קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשה להפנות סכסוך לבוררות זמן רב לאחר הגשת התביעה: 1. בפניי בקשה מטעם הנתבעת לעיכוב ההליכים בתיק דנן, ולהעברתו לבוררות בפני רשות מוסכמת בקיבוץ גינוסר ו/או לאחר מכן בדיון בבוררות, בהתאם לקבוע בסעיף 112 לתקנון קיבוץ גינוסר. 2. ביום 22.10.07 הגישה התובעת בקשה לצו מניעה כנגד הנתבעת ואחרים, כדי לאסור עליהם יציקת היסודות לדירת הנתבעת בקיבוץ גינוסר. 3. ביום 28.10.07 הגישה התובעת כתב תביעה, בה עתרה לסעדים של צו מניעה קבוע וצו עשה כנגד הנתבעים, המשיבים בבקשה לצו מניעה זמני. 4. הנתבעת הגישה תגובה לבקשה לצו המניעה הזמני וכן כתב הגנה מטעמה. 5. בכתב הגנתה טענה הנתבעת כי בהתאם לתקנון קיבוץ גינוסר, וכן בהתאם לפקודת האגודות השיתופיות, על התובענה להיות נדונה בבוררות או בכל פורום אחר הקבוע בתקנון הקיבוץ. 6. התובעת ביקשה לתקן את כתב התביעה, והגישה בתאריך 22.07.08 כתב תביעה מתוקן, בו היא עותרת לפיצוי בגין נזקים אשר לטענתה נגרמו לדירה בה היא מתגוררת בקיבוץ גינוסר, כתוצאה מפעולות בניית דירת הנתבעת. טענות הצדדים: 7. הנתבעת והתובעת הנן חברות קיבוץ גינוסר, ותקנון הקיבוץ מהווה הסכם בין החברים לבין עצמם ובין החברים לקיבוץ, לפיכך חל על בעלות הדין. 8. הנתבעת טענה כי בסעיף 112 לתקנון הקיבוץ נקבעה הדרך ליישוב סכסוכים בין החברים בקיבוץ. הנתבעת טענה כי בהתאם לתקנון הקיבוץ יש לברר טענות התובעת במזכירות הקיבוץ או ברשות אחרת אשר הוסמכה לכך על ידי האסיפה הכללית של הקיבוץ. 9. הנתבעת טענה עוד כי גם אם לא יקבל מי מהצדדים הכרעת רשות מרשויות הקיבוץ, הרי שעל פי הקבוע בסעיף 112 הנ"ל, קיימת חובה של פניה לבוררות מוסכמת. 10. הנתבעת טענה כי עובר להגשת כתב התביעה הראשון, התבררו כל טענות התובעת והנתבעת בנוגע לבניית הדירה בוועדות המוסכמות בקיבוץ, ועל כן יש לראות בנתבעת כמי שעמדה בדרישות הוראות סעיף 5 (א) לחוק הבוררות, תשכ"ח 1968. 11. הנתבעת טענה כי בניגוד לקבוע בתקנון הגישה התובעת תביעה לבית המשפט ללא שפעלה כמתחייב בניסיון לפתור הסכסוך בהתאם לתקנון כפי שפעלה בעבר ובהתאם למוסכם בין הצדדים. 12. בין הצדדים קיים הסכם לפיו לאחר סיום עבודות הבניה של הנתבעת, יבוצעו תיקונים בדירת התובעת, כאשר מובהר כי מדובר בנזק שנובע מאירוע שאינו קשור לבנייה, וכי קיבוץ גינוסר והנתבעת ישאו בחלק מעלויות הבניה. 13. הנתבעת טענה בנוסף כי מן הדין לעכב את הדיון בתובענה ולהעבירה לדיון בפני מוסדות הקיבוץ, ובהתאם לצורך אף לבוררות, שכן כך קובע תקנון הקיבוץ ויש לפעול בהתאם להוראותיו ולתניית הבוררות אשר בהסכם בין הנתבעת לתובעת. 14. הנתבעת טענה כי הכלל הוא כי בהתקיים תניית בוררות, בית המשפט יעכב את ההליכים, תוך שסטייה מכלל זה נעשית רק בנסיבות מיוחדות, דבר אשר לא מתקיים במקרה דנן, הואיל ומדובר בסכסוך כספי במהותו בין שכנים בקיבוץ. 15. התובעת טענה מנגד כי הנתבעת לא העלתה את הבקשה בהזדמנות הראשונה כאמור בסעיף 5 לחוק הבוררות, וכן לא הוכיחה כי עשתה ככל שביכולתה לקיים את הבוררות עוד בטרם הבאת הסכסוך לבית המשפט. 16. התובעת טענה כי התנאים הנ"ל מצטברים ואין בידי הנתבעת לעמוד באף לא אחד מהם. הדיון הראשון בתיק התקיים ביום 31.10.07 וכתב ההגנה הוגש ב 30.01.08, מאז התקיימו הליכים שונים בתיק, הכול מבלי שהוזכר העניין של העברת התיק לבוררות. 17. הנתבעת השיבה לתגובת התובעת וטענה כי בסעיף 6 לכתב ההגנה בפרק הטענות המקדמיות מופיעה הבקשה להעביר את הדיון לבוררות, ורק לאחר שהתובעת עמדה על תיקון כתב התביעה, מבלי שבית המשפט התייחס לטענות המקדמיות, רק אז הוגשה הבקשה דנן. 18. הנתבעת טענה עוד כי הפרוטוקולים וסיכומי הפגישות של הישיבות בקיבוץ מעידות על הסכמתה של הנתבעת כל העת לדיון מול התובעת במוסדות המוסמכים בקיבוץ. דיון ומסקנות : 19. סעיף 112 לתקנון הקיבוץ קובע כי: " יישוב סכסוכים 112. כל סכסוך, בין חברים או בין חברי הקיבוץ לקיבוץ בדבר פגיעה בזכויות החבר, יימסר לברור והכרעה למזכירות או לרשות אחרת שהוסמכה לכך ע"י האסיפה הכללית, או על ידי הוועד. לחבר זכות ערעור על הכרעה שנתקבלה כאמור על החלטות הרשויות המוסכמות של הקיבוץ לפי סעיף 111. לא קיבל החבר את החלטת האסיפה בערעור, הוא חייב לפנות לבוררות מוסכמת למוסד לבוררות של התנועה הקיבוצית..." סעיף 52(1) לפקודת האגודות השיתופיות, שממנו סעיף 112 לתקנון שואב את כוחו קובע כי: " 52. בוררות בסכסוכים יכולה אגודה רשומה לקבוע בתקנותיה הוראות בנוגע לישוב סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה, בין ע"י הרושם או באופן אחר : תביעה של אגודה רשומה לכל חוב או דרישת תשלום המגיעים לה מחבר, ממי שהיה חבר, או מן הממונה , או מן היורש או בא הכח החוקי של חבר שמת, לרבות קנס שיוטל בהתאם לתקנות האגודה, בין שהודו ובין שלא הודו באותו החוב או באותה דרישת התשלום, הריהי סכסוך הנוגע לעסקי האגודה בגדר סעיף קטן זה. " סעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 ( להלן: " חוק הבוררות" ) קובע כי: "5. עיכוב הליכים בבית המשפט (א)   הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך. (ב)   בקשה לעיכוב הליכים יכול שתוגש בכתב ההגנה או בדרך אחרת, אך לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של ענין התובענה. (ג)   בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות. " 20. מסעיף 5 לעיל עולה כי על מנת להעביר את התביעה לבוררות צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים, התנאי הראשון שהבקשה להעברת הדיון לבוררות הועלתה בכתב ההגנה, או לא יאוחר מהיום שטען המבקש לראשונה לגופו של עניין בתובענה ( על המטרות של העלאת הבקשה בהזדמנות הראשונה ראה רע"א 8024/06 DOLPHIN MARITIME LTD נ' קרוז וורלד דיזנהויז בע"מ ,תק-על 2541 (2) 2007 , פס' 13 ,מיום 28.05.07 ), ואילו התנאי השני שעל המבקש להראות שהיה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ושהוא עדיין מוכן לכך. 21. לעניין התנאי הראשון, אין מחלוקת כי הבקשה להעברת התיק להליך בוררות מיום 19.04.09 הוגשה כמעט שנתיים לאחר הגשת כתב התביעה המקורי, שהוגש ביום 28.10.07, יחד עם זאת לא די בכך כדי לקבוע כי הנתבעת איחרה את ההזדמנות הראשונה. הנתבעת העלתה את עניין הבוררות לראשונה בכתב ההגנה שהוגש מטעמה ביום 30.01.08, ובסעיף 6 סיפא נטען כי: " ... טענות התובעת בעניין זה אמורות להתברר במסגרת בוררות בין הצדדים ויש להורות על העברת הדיון לשמיעה בפני בורר." התובעת טענה כי הנתבעת לא העלתה את הבקשה בהזדמנות הראשונה כאמור בסעיף 5 לחוק הבוררות, כשהדיון הראשון התקיים ביום 31.10.07 וכתב ההגנה הוגש ב 30.01.08, ומאז התקיימו הליכים שונים בתיק, הכל מבלי שהוזכר העניין של העברת התיק לבוררות. 22. אמנם התקיימו הליכים מקדמיים כפי שיפורט להלן, אך טרם היה טיעון לגופו של עניין. ביום 28.10.07 הוגש כתב התביעה המקורי. ביום 31.10.07 התקיים דיון ראשון התקיים בעניין הסעד הזמני. ביום 18.12.07 הוגשה בקשה מטעם התובעת לקבוע מועד להגשת כתבי הגנה מטעם הנתבעים ולקביעת מועד לקדם משפט. ביום 19.12.07 נקבע שיש להגיש כתב הגנה תוך 30 יום. ביום 30.01.08 הוגש כתב ההגנה מטעם הנתבעים ובו עלתה לראשונה הטענה של העברת העניין לבוררות. ביום 03.03.08 התקיים קדם משפט ראשון ובו הוחלט שיש להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה. ביום 06.07.08 הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה, וביום 16.07.08 ניתן פסק דין חלקי המורה על מחיקת התביעה כנגד נתבעים 2 - 4. ביום 22.07.08 הוגש כתב הגנה מתוקן. ביום 08.09.08 הוגשה תגובה לבקשה מטעם הנתבעים, ובקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר, הוחלט לאשר את תיקון כתב התביעה. ביום 06.01.09 הגישה הנתבעת בקשת רשות ערעור בעניין החלטת בית המשפט מיום 09.12.08 לאשר את תיקון כתב התביעה, ובמקביל הגישה בקשה להארכת מועד להגשת כתב הגנה. ביום 17.02.09 נדחתה בקשת רשות הערעור של הנתבעת. ביום 18.03.09 התקיים קדם משפט נוסף בתיק בטרם הגשת כתב הגנה מתוקן, ובו הוחלט על הגשת כתב הגנה מתוקן עד יום 05.04.09. ביום 19.04.09 הוגשה הבקשה דנן, יחד עם בקשה לדחיית מועד הגשת כתב ההגנה המתוקן. 23. לא אחת נקבע בפסיקה כי מקום בו נטענה בכתב ההגנה טענת עיכוב הליכים, ולאחר מכן היא לא הועלתה שוב בקדם משפט, אין בכך ויתור על העלאת טענת הבוררות, במיוחד כשקדם המשפט היה אך ניסיון לפשרה ולא נערכה בו רשימת פלוגתאות שבה ויתר המבקש על טענת עיכוב ההליכים ( ראה ע"א 234/81 ירמה נ' "מזרע", קיבוץ השומר הצעיר להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד לו(4) 113, פיסקה 4 לפסק דינו של השופט ברק). 24. בחרתי לפרט את כל השתלשלות האירועים לעיל, מאחר ומהם עולה כי הנתבעת לא החמיצה את ההזדמנות הראשונה, ומאחר וטרם נטען לגופו של עניין בתובענה, ובכך היא גם לא זנחה את הטענה. 25. עמד על הרציונאל של סעיף 5(ב) כב' השופט בייסקי בע"א 308/85 חיים שיטרית נ' כפר שמואל, פ"ד מא(1), 742, 746 כדלקמן: "אילו נעתרנו למערער בשלב זה, היה בכך משום התעלמות מוחלטת מהוראתו המפורשת של המחוקק ומתן יתרון לצד אשר זנח, במתכוון או ברשלנות, את הטענה בדבר עיכוב ההליכים. בזאת היה נפתח פתח נרחב לשימוש לרעה בהליכי בית-משפט והיה מתאפשר למתדיין לבחון תחילה, שמא התוצאות במשפט יהיו לטובתו, ורק אם בכך לא יצליח - ישלוף באיחור זמן מאמתחתו את הטענה של חוסר סמכות, ובכך ייפתח כל ההליך מחדש." אותו חשש שעומד בבסיסו של סעיף 5(ב) לחוק הבוררות, כי בית המשפט אליו הוגשה התביעה יוטרח לחינם וכן האפשרות של לבחור ערכאה על ידי הנתבעת, אינו מתקיים בענייננו. 26. נשאלת השאלה האם הנתבעת הראתה שהייתה מוכנה לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה והיא עדיין מוכנה לכך. לטענת התובעת, הנתבעת לא הוכיחה כי היא עשתה ככל שביכולתה לקיים את הבוררות עוד בטרם הבאת הסכסוך לבית המשפט. נטל ההוכחה מוטל על מבקש העיכוב, אך אין הוא חייב להצביע על פניות קודמות מצדו להעברת הסכסוך לבוררות, ולעיתים די בכך שטען בהזדמנות הראשונה כי הינו נכון להעברת הסכסוך לבוררות, כדי למלא את דרישת הנכונות (ראה בר"ע 363/01 נרקיס בניה בע"מ נ' ד.ש.י . אריאל לבנין והשקעות בע"מ, תק-על 2001(1), 1651, וכן תמ"ש (ת"א) 36031/98 מ.י. נ' מ.ז. תק-מש 2006 (2), 136). 27. עובר להגשת כתב התביעה הראשון, התנהלו ישיבות בין שני הצדדים כדי לדון בטענות התובעת והנתבעת בכל הנוגע לבניית הדירה. הישיבות התנהלו בוועד ההנהלה של הקיבוץ, כפי שעולה מהמסמכים המצורפים לבקשה, גם היו לצדדים ישיבות עם אנשי מקצוע. התנהגותה זו של הנתבעת, שנכחה היא בעצמה או מי מטעמה, בכל הישיבות הקשורות לעניין התובענה דנן, מראה על נכונותה להפנות את ההליך לבוררות בטרם הבאת הסכסוך לבית המשפט. 28. אולם בנסיבות העניין אין לדרוש מהנתבעת לפנות מיוזמתה לבוררות, שכן החלטות וועד ההנהלה ואנשי המקצוע היו לרוחה. התובעת היא שפנתה לבית המשפט, מקום שהיא זו שהתנגדה להחלטות הוועד, והיא זו שהיתה צריכה להפנות את הסכסוך ביניהן לבוררות בטרם הפנייה לבית המשפט. 29. לאור האמור לעיל אני קובעת כי הנתבעת הראתה נכונות לפנות לבוררות בטרם הפניה לבית המשפט, לפיכך עמדה היא בדרישות הוראות סעיף 5 (א) לחוק הבוררות. 30. התובעת לא העלתה כל טענה באשר להתקיימותו של טעם מיוחד על פי סעיף 5(ג) לחוק הבוררות המצדיק אי העברת הסכסוך למסגרת של בוררות, לפיכך קמה החובה להעביר את הסכסוך לבוררות כאמור. 31. בנסיבות אלו, ונוכח כל האמור לעיל, הנני מקבלת אפוא את בקשת הנתבעת, ומורה מכוח הסמכות שבסעיף 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, על עיכוב ההליכים שבין הצדדים בתובענה זו, תוך הפנייתם להליכי בוררות. 32. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 2000 ₪ ומע"מ.יישוב סכסוכיםבוררותסכסוך