קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בעל זכות בבית מגורים לפי חוק ההתנתקות: הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים 1. לפנינו ערעור על החלטת המשיבה מיום 20.12.07 לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות, התשס"ה - 2005 (להלן - החוק). הערעור המקורי הוגש גם בשם ילדי המערערים - גבאי נדב, גבאי שחר וגבאי ליהיא, לענין מרכז חייהם בישוב המפונה, אולם ערעורם של הילדים הופרד וביום 19.08.09 ניתן פסק דין בעניינם (וע 192/08), , ולפיכך נותר בפנינו עניינם של המערערים בלבד, הנוגע לפיצוי בשל בית מגורים ביישוב המפונה ניסנית. 2. בהחלטה נשוא הערעור קבעה המשיבה כי למערערים לא היו זכויות בבית מגורים בישוב המפונה ביום הקובע, ועל כן הם אינם זכאים לפיצוי כלשהו לפי סימן א' לפרק ה' לחוק. 3. לטענת המערערים, שגתה המשיבה בהחלטתה ובית המשפט מתבקש לקבוע כי המערער מס' 1 (להלן - המערער) הוא בבחינת "בעל זכות בבית מגורים" כהגדרתו בחוק, וזאת לאור הוראות סעיפים 32(4) ו- 40 לחוק, ו/או בהתאם להלכות הנהוגות והפסיקה לענין זכויות במקרקעין, ולכן זכאים המערערים לפיצויים לפי מסלול ב', סעיף 36 לחוק, וכן לזכות להעתקה קהילתית משותפת לפי סעיף 85 לחוק (להלן - העתקה קהילתית). 4. המערער הינו מוותיקי הישוב ניסנית, שהגיע ליישוב בשנת 1991 ביחד עם אשתו דאז, הגב' סיגל גבאי, ממנה התגרש בשנת 1997 והקים משפחה חדשה עם המערערת מס' 2. המערער וגרושתו רכשו עם הגעתם לישוב המפונה זכויות מאת הממונה על הרכוש הממשלתי והנטוש באזור חבל עזה (להלן - הממונה) בבית מס' 406 בישוב ניסנית, הוא הבית נשוא הערעור (להלן - בית 406). 5. בשנת 1993 נקלע המערער לקשיים כלכליים ולחובות להוצאה לפועל, וכתוצאה מכך נחתם ביום 26.03.93 הסכם מכר בינו לבין אחיו זאב גבאי (להלן - זאב) לפיו רכש זאב את מלוא הזכויות בבית 406. לטענת המערער, מדובר ב"הסכם פורמאלי" בלבד, ובאותו יום ממש נחתם הסכם נוסף בין האחים, שבו הוצהר כי חרף הסכם המכר המערער וזאב הם שותפים מלאים ושווי זכויות בבית 406 (להלן - הסכם השיתוף). הסכם השיתוף לא נרשם אצל הממונה, ומאידך ביום 18.01.94 נחתם חוזה חכירה לגבי בית 406 בין הממונה לבין זאב כבעל זכויות חכירה יחיד בבית האמור. יצויין, כי בסעיף 7.2 להסכם השיתוף נקבע, כי אין באי רישומו של ההסכם אצל הממונה כדי לגרוע מזכויותיו של מי מהצדדים להסכם, וכל עוד לא נרשמו זכויותיו של המערער בפועל - יראו את זאב כמי שמחזיק בזכויותיו של המערער בנאמנות עבורו. 6. מתצהירו של זאב, שניתן במסגרת הערעור שלפנינו, עולה כי בנייתו של בית 406 הסתיימה ביום 30.08.93 והתגוררו בו כל האחים, דהיינו, זאב ומשפחתו, המערער ומשפחתו, ואח נוסף שלהם, עו"ד יוסף גבאי (להלן - יוסף) שהוא גם מייצגם של המערערים בערעור שלפנינו. 7. הואיל והגב' סיגל גבאי עזבה את ניסנית לאחר גירושיה מהמערער בסוף שנת 1997, התגורר המערער עם משפחתו החדשה בבית 406 עד שנת 2001. בשנת 2001, עם התרחבות המשפחה, נרכש בית נוסף בישוב ניסנית, בית מס' 415, אשר הזכויות בו נרשמו על שם יוסף (להלן - בית 415). יוסף הצהיר, כי לא התגורר בבית 415 אפילו יום אחד אלא המשיך להתגורר בבית 406, אך המערער עם משפחתו החדשה עברו לבית 415 והתגוררו בו עד לפינוי. בהתאם לכך, היו בידי משפחת גבאי שני בתים בישוב ניסנית - בית 406 ובית 415. 8. כל האחים הגישו תביעות לפיצוי על פי החוק כדלקמן: (א) יוסף הגיש תביעה לפיצוי בשל הזכויות בבית 415, שהיה כאמור רשום על שמו על אף שלא התגורר בו. התביעה התקבלה במלואה, ויוסף קיבל פיצוי בשל בית 415 על פי מסלול ב' שבחוק וכן קיבל זכות לעבור לישוב בוסתן הגליל, במסגרת העתקה קהילתית. (ב) זאב הגיש תביעה לפיצוי בשל בית 406, אולם ועדת הזכאות קבעה כי הואיל והוא שכר דירה בהרצליה, מרכז חייו במועד הקובע לא היה בישוב ניסנית. כתוצאה מכך, קיבל זאב פיצויים בשל בית 406 לפי מסלול א' בלבד, ולא קיבל זכות להעתקה קהילתית. ערעורו של זאב על החלטת ועדת הזכאות נדחה על ידי כב' השופטת ענת זינגר בפסק דין מיום 06.03.07 (וע 155/06) . (ג) המערער הגיש תביעה ליפצויים לגבי בית 406 בטענה כי על אף הסכם המכר "הפורמאלי" לזאב הרי שבפועל, על פי הסכם השיתוף, הוא היה בעל זכויות בבית 406 לפחות במשותף עם זאב, ולכן הוא זכאי לפיצוי בשל הבית וכן זכאי להעתקה קהילתית. במסגרת התביעה, נפרסו בפני ועדת הזכאות הנסיבות שבהן נרשמה הזכות בבית 406 על שמו של זאב. התביעה נדחתה בהחלטת המשיבה נשוא הערעור שלפנינו. 9. במקביל להגשת הערעור שלפנינו, פנה המערער אל הועדה המיוחדת בענין זכאותו לפיצוי בשל בית 406. כתוצאה מכך, ניתנה ביום 10.07.08 החלטה על ידי כב' השופטת זינגר לפיה, בהסכמת הצדדים, יותלה התיק האמור עד להחלטת הועדה המיוחדת. 10. ביום 14.8.08 ניתנה החלטה של הועדה המיוחדת, לפי סעיף 137 לחוק, שבה נדחו בקשות המערערים לקבלת תשלום מיוחד בשל בית 406 לפי מסלול ב' וכן בקשתם להצטרף להסכם העתקה קהילתית ליישוב בוסתן הגליל. לא הוגש ערעור לפי סעיף 137(ד) לחוק על החלטת הועדה המיוחדת. 11. ביום 25.08.09 הודיעו המערערים לבית המשפט על דחיית בקשתם על ידי הועדה המיוחדת, וביום 22.11.09 הודיעו הצדדים כי הגיעו לידי הסכמה דיונית ביניהם לפיה יכריע בית המשפט בערעור על סמך החומר שבפניו, קרי כתב הערעור, כתב התשובה והחומר שבתיק המשיבה. המסגרת הנורמטיבית 12. הפיצוי הניתן על פי סעיף 36 לחוק, דהיינו, הפיצוי לפי מסלול ב', ניתן למי שמתקיימים בו שני תנאים מצטברים: (א) היותו של המתיישב "בעל זכות בבית מגורים" כהגדרתה בסעיף 32 לחוק ; (ב) "מרכז חיים" בישוב המפונה בו מצוי בית המגורים, בהתאם לחלופות המנויות בסעיף 36 לחוק. 13. הואיל ובמקרה דנן אין מחלוקת כי המערער עמד בתנאי המתייחס ל"מרכז חיים" - נתרכז בשאלה האם המערער היה "בעל זכות בבית מגורים" בבית 406. 14. "בעל זכות בבית מגורים" מוגדר בסעיף 32 לחוק כך: ""בעל זכות בבית מגורים" - ישראלי שהוא אחד מאלה: (1) בעל זכות חכירה או הרשאה, לגבי בית מגורים, על פי חוזה שנחתם לפני היום הקובע בינו לבין הממונה, או על פי חוזה שנחתם לפני היום הקובע בינו לבין ההסתדרות הציונית העולמית, מכוח חוזה בינה לבין הממונה ; (2) בעל זכות לקבלת זכות חכירה מאת הממונה לגבי בית מגורים, על פי חוזה רכישה שנחתם לפני היום הקובע בינו לבין חברה שהיתה זכאית לתת לו זכות כאמור, מכוח חוזה פיתוח שנחתם בינה לבין הממונה ; (3) חבר באגודה שיתופית שסווגה לפי פקודת האגודות השיתופיות כמושב שיתופי, שמרכז חייו במושב השיתופי, ושלאגודה השיתופית יש הרשאה לגבי בית מגוריו, על פי חוזה שנחתם לפני היום הקובע בינה לבין ההסתדרות הציונית העולמית, מכוח חוזה בין ההסתדרות הציונית העולמית לבין הממונה ; (4) לעין סעיף זה, ייחשב כבעל זכות בבית מגורים גם מי שמתקיימים לגביו כל התנאים המפורטים בפסקה מפסקאות (1), (2), או (3), אך לא חתם על החוזה עד ליום הקובע ובלבד שהוכיח, להנחת דעתה של ועדת זכאות, כי הוא היה זכאי לחתום על החוזה לפני היום הקובע, והחוזה עמו לא נחתם מטעמים שאינם מהותיים". 15. סעיף 40 לחוק, שעניינו מספר זכאים בשל בית מגורים אחד, קובע: "היו שניים או יותר זכאים לפיצוי לפי סימן זה, בשל אותו בית מגורים, יחולו הוראות אלה: (1) הפיצוי המגיע להם יחד יחושב כאילו הם היו זכאי אחד בלבד ; (2) היה אחד מהם לפחות זכאי לפיצוי לפי הוראות סעיף 36, זכאותם לפיצוי כאמור בפסקה (1) תהיה לפי הוראות הסעיף האמור ; (3) בחירה בפיצוי לפי שומה פרטנית טעונה הסכמת כל הזכאים". דיון והכרעה 16. הואיל ואין מחלוקת כי המערער רכש בזמנו את הזכויות בבית 406 מאת הממונה - נשאלת השאלה האם גם לאחר הסכם המכר "הפורמאלי" לאחיו זאב והסכם השיתוף, שלא נרשם אצל הממונה, נותר המערער "בעל זכות בבית מגורים" על פי החוק. 17. המערערים טוענים, כי הסכם השיתוף אמנם לא נרשם אצל הממונה, וזאת על מנת להגן על זכויות המערער מפני נושים ולאור יחסי האמון שבין האחים, אך גם בלי הסכם השיתוף יצרה השותפות הכללית שבין הצדדים שותפות מלאה בבית 406, שבו הם חיו יחדיו, ניהלו משק בית משותף, והיו שותפים בכל ענייניהם ועסקיהם. עוד נטען, כי בהתאם ללשונו ותכליתו של החוק ובהתאם להלכות הפסוקות, למערער זכויות הן שבדין והן שביושר בבית 406 ולכן יש לראותו "כבעל זכות בבית מגורים" לצורך מתן הפיצויים על פי החוק. לטענת המערערים, הואיל והמערער היה תמיד בעל זכויות בבית 406, במשותף עם אחיו זאב, הרי שחלה עליו חלופה (4) להגדרת "בעל זכות בבית מגורים" לפיה הוא בעל זכויות חכירה ביחד עם זאב, והוא היה רשאי, אילו רצה בכך, לרשום זכויות אלה אצל הממונה ביום הקובע אך לא עשה כן מטעמים שאינם מהותיים, גם אם מאן דהוא מוצא אותם כטעמים שאינם ראויים או מוסריים. לטענתם, יש לפרש את המונח "טעמים מהותיים" בחלופה (4) הנ"ל כטעמים מהותיים לחוק עצמו ולזכאות לפיצויים על פיו, ואין החוק נועד להעניש מי מהמפונים על התנהגות קלוקלת כזאת או אחרת ו/או על טעות שעשה במהלך חייו, אלא להעניק לו פיצוי ראוי והוגן בנסיבות המיוחדות של הענין. 18. טענה נוספת בפי המערערים, לפיה גם אם למערער זכויות בעלות שביושר, בין במלואן ובין במשותף, אשר לא נרשמו בשום מקום - אין זה נכון לטעון כי חוק המקרקעין, התשכ"ט - 1969 (להלן - חוק המקרקעין), ביטל זכויות שכאלה. לטענתם, זכויות החכירה אצל הממונה (שכמותן הזכויות הרשומות במינהל מקרקעי ישראל בלבד) אינן בגדר "מקרקעין" ולפיכך, אין תחולה לסעיף 161 לחוק המקרקעין, השולל זכויות שביושר. המערערים מפנים לע"א 189/95 בנק אוצר החייל בע"מ נ' אהרונוב, פ"ד נג(4) (להלן - פסק דין אהרונוב). 19. המערערים טוענים, כי כל אשר ביקשה משפחת גבאי הוא שלא לפרק את אחידות התא המשפחתי ולהעניק להם את הזכות לבנות שני בתים תחת שני הבתים שהיו להם בישוב המפונה, ולא רק בית אחד, וזאת אך ורק לאור הפיצול בבעלות ולאור העובדה כי האחים לא השכילו לרשום את הבעלות בנכסים דווקא על השם "הנכון" מביניהם. 20. לטענת המשיבה, הסכם השיתוף אינו מסמך אמין וספק אם נחתם בתאריך הנחזה, בשנת 1993. לטענתה, מדובר במסמך הנחשד כמזוייף, ועל כן ברי כי אינו יכול להעניק למערער זכויות מכל סוג שהוא, ודאי לא "זכויות שביושר". 21. עוד נטען, כי אף אם היה הסכם השיתוף אותנטי, לא יכול היה המערער להסתמך עליו לאחר שלא נרשם אצל הממונה. בהיעדר רישום על זכות קניינית אצל הממונה - לא זכאי המערער לפיצוי בשל בית 406. 22. המשיבה טוענת, כי תכליתה של חלופה (4) להגדרת "בעל זכות בבית מגורים" שבסעיף 32 לחוק, עליה מנסים המערערים להסתמך, הינה מתן מזור במקרים בהם התבצעה רכישת זכויות אך מטעמים שאינם מהותיים לא נחתם החוזה בטרם היום הקובע. מדובר במקרים בהם הרכישה אושרה על ידי הגורמים המוסמכים ולמעשה הושלמו כל הליכי הרכישה למעט חתימת החוזה הפורמאלי, והמקרה שלפנינו אינו נכנס למסגרת זו. הסכם השיתוף, שלא היה ידוע לאיש מלבד האחים, אינו יכול לחייב את הממונה וליצור למערער זכות שביושר מולו. 23. לענין "הטעמים המהותיים" שבחלופה (4) טוענת המשיבה, כי גם אם מטרת החוק אינה להעניש מי מהמפונים בגין התנהגות קלוקלת בעברו, עדיין ביסוד תכליתו של החוק עומד עקרון החוקיות, לפיו אדם אינו יכול לבקש שהמדינה תפצה אותו בניגוד לתנאי החוק ותתעלם לצורך כך מאקט קנייני שבחר לבצע על מנת לרמות את נושיו, שאילולא אקט זה, היה הבית עובר ממילא לידי הנושים. אי ביצוע הרישום של הסכם השיתוף אצל הממונה נעשה, לטענת המשיבה, מטעמים מהותיים ביותר. 24. המשיבה טוענת עוד, כי אין לראות את המערער ואת אחיו זאב כזכאים יחדיו לפיצוי לפי מסלול ב' בשל בית 406. לטענתה, זכאותו של זאב לפיצוי לפי מסלול א', וזכאותו של המערער לפיצויים בגין "מרכז חיים" אינם יכולים ליצור זכות אחת משותפת להכרה בפיצוי לפי מסלול ב' כאמור בסעיף 36 לחוק לגבי בית 406. 25. המשיבה מבקשת גם לדחות את טענות המערערים לענין סעיף 40 לחוק וטוענת כי מלשונו הברורה של הסעיף ניתן ללמוד, כי המערער אינו נכנס לגדרו. לטענתה, החוק אינו מכיר, אף לפי סעיף 40, במצב של "שותפות" הנלמדת מאורח החיים ומייפויי כח. 26. תכלית החוק, כפי שפורטה בסעיף 1 לחוק, הינה קביעת פיצוי הוגן וראוי בנסיבותיו המיוחדות של הענין. במסגרת קביעת פיצוי הוגן וראוי על פי החוק, יש חשיבות רבה לעקרון השוויון ולהחלה אחידה של הכללים שנקבעו בחוק לענין חישוב הפיצוי. זו הסיבה שהמחוקק קבע הוראות מפורטות לגבי אופן חישוב הפיצוי, ועל מבקש הפיצוי לעמוד באופן דווקני בכל התנאים שנקבעו בחוק על מנת לזכות בפיצוי מועדת הזכאות. לצורך ייעול ההליכים לקבלת הפיצוי על פי החוק והחלה ראויה ואחידה של הכללים וההוראות שנקבעו, ראה המחוקק לנכון להסתמך, בין היתר, על כללים שונים המבוססים על נתונים רשמיים של מוסדות המדינה כגון רשויות המס, רשויות התכנון והבניה, מרשם האוכלוסין, החלטות ממשלה, ולרבות חוזים ורישומים רשמיים כגון לשכת רישום המקרקעין, מינהל מקרקעי ישראל או אצל הממונה. כאשר אין בידי המתיישב להוכיח קיומם של התנאים הנדרשים על פי החוק, אין הוא זכאי לפיצוי על פי החוק ופתוחה בפניו הדרך לפנות לועדה המיוחדת אשר הוקמה על מנת ליתן פתרון למצבים שבהם לא מתמלא תנאי מן התנאים שבחוק וקיימת הצדקה למתן תשלום מיוחד, חלף הפיצוי על פי החוק. 27. האמור לעיל נכון גם לגבי הגדרת "בעל זכות בבית מגורים" שבסעיף 32 לחוק. "דרך המלך" להוכחת הזכות היא רישומה אצל הממונה כאמור בחלופה (1) להגדרת "בעל זכות בבית מגורים" או קיומם של כל התנאים שבחלופה (4) להגדרה האמורה. מבלי להכנס לשאלה האם הסכם השיתוף במקרה דנן הינו מסמך אותנטי או שמא הוכן, בדרך לא דרך, רק לצורך הצגתו בפני ועדת הזכאות לאחר דחיית ערעורו של זאב - משלא נרשם הסכם השיתוף אצל הממונה, אין בכוחו להעניק זכות למערער לקבלת פיצוי עבור בית 406 הואיל ולא מתמלאים תנאי ההגדרה "בעל זכות לבית מגורים" בחוק. הזכות הרשומה אצל הממונה לגבי בית מס' 406 הינה של זאב, החל ביום 18.01.94 שבו נחתם חוזה חכירה לגבי בית 406 בין הממונה לבין זאב כבעל זכויות חכירה יחיד בבית האמור, וכל עוד לא שונה הרישום כאמור - אין לקבל את טענות המערער לפיהן הוא בעל זכויות בבית 406, לענין החוק והפיצויים על פיו, מכח הסכם כזה או אחר שבידיו. סטיה מ"דרך המלך" שנקבעה בחוק אינה אפשרית, ויהא בה כדי לפגוע בתכליתו של החוק כפי שפורטה לעיל. 28. משהגעתי למסקנה האמורה, מתייתר למעשה הצורך לדון בשאלות שהועלו על ידי המערערים לענין הסכם השיתוף, דהיינו האם מקנה הסכם השיתוף למערער זכות שביושר לאור פס"ד אהרונוב, האם חלה במקרה דנן החלופה (4) להגדרת "בעל זכות בבית מגורים", והאם הטעמים לאי רישומו של הסכם השיתוף אצל הממונה היו מהותיים אם לאו. 29. למעלה מן הצורך יוער בהקשר ל"טעמים המהותיים", כי נראה שבניגוד לעמדת המערערים, הטעמים לאי רישומו של הסכם השיתוף היו מהותיים ביותר. הרי מטרתו של ההסכם "הפורמאלי", כביכול, בין המערער לבין אחיו זאב היתה הברחת נכסיו של המערער מפני נושיו. הואיל ורישום הסכם השיתוף אצל הממונה היה מסכל מטרה זו - מכאן המסקנה הבלתי נמנעת כי אי הרישום נעשה מטעמים מהותיים ביותר. 30. אכן מטרת החוק איננה להעניש אדם על התנהלות קלוקלת בעברו, אולם אין גם מקום למתן פרס בדמות הפיצוי על פי החוק לאדם אשר במו ידיו גרם לכך שלא התקיימו לגביו תנאי החוק עקב קבלת טובת הנאה במישור אחר. משל למה הדבר דומה? לבעל עסק בשטח מפונה המבקש פיצוי בשל עסק פעיל לפי השווי הפיננסי בהתאם לסעיף 64(א) לחוק, על אף ש"התקופה הקובעת" לגביו היא שנה אחת בלבד, ועל פי סעיף 64(ב) הוא זכאי לפיצוי לפי שווי הנכסים בלבד. "התקופה הקובעת", כהגדרתה בסעיף 62 לחוק, תלויה במועד רישומו של העסק לפי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו - 1975 (להלן - חוק מע"מ). ניטול לדוגמא מתיישב שהיה בעל עסק בישוב מפונה במשך תקופה ארוכה, אך לא נרשם כלל למע"מ, וזאת על מנת להעלים עסקאות והכנסות (דבר המהווה עבירה לפי חוק מע"מ ולפי פקודת מס הכנסה), ועתה הוא מבקש לטעון, כי "התקופה הקובעת" לגביו עולה על שנה ולכן הוא זכאי לבחור בפיצוי לפי השווי הפיננסי. כלום יתכן לומר שאדם כזה עומד בתנאי החוק וזכאי לפיצוי לפי השווי הפיננסי רק משום שבפועל העסק היה קיים זמן רב מבלי שנרשם כלל למע"מ? נראה שהתשובה לכך ברורה, ואין צורך להרחיב. 31. כשם שבדוגמא האמורה על האדם לשאת בתוצאות הימנעותו מלהרשם למע"מ, כך גם במקרה דנן. המערער בחר, משיקוליו הוא, שלא לרשום את הסכם השיתוף אצל הממונה ועליו לשאת בתוצאות הימנעות זו לענין קיום תנאי החוק. לפיכך, אין לראות את המערער כעומד בתנאי ההגדרה "בעל זכות בבית מגורים" על פי החוק, גם אם לצרכים אחרים קיימת אפשרות שייחשב כבעל זכויות שביושר על פי הסכם השיתוף, סוגיה שלא מצאתי לנכון לבחון כלל לנוכח לשונו הברורה של החוק. על כן, אין המערער זכאי לפיצוי בשל בית 406, אשר לגביו קיבל כבר אחיו זאב פיצוי לפי מסלול א', מכח אותו הסכם "פורמאלי" שלפיו הוענקו לו זכויות המערער בבית 406, ובמסגרת הדיון בעניינו לא הוזכר כלל קיומו של הסכם השיתוף. 32. גם הוראות סעיף 40 לחוק, כפי שצוטט בפסקה 15 לעיל, אין בהן כדי לסייע למערער. סעיף זה מתייחס לשניים או יותר הזכאים לפיצוי לפי סימן א' לפרק ה' לחוק בשל אותו בית מגורים. משהגענו למסקנה, כאמור לעיל, שהמערער אינו זכאי לפיצוי בשל בית 406 לאור היותו של הבית רשום על שם אחיו זאב והסכם השיתוף לא חל עקב אי רישומו אצל הממונה - לא חל סעיף 40 לחוק במקרה זה והוא אינו רלבנטי כלל לענייננו. 33. משקבענו כי המערער אינו "בעל זכות בבית מגורים" ואינו זכאי לפיצוי לפי סימן א' לפרק ה' לחוק, התוצאה הנוספת היא, שאין הוא נכנס בגדר ההגדרה "מתיישבים" שבסעיף 85(א) לחוק, שעניינו העתקה קהילתית. הגדרת "מתיישבים" קובעת: "חברים בקבוצה המונה רק זכאים לפיצוי לפי סימן א' לפרק זה, שמרכז חייהם ביום הקובע היה בישוב מפונה, ובלבד שמספר חברי הקבוצה הזכאים לפיצוי בשל בתי מגורים שונים לא יפחת מעשרים". על כן, אין המערערים זכאים גם להעתקה קהילתית. 34. לבסוף, הערה המתייחסת להחלטת הועדה המיוחדת בעניינם של המערערים. בפני הועדה המיוחדת הונחו אותן הסוגיות שהועלו על ידי המערערים בכתב הערעור שהוגש לבית משפט זה. החלטת הועדה המיוחדת ניתנה לגופו של ענין, לאחר בחינת המצב העובדתי. הועדה המיוחדת הגיעה למסקנה, כי לא התקיימה שותפות כלשהי בין זאב לבין המערער לגבי בית 406, וזאב הוזכר כבעלים היחידים של בית המגורים. הועדה המיוחדת קבעה במפורש: "לדעת הועדה, זכאותו של האח זאב לפיצוי, עבור בית המגורים, לפי סימן א' לפרק ה' שבחוק וזכאותו של המבקש למענקים לפי סימן ב' לפרק ב' לחוק, אינם יכולים ליצור זכות אחת משותפת ובנסיבות האמורות, מתן תשלום מיוחד, כבקשת המבקשים, אינו מתיישב עם תכלית ההוראות שבחוק, המתייחסות לפיצוי בעד בית מגורים לפי מסלול ב'. כאמור, המבקשים התגוררו בניסנית שנים ארוכות, רכשו את המגרש עליו נבנה בית המגורים ואף השקיעו בו כספים, אך בשל אילוצים כלכליים נאלצו למכור את בית המגורים לאחיו של המבקש, מר זאב גבאי, ועל כן לא היו בעלי זכויות בבית המגורים ביום הקובע". משלא הוגש ערעור לבית המשפט לעניינים מינהליים לפי סעיף 137(ד) לחוק על החלטת הועדה המיוחדת, שניתנה כאמור לאחר בחינה עובדתית ומשפטית של נסיבות המקרה דנן, דומה שלא היה מקום להמשך ההליכים בערעור שלפנינו. זו הסיבה שניתן למערערים "סולם" בהחלטתי מיום 23.11.09, אשר בו התבקשו, בין היתר, להתייחס לשאלה האם בעקבות החלטת הועדה המיוחדת יש מקום להמשך ההליכים בתיק שלפנינו וזאת על מנת למנוע הוצאות מיותרות. המערערים בחרו שלא להשתמש ב"סולם", ועל אף הנסיבות העובדתיות הקשות הקשורות בהסכם השיתוף ואי רישומו אצל הממונה, נסיבות עליהן הצביעה ועדת הזכאות כבר בהחלטתה מיום 20.12.07 - ביקשו המערערים בכל זאת להעמיד את הסכם השיתוף במבחן המשפטי האם הוא מעניק למערער מעמד של "בעל זכות בבית מגורים" על פי החוק. הואיל והדיון בערעור הותלה עד להחלטת הועדה המיוחדת, והואיל והמערערים זכאים להכרעה בטענות שהועלו על ידם במסגרת הערעור גם לאחר החלטת הועדה המיוחדת, ניתן פסק דין זה, הדוחה את הערעור. סוף דבר 35. לאור כל האמור, הערעור נדחה. המערערים ישלמו למשיבה, תוך 30 ימים, הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 8,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום המלא בפועל.תוכנית ההתנתקות / מפונים