר כספים, קודם כל, לדיסקונט, עד לכיסוי מלוא חוב ההלוואה, בטרם יעבירם לביטון או לדנן. (כך, כמובן, גם בנוגע להתחייבויות כלפי בנק עצמאות, אולם הלוואות אלה סולקו ולכן אין צורך להידרש להן כאן).
למשמעות חובה זו בנוגע לעורכי הדין אתייחס בהמשך.

30. אמנם, אי רישום המשכון, כראוי וביטולו, בדיעבד, בפסק הדין, מנעו מדיסקונט להיפרע מהבית אולם, עובדה זו אינה פוטרת את הצדדים הנ"ל ממחויבותם כלפי דיסקונט, במסגרת עריכת העסקה השניה, להחזיר לו את כספי ההלוואה.

31. עם ביטול ההסכם הראשון היה ביטון מחוייב להשיב לדיסקונט את כספי ההלוואה שקיבל וזאת, מכח התחייבותו כלפי הבנק, להחזיר את ההלוואה "אם מכל סיבה שהיא יבוטל הסכם הרכישה או לא יבוצע" תוך 6 חודשים מחתימת ההתחייבות – נספח יא' לתצהירה של הגב' דריזין.

32. התמורה על פי ההסכם הראשון היתה 130,000 $. משבוטל ההסכם עם דנן, חלה על ביטון חובת השבה לדנן (בניכוי פיצוי על הפרת ההסכם ע"י דנן, ככל שהיה מוסכם ביניהם). אולם בטרם יחזיר לדנן את התמורה (אשר שולמה ע"י דנן מכספי ההלוואה), היה על ביטון לפרוע, ראשית כל, את יתרת ההלוואה לבנק ורק לאחר מכן להשיב את היתרה (ככל שנותרה יתרה), לידי דנן. זאת, הן מכח מחויבותו החוזית, כמי שחתם על כתב ההתחייבות לדיסקונט והן מכח דיני הנזיקין וחובתו לנהוג בסבירות ובתום לב.

33. בציר היו מחוייבים למלא את חלקם בהבטחת השבת ההלוואה לידי דיסקונט, בהתאם להוראת סעיף 7.2.4.2 שבהסכם השני, לפיה התחייבו בציר להעביר לידי עו"ד מועלם סך השווה ל- 118,000 $, או להעבירם על פי הוראותיו – לבנקים למשכנתאות (ובכללם – דיסקונט).

משלא נהגו כך, לא רק שהפרו את התחייבותם, אלא גם הכשילו את עו"ד מועלם, שכן לו היו מעבירים את הסכום לעו"ד מועלם, או לדיסקונט, כפי שהתחייבו, לא היתה תביעה זו באה לעולם.

34. הוראת סעיף 7.2.4.2 שבהסכם, הינה הוראה לטובת צד שלישי (הוא דיסקונט) ואין לי ספק שבציר היו ערים לכך. משהפרו בציר הוראה זו שבהסכם והעבירו סכום זה לביטון, פגעו, ביודעין, בזכויות הבנק ולכל הפחות התרשלו כלפיו.

אמנם, לא כל הוראה בהסכם, אשר מזכה צד שלישי, הינה הוראה לטובתו במובן סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, המקנה לו זכות לדרוש את החיוב. "תנאי להענקתה של זכות זו לצד שלישי הוא, כי על- פי פירושו הנכון של החוזה נטלו על עצמם הצדדים או אחד מהם חיוב כלפי הצד השלישי ובכך העניקו לצד השלישי זכות כלפיהם. לא די בכך, כי הלכה למעשה יש בו בחוזה כדי להיטיב עם צד שלישי. [...] השאלה היא תמיד, אם אותה התחיבות היא אך כלפי הצד לחוזה ואילו טובת ההנאה היא אך תוצאה של ביצוע אותה התחיבות, או שמא ההתחיבות עצמה, בנוסף לטובת ההנאה, מכוונת כלפי הצד השלישי" - ע"א 253/82 - ד"ר דן חושי נ' הטכניון - מכון טכנולוגי . פ"ד לח(1), 640 ,עמ' 643-644. "התנאי לזכותו של הצד השלישי לתבוע את קיום הזכות היא, שהחוזה יכלול חיוב לטובתו בצרוף כוונה משתמעת (פוזיטיבית) מהחוזה להקנות זכות שכזו (גבריאלה שלו, דיני חוזים- החלק הכללי: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, דין הוצאה לאור תשס"ה (להלן: "שלו"), עמ' 583; דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים, כרך שלישי, עמ' 141)" - בש"א (באר-שבע) 2720/06 - אם.איי.אס.ווי. נכסים והשקעות בע"מ ואח' נ' פומי שאיבה והובלת בטון בע"מ ואח' (19.10.07).
כן ראו: ע"א 3755/03 - שמעון בן חמו נ' טנא נגה (שיווק) 1981 בע"מ ואח' , (12.9.04).

35. בענייננו, ללא החזר ההלוואה לבנק, לא ניתן היה להעביר את הבית, מבלי להפר את ההסכם שבין דנן לבנק ואת התחייבויות ביטון, עו"ד נביא ועו"ד מועלם לבנק. באותה עת לא ידעו הצדדים, שנפל פגם ברישום המשכון על הבית ולפיכך, לכאורה, האינטרס של שני הצדדים להסכם (ביטון ובציר), על פי האמור בהסכם וכן האינטרס של עו"ד מועלם, אשר ערך את העסקה, היה פרעון ההלוואה לבנק. לפיכך, יש לשמוע מההסכם כוונה להקנות זכות לבנק.
ראו דוגמא, הקרובה לענייננו, בבש"א (מחוזי תל-אביב-יפו) 4982/05 - Stooga International B.V נ' דירום (1971) בע"מ. (7.3.05).


האם שולמה כל התמורה על פי ההסכם הראשון –

36. ביטון מסר גרסאות סותרות בשאלה אם דנן שילמו לו את כל התמורה.

בתצהיר שהוגש למס שבח, לשם ביטול העסקה הראשונה (נ/9), הצהיר ביטון, שהגב' עליזה דנן פנתה אליו וטענה ש"לא יהא באפשרותה לשאת בהפרש התמורה". בנוסף, בתצהיר על ביטול מכירה (מיום 25.6.96 – נ/12), שהוגש לשלטונות המס, הצהיר ביטון שההסכם בוטל "מאחר ולרוכשת לא היתה יתרת התמורה בסכום שווה ערך 40,000 $, לתשלום מלוא יתרת התמורה במימכר". גם בהסכם הביטול, נכתב שקיים חוב של 40,000 $ וכי משום כך מבוטל ההסכם.

לעומת זאת, בדיון בפניי טען ביטון, במפורש, שהוא שיקר בהצהירו את ההצהרות דלעיל, שדנן שילמו לו את כל התמורה ולא נותרו חייבים דבר. כך הצהיר ביטון בתצהיר עדותו הראשית, מיום 27.6.04 (נ/8). עוד הוא הצהיר, שהעסקה השניה נעשתה ללא מעורבותו ושכל התמורה הועברה מבציר לדנן ושהוא ידע, לראשונה, על כך שהעסקה הראשונה לא הושלמה, רק כאשר דנן ובציר ובקשו ממנו לבטל את העסקה עם דנן.

גם בתצהיר תשובות לשאלון (נ/28), מיום 20.11.02, הצהיר ביטון שהוא קיבל את כל התמורה ובתצהיר נוסף, מיום 2.2.03 (ת/8), הצהיר ביטון שההסכם בינו לבין דנן מעולם לא בוטל, שדנן שילמו לביטון את כל התמורה, שמי שמכר את הבית לבציר היו דנן, שבציר ידעו על קיומו של השעבוד לטובת דיסקונט ושכל מסמכי הביטול נחתמו למראית עין, בעצתו של עו"ד מועלם ועל מנת לסייע לדנן.

37. התלבטתי בשאלה מהי הגרסה הנכונה.

מחד – אמינותו של ביטון אכן מפוקפקת ביותר ועדותו היתה רצופה סתירות ופרכות רבות, עד שקשה לסמוך ולו על מילה אחת היוצאת מפיו.
בשל אי תשלום מס רכישה לא ניתן היה להשלים את רישום הזכויות על שם דנן, אולם אי תשלום מס רכישה אינו מהווה עילה, מבחינת רשויות המס, לביטול הסכם מכר מקרקעין ולכן היה על הצדדים "למצוא" סיבה אחרת.

מאידך – מה לו לביטון לשים עצמו רשע ולהפליל עצמו, מיוזמתו, בהצהרות כוזבות לשלטונות המס.

מחד – הצהרתו בביהמ"ש מתיישבת עם ראיות אחרות שבפניי, כגון, שמתשלומי התמורה, הקבועים בהסכם הראשון, עולה שההלוואה מדיסקונט השלימה את תשלום התמורה. כן נתמכת היא, לכאורה, בעדותה של גב' דריזין, שהעידה שהיה נהוג להתנות את מתן ההלוואה בכך שההלוואה תשלים את התמורה על פי הסכם המכר (אם כי לא היה נהוג, אז, להתנות את מתן ההלוואה בהוכחת תשלום מס הרכישה). גם העובדה שבציר שילם תשלומים לדנן תומכת בגרסתו של ביטון בביהמ"ש.

מאידך – הוגשו מסמכים, לרבות שיקים, ששולמו לביטון לאחר שנערך ההסכם עם בציר. ראו, למשל מכתב, מוצג נ/11 (נספח לתצהירו של עו"ד מועלם - נ/37), עליו חתומים שני הצדדים.

38. אמנם, מסמך זה אינו מוכיח, בהכרח, תשלום לביטון, במועד זה והוא יכול להתיישב גם עם גרסתו של ביטון בפניי, שכן לאור הצהרות ביטון ודנן, לפיהן נותרו דנן חייבים לביטון סך של 40,000 $, היה צורך במסמך, חתום ע"י ביטון, לפיו שולמה כל התמורה ולפיו אין לו התנגדות להעברת הזכויות לבציר, שכן לולא כך, היה יכול ביטון לתבוע סך של 40,000 $, על סמך הצהרות שהצדדים יודעים שאינן נכונות, אך מחייבות אותם.

אולם, קיימים מסמכים נוספים (שנערכו במסגרת העסקה השניה), מהם עולה שביטון קיבל כספים מבציר, לרבות צילומי שיקים, שנרשמו לפקודת ביטון ואישור של ביטון שהוא קיבל, 50,000 $ (נ/20), מוצג נ/21 – שיק של ביטון לבציר – 175,813.88 ₪ ומוצגים ת/15, ת/14, נ/22 וכן הוראות תשלום של בנק טפחות (ממנו נטלו בציר הלוואה) לביטון, בסך כולל של 140,000 ₪.

ביטון טען שסכומים אלה לא שולמו לו ושהוא הסב את השיק, נ/20, אולם מההגבלה על פני השיק ברור שלא ניתן היה להסב אותו. משעומת ביטון עם עובדה זו הוא שינה גרסתו וטען שהכספים לא נשארו אצלו ושניתן להראות זאת באמצעות חשבון הבנק שלו, אולם הוא לא הוכיח שכספים אלה, אשר ככל הנראה, נכנסו לחשבונו, הועברו על ידו לדנן, למרות שהוא עצמו טען שניתן להוכיח זאת באמצעות מסמכי הבנק בו מתנהל חשבונו.

בנוסף, בציר העיד שחלק מהסכומים שולמו על ידו לביטון וחלק לדנן (עמ' 86 לפרוטוקול) ואמנם, קיים תשלום מבציר לדנן (נ/15), ללא הסבר ראוי לכך.

39. בנסיבות אלה, הגם שספק בעיניי אם ההצהרות במסמכי הביטול, בדבר אי תשלום כל התמורה, הינן הצהרות אמת, הרי שלא אוכל לקבוע, במידת הוודאות הדרושה, לאור כך שמדובר בטענות לקנוניה ולמרמה, שהן כוזבות.

40. עדותו של בציר בפניי לא היתה עדות אמת. בציר ניסה להציג את העסקה שלו כעסקה עם ביטון בלבד וטען, במצח נחושה, שהוא לא יודע שהנכס רשום על שם פלוני ושייך לאלמוני (עמ' 88 לפרוטוקול).

לאור המסמכים שהוגשו, הכוללים "הסכמים משולשים", בין דנן, ביטון ובציר, לאור כך ש"דנן תמיד נלווה לביטון", כדברי בציר עצמו (בעמ' 92 לפרוטוקול) ולאור כך שדנן גר בבית, אין מנוס מדחיית דבריו של בציר, לפיהם לא ידע את מהות העסקה ומה חלקו של דנן בפרשה.

סבורתני שבציר דבק בגרסה כוזבת זו, בתקווה להתחמק מאחריותו לכך שהוא לא קיים את האמור בסעיף 7.2.4.2 להסכם השני ולא העביר לעו"ד מועלם את התשלום האחרון בסך 118,000 $, כפי שהתחייב לעשות.

41. בסופו של דבר, נאלץ בציר לאשר שהוא ידע על המשכנתא של דיסקונט, אולם, באשר לסיבה לכך מסר מספר גרסאות. מעבר לגרסה הכוזבת הנ"ל, טען בציר שהוא "לא הרגיש שזו חובתו" לשלם את ההלוואה לדיסקונט (עמ' 89 לפרוטוקול). בהמשך עדותו, מסר גרסאות אחרות, כגון, שהוא לא העביר לעו"ד מועלם את הסכום הנ"ל, מאחר "שהיה נתק" בינו לבין עו"ד מועלם (עמ' 93 לפרוטוקול) - גרסה חדשה, שעלתה לראשונה בביהמ"ש ושגם עניינית לא ניתן לקבלה. בהמשך, אישר גרסה, שעו"ד מועלם הציג בפניו, לפיה הוא לא העביר את הסכום הנ"ל לעו"ד מועלם, מאחר שלא נותר לו כסף (סוף עמ' 96 לפרוטוקול) ובהמשך אמר: "האמנתי שביטון ידאג לזה..." (עמ' 98 לפרוטוקול).

אין לי ספק שבציר ידע היטב שהוא חייב להעביר את הסכום הנ"ל לעו"ד מועלם (או לדיסקונט) ולמרות זאת לא עשה כן, מסיבות השמורות עמו, אותן לא גילה לביהמ"ש.

42. לאור קביעתי, לפיה ידעו בציר על מתן ההלוואה ע"י הבנק ועל שיעבוד הבית להבטחת תשלומה, מתייתר הצורך לדון בשאלה האם היה על הבנק לרשום את השעבוד גם במינהל, אם לאו ומהן התוצאות של אי רישומו שם.

עו"ד מועלם -

43. לא ניתן, כלל, לקבל את גרסתו של עו"ד מועלם. סבורתני שהוא פעל בפרשה זו ברשלנות רבתי, אם לא למעלה מכך, ותוך הפרת חובותיו כעו"ד. לא ניתן לקבל את גרסתו ואת דבריו, העומדים בסתירה לשאר החומר שבפניי.

אין לי ספק שעו"ד מועלם ידע על ההלוואה שקיבלו דנן מדיסקונט ואינני מקבלת את הצהרתו של עו"ד מועלם, בסעיף 6 לתצהירו (נ/37), לפיה עו"ד נביא לא יידע אותו בכך שנרשם משכון בגין ההלוואה (גרסה המנוגדת לגרסתו של עו"ד נביא).

44. בהסכם הביטול (מיום 25.6.96, שנערך ע"י עו"ד מועלם, נרשם, במפורש, קיום ההלוואה ויתרתה ליום 30.4.96 – 227,100 ₪ וכן קיומן של שתי הלוואות לבנק עצמאות.
גם מנוסח ההסכם השני (שנערך ע"י עו"ד מועלם), נהיר, למעלה מכל ספק, שדיסקונט נתן לדנן הלוואה, כאמור. כעו"ד העוסק בתחום המקרקעין, היה חייב עו"ד מועלם לדעת, שבנק אינו נותן הלוואה ללא רישום משכון והתחייבות עו"ד לרישום משכנתא.

45. בנוסף, עו"ד מועלם טען, תחילה, שעו"ד נביא לא העביר לו את התחייבות נביא לבנק, אולם גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם מכתבו שלו עצמו אל עו"ד נביא, מיום 5.4.96 (נספח ז' לתצהיר הגב' דריזין), בו כתב עו"ד מועלם: "הנני מאשר כי אפעל לרישום ההתחייבות לטובת בנק דיסקונט, כמפורט בסעיף 2 למכתבך" (הוא מכתבו של עו"ד נביא בו הוא דורש מעו"ד מועלם שיקבל על עצמו את ההתחייבות, כתנאי להעברת התיק לטיפולו - נספח ח' לתצהיר הנ"ל).

אין זה מתקבל על הדעת שעו"ד מועלם אישר, כך, מבלי לראות את ההתחייבות ולא ניתן לקבל את טענתו, לפיה הוא הסכים לקבל על עצמו את התחייבות נביא לבנק, מבלי לראותה, מאחר שממילא היה ברור לו וגם לעו"ד נביא שהעסקה הראשונה לא תבוצע.
ממילא, אם פעל כך – פעל ברשלנות רבתי ותוך הפרת חובותיו כלפי הבנק.

46. כך או כך, ברי ממסמכים אלה, שעו"ד מועלם ידע, ידוע היטב, על מתן ההלוואה ועל כך שהבנק רשם משכון וזכאי לרישום משכנתא על הבית. בעובדה שנפסק, בדיעבד, שהמשכון אינו תקף, בשל פגמים ברישומו, אין ולא כלום, שכן באותו שלב (כפי שעולה מהמסמכים השונים), יצאו כל הצדדים מנקודת הנחה שקיים משכון.

בהתאם - גם בצירוף להסכם הביטול (שנערך, גם הוא, ע"י עו"ד מועלם), נחתם יפוי-כח מביטון לעו"ד מועלם – נ/25 – 1.4.96 ובהסכם נכתב שעו"ד מועלם יעשה שימוש ביפוי הכח, רק לאחר שיוכח לו שהמוכרים סילקו את ההלוואות המפורטות בהסכם.

47. אחר כל אלה, מרהיב עו"ד מועלם עוז בנפשו וחותם על הצהרה לטפחות (ת/12), הצהרה, שהינה כוזבת בעליל, בה נכתב, כאמור (ולא למותר להביא, שוב, את נוסח ההצהרה, במלואה):

"בדקתי את זכויות המוכרים בלשכת רישום המקרקעין ו/או במינהל מקרקעי ישראל ו/או בחברה המשכנת, לפי הענין ולפי מיטב ידיעתי:
א. הזכויות הנ"ל חופשיות מכל עיקול, שיעבוד או זכות של צד ג' פרט למס שבח.
ב. אין היום כל מניעה מצד המוכרים להעברת הזכויות הנ"ל על שם הקונים פרט לתשלום מס-שבח ו/או מס רכישה החלים (אם חלים) על העסקה ופרט למינהל".

עו"ד מועלם חתם על הצהרה, כאמור, בידעו ידוע היטב, שזכויות המוכרים (ביטון) בבית, אינן חפשיות מכל "זכות של צד ג'" ושהצהרה זו הינה הצהרה בלתי נכונה בעליל, שכן היה ברור לעו"ד מועלם, שזכויות ביטון בבית אינן חפשיות מזכויות דיסקונט, שכן ביטון מחוייבים בהחזר ההלוואה שנטלו מהבנק, בטרם יהיו רשאים להעביר את הזכויות בבית על שם קציר וכן מחוייבים ביטון ומחוייב הוא עצמו, ברישום משכנתא לטובת הבנק (או להמציא התחייבות המינהל לרישום משכנתא). לא למותר להדגיש, שוב, שבאותה עת, טרם נקבע שהמשכון שנרשם על הבית ע"י הבנק, אינו תקף בשל פגמים ברישומו, כך שלכאורה, באותו שלב גם היה, לידיעת המעורבים), רשום משכון על הבית לטובת דיסקונט.

כמובן, שלולא ניתנה הצהרה זו ע"י עו"ד מועלם, לא היו בציר יכולים לקבל משכנתא מטפחות (או מבנק אחר) וככל הנראה העסקה השניה לא היתה יוצאת לפועל.

48. עו"ד מועלם הוא זה אשר "תחת כנפיו" נערכה העסקה השניה. עריכת העסקה השניה, ללא שהודע לבנק על ביצוע עסקה זו, ללא שהתקבלה הסכמת הבנק לעסקה, מהווה הפרת חובותיו של עו"ד מועלם, כעו"ד המטפל בעסקה כזו, כלפי דיסקונט.

49. עו"ד מועלם, בעצמו, אישר, בעדותו, שלפי הבנתו, על עו"ד החותם על כתב התחייבות כלפי בנק, על מנת שלקוחו יקבל משכנתא, חלה חובה לדווח לבנק על שינויים שעשויים לקרות ברישום, שיהיה בהם כדי לסכן את הרישום או את ההתחייבות (סוף עמ' 167 לפרוטוקול).

משנשאל מדוע הוא לא פעל כך כלפי דיסקונט (ולא הודיע לו על ביטול העסקה הראשונה ועל עריכת העסקה השניה), לא היתה בפיו תשובה מניחה את הדעת.

50. חובתו של עו"ד לפעול בתום לב, בזהירות, במקצועיות ובמיומנות, חלה לא רק כלפי לקוחות, אלא, בנסיבות מסוימות, גם כלפי צדדים שלישיים, העלולים להיפגע ממעשיו ו/או ממחדליו.

ראו דברי כבוד השופטת שטרסברג-כהן בע"א 1170 ,1227/91 - יצחק יחיאל, עו"ד נ' אורה כהן ואח' . פ"ד מח(3), 207, עמ' 213-214:

"חייב עורך הדין המקבל על עצמו לטפל בביצוע רישום הרכישה, לפעול תוך נאמנות לקבלן ולרוכש גם יחד. נאמנות זו וחובת הזהירות והפעלת המיומנות המקצועית, אינן קמות כלפי מרשהו בלבד אלא גם כלפי יריבו וגם כלפי הציבור (ע"א 58,37/86 הנ"ל, בעמ' 469 מול האות ב'), קל וחומר כשכהן לא היתה "יריב" וגם לא "ציבור" אלא צד ישיר להסכם, שלרשום זכויותיה על פיו, התחייב עורך הדין לפעול."

כן ראו: ע"א 2725/91 - מרים היינוביץ ואח' נ' ישי גלעדי, עו"ד . פ"ד מח(3), 92, עמ' 99-100; ע"א 751/89 - ברכה מוסהפור ואח' נ' עו"ד אדוארד שוחט . פ"ד מו(4), 529' עמ' 534-535.

51. בענייננו, נפלה התנהגותו של עו"ד מועלם, הרבה מתחת לרמת הזהירות, האמינות, המקצועיות, תום הלב והיושרה, המצופים מעורך דין, כלפי צד שלישי בכלל וכלפי צד שלישי, לטובתו נטל על עצמו עוה"ד התחייבות (כפי שנטל עו"ד מועלם על עצמו את התחייבות נביא לבנק), בפרט.

רשלנותו של עו"ד מועלם והפרת חובותיו המקצועיות והאחרות, באו לידי ביטוי, לא רק בעריכת המסמכים וההסכמים האמורים לעיל, אלא גם בהתנהלותו בהמשך.

52. עו"ד מועלם אומר, בתצהירו, שבציר העביר, ישירות לביטון, סך של 50,000 ₪, למרות שהיה עליו להעביר סכום זה דרכו וכן אומר הוא, שבציר וביטון ניתקו עימו קשר. למרות זאת, לגרסתו, הוא המשיך בהעברת הזכויות על שם בציר ומסביר שהוא שאל אותם בעניין ההלוואות וגם בציר וגם מועלם "אישרו בפניו, שכל ההלוואות סולקו".

53. לאור סעיף 7.2.4.2. להסכם השני, לפיו היה על בציר להעביר את הסך של 118,000 $ לידיו של מועלם, או, לפי הוראותיו ולאור כך שהם ניתקו עימו קשר (לטענתו), תמוהה בעיני גרסתו זו, הן לאור ניתוק הקשר והן לאור כך שעוד קודם, בניגוד למחויבותם של ביטון ובציר ובניגוד להוראותיו, לא עברו הכספים דרכו.

בנסיבות אלה היה על עו"ד מועלם לבדוק עם דיסקונט, אם, אכן סולקה ההלוואה, בטרם אפשר להמשיך בהליכי העסקה השניה ובטרם רשם את הזכויות ע"ש בציר.

עו"ד נביא -

54. שונה המצב באשר לעו"ד נביא. עו"ד נביא טיפל בעסקה הראשונה, בין היתר בכך שערך את ההסכם הראשון ודיווח על העסקה למינהל (כפי שמעיד מוצג נ/35).

55. נביא חתם על התחייבות נביא לבנק, לאחר שהוסיף לה, בכתב יד, תוספות (מהותיות, לענייננו), אותן קיבל דיסקונט, ללא כל מחאה. לענייננו חשוב, ההתחייבות מותנית, על פי ניסוחה, בתשלום מס רכישה ע"י דנן (וכן מס שבח) בגין העסקה הראשונה.

אמנם, במשך כשנתיים לאחר חתימת ההסכם הראשון, לא פעל עו"ד נביא להשלמת רישום העסקה הראשונה, אולם אין חולק שמס הרכישה לא שולם ובהעדר תשלום, טרם הגיע המועד למילוי ההתחייבות.

56. עו"ד נביא לא השאיר בידיו כספים, מתוך כספי התמורה ששולמו ע"י דנן, לשם תשלום מס הרכישה, אולם הבנק לא הצביע על כל מקור להטלת חבות כזו (כלפי הבנק), על עו"ד נביא. ממילא, משדנן לא שילמו מס רכישה – לא ניתן היה להשלים את העסקה הראשונה ולא קמה התחייבותו של עו"ד נביא, כלפי דיסקונט, לרשום משכנתא על הבית, התחייבות אשר היתה מותנית (כאמור במסמך התחייבות נביא לבנק), "בתנאי כי יוסדרו הליכי הרישום הנ"ל", שהינם: "כל הפעולות הדרושות לשם העברת כל הזכויות בדירה מהמוכרים לקונים", כאמור שם.

אין חולק, שבידי נביא היה שטר בטחון (ת/20), לשם תשלום מס הרכישה, אולם הוא הסביר, שהוא לא השתמש בו, מאחר שביטון ביקש לעכב את העסקה לאחר שהוא לא קיבל את כל התמורה מדנן (תחילת עמ' 144 לפרוטוקול). סבורתני שבנסיבות אלה, חייב היה עו"ד נביא לנהוג כדרישת לקוחו.

57. ודוק: עו"ד נביא לא התחייב שהכספים, או אמצעי אחר, לתשלום המיסים נמצאים בידיו. התחייבותו היתה: "הופקדו בידי התחייבות לתשלום כספים לתשלום המסים, הארנונות, האגרות, המשכנתאות וההוצאות הדרושים לביצוע הפעולות הנ"ל".

אין כאן כל מצג שווא, כטענת עו"ד מועלם, במיוחד כאשר המילים "התחייבות לתשלום" הוספו בכתב יד והבנק קיבל זאת. משכך, עו"ד נביא לא היה אחראי לתשלום מס הרכישה והתחייבותו לרישום המשכנתא תלויה היתה בקיום התחייבויות דנן לתשלומו.

משהסכים דיסקונט לנוסח זה של כתב ההתחייבות, אין לו להלין אלא על עצמו בלבד.

58. זאת ועוד - משקבעתי שלא הוכח שכל התמורה שולמה ע"י דנן, ממילא לא היתה תועלת בהותרת כספים לתשלום מס הרכישה בידי עו"ד נביא ואף לא היתה תועלת בעשיית שימוש בשטר הבטחון שהיה בידיו.

59. יש לדחות את הנסיון להיבנות ממכתבו של עו"ד נביא לביטון (נ/17), בו הוא מדרבן את ביטון שיגרום לכך שדנן ישלמו את מס הרכישה. מכתב זה אינו יכול לקבוע אחריותו של עו"ד נביא וניתן לראותו כמכתב שמטרתו היתה לגרום לדנן לעמוד בהתחייבותו.

60. מקבלת אני את טענת עו"ד נביא, לפיה הוא לא ידע על ביטול העסקה הראשונה ולא ידע על עריכת העסקה השניה ולפיה הוא העביר את הטיפול לעו"ד מועלם, על מנת שתושלם העסקה הראשונה.
גרסה זו מתיישבת עם דרישתו של עו"ד נביא מעו"ד מועלם, במכתבו אליו מיום 5.4.96, שעו"ד מועלם יטול על עצמו את התחייבות נביא לבנק, כפי שעו"ד מועלם אמנם אישר, במכתבו אל עו"ד נביא מיום 5.4.96 (נספח ז' לתצהירו של עו"ד נביא).

תחילה טען עו"ד מועלם שעו"ד נביא ידע על העסקה השניה, אולם התברר שגם דבריו אלה אינם אמת. במכתביו של עו"ד מועלם לעו"ד נביא אין כל איזכור של העסקה השניה ולא הונחה כל תשתית לקביעה, שעו"ד נביא ידע עליה, כפי טענת מועלם, המוכחשת ע"י עו"ד נביא.

ואכן, בסופו של דבר, לקראת סוף עדותו, בדבריו בישיבת יום 19.7.07 (סוף עמ' 2 לאותה ישיבה), הודה עו"ד מועלם שעו"ד נביא לא ידע על העסקה השניה.

61. אין חולק, שעו"ד נביא העביר את הטיפול בעסקה הראשונה לעו"ד מועלם, ביוני 2006, ללא הסכמת הבנק, אולם הוא עשה זאת באחריות ותוך שהוא מוודא שעו"ד מועלם נוטל את ההתחייבות על עצמו. ואכן, עו"ד מועלם היה ער לקיומה של ההלוואה ולהתחייבות כלפי הבנק לרישומה (כפי שעולה, בבירור, מהוראות ההסכם השני) ואף נטל על עצמו, כלפי עו"ד נביא, במפורש, במכתבו מיום 5.4.96 (נספח ז' לתצהירו של עו"ד נביא), את ההתחייבות לרשום התחייבות לטובת דיסקונט וזאת – בהמשך לדרישתו של עו"ד נביא בענין זה, במכתבו אל עו"ד מועלם מיום 5.4.96.

62. ספק בעיניי אם התחייבות נביא לבנק הינה התחייבות אישית, כטענת הבנק, במובן זה שלא ניתן להעבירה לעו"ד אחר, ללא הסכמת הבנק מראש וספק בעיני אם הבנק יכול היה להתנגד להעברה כזו, ללא סיבה מיוחדת להתנגדות כזו. אולם, אין צורך שאכריע בכך, שכן גם לאחר שנודע לבנק על כך שעו"ד מועלם נטל על עצמו את ההתחייבות, הבנק לא מחה על כך. משתיקתו זו יש לשמוע הסכמה או, למצער – העדר התנגדות לכך.

בהקשר לכך אציין, שמכתבו של דיסקונט אל עו"ד נביא מיום 22.12.98, אינו מכתב מחאה, אלא מכתב סטנדרטי ונראה ממנו, שהבנק לא היה ער למכתבו הקודם של עו"ד נביא ולכן פנה אליו במכתב זה.

63. כך או כך, ממילא, לא העברת הטיפול אל עו"ד מועלם היא שגרמה נזק לבנק, אלא מעשיו ומחדליו של עו"ד מועלם, בעריכת העסקה השניה, ללא שעדכן את עו"ד נביא, או את הבנק, בעצם עריכתה וללא שהבטיח את זכויות הבנק לכספי ההלוואה, הם שגרמו לכך.

64. זאת ועוד - גם אם נאמר שבהעברת הטיפול לעו"ד מועלם הפר עו"ד נביא התחייבות כלפי דיסקונט, לא ניתן לומר שמעשה זה הוא אשר גרם נזק לבנק ולא ניתן לקבל את טענת הבנק לפיה הוא שינה, עקב כך, את מצבו לרעה. עו"ד נביא זכאי היה לצפות שעו"ד מועלם יעמוד בהתחייבותו המפורשת, לקחת על עצמו את התחייבות נביא לבנק, כפי שהיה עושה כל עו"ד סביר.

מעשיו ומחדליו החמורים של עו"ד מועלם ניתקו את הקשר הסיבתי בין הפרת התחייבות של נביא כלפי הבנק, גם אם נאמר שנעשתה הפרה כזו.

65. בעובדה שעו"ד נביא לא העביר גם את ייפוי הכח לעו"ד מועלם אין כדי לחייבו. לא ניתן להסיק ממנה ידיעה כלשהי של עו"ד נביא על כך שהעסקה הראשונה תבוטל וממילא עו"ד מועלם לא היה זקוק להעברת יפוי הכח אליו, שכן יכול היה להחתים את הצדדים על יפוי כח, ישירות אליו, כפי שאמנם עשה.

66. מאידך - הבנק, מצידו, לא עמד, כראוי, על המועדים הקבועים בהתחייבות נביא לבנק. הבנק אמנם הפנה את תשומת לבו של נביא, למועד לקיום התחייבותו, במכתב מיום 15.6.95 (נספח ה' לתצהיר הגב' דריזין (ת/3) ודרש מעו"ד נביא להמציא לו התחייבות מינהל ואישור רישום המשכנתא בלשכת רישום המקרקעין, אולם לאחר מכן, במשך קרוב לשנתיים, שתק הבנק ורק ביום 24.4.97 הוא שלח מכתב נוסף. עו"ד נביא השיב למכתב זה ביום 30.4.97 והודיע לבנק שעו"ד מועלם קיבל על עצמו את המשך הטיפול, כולל ההתחייבות כלפי הבנק.

67. למרות האמור לעיל אבהיר, שהיה ראוי שעו"ד נביא היה מודיע לדיסקונט, עם חלוף התקופה האמורה בהתחייבות נביא לבנק, על כך שלא ניתן לבצע את ההתחייבות ואף היה ראוי שיודיע לבנק על העברת הטיפול לעו"ד מועלם ועל כך שגם בשלב מאוחר זה טרם ניתנת ההתחייבות לביצוע.

סבורתני שיש פגם בהתנהלותו של עו"ד נביא ובהתעלמותו מהבנק, כלפיו חתם על התחייבות, אולם, בשל הטעמים שפורטו לעיל, אינני סבורה שפגם זה עולה, בנסיבותיו של מקרה זה, כדי חיובו של נביא בתשלום כלשהו לבנק.

האם הוכחה טענת המרמה והקנוניה שבפי דיסקונט -

68. למעשה, סומך הבנק טיעוניו, לענין מרמה וקנוניה, על המסמכים אשר הוגשו ועל התנהלותם של הנתבעים. העדה היחידה, שהובאה להעיד מטעם הבנק, היא הגב' יפה דריזין (להלן: "דריזין"), מנהלת מחלקת הגביה בבנק, אשר פירטה את השתלשלות העניינים ואת "הבנתה" בנוגע לאשר עולה מהם.

69. אין בידי הבנק ראייה ישירה לקנוניה, אלא רק ראיות נסיבתיות, שעיקרן, ביטול, ההסכם הראשון ומכירת הבית לבציר, ללא שהודע לו על פעולות אלה, ועל העברת הכספים מבציר לביטון ודנן ומביטון לדנן, תוך קיפוח זכותו לקבלם.

לא בכדי, משנשאלה הגב' דריזין, בחקירתה, מהם הראיות לקנוניה הנטענת, לא ידעה להשיב ואף הבהירה שהיא לא רצתה להשתמש במילה "קנוניה" וכי אין לה כל עובדות, בענין זה, אלא רק שמועות (עמ' 42 לפרוטוקול).

70. אכן, אין ספק שפעולות ביטון, דנן ובציר בענין זה, בסיועו של עו"ד מועלם, מעוררות תהיות קשות. כך, אף ביתר שאת, תוצאתן של פעולות אלה;

תוצאת מעשיהם ומחדליהם של הנ"ל היא, שדנן קיבל השבה של הכספים ששילם לביטון (לאחר התחשבנות לגבי הפרת ההסכם הראשון על ידו), ביטון קיבל את כל התמורה מבציר, בציר קיבל את הבית ואילו דיסקונט יצא בשן ועין.

העסקה עם בציר אפשרה לביטון, לדנן ולבציר לקבל את מבוקשם - דנן קיבל השבה של התמורה ששילם לביטון בעסקה הראשונה, ביטון קיבל תמורה עבור מכירת הבית ובציר קיבלו את הבית, תוך קיפוח זכותו של הבנק להחזר ההלוואה והכל – בניצוחו של עו"ד מועלם.

והעיקר – בידי ביטון ו/או בציר ו/או דנן, או בידי כולם ביחד (בחלוקה כלשהי ביניהם), נמצאים, עדיין, כספי ההלוואה שקיבל דנן מדיסקונט.

71. סבורתני שכל צד יודע היטב כמה שילם וכמה קיבל בעסקה ובידי מי נשאר עודף הכסף, הנובע מההלוואה שניתנה ע"י הבנק, אולם איש מהם לא הגיש חשבון מסודר ושלם של הכספים שהתקבלו מהבנקים השונים ושהועברו בין הצדדים, הנתמך בכל המסמכים. נראה שלא במקרה נמנעו מכך כל הצדדים.

72. אולם, עם כל הפסול אשר נפל בהתנהלותם של ביטון, דנן, בציר ועו"ד מועלם, לא אוכל לקבוע, במידת הוודאות הדרושה, אף לא בהליך זה, שהינו הליך אזרחי (ולאור רמת ההוכחה הדרושה בטענות מסוג זה), שפעולותיהם נעשו מתוך קשר של קנוניה ומרמה, להבדיל מרשלנות רבתי.

73. אין ממש בטענה לפיה לא נגרם לבנק נזק מביצוע העסקה השניה, ללא שההלוואה סולקה. אמנם, בשל רשלנותו של הבנק באי רישום המשכון כראוי, לא היה הבנק יכול להיפרע, במישרין, מהבית, אולם, ללא מכירת הנכס לבציר, עדיין היו בידיו התחייבויותיהם של ביטון ושל עו"ד נביא (או עו"ד מועלם, בנעליו), לרשום משכנתא על הבית ויכול היה הבנק להיפרע מהבית.

התרשלות הבנק ואשמו -

74. אכן, רשלנות הבנק ברישום המשכון ברשם המשכונות וברישום הערה במינהל, היא זו אשר אפשרה את השלמת העסקה השניה ורישום זכויותיהם של בציר בבית, על פיה. ברי, שלו היה נרשם משכון, כדין, היו זכויות הבנק בבית עדיפות על זכויותיהם של בציר ולא ניתו היה להשלים את העסקה השניה.

75. בגין כך טוענים הנתבעים, שיש לחייב את הבנק בגין תרומתו לנזק שנגרם לו, בגין מחדלו ברישום המשכון.

76. אינני מקבלת טענה זו אשר, בנסיבות המקרה דומה בעיניי לטרונייתו של הגנב כנגד בעל הבית, על כך שהשאיר את דלת ביתו פתוחה ובכך אפשר את הגניבה.

התרשלותו של הבנק, אינה פוטרת את שאר הצדדים מלנהוג כלפיו בתום לב, ביושר ובהגינות.

77. אבהיר, כי שני טעמים עומדים בבסיס החלטתי שלא להטיל על הבנק אשם תורם בגין רשלנותו.

האחד – דנן, ביטון, בציר ומועלם ידעו, כולם, שכספי ההלוואה שנתן הבנק לדנן הועברו לביטון ושימשו לתשלום התמורה עבור העסקה הראשונה, ידעו שעם ביטול העסקה הראשונה זכאי הבנק להחזר כספי ההלוואה, ביטון חתם על התחייבות להחזירם ואף בציר חתמו, בהסכם השני, על התחייבות להעביר את הכספים דרך עו"ד מועלם ועו"ד מועלם עצמו התחייב לרשום משכנתא (או להמציא התחייבות מינהל), בגין ההלוואה.

משכל הצדדים היו מודעים לכך ופעלו בניגוד להתחייבויותיהם, בניגוד לאופן פעולה סביר, בחוסר תום לב ותוך פגיעה מודעת בזכויות הבנק, יש לחייבם במלוא האחריות.

השני - שהינו נגזרת של הטעם הראשון - מעשיהם החמורים של ביטון, בציר ועו"ד מועלם, האמורים לעיל, הם שהיוו את הגורם המכריע לנזק.

עם זאת, לא אחייב את הנתבעים בריבית פיגורים.

78. טענה נוספת שהועלתה כנגד דיסקונט, היא העובדה שהוא לא פעל לגביית חוב ההלוואה מהלווה – דנן ומהערבים וכי הבנק אינו יכול לחייב את הנתבעים, בטרם ייפרע מדנן ומהערבים. אמנם, לא מצאתי, בטיעוני הבנק, כל הסבר לכך שדנן לא נתבע על ידו, אולם הטענה נטענה באופן סתמי, ללא אסמכתא משפטית כלשהי.

79. לא מצאתי לנכון לקבל את הטענה, שכן מעמדם של ביטון, בציר ועו"ד מועלם אינו כמעמד ערבים, הנהנים מהגנת חוק הערבות. חבותם מקבילה לחבותו של דנן.

כך הדבר, מאחר שבהפרתם את התחייבויותיהם החוזיות, הם גרמו למלוא הנזק שנגרם לבנק וכך הדבר גם בהתייחס לפן הנזיקי של אשמם, שכן הם מעוולים במשותף.


ההודעות לערבים -

80. שולחי ההודעות לערבים הם ביטון, עו"ד נביא ועו"ד מועלם. הערב היחיד שהעיד והגיש סיכומים הינו מר פנחס קורן (להלן: "קורן").

81. סבורתני שאין כל יריבות בין שולחי ההודעות לערבים לבין הערבים.

הערבים אינם חבים דבר לביטון או למי מעורכי הדין ואין בין צדדים אלה כל יריבות. הטענה, לפיה חבים הערבים בגין רשלנותם, חוסר תום ליבם והתנהלותם הפסולה של ביטון או של מי מעורכי הדין, הינה טענה מופרכת על פניה.

חבותם של הערבים הינה כלפי הבנק ולא כלפי ביטון, או עו"ד מועלם ואין אלה יכולים ליהנות מערבותם, שניתנה לחובו של דנן ולא לרשלנותם והפרות התחייבויותיהם של ביטון או של עו"ד מועלם.

היחיד אשר יש לו עילת תביעה כנגד הערבים הוא הבנק והאחרים אינם יכולים לבוא בנעליו בענין זה.

82. לא רק זאת, אלא שחבותם של הערבים (גם לפני התיקון לחוק הערבות), הינה חבות משנית, כלפי מי שלטובתו ערבו והם זכאים לחזור אל החייב העיקרי (היינו – אל דנן), כפי שמורה סעיף 9 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967.

מכח מה, איפוא, זכאים ביטון או עו"ד מועלם, שהערבים ישלמו על מעשיהם ומחדליהם, הם ?

83. לפיכך, דין ההודעות לערבים, דחייה, תוך חיוב בהוצאות לדוגמא.

התוצאה :

84. אני דוחה את התביעה כנגד עו"ד נביא.

משנדחתה התביעה כנגד עו"ד נביא, נדחית ההודעה שנשלחה על ידו לצדדים השלישיים.

עם זאת, לאור התנהלותו של עו"ד נביא, כמובהר לעיל, לא אזכה אותו בהוצאות והוא יישא בהוצאותיו הוא, בגין הליך זה.

85. אני מקבלת את התביעה (למעט סכום הפיצוי הנתבע בה), כנגד הנתבעים 1, 2, 4, 5 ו- 6 (להלן: "הנתבעים") ומחייבת אותם, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, את חוב ההלוואה, בסך 361,167 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה – 31.12.01 ועד התשלום המלא בפועל.

86. אינני מוצאת מקום לחייב את הנתבעים בפיצוי אשר נתבע ע"י הבנק, פיצוי אשר עילתו וטיבו לא הובהרו כראוי.

87. אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לבנק את אגרות המשפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום בו שולמו ועד החזרן המלא בפועל.

בנוסף, ישלמו הנתבעים לבנק, ביחד ולחוד, שכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק.

כל הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום, מקבלת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

88. אני דוחה את ההודעות שנשלחו לצדדים נוספים, פרט לאלה שנשלחו לדנן.

דחית ההודעות לערבים הוסברה לעיל.

ההודעות ששלחו הנתבעים, בינם לבין עצמם, נדחות, משום מעורבותם המשותפת בפרשה. סבורתני שעליהם לשאת בנזקו של הבנק, בחלקים שווים ביניהם.

89. ההודעות שנשלחו ע"י עו"ד מועלם ועל ידי ביטון לדנן חיים ועליזה, מתקבלות.
דנן הם שנטלו את ההלוואה ועליהם חלה המחויבות הראשונה והעיקרית להחזירה.

בהתאם – אני מחייבת את דנן חיים ודנן עליזה, ביחד ולחוד, לשפות את עו"ד מועלם ואת ביטון שושנה ופנחס, בכל סכום אשר ישולם על ידם בגין חיוביהם על פי פסק דין זה וזאת – בתוך 30 יום מהיום בו יומצא להם אישור על תשלום סכומים על פי פסק הדין.

בנוסף, ישלמו דנן, ביחד ולחוד, לביטון ולעו"ד מועלם, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪, בתוספת מע"מ כחוק - לכל אחד מהם (סה"כ – 40,000 ₪ + מע"מ).

הוצאות אלה ישולמו בתוך 30 יום, מקבלת פסק הדין, שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עוולת הרשלנות

  2. רשלנות בלידה

  3. רשלנות עירייה

  4. רשלנות מודד

  5. חבלה ברשלנות

  6. רשלנות מתווכים

  7. רשלנות רב חובל

  8. רשלנות טוען רבני

  9. רשלנות חברת השמירה

  10. רשלנות בגביית חוב

  11. רשלנות הרכב דוד שמש

  12. רשלנות באבחון מומים

  13. רשלנות תורמת של קטין

  14. רשלנות בשחרור מאשפוז

  15. תביעת רשלנות נגד בנק

  16. יסודות עוולת הרשלנות

  17. תביעה על רשלנות מוסך

  18. רשלנות בתכנון אינסטלציה

  19. רשלנות בטיפול בכאבי גב

  20. תביעת רשלנות במדידת בית

  21. רשלנות במתן ייעוץ משפטי

  22. האם רשלנות היא עבירה אתית

  23. רשלנות טיפול במרפאות צה"ל

  24. רשלנות בנק בהשוואת חתימות

  25. תביעת רשלנות ניהול השקעות

  26. רשלנות בייעוץ רואה חשבון

  27. רשלנות בהגשת תלונה במשטרה

  28. רשלנות בביצוע עבודות איטום

  29. רשלנות במתן שירותים משפטיים

  30. רשלנות המשטרה בטיפול באירוע

  31. רשלנות עורך דין המשמש כנאמן

  32. ביטול משכון עקב רשלנות הבנק

  33. רשלנות עורך דין בהגשת ערעור

  34. רשלנות עו''ד בעסקת מקרקעין

  35. רשלנות העירייה לתחזוקת מדרכה

  36. רשלנות עורך דין באימות הזהות

  37. הגדרת "רשלנות" בדיני עונשין

  38. תביעת רשלנות נגד חברת שמירה

  39. רשלנות עורך דין בניסוח הסכם

  40. פיצויים מחברת שמירה על רשלנות

  41. רשלנות עורך דין בעסקת מקרקעין

  42. תביעת רשלנות נגד ביטוח לאומי

  43. רשלנות עורך דין שלא הגיש ערעור

  44. רשלנות המדינה בהפעלת שיקול דעת

  45. גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות

  46. רשלנות עורך דין בעסקת קניית דירה

  47. רשלנות של העירייה במתן דוחות חניה

  48. סיבת החזרה לא נכונה - רשלנות בנק

  49. רשלנות עו''ד מקרקעין בזיהוי המוכר

  50. רשלנות עורך דין - אי הפקדת עירבון

  51. רשלנות במניעת הידרדרות במצב רפואי

  52. רשלנות המדינה צו עיכוב יציאה מהארץ

  53. תביעת רשלנות עורך דין בעסקת מקרקעין

  54. רשלנות מצד ביטוח לאומי בהעברת כספים

  55. תביעת רשלנות נגד משרד הבינוי והשיכון

  56. רשלנות הבנק במתן אישור על הפקדת כספים

  57. רשלנות רופא בבירור ההיסטוריה הרפואית של החולה

  58. רשלנות עורך דין בייצוג בבית הדין הרבני

  59. אי הסרת משכנתא מדירה - רשלנות עורך דין

  60. גניבת כסף מחשבון בנק דיסקונט עקב רשלנות

  61. אישור פעולה חריגה בסכום גדול - רשלנות בנק

  62. מכה ברכב בעת עליה על פס האטה שהותקן ברשלנות

  63. תביעת רשלנות בגין שבירת קירות בבית מגורים

  64. רשלנות מחלקה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים רמב''ם

  65. רשלנות של עורך דין - פיצוי כחצי מיליון ש''ח ללקוח

  66. תביעה נזיקית בגין רשלנות בקבורת אדם זר בחלקת הקבר שנרכשה

  67. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון