קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בריחה מחייל גרמני: לפנינו ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים. התרשמנו מאמינות גרסתו של העורר, שלפיה נס מחייל גרמני שירה לעברו וניסה להרגו, ובמהלך מנוסתו נפל ונחבל חבלה חמורה. נראה כי לגוף העניין ראוי היה שהערר יתקבל, משום שלפי 'הלכת הפחד' יש לראות את החבלה שנגרמה עקב הפחד מאיומו הממשי של החייל הגרמני - כאילו נגרמה במעשה אלימות נאצי ישיר. דא-עקא, שלמרבה הצער מחייב אותנו החוק לדחות את הערר על הסף, עקב איחור בהגשתו. חוק נכי רדיפות הנאצים, בסעיף 17(א), מורה כי ערר יוגש "תוך שלושים ימים מיום שהגיעה אליו ההודעה על החלטת הרשות המוסמכת", וכי "רשאית הוועדה להאריך לו את מועד הערר לתקופה נוספת שלא תעלה על ארבעה עשר יום". לעומת זאת, הערר דנן הוגש כשנה לאחר משלוח ההודעה על החלטת המשיבה בדואר רשום, אשר התקבלה בפועל על ידי העורר [פרוטוקול, עמ' 4]. איננו מוסמכים, אפוא, להידרש לערר נוכח מועד הגשתו. לא נכחד כי הוראת-חוק זו מעוררת מורת רוח רבה. הכלל הוא כי ערר על החלטת רשות מינהלית כבענייננו יוגש תוך 45 יום, וכי בית הדין המינהלי הדן בערר רשאי להאריך את המועד ללא הגבלת-זמן, "מטעמים מיוחדים שיירשמו" [חוק בתי דין מינהליים, סעיף 22]. כלל זה אינו ניתן ליישום בענייננו, חרף תחולתו העקרונית של החוק על וועדת העררים דנן [סעיף 3 בתוספת לחוק בתי דין מינהליים]; זאת במצוות סעיף 4 בחוק זה, שלפיו "לא תחול הוראה של חוק זה על בית דין אם קיימת בחוק אחר הוראה לאותו עניין החלה על אותו בית דין". לא מצאנו כל טעם לכך שדווקא בהקשר של נכי רדיפות הנאצים, מכל ההקשרים המשפטיים שבעולם, ישים המחוקק את העורר בסד דרקוני ונוקשה כזה, שלפיו - לאחר 44 יום מקבלת ההחלטה - מקפח העורר את זכותו, בעלת האופי החוקתי, להעמיד בביקורת שיפוטית את ההחלטה המינהלית; בלא שתהא לבית הדין המינהלי סמכות להושיט לו סעד אף בהתקיימם של טעמים מיוחדים. יש לציין כי ספק רב אם העורר דנן היה זוכה להארכת המועד, אפילו היה הכלל האמור בחוק בתי דין מינהליים חל בענייננו. המונח 'טעמים מיוחדים שיירשמו' פורש בפסיקה כמתייחס בעיקר לנסיבות שלא היו בשליטת המאחר; וספק רב אם תבחין זה מתקיים בענייננו. לאור המקובץ, ובצער רב - הערר נדחה על הסף מחמת אי-הגשתו במועד. צבאחייליםניצולי שואה