קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול עסקה בגלל תאונה קשה: עניינה של תובענה זו היא בהשבת כספים לרגל ביטולו של חוזה מכר בנסיבות שנטענו כסיכול א. העובדות שאינן שנויות במחלוקת הינן כדלקמן: 1. התובעים בני זוג שהתקשרו ביום 2.6.02 עם הנתבעת בהסכם לרכישת דירה במודיעין (להלן בהתאמה: "ההסכם"-"הדירה") בסכום של 695,600 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה. המועד לתשלום הסכום האחרון על חשבון התמורה נקבע ליום 31.8.04. 2. התובעים שילמו לנתבעת על חשבון התמורה הנקובה בהסכם סך של 104,000 ₪ וכן סכום נוסף בסך 10,434 ₪ לכיסוי הוצאות הנתבעת בעריכת ההסכם והשתתפות בביצוע הרישומים בלשכת רישום המקרקעין. 3. ביום 16.6.02 עבר התובע מס' 1 (להלן: "התובע") תאונת דרכים קשה (להלן: "התאונה") שחייבה אשפוז ושיקום ממושכים וכתוצאה ממנה נגרמו לו נכויות שונות ובכלל אלו נכות בשיעור של 75% בגין אובדן כושר עבודה, נכות נפשית ונכות גופנית בשל פגיעות שונות. 4. בנסיבות אלו הסכימה הנתבעת לדחות את מועדי התשלום הקבועים בהסכם. 5. ביום 11.1.06 הודיעה הנתבעת לתובעים כי הם מפרים את ההסכם בהפרה יסודית ומתמשכת ללא צידוק. התובעים נדרשו לשלם לאלתר לנתבעת את יתרת התמורה המשוערכת בסך 987,148 ₪. כמו כן הודיעה הנתבעת על ביטול ההסכם. 6. התובעים הודיעו לנתבעת כי לנוכח הנסיבות שנוצרו הם מסכימים לביטול ההסכם אך דרשו כי הנתבעת תשיב להם את הסכומים ששילמו עד לאותו מועד בקשר להסכם לרבות עלויות שדרוג (להלן: "סכום ההשבה"). הנתבעת סירבה להשיב לתובעים את סכום ההשבה והדירה נמכרה ביום 24.1.06 לצד שלישי. ב. עיקר טענות התובעים 1. התובעים טוענים כי התכוונו לממן את יתרת התמורה מסכום הלוואה מובטחת במשכנתא שציפו לקבל מבנק לאומי למשכנתאות (להלן: "הבנק") וכי לנוכח מגבלותיו הרפואיות של התובע סירב הבנק לאשר את מתן ההלוואה. 2. התובעים מוסיפים וטוענים כי הנסיבות אליהם נקלעו התובעים בעקבות התאונה ואשר אילצו את התובעים להסכים לביטול ההסכם - עולות כדי אונס או סיכול כמשמעותו בסעיף 18(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות") וכי סירובה של הנתבעת להחזיר להם את סכום ההשבה עולה כדי אטימות וחוסר תום לב. 3. הנתבעת מכרה את הדירה לצד השלישי בסכום העולה ב-99,400 ₪ על הסכום שנקבע בהסכם ומשכך לא זו בלבד שלא נגרם לנתבעת נזק אלא שצמח לה רווח. 4. התובעים עותרים איפוא לחייב את הנתבעת בתשלום סכום ההשבה בסכומו המשוערך ליום הגשת התביעה בסך 137,239 ₪ ובנוסף עותרים לחייבה לשלם לתובעים פיצויים בגין עוגמת נפש בסך 15,000 ₪, הוצאות ושכר טרחת עורך דין. ג. עיקר טענות הנתבעת 1. בכתב הגנה הפנתה הנתבעת לסעיפי ההסכם שעניינם תשלומי התמורה, זכות הביטול השמורה לה בשל הפרת ההסכם מחמת אי תשלום התמורה במועדה, זכותה של הנתבעת לקזז את נזקיה כנגד סכום ההשבה וכן זכותה לתבוע פיצויים מוסכמים. 2. הנתבעת טוענת כי הסכימה לדחייה קצרה של מועדי התשלום הנקובים בהסכם כמחווה של רצון טוב ולפנים משורת הדין. 3. הנתבעת הוסיפה וטענה כי בעבור שנה מיום התשלום האחרון ששילמו התובעים נפגשו נציגי התובעים והנתבעת והוסכם ביניהם כי במידה והתובעים ישלמו את חובם לנתבעת יחוייבו התובעים בריבית פיגורים בשיעור של 8% בלבד, הנתבעת טוענת כי בהסכמה זו גילו התובעים את דעתם כי הם מסוגלים לעמוד בתנאי ההסכם. 4. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי ביטלה את ההסכם בעקבות דחיות חוזרות ונשנות מצד התובעים ולאחר שהוציאה סכומים ניכרים לשם בניית הדירה, וכן נשאה בהוצאות ניכרות ובכללן תשלומי ארנונה וועד בית. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי ביום 24.1.06 חתמו התובעים על מסמך שכותרתו ביטול חוזה ובגדרו אף גילו מודעותם לעובדה כי אין בדעת הנתבעת להחזיר להם את סכום ההשבה ונתנו את הסכמתם לביטול ההסכם תוך שמירת זכותם לעמוד על השבת הכספים ששילמו. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי על פי הוראות ההסכם הרי שבמקרה של ביטול הסכם, על הנתבעת להשיב לתובעים את הסכומים ששילמו למעט סכום מינימלי בשיעור של 15% ממחיר הדירה שהינו שווה ערך לסכום ההשבה. הנתבעת כפרה בטענת הסיכול שהועלתה על ידי התובעים וטענה כי התובעים הפרו את ההסכם בהפרה יסודית ומתמשכת. עד כאן עיקר טענות בעלי הדין. ד. המחלוקת המחלוקת העיקרית הטעונה הכרעה בתובענה זו הינה; האם זכאים התובעים לגביית סכום ההשבה והפיצויים מן הנתבעת בהתחשב בהוראות ההסכם, המגעים וההסכמות שלאחריו על רקע תאונת הדרכים והשלכותיה ועל יסוד הוראות הדין. ה. דיון וממצאים 1. מקורות המימון 1.1 בנספח ב' להסכם שעניינו מחיר הדירה ותנאי תשלום נקבעו סכומים ומועדים קשיחים לביצוע תשלומי התמורה וכן הוראות באשר לתשלום ריבית פיגורים בגין איחור בתשלומים. 1.2 בתצהירי העדות הראשית מטעם התובעים באה לידי ביטוי בולט הטענות לפיה התכוונו האחרונים לממן את מירב תשלומי התמורה מכספי משכנתא וכי הבנק סירב לאשר את מתן המשכנתא בעקבות התאונה והמגבלות הרפואיות מהן סובל התובע בגינה (סעיף 12 לתצהיר התובע, סעיפים 10-8 לתצהיר אביו יעקב רוט (להלן: "יעקב") עדות יעקב בעמ' 9, 7, 6 לפרוטוקול. 1.3 אטעים כי הגם שבמסגרת ההסכם נצפתה קבלת משכנתא למימון חלקי של רכישת הדירה (סעיף 23 להסכם) נקבע באותו סעיף: "אם מאיזו סיבה שהיא לא יקבל הרוכש הלוואה כאמור לעיל, מתחייב הרוכש לשלם לחברה במזומנים את מחיר הדירה הנקוב בנספח ב' במועד הנקוב ליד כל סכום וסכום". 1.4. נמצא איפוא כי התחייבותם של התובעים לשלם את תמורת הדירה הינה לכאורה מוחלטת ואינה מותנית לכשעצמה בקבלת משכנתא, ממצא זה המשקף את אומד דעתם של הצדדים שלא להתנות את תשלומי התמורה (לרבות מועדי התשלום) בקבלת משכנתא בא לידי ביטוי גם בעדותו של יעקב לפיה התחייבות התובעים בהסכם לא הייתה מותנית בקבלת משכנתא מן הבנק (שם בעמ' 10 שורות 3-1). 2. ביטול ההסכם 2.1 אין חולק בפני על כך שביטול ההסכם נעשה בהסכמה ובעקבות דרישת הנתבעת. עובדה זו מוצאת ביטויה במכתב התובעים לנתבעת מיום 24.1.06 (נספח ט' לתצהירו של דודו מויאל (להלן: "מויאל") מטעם הנתבעת, לפיו הודיעו התובעים על הסכמתם לביטול ההסכם. 2.2 חרף גילוי דעת זה טען יעקב בעדותו כי סבר ועודנו סבור כי יעלה בידי התובעים לשלם את תמורת הדירה וזאת באמצעות קבלת כספי תביעת הנזיקין (שם בעמ' 10 שורות 22-16). גרסה זו מוקשית בעיני שכן אין היא מתיישבת עם הסכמתם הבלתי מסוייגת של התובעים לביטול ההסכם אשר הכשירה את הקרקע למכירת הדירה לצד שלישי. 3. מיקוד עמדותיהם של בעלי הדין 3.1 הבריח התיכון עליו מושתתת תביעת ההשבה של התובעים הינה כי ההסכם סוכל בעקבות תאונת הדרכים שפקדה את התובע שהינה בבחינת אירוע שלא ניתן היה לצפותו מראש ואשר אחריתו הצמתת יכולתם של התובעים לממן את תשלומי התמורה בשל סירוב הבנק לאשר קבלת משכנתא (ראו סעיף 11 לתצהיר יעקב). 3.2 התובעים טענו לחילופין כי בין הצדדים נכרת הסכם חדש; הנתבעת הפגינה הבנה לשינוי הנסיבות בעקבות תאונת הדרכים והסכימה ליתן לתובעים ארכת זמן בלתי מוגבלת לעמוד בהתחייבותם תוך הסתמכות על כך שהתובע יקבל סכומים ניכרים בעקבות תביעת הפיצויים שהגיש בשנת 2003 וישלם את יתרת התמורה, תוך חיובו בתשלום ריבית פיגורים מוקטנת בשיעור של 8%. 3.3 הנתבעת לעומת זאת טענה כי אין לשעות לטענה בדבר סיכול ההסכם שכן התובעים לא ביקשו מלכתחילה לבטל את ההסכם אלא לדחות את מועד ביצוע התשלומים לזמן קצר ובכך גילו דעתם כי גם לאחר תאונת הדרכים קיום ההסכם הינו אפשרי וכי ביכולתם לרכוש את הדירה. 3.4 הנתבעת אף יצאה חוצץ נגד הטענה בדבר כריתתו של הסכם חדש וטענה כי כל שהסכימה היה דחיית מועד קצרה שתאפשר לתובעים לעמוד בהתחייבותם. 3.5 הנתבעת טענה איפוא כי התובעים הפרו את ההסכם וכי עם ביטולו זכאית הנתבעת לכל התרופות העומדות לזכות הצד הנפגע ובכלל זה פיצוי מוסכם, הצמדה וריבית, שיפוי בגין הוצאות ארנונה, ועד בית שמירה וכו'. 4. טענת הסיכול 4.1 הבסיס הנורמטיבי לטענת הסיכול בה נאחזו התובעים מצוי בהוראת סעיף 18(א) לחוק התרופות שכותרתו "פטור בשל אונס או סיכול החוזה" שם נקבע: "היתה הפרת החוזה כתוצאה מנסיבות שהמפר בעת כריתת החוזה לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש ולא יכול היה למנען וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים". 4.2 מן הבחינה האנליטית נועדה טענת הסיכול להגביל או לסייג את האחריות החוזית אשר כרגיל אינה מותנית באשם. בחיבורם "חוזים" מטעימים המלומדים פרופ' ד. פרידמן ופרופ' ד. כהן (להלן: "חוזים"): "דין הסיכול מייצג מודל נוקשה המושתת על שתי אפשרויות: אם האירוע המשבש מבטא התממשות של סיכון שהיה מוטל על הצד שנפגע עקב כך - עומד החוזה המקורי בעינו. לעומת זאת אם הסיכון חרג ממה שניתן לייחס לאותו צד, משתחרר צד זה מחיובו או שהוא זוכה להגנה בפני תביעת אכיפה או פיצויים" (שם בעמ' 413, 412). 4.3 יישום הרציונל האמור לענייננו אינו מותיר ספק באשר להיותה של התאונה וקיפוח יכולת ההשתכרות של התובע - בבחינת סיכון החורג מציפיותיהם של התובעים - קרי אירוע מסכל. 4.4 הגם שעל פי כתבו נקבע בהסכם כי על התובעים לשלם את תמורת הדירה גם אם לא יקבלו הלוואת משכנתא, הרי שחומר הראיות שבפני מלמד כי הן התובעים והן הנתבעת היו מודעים לעובדה כי התובעים מתכוונים לממן את חלק הארי של התמורה מתוך כספי משכנתא. הנה כי כן העיד מויאל: "רוב האנשים מביאים איזה שהוא הון עצמי ואת הרוב אתה מביא ממשכנתא" (שם בעמ' 16 שורות 7-5). 4.5 התובע טען בפני, וגרסתו לא נסתרה, כי התאונה התרחשה מספר ימים קודם למועד שבו היה עליו לשלם את התשלום השני ומכאן שהתמלא התנאי הראשון להוכחת טענת הסיכול דהיינו; כי בזמן המיועד לביצוע החוזה אפשרות הביצוע שובשה באופן יסודי (ראו "חוזים" בעמ' 414 פיסקה 28.3). היסוד השני לביסוס טענת הסיכול עניינו בסיבות שהביאו לכך שהחוזה סוכל וחוסר אפשרותו של התובע למנוע את האירוע המסכל קרי; התאונה (שם "חוזים" בעמ' 440 פיסקה 28.24). סבורני כי אין לחלוק גם על התקיימותו של יסוד זה. 4.6 הנתבעת טענה בפני כי יש לדחות את טענת הסיכול בשל העובדה כי התובעים נמנעו מלדרוש את ביטול ההסכם והשבת הכספים מיד לאחר התאונה (שם בפיסקה 18 לסיכומי הנתבעת). אכן אין חולק בפני על העובדה כי התובעים לא יזמו את ביטול ההסכם לאחר התאונה ולמעשה דבקו בשאיפתם לרכוש את הדירה ואף האמינו כי קיומו של החוזה אפשרי (עדות יעקב בעמ' 7, 6). עם זאת סבורני כי טענת הנתבעת אינה מתיישבת עם לשון החוק המלמדת כי ביטול החוזה אינו בבחינת תנאי להכרה בטענת הסיכול (ראו סעיף 18 (ב) לחוק התרופות). 4.7 יתר על כן, וזה הנימוק החשוב בעיני, יכול וסיכול יהווה עילה לשינוי תנאי חוזה והתאמתן לנסיבות החדשות שגרמו לסיכול וזאת ללא צורך בביטולו תוך יישום עילות חלופיות כמו יישום חובת תום הלב ואחרות (ראו "חוזים" שם בפיסקה 28.3.9 בעמ' 460). עמדה זו האחרונה גובתה בהלכה הפסוקה. ב-ע"א 6328/97 עזרא רגב ואח' נ. משרד הבטחון (פ"ד נ"ד (5) 506. ציין כב' השופט אנגלרד בהסכמת חברי המותב האחרים: "לטעמי קיימת קירבה רעיונית גדולה בין עיקרון הסיכול בנסיבות של שינוי מהותי בתשתית החוזית לבין הדרישה לתום לב בביצוע החוזה. מתקשר העומד על ביצוע דווקני של החוזה על אף השינוי המהותי שחל בו בשל נסיבות חיצוניות...אינו נוהג בתום לב" (שם בפיסקה 20). 4.8 בנסיבות התובענה שבפני ניכר כי שני הצדדים גם יחד הכירו בנפקותן של הנסיבות המסכלות ובצורך של התאמת החיובים לנסיבות המשתנות (עדות יעקב בעמ' 7 שורות 14-7) מסקנה דומה משתמעת גם מעדותו של מויאל לפיה: "מה שנאמר לי בשיחה שבעצם היתה כל פעם ציפיה או שיקבל המשכנתא או שיתקבלו כספי הביטוח ויוכלו לעמוד בחוזה, כך אמר לי יעקב. היתה הנחה שלי תוך כדי שיחה והוא הסכים איתה" (שם בעמ' 13 שורות 16-13). בהמשך עדותו אישר מויאל כי היתה הסכמה שהתשלומים יידחו וישולמו בצירוף ריבית של 8% (שם בעמ' 17 שורות 4-3). 4.9 אתייחס להלן בקצרה לטענת הנתבעת לפיה מצבו הבריאותי של התובע הינו: "ענין נפרד העומד בפני עצמו ואין לו קשר עם אפשרות ביצוע ההסכם" (סעיף 23 לסיכומי הנתבעת). 4.9.1 לא זו בלבד שעמדה זו אינה עולה בקנה אחד עם נסיבות התנהגותה של הנתבעת עד למועד שבו הודיעה על ביטול ההסכם אלא שגם ניסיונה של הנתבעת להיבנות מן ההלכה ב-ע"א 1/84 ברדה נ. סטרוד (פד"י מ"ב (1) 661 לא יצלח; בפרשת ברדה נקבע כי ניתן היה לצפות שמצבה של המוכרת שסבלה בעברה וקודם לכריתת ההסכם מקשיים נפשיים - יוחמר בשל ההחלטה למכור את הדירה ואין לראות בכך משום סיכול. 4.9.2 בתובענה בה עסקינן שונים הם פני הדברים שכן, התובע נקלע לתאונה בלתי צפויה לאחר כריתת ההסכם; בעוד שבחינת העובדות בפרשת ברדה מלמדות כי על פי הקצאת הסיכונים שבחוזה נטלה המוכרת על עצמה את הסיכון שבהתדרדרות מצבה הנפשי הרי שלא ניתן לומר כי התובע נטל על עצמו את הסיכון כי תתרחש תאונת דרכים אשר תפקיע את ציפיותיו לקבל משכנתא ותגרום לפגיעה רבתי ביכולת ההשתכרות שלו. 4.10 על יסוד כל המקובץ עד כאן אני פוסק כי הוכח בפני כי ההסכם לא הופר על ידי התובעים וכי האפשרות לקיומו על פי כתבו בכל מועד עד למועד ביטולו - היה שונה באופן יסודי מן המוסכם ובכך הוכח גם היסוד השליש לטענת הסיכול.. 5. כריתת הסכם חדש 5.1 אין בידי לקבל את טענת התובעים בדבר כריתת הסכם חדש אשר על פי תוכנו הסכימה הנתבעת ליתן לתובעים אורכה לביצוע התחייבויותיהם ללא הגבלת זמן. 5.2 לא זו בלבד שטענה מכבירה כזו לא נטענה בכתב התביעה והעלאתה במסגרת הסיכומים הינה בבחינת חריגה מחזית המריבה המתוחמת בכתבי הטענות (כנטען בסעיף 30 לסיכומי הנתבעת) אלא שגם לא הובאו בפני ראיות לכריתתו של הסכם חדש כנטען לא כל שכן להתקיימותם של רכיבי המסוימות וגמירת הדעת באשר לתוכנו של אותו "הסכם חדש". 5.3 מעבר לדרוש אוסיף כי מקובלת עלי גם טענת הנתבעת המוצאת תימוכין בהוראת סעיף 37 להסכם לפיו: "שום ויתור אורכה או הנחה בתנאי כלשהוא בהסכם זה על נספחיו - לא יהיו ברי תוקף אלא אם ייעשו בכתב. שום איחור בשימוש בזכויות ע"י החברה לא ייחשב כויתור מוחלט...". 6. הפועל היוצא מקבלת טענת הסיכול 6.1 בסעיף 18 (ב) לחוק התרופות נאמר: "(ב) במקרים האמורים בסעיף-קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו, ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות הענין ובמידה שנראה לו". 6.2 משפסקתי כי ההסכם סוכל, הרי שלאור הסיפא לסעיף 18 (א) לחוק התרופות אין הנתבעת זכאית לפיצויים בשל הפרת ההסכם ובכלל זה לפיצוי המוסכם בשיעור של 15% מן התמורה מכח סעיף 34 להסכם וממילא אין היא זכאית לקזזו כנגד סכום ההשבה. 6.3 אשר לחיובי ריבית הפיגורים וההצמדה: בעדותו הסכים יעקב כי סוכם בין הצדדים על תשלום ריבית פיגורים בגין כספי התמורה שלא שולמה "עם הצמדה" (שם בעמ' 8 שורות 20-19). 6.4 אין חולק כי ההסכמה בדבר תשלום ריבית פיגורים מוקטנת והפרשי הצמדה נולדה לאחר ובעקבות הנסיבות המסכלות. מכאן, שעסקינן בחובה שנטלו על עצמם התובעים מחוץ למסגרת ההסכם ומשכך, אין היא נלכדת לכאורה בגדרם של פיצויים בגין הפרת ההסכם כמשתמע מהוראת הסיפא של סעיף 18 (א). 6.5 חרף זאת נחה דעתי כי הנתבעת אינה זכאית לתשלום ריבית הפיגורים המוקטנת והפרשי ההצמדה שכן, בסעיף 23 לכתב ההגנה טענה הנתבעת: "הוסכם (בין התובעים לנתבעת - מ.ב.ח) כי במידה והתובעים ישלמו את חובם לנתבעת בגין הדירה יחוייבו התובעים בריבית פיגורים בשיעור של 8% בלבד". אין חולק בפני כי תנאי זה לא התמלא וממילא הנתבעת אינה זכאית לתשלומי הריבית והפרשי ההצמדה. 6.6 נימוק נוסף שיש בו כדי לשלול מן הנתבעת את סכום הריבית והפרשי ההצמדה נוגע לעובדה כי הנתבעת מכרה את הדירה לצד שלישי בסכום אשר לגרסתה ובהתחשב בהפרשי ההצמדה - מגלם הפסד (עדות מויאל בעמ' 17 שורות 17-15). לשיטתי הפסד זה בא בגדר המונח "נזק" כמשמעותו בסעיף 1 לחוק התרופות. העיקרון הכללי הגלום בסעיף 10 לחוק התרופות מלמד כי הנתבע זכאי לפיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב ההפרה ותוצאותיה אולם הסיפא לסעיף 18 (א) לחוק התרופות מהווה הוראת דין מיוחד המחריגה את הזכות לפיצויים עקב הפרת החוזה מקום שההפרה הינה בנסיבות של סיכול. סבורני איפוא כי גם מטעם זה לא זכאית הנתבעת לריבית והפרשי הצמדה. 7. השבה ושיפוי 7.1 כזכור בוטל ההסכם על ידי הנתבעת בהסכמת התובעים ומשכך עולה על מדוכת הדיון הסוגיה בדבר זכותם של התובעים לסכום ההשבה מזה וזכותה של הנתבעת לשיפוי בגין הוצאותיה מזה. 7.2 בסעיף 44.3 לתצהירו טען מויאל כי במהלך תקופת אכלוס הבנין נאלצה התובעת לשלם בעבור הדירה הוצאות רבות ובכללן ארנונה, שמירה וועד בית. עסקינן בהוצאות ששולמו במהלך תקופה קצרה קודם למועד ביטול ההסכם. ב"כ התובעים נמנע מחקירה בסוגיה זו. יתר על כן, בסיכום טענותיהם נטו התובעים להסכים כי הוצאות הנתבעת בפריט זה הסתכמו לסכום של 13,662.70 ₪ (סעיפים 44-40 לסיכומי התובעים) (להלן: "הוצאות הנתבעת"). 7.3 בסעיף 18 (ב) לחוק התרופות הוקנתה לבית המשפט הסמכות: "לחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות הענין ובמידה שנראה לו". 7.4 ביטול ההסכם מתניע את זכותם העקרונית של התובעים להשבת הסכומים ששילמו לנתבעת על פי ההסכם, וזאת כמתחייב מהוראת סעיף 18 (ב) לחוק התרופות מנגד. על בסיס אותו רציונל יש להכיר בזכותה של הנתבעת שנגרמו הוצאות לשיפוי בגין הוצאותיה. 7.6 אני פוסק איפוא כי על הנתבעת להשיב לתובעים את סכום המקדמה על חשבון הדירה בסכום של 104,000 ₪ בניכוי הוצאות הנתבעת בסך של 13,662.70 ₪ דהיינו סכום בסך של 90,377 ₪. אני דוחה את טענת התובעים להשבת יתר רכיבי סכום ההשבה באשר נחה דעתי כי הם מגולמים במחיר הדירה שנמכרה לצד שלישי. 8. פיצויים בגין זק בלתי ממוני 8.1 אני רואה לדחות את תביעת התובעים לפיצוי בגין נזק בלתי ממוני. 8.2 התובעים לא פרטו בתצהיריהם עובדות או נסיבות המזכות אותם לפיצויים בגין נזק בלתי ממוני ולשומת הסכום והסתפקו בטענה סתמית כי על פי עצה משפטית הם זכאים לפיצוי כזה (סעיף 33 לתצהיר יעקב) יתר על כן, לשיטתי על פי לשונו מחריג סעיף 18 לחוק התרופות סעד של פיצויים מכל סוג בנסיבות של הפרה הנתפשת כסיכול. 9. סוף דבר אני מקבל את התביעה בחלקה ומחייב את הנתבעת להשיב לתובעים את הסך של 90,337 ₪ כשהוא נושא הפרשי הצמדה בלבד כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה התשכ"ה-1961 שהמדד הבסיסי הוא המדד שפורסם לגבי חודש יולי 2002 ועד ליום התשלום המלא בפועל. לאור התוצאה אליה הגעתי אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים הוצאות משפט בסכום של 2,500 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסכום של 9,000 ₪. הודעה זכות הערעור. מכירת דירהביטול עסקה (מקרקעין)מקרקעיןעסקת מכר