גביית תוספת סיכון בבנק

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גביית תוספת סיכון בבנק: בפני תביעה כספית בסך 392,521 ₪ אשר הוגשה על ידי התובעת, חברה העוסקת בייצוג אומנים ושיווק מופעים בארץ ובחו"ל והתובע, מנהלה ובעל השליטה בה. הנתבע הינו תאגיד בנקאי. (להלן: "הבנק" / "הנתבע"). תמצית טענות התובעים משנת 1998 ועד שנת 2004 ניהל התובע את עסקו כעוסק מורשה ובשנת 2004 הפך העסק לחברה. העניינים הכספיים של העסק נוהלו על ידי התובע, בין היתר, באמצעות חשבון מס' 356690/89 בסניף ראשון לציון של הבנק ולאחר הקמת החברה נפתח על שמה חשבון 97300/40. לצורך הפעילות העסקית, התובעים נזקקו מדי פעם להקצאות אשראי ופנו לשם כך אל סניף הבנק בו נוהלו החשבונות, לקבלת ייעוץ לגבי ניהול העניינים הכספיים . בדיעבד הסתבר לתובעים, כי הבנק גבה מהם כספים רבים תוך הטעייתם והתעשרות שלא כדין על חשבונם. מבדיקה שערכו התובעים עולה, כי לכל אורך תקופת ניהול חשבונותיהם בבנק, היו לחשבונותיהם בטחונות מתאימים של כספים נזילים, של תכניות חסכון שונות ושל שעבודים, אשר ערכם הכולל עלה בהרבה על מסגרות האשראי אשר הועמדו לתובעים על ידי הבנק. לכן לגרסתם, הבנק לא היה רשאי לגבות מהם תוספת סיכון, שהינה תוספת ריבית בנוסף לריבית הבסיסית (פריים), אותה גובה הבנק בגין העמדת אשראי, ואשר נועדה להבטיח את הבנק כנגד סיכון שקיים לגבי לקוח, שאינו יכול להעמיד בטחונות ראויים. לאור הביטחונות הרבים והמספיקים שהעמידו התובעים לטובת הבנק, טוענים הם, כי הבנק לא עמד בשום סיכון לגבי פירעון חובותיהם. כיוון שהתובעים היו לקוחות שגלגלו מחזור כספים גדול בכל חודש, בעלי כוח החזר גבוה מתוך הפעילות העסקית ובעלי בטחונות מוצקים, הובטח להם על ידי הבנק, כי יזכו למעמד של לקוח מועדף, הזוכה להטבות ולתנאי ניהול חשבון הטובים ביותר. הובטח להם, כי בין השאר, ההטבות יבואו לידי ביטוי בשיעורי הריבית בהם יחויבו חשבונותיהם ושיעורי העמלות הנגבים בגין פעולותיהם בחשבונות. בפועל, הסתבר לתובעים בדיעבד, כי הבנק לא פעל כך והפר את התחייבותו כלפיהם. מבדיקת המומחה מטעם התובעים, עולה כי הבנק גבה מהתובעים בגין האשראי שהועמד להם, את הריבית הגבוהה ביותר אשר נהג הבנק לגבות מלקוחותיו בתקופה הרלוונטית. גם תוספת הסיכון שנגבתה מהם עמדה לכל אורך התקופה על השיעור המרבי של 3%. גם פעולה זו של הבנק נוגדת את התחייבותו כלפיהם ולא היה צורך בגביית תוספת סיכון. על פי דרישת הבנק, הועמדו על ידי התובעים בטחונות מספיקים ביחס לאשראי שהועמד להם. הנזק שנגרם לתובעים בגין שיעור ריבית החובה שגבה מהם הבנק בגין העמדת האשראי מסתכם בסך 286,392 ש"ח. בנוסף, דרש הבנק מהתובעים לכל אורך תקופת ניהול החשבונות בבנק, להעמיד תכניות חיסכון כדי שישמשן כבטחון לחשבונותיהם בבנק. כיוון שחברה אינה יכולה לפתוח תכניות חיסכון, נפתחו אלה על ידי התובע ושועבדו כבטחון לאשראי אשר הועמד על ידי הבנק לחברה. התשלומים החודשיים שולמו מחשבון הבנק של החברה, אשר עמד כל אותה עת ביתרת חובה. גם כאשר חשבון החברה עמד ביתרת חובה, חייב אותו הבנק בריבית חובה לרבות תוספת סיכון ונגרם לתובעים נזק הנובע מההפרש שבין ריבית הזכות, בה מזוכה הלקוח בגין תוכניות החיסכון לבין ריבית החובה, בה מחויב הלקוח בגין יתרת החובה. הנזק אשר נגרם לתובעים כתוצאה מהצורך להעמיד תכניות חיסכון כבטוחות למסגרת האשראי של החברה, מסתכם ב- 106,129 ש"ח. לטענת התובעים, הבנק הפר את חובת הנאמנות שלו, לנהל את חשבונותיהם בתום לב ובנאמנות. התובעים עותרים לחייב את הבנק לשלם להם את סכום התביעה, בגין הנזקים שגרם להם, בעקבות גביית מחיר גבוה מזה שהיו אמורים לשלם עבור העמדת מסגרת האשראי על ידי הבנק, בגין כך שהבנק לא גילה להם מהם מרכיבי הריבית שנגבתה מהם, הבנק לא הודיע להם על שינויים בריביות, חייב את חשבונם שלא כדין, בתוספת סיכון ועמלות בגין הקצאות אשראי. תמצית טענות הבנק הבנק פעל בתום לב ובדרך מקובלת, על פי הנוהג המקובל במערכת הבנקאית וביחסי בנק לקוח על פי ההסכמים בין התובעים והבנק. הבנק המכחיש את כל טענות התובעים, טוען כי הפעולה הראשונה בחשבון התובעת מספר 97300/04, שהפעילות הראשונה בו שהחלה ביום 30.4.02, הינה פעולת יומן בחובה בסך 70,000 ₪ ובאותו יום הועמדה בחשבון זה הלוואה בסך 70,000 ש"ח. עד ליום 30.5.02 עמד החשבון ביתרות זכות. ביום 30.4.02 זוכה חשבון התובע מס' 356690/89 בסכום של 70,000 ש"ח בגין אותה פעולת יומן ונותר ביתרת חובה עד לסוף שנת 2002. לאחר מכן החשבון נסגר ביום 19.8.05. התובעים אכן קיבלו מפעם לפעם אשראי מהבנק על פי בקשתם, בהתחשב במספר שיקולים וביניהם, הביטחונות שהועמדו להבטחת החובות. הבנק כלל לא חייב להעמיד מסגרת אשראי על בסיס שווי הביטחונות בלבד. הערכת שווי הביטחונות לצרכי האשראי הינה בשיקול דעתו של הבנק, ובין היתר, על בסיס הנחות בדבר אפשרות המימוש של נכסים משועבדים, הפחתות הכרוכות במימוש וחבויות מס הנולדות כתוצאה מהמימוש. דרך החישוב של המומחה מטעם התובעים, הנתונים וההנחות אשר שימשו בסיס להכנת חוות הדעת, למעט אלה שנמסרו על ידי הבנק, מוכחשים. הבנק טוען כי חובת הנאמנות שלו אינה מטילה עליו חובה לדאוג רק לאינטרס הלקוח, תוך הזנחת האינטרסים של הבנק. עוד טוען הבנק, כי הוא לא התחייב שלא לגבות תוספת סיכון או ריבית חריגה. בהתאם להסכמים, כל יתרת חובה החורגת ממסגרת האשראי אותה אישר הבנק, תישא ריבית בשיעור המרבי הנוהג בבנק. אין כל התחייבות ספציפית של הבנק לשיעור ריבית מסוים, גובה מסגרת אשראי, הריבית בגינה ושיעור תוספת הסיכון נקבע בין הבנק והלקוח. התובעים יכולים היו ללמוד מההודעות הבנק אשר נשלחו אליהם, כי חשבונותיהם מחויבים בתוספת סיכון ושיעורה. הבנק טוען, כי תכניות החיסכון נפתחו לבקשת התובעים משיקוליהם העסקיים. התובעים ניהלו את חשבונותיהם על פי שיקוליהם וההלוואות ומסגרות האשראי ניתנו להם על פי בקשתם. הבנק מעולם לא דרש מהתובעים, כתנאי להמשך אשראי קיים או מתן אשראי נוסף לפתוח תכניות חיסכון או ליטול הלוואות לשם פתיחת תכניות חיסכון. בעת פתיחת תכניות החיסכון היו התובעים מודעים לתנאי האשראי שלה ולכך ביטול תכניות החיסכון צריך להביא לביטול האשראי אשר ניתן כנגד תכניות אלה. התובעים קיבלו מהבנק כל העת דפי חשבון והם מנועים כעת להעלות טענה בעניין התנהלות החשבונות. במשך כל תקופת התנהלות החשבונות התובעים לא פנו אל הבנק בכל טענה שהיא, מה שהפך את מצב החשבונות לסופיים. התובעים היו אמורים לדעת את דרך החישוב בהתאם להסכמי הניהול ומעולם לא שלחו כל הודעת ביטול של ההסכמים בינם לבין הבנק. דיון הצדדים חלוקים בשאלת התנהלות חשבונותיהם על ידי הבנק ובשאלת תום הלב והגילוי הנאות של הבנק כלפיהם. טענות התובעים כלפי הבנק הינן: - הבנק גבה מהם שלא כדין תוספת סיכון, כיוון שבכל תקופת התנהלות חשבונותיהם אצל הנתבע, הם העמידו לטובת הבנק ביטחונות מתאימים שכללו, כספים נזילים, תכניות חיסכון מסוגים שונים ושעבודים שערכם עלה על מסגרות האשראי אשר העמיד להם הנתבע. לכן, לטענת התובעים, לא הייתה כל הצדקה שהבנק יגבה מהם תוספת סיכון, שהינה תוספת ריבית מעבר לריבית הבסיסית אשר הבנק גובה בגין העמדת מסגרת אשראי שאמורה להבטיח כנגד סיכון, כאשר אין ללקוח בטחונות מספיקים להבטחת פירעון התחייבויותיו לבנק. התובעים טוענים, כי לאור הביטחונות שהעמידו לטובת הבנק, הבנק לא עמד בשום שלב, בשום סיכון כלפיהם. בגין מסגרת האשראי שהועמדה להם, הבנק גבה מהם את הריבית הגבוהה ביותר שנהג לגבות מלקוחותיו בתקופה הרלוונטית, כך שתוספת הסיכון עמדה על השיעור המקסימאלי של 3%, וזאת, בניגוד להתחייבות הבנק להעניק להם הטבות בשיעורי הריביות והעמלות. - הבנק דרש מהם, בכל תקופת ניהול החשבונות, להעמיד גם תכניות חיסכון, כדי שישמו ביטחון נוסף לחשבונות. כיוון שלא ניתן לפתוח חשבונות חסכון על שם חברה, הם נפתחו על שם התובע ושועבדו לאשראי שהועמד לתובעת. התשלומים החודשיים השוטפים לתכניות החיסכון שולמו מחשבון החברה, אשר עמד כל אותה עת ביתרת חובה. כתוצאה מכך, נגרם לתובעים נזק הנובע מהפרשי הריבית, בין ריבית הזכות בה זוכה התובע בתכניות החיסכון, לבין ריבית החובה שלעיתים גם הייתה חריגה, בה חויבה התובעת בגין יתרות החובה בחשבונה, ממנו שולמו התשלומים החודשיים עבור תכניות החיסכון. תשלומים אלה הם שגרמו לא אחת לחשבון התובעת לעמוד ביתרת חובה. -בהתאם לחוות דעת המומחה מטעם התובעים הנזק הכספי שנגרם לתובעים הוא 392,521 ₪. אין חולק כי התובעים סגרו את חשבונותיהם, מיוזמתם, מבלי להשאיר כל יתרת חובה. חשבון התובע נסגר ביום 19.8.05 וחשבון התובעת נסגר ביום 25.8.05. התובע ומנהל התובעת גיל אוליאמפרל (להלן: "גיל / התובע"), חזר בתצהירו על המפורט בכתב התביעה והוסיף, כי העסק המנוהל על ידו, נחשב בעיני הבנק כיציב ומבוסס כלכלית וזכה להערכה רבה בבנק. לגרסתו, הבנק דרש מהתובעים בכל שלב, כנגד העמדת ו/או הגדלת מסגרת האשראי, להעמיד לטובתו בטחונות. התובעים, בהתאם לדרישת הבנק, העמידו את הביטחונות הראויים, באמצעות שיעבוד שוטף על נכסי החברה, ובשעבוד ספציפי על רכוש שבבעלות החברה, שעבוד שיקים אשר הופקדו על ידי התובעים בבנק לניכיון, כספים נזילים וערבויות אישיות, שערכם הפנוי הכולל עלה בכל רגע נתון על סכום מסגרות האשראי שהועמדו להם על ידי הבנק. למרות זאת, דרש מהם הבנק מדי פעם, כאשר ביקשו להגדיל את הביטחונות, להעמיד כבטוחה גם תוכנית חסכון והתובעים נאלצו להיענות לדרישה זו כדי לא לפגוע בפעילותם העסקית. התובע, אשר הרשים באמינותו וברצינותו בחקירתו הנגדית, השיב כי התנהלות הבנק לכל אורך הדרך לא הייתה תקינה, אך מלכתחילה, הוא בטח מאוד בבנק "בו גדל" מאז היותו בן 15. הוא ומשפחתו ניהלו את חשבונותיהם בבנק, ובמחלקה הפרטית הוא קיבל יחס אישי מאוד. מעולם לא באו אליו בטענות, הוא קיבל תנאים טובים, והכל נקטע מרגע שחשבונו עבר להתנהל במחלקה העסקית. מנהלת המחלקה הפרטית, בה התנהל חשבונו טרם שהוקמה החברה, הציגה אותו בפני מנהלת המחלקה העסקית כלקוח טוב, שהבנק עוזר לו ושיש לתת לו את התנאים הטובים ביותר ואת אותו טיפול מצוין שקיבל במחלקה הפרטית. לדבריו, מאותו שלב, נגרמה לו עוגמת נפש בדרך התנהלות הבנק, אשר "ביום מחפיר" מבחינתו לא כיבד 20 שיקים שנמשכו מחשבון התובעת, מבלי שמי מטעם הבנק שוחח עמו בנושא. נודע לו אודות אי כיבוד השיקים מספקים של התובעת. הבנק מעולם לא שלח לו מכתב התראה לפיו השיקים של התובעת לא יכובדו. עוד לגרסתו, לכל אורך תקופת התנהלות חשבון התובעת, אנשי הבנק "הלחיצו אותו לקיר" מיד בסמוך לפתיחת העסק, ומרגע שהחשבון עבר להתנהל מהמחלקה הפרטית למחלקה העסקית, הבנק "ירד לחייו", למרות שהוא מצידו נענה לכל דרישותיו ולמרות שהבנק לא עמד מעולם בסיכון הכספים שהועמדו לרשות התובעים, כיוון שניתנו בטחונות ברמה של "שקל מול שקל". התובע גולל את השתלשלות מעבר החשבון מהמחלקה הפרטית בתחילת חיי העסק, עד לשלב שבו פקידי הבנק הציעו לו לפתוח חברה שתנהל את העסק שלו ולעבור לנהל את חשבון החברה במחלקה העסקית, נוכח ההתפתחות הכלכלית של העסק. לדברי התובע, מאז שהחל לנהל את חשבונו במחלקה העסקית של הבנק, דרשו ממנו באופן שיטתי ותמידי להסדיר בטחונות, להגדיל את האשראי, אחרת לא יכובדו השיקים שהתובעת משכה ולא תאושר חריגה בחשבונה. מעולם לא דובר עמו על תוספת סיכון, והוא העמיד לטובת מסגרת האשראי כל ביטחון שנדרש על ידי הבנק כגון: שיקים דחויים, פק"מים, תוכניות חיסכון שאולץ לפתוח כדי להעמיד בטחון לתובעת ובנוסף הזרים כספים שחלקם נלקחו מבני משפחתו. לגרסתו, מדי יום, רשם את השיקים הנכנסים ואת השיקים היוצאים כדי להקל על הבנק. כל מהלך שבוצע בתובעת, נוכח התפתחותה והגדלת מחזור העסקים שלה, דווח לבנק, כולל שינויים בתחום תזרים המזומנים, כמו מעבר לחשבונית עסקה, התחברות למחשב מע"מ, העברת מועד תשלום המשכורות. כל אלה השפיעו על היתרות בחשבונות ולכן הוא הודיע לבנק מראש על השינויים שעמד לבצע. התובע הפנה בעדותו לעמוד 2 למסמך נ/4 למוצגי הבנק. במסמך זה הודיע לבנק על כספי לקוחות שעמדו להיכנס לתובעת, כדי שהבנק ידע כמה כסף יוזרם לחשבונה. התובע העיד, כי חלק מהביטחונות היו מתכניות חסכון של הוריו שפתחו שנים רבות קודם לכן. איריס טובה, אשר בתקופה הרלוונטית שימשה כמורשית חתימה והייתה אחראית על הטיפול בחשבונות התובעים, העידה כי קיבלה דיווחים שוטפים מהפקידים שטיפלו באופן שוטף בחשבונות והייתה בקשר ישיר עם התובע בעת הצורך. לטענתה, לא הובטח לתובע כי יקבל הטבות שונות, לרבות בתנאי הריבית והעמלות, והעסק שבבעלותו כלל לא זכה להערכה בבנק. לגרסתה, החשבון התנהל בחריגות מהמסגרות המאושרות, הבנק נהג "לרוץ" אחרי התובע כדי שהתובעת תעמוד במסגרות שהועמדו בחשבונה. התובע נהג לשלוח לבנק תזרימים כספיים עתידיים, כדי להראות שהתובעת תוכל לעמוד בהתחייבויותיה וביקש שהבנק ימתין עד שהחשבון יחזור למסגרת המאושרת. העדה אישרה, כי בחשבון הפרטי של התובע, היו בטחונות לטובת חשבון החברה וכי הבנק דרש בטחונות נוספים, אך לא דרש לפתוח תכנית חיסכון או השקעות כספים מכספי החברה לטובת בטחונות. לגרסתה, התובע ידע מה שווי הביטחונות שבחשבון ולדרישת הבנק לביטחונות נוספים, ניהל מו"מ ולא נכנע תמיד לדרישות. ביום 12.7.02 חתמה התובעת על "תנאי ניהול פיקדון בתשלומים- אשראי עד פי 30". מדובר במבצע, בו הלקוח משקיע כספים בפיקדון וזכאי לקבל הלוואה בתנאים טובים, כאשר הפיקדון נשאר עומד לזכותו. הלקוח המשקיע בפיקדון זכאי לקבל הלוואה אשר סכומה עשוי להיות בתנאים מסוימים גבוה בהרבה מסכומי הפיקדון. יצחק פרידמן אשר מאז שנת 2002 משמש כפקיד במחלקה המסחרית בבנק, הכחיש את טענות התובע כי הובטחו לו הטבות. לגרסתו, הוא מעולם לא דרש מהתובע לפתוח תכנית חיסכון או להשקיע מכספי התובעת בחשבון התובעת לטובת בטוחה כתנאי למתן אשראי. ביום 9.3.99 התובע פתח תכנית חיסכון "כח תשורה", בה הופקדו מדי חודש 200 ש"ח מחשבונו הפרטי והתכנית נפרעה לזכות החשבון הפרטי ביום 24.11.00. ביום 9.3.99 פתח התובע גם קופת גמל "עצמה" בהפקדה חודשית של 200 ש"ח לחודש, אשר הוגדלה בשנת 2003 ל- 700 ש"ח לחודש וביום 14.10.99 שיעבד התובע את קופת הגמל לטובת חובותיו לבנק. בשנת 2002 חתם התובע על כתבי קיזוז מיוחדים של פיקדונות שהתנהלו בחשבון הפרטי ובחשבון העסקי. ביום 1.7.03 שונה סיווג חשבון החברה מסיווג "חח"ד מסחרי" לסיווג "חח"ד כללי" שמשמעותו הוא שינוי בתנאי הריבית אשר בא לידי ביטוי בדף סולמות הריבית. לתובעים נשלחו מדי שנה, ובחשבונות חח"ד מדי רבעון, אישורי יתרת לקוחות, בהם מפורטים התחייבויות הלקוח לבנק והנכסים העומדים לזכותו בבנק. תכניות החיסכון לטענת התובעים, הם נדרשו על ידי הבנק להעמיד תכניות חיסכון, כדי שישמשו כבטחון נוסף לחשבונות, כאשר הם אלה יעמדו ביתרת חובה והבנק חייב את החשבונות בריביות גבוהות וחריגות בגין יתרות החובה, בעוד שהריביות בהן זוכו חשבונות החיסכון היו נמוכות בהרבה. בפועל התשלומים לחשבונות החיסכון הורדו מחשבון התובעת ויצרו שם יתרות חובה ובכך לטענתם, הבנק גרם להם נזק כספי. טוען הבנק, כי התובעים לא הוכיחו, פרטנית, אילו תכניות נפתחו תוך התניית שירות בשירות ואילו לא וכי התובעים גם לא הוכיחו קורלציה כרונולוגית בין מועדי פתיחת תכניות החיסכון לבין מועדי העמדת האשראי ומתאם בין הסכומים. מה עוד, שגם לדברי המומחה מטעם התובעים וגם לדברי התובע, חלק מתוכניות החיסכון היו ישנות, שנפתחו על ידי הורי התובע זמן רב בטרם החל לנהל את עסקו. (עדות המומחה בעמוד 40 שורות 14 וסעיף 22 לתצהיר התובע). התובעים לא טענו להתניית שירות בשירות, אלא טענת הינה, שתכניות החיסכון נפתחו לדרישת הבנק, כדי שיהוו ביטחונות נוספים לאשראי והחריגות בחשבונות התובעים ולטענתם, קיים פער משמעותי בין הריביות שזוכו בגין תכניות החיסכון לבין הריביות שחויבו בגין החריגות והאשראים, חריגות שחלקן נוצרו, עקב העברת כספים מחשבון התובעת לתכניות החיסכון. בכך נגרם להם לטענתם נזק כספי. התובעים לא הוכיחו כי תכניות החיסכון נפתחו לדרישת הבנק לביטחונות נוספים, חלק מהתכניות נפתחו שנים רבות טרם פתיחת החשבונות עוד על ידי הורי התובע ולכן התובעים לא הוכיחו את טענתם. אני דוחה טענה זו של התובעים. הביטחונות איריס טובה הצהירה, כי בחשבון הפרטי של התובע היו בטחונות לטובת חשבון התובעת וכי הבנק דרש בטחונות. בחקירתה השיבה, כי את מערך הביטחונות ניתן לראות במסמך "אובליגו בטחונות ממוכן", אשר לא הוצג כראייה ובו מוצגים האובליגו של הלקוח והביטחונות, הגם שקיימות דרכים נוספות לראות זאת, אך לא פרטה מהם. עם זאת השיבה, כי אילו הייתה נדרשת לכך, הייתה בונה את האובליגו שעמד לזכות התובעים לפי אישורי היתרות. היא אישרה כי לא הומצא מסמך האובליגו בטחונות ממוכן של התובעים לתיק בית המשפט. ב"כ התובעים הציג בפניה התכתבות עם ב"כ הבנק בה ביקש את מסמכי הביטחונות ת/2 והעדה השיבה כי ניתן היה להפיק דו"ח כזה. (עמוד 1- שורה 22 עד עמוד 11 שורה 5). לגרסת איריס טובה, התובע עמד בדרישת הביטחונות של הבנק עד לגבול מסוים וכשהתחילו הבעיות בחשבון, לא היו לו מספיק בטחונות והחשבון החל להתנהל בחריגה. התובע לא סיפק בטחונות נוספים, אך היה תזרים של תקבולים עתידיים, שחלקם התעכבו, חלקם הגיעו מאוחר יותר ולכן ניתנו הלוואות גישור עד להגעת הכספים. לגרסתה, הבנק הודיע לתובע שעליו להסדיר את נושא החריגות בחשבון, אך לא הציגה כל מכתב התראה ששלח לתובעים, בו הוא מתריע כי קיימות חריגות ממסגרת האשראי המאושרת ו/או כי הוא מתכוון להפסיק את ההתקשרות עם התובעים. "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו ". ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ מד(4) 595) לגרסת הגב' טובה כל ההתרעות היו בעל פה "הכל התנהל בעל פה" .(עדות גב' איריס טובה בע' 10- 12 ופרידמן בע' 19 לפרוטוקול). איריס טובה אישרה, שהבנק לא הגיש כל תביעה נגד התובעים בגין חוב קיים, כי יוזמת הפסקת ניהול החשבונות בבנק הייתה של התובעים וכי כאשר הפסיקו התובעים את ניהול החשבונות בבנק, הביטחונות אשר העמידו התובעים לטובת הבנק, הספיקו כדי לכסות את כל יתרות החובה בחשבונות. (עמוד 12 שורות 11-22 לפרוטוקול). לדבריה, למרות שבעת סיום התנהלות החשבונות, הביטחונות היו גבוהים מיתרות החובה, היו תקופות של חריגות בחשבונות שהיו גבוהות מיתרות החובה. בכל חריגה זומן התובע לבנק, אך לבסוף פרע את כל חובו. "לא הגעתי איתו למימושים של תביעה משפטית כי הוא מצא אלטרנטיבה אחרת. מבחינתי זה ריטואל של לקוח שאני נכנסת איתו לקשיים" (עמוד 13 לפרוטוקול). המקורות האלטרנטיביים לדבריה, היו תקבולי לקוחות והזרמת כספים מחשבון בנק אחר. איריס טובה העידה, כי בנקודת הסיום של החשבון החוב היה נמוך מסכום הביטחונות, אך החוב אינו סטטי במהלך חיי החשבון והיו תקופות של חריגות גדולות, אך התובע הצליח לכסות את יתרות החובה מתקבולים. היו חריגות שהבנק ביקש שיכוסו אך בסופו של דבר התובע פרע את חובותיו לבנק ועמד בכל התחייבויותיו כאשר סגר את החשבון. (עמוד 13 שורה 17 לפרוטוקול). הגב' איריס טובה אישרה בעדותה כי החל משנת 2003 התובע הוריד את יתרות החובה וחשבון התובעת היה ביתרות חובה של עד כמה עשרות אלפי שקלים בלבד ובחשבון התובע, כלל לא הייתה בעיה. (עמוד 14 שורה 26 עד עמוד 15 שורה 7 לפרוטוקול). דפי החשבון, מאמצע שנת 2003 ועד לסגירת החשבון, מצביעים על כך, שכלל לא היו חריגות בחשבונות וכי התובע עמד בכל התחייבויותיו והתחייבויות התובעת כלפי הבנק. (עמוד 14, 15 שורות 24-26 לפרוטוקול). איריס טובה השיבה, כי למרות שלגרסתה חשבונות התובעים היו בחריגות לאורך כל תקופת החשבון, הבנק אפשר לו לעמוד בחריגות אלה ולכל אורך הדרך, מה שהתובע הבטיח הוא קיים, עמד בהתחייבויותיו וכיסה את יתרות החובה מתקבולים ומלקוחות - דהיינו מהמקורות העסקיים ולא ממקורות אלטרנטיביים. (עמוד 14 שורות 3- 16 לפרוטוקול). בהתאם לעדותה, יתרות החובה בחשבון היו בדרך כלל נמוכות והביטחונות היו גבוהים מהן. בסמוך למועדי סגירת החשבונות, יתרת החובה בחשבון התובע הייתה כמה מאות שקלים ושל התובעת כ- 14,000 ש"ח. היתרות בשני החשבונות, כוסו על ידי התובעים מהעברות כספים מחשבונות בנקים שפתחו. איריס טובה שימשה כמנהלת המחלקה העסקית בתקופה הרלוונטית ולמרות זאת, לא ידעה להסביר ולו ברמז, מה הייתה "הבעיה" בהתנהלות החשבונות, כאשר העידה כי חשבון התובע היה תקין וחשבון התובעת הוסדר באופן שוטף. הגם שלגרסתה, היה צורך להזמין את התובע מדי פעם לשיחות, כדי שיעמוד ביעדים שהבנק הציב לו. בסעיף 9 לתצהירה היא מודה כי התובעים העמידו ביטחונות מספיקים למסגרות האשראי שלהם. כאן המקום לציין, כי כלל לא הוצג לתיק בית המשפט דו"ח אובליגו שקיים בבנק, כדי להוכיח את טענת הבנק, כי התובעים חרגו ממסגרת האשראי (עמוד 19 לפרוטוקול). הבנק לא מצא לנכון לפרט מהם הביטחונות שהעמיד התובע לטובת הבנק, וכדברי איריס טובה "לא חשבתי שזה מספיק חשוב" (עמוד 16 שורה 12 לפרוטוקול). לגרסתה, לתובעים היה "מוטיב של אשראי שאנו נותנים ללא בטחונות. מעבר למסגרות האלה היו בעיות של חריגות ממסגרת האשראי". (עמוד 16 שורה 16 לפרוטוקול). לגרסתה, לא חידדה נקודה זו מספיק בסעיף 9 לתצהירה. מר פרידמן השיב, כי אינו יודע אם אי פעם נשלח אל התובעים מכתב התראה המודיע להם, כי אינם עומדים בהתחייבויותיהם לבנק. לגרסתו, הבנק יכול להראות את מסגרת הביטחונות של התובעים, רק בדו"ח אובליגו ביטחונות, המייצג מצב ליום מסוים והוא אינו יכול להעיד על כך מחוסר ידיעה בנוגע למצב הביטחונות בתאריכים מסוימים. לגרסתו הכוונה במילה "פיקדונות" בסעיף 9 לתצהירו הינה ל"פיקדונות שיקליים". מעדות עדי הבנק עולה, כי התובעים העמידו לטובת הבנק בטחונות, שבדרך כלל היו בסכומים גבוהים מיתרות החובה שעמדו בחשבונות. בכל פעם שנוצרה יתרה חריגה התובע הסדיר מיד את הנושא. לבנק היה באופן כמעט קבוע "תרשים זרימה" של תקבולים עתידים לחשבון התובעת מלקוחותיה וידע את גובה הסכומים העתידיים להיכנס לחשבון התובעת. החזרת השיקים בהתאם להוראות בנק ישראל, על הבנק לשלוח ללקוח הודעה טרם החזרת השיקים ולהודיע לו כי הוא "עומד להיכנס להגבלה" וזאת לאחר ש-5 שיקים מחשבונו לא כובדו. (עמוד 17 שורות 5-7 לפרוטוקול). איריס טובה אישרה בעדותה, כי בחודש מאי 2003, נאלץ הבנק להחזיר 18 שיקים. מכתב ההתראה אל התובע נשלח ביום 22.5.03 אך השיקים הוחזרו 4 ימים טרם שנשלח לתובעים מכתב ההתראה;, דהיינו ביום 18.5.03 וזאת בניגוד להוראות בנק ישראל. פרידמן אישר בתצהירו כי התובע חתם על קיזוז בין החשבון העסקי לחשבון הפרטי כך שכל מה שהיה בחשבון הפרטי קוזז לחשבון העסקי. (עמוד 17). הבנק הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו כלפי התובעים ונהג ברשלנות כאשר לא כיבד 18 שיקים של התובע מבלי להודיע לו בכתב על כך קודם לכן חיוב בתוספת סיכון איני מקבלת את טענת התובעים, אשר לא הוכחה, כי הובטחו להם הטבות בניהול חשבונותיהם. על פי עדות עדי הבנק, לקוח אשר לא בירר מראש מהו שיעור תוספת הסיכון שבה הוא מחויב, הוא אינו יכול ללמוד זאת ממסמך נ/8 ( סעיף 2.1 ) למוצגי הבנק. בדרך כלל תוספת סיכון בשיעור 3% גובים מחשבונות שיש בהם סיכון, אך אם יש בטחונות מלאים אין כל סיבה שיגבו ממנו תוספת זו. איריס טובה העידה, כי ממסמך נ/8 למוצגי הבנק, "בקשות לקבלת אשראי" התובע ו/או כל לקוח אחר, אינו יכול ללמוד מהו שיעור תוספת הסיכון שיחויב בו ואם הוא השיעור המקסימאלי. (עמוד 18 שורות 15-21 לפרוטוקול). גם מעדות פרידמן (עמוד 23 שורה 17 עד עמוד 24 שורה 5) עולה, כי אינו יודע להבהיר את החלוקה בין ריבית פריים לתוספת סיכון, כי התובע לא יכול היה לדעת מה שיעור תוספת הסיכון בה חויב וכי הבנק לא גובה תוספת סיכון כדבר שבשגרה. בכל מקרה, אם יש ללקוח בטחונות מלאים אין סיכון ואין סיבה שיגבו ממנו תוספת סיכון. מהעדויות שהובאו בפני, ובפרט מעדות עדי הבנק, עולה כי התובעים עמדו בכל התחייבויותיהם וכי העמידו לטובת הבנק ביטחונות מלאים לכל מסגרות האשראי אשר הועמדו להם ואף נענו מדי פעם לדרישות נוספות של הבנק בעניין זה. מעדותו של פרידמן גם עולה, כי התובע חתם על כתבי קיזוז, כך שכל חשבונו הפרטי שועבד לטובת החשבון העסקי. על פי עדות התובע שלא נסתרה, הוא נתן לבנק ביטחונות "שקל מול שקל" ונענה לכל דרישותיו. הבנק לא הציג את דו"ח האובליגו ביטחונות מעודכן, כדי להוכיח את טענתו כי לא הועמדו מספיק ביטחונות מול מסגרות האשראי והחריגות. וזאת למרות דרישותיו של ב"כ התובע. דברי לעניין אי הבאת ראייה יפים גם לכאן איריס טובה העידה מפורשות, כי בעת סגירת החשבונות, יתרות החובה היו נמוכות מהביטחונות שהעמידו התובעים. "במקרה שלנו בסופו של דבר הלקוח עמד בכל התחייבויותיו וסגר את החשבון" . (עמוד 13 שורה 17 עמוד 14 שורות 11-26לפרוטוקול). "ש. ולכן אני אומר לך שגיל היה עסק מצוין לבנק ועמד בכל התחייבויותיו, זה נכון? ת. בסופו של דבר כן" (עמוד 15 שורה 25 עד עמוד 16 שורה 1 לפרוטוקול). לעומת זאת היא לא ציינה כל זמן נתון שבו מסגרות האשראי היו גבוהות מהביטחונות. אומנם גב' איריס טובה טענה בעדותה שהיו תקופות שלא היו ביטחונות מספיקים והבנק בא בטענות כלפי התובע, אך טענה זו לא הוכחה כלל. גם מר פרידמן לא יכול היה להעיד מה היה מצב הביטחונות של התובעים מול מסגרות האשראי שאושרו לו. (עמוד 20 שורה 8-27 לפרוטוקול) איריס טובה העידה, כי ככל הלקוחות, לתובעים היה כדאי להזרים את כספי תכנית החיסכון לחשבון לכיסוי יתרת החובה, כיוון שיתרות הזכות ו/או תכניות החיסכון מזוכות בשיעור ריבית נמוך, מזה שמחויבת יתרת החובה בחשבון. וכי ברמת העיקרון, אם את הכספים שהפקיד התובע בתכנית החיסכון, היה מפקיד בחשבונו ומוריד את האובליגו שלו, היה במצב טוב יותר, עקב חישובי הריבית וכי, החשבון הפרטי שימש את החשבון העסקי והיוו בטחונות לחשבון העסקי. איריס טובה העידה, כי אינה יודעת אם הבנק ייעץ לתובע להקטין את מסגרת האשראי והאובליגו שלו ולהזרים את הכספים לחשבונות ולא לתכניות חיסכון, זאת למרות שבחשבון התובעת שולמה ריבית בשיעור גבוה משיעור הריבית שקיבל על יתרות הזכות בתכניות החיסכון. (עמוד 18 לפרוטוקול). מר פרידמן השיב כי תוספת הסיכון הינה המרווח מהריבית הבסיסית (פריים) + תוספות. ואם לקוח לא בירר מראש מהו שיעור תוספת הסיכון שבה הוא מחויב, הוא אינו יכול ללמוד זאת ממסמך נ/8 ( סעיף 2.1 ) למוצגי הבנק. בדרך כלל תוספת סיכון בשיעור 3% גובים מחשבונות שיש בהם סיכון, אך אם יש בטחונות מלאים אין כל סיבה שיגבו ממנו תוספת סיכון יש לקבל את גרסת התובעים ולפיה, כל מסגרות האשראי ו/או החריגות - אם היו כאלה- היו "מכוסים" בביטחונות מלאים וכדברי התובע "שקל מול שקל". התובעים נענו לכל דרישות הבנק לשינוי והגדלת הביטחונות ופעלו ככל יכולתם כדי לרצות את הבנק ודרישותיו. משכך, ועל פי עדות פרידמן, (עמוד 24 לפרוטוקול), לפיה, כאשר יש ביטחונות מספיקים לא מדובר בסיכון ואין לגבות תוספת סיכון, הבנק גבה מהתובעים תוספת סיכון שלא כדין. טענת הבנק היא, כי אינו חייב להעמיד אשראי ללקוח על פי צרכיו, או להתאים אשראי קיים לצרכי הלקוח, או לחדשו, ואינו חייב להעמיד אשראי ששיעורו עומד ביחס כלשהו לשווי הביטחונות שמעמיד הלקוח, למרות שלשווי הביטחונות מקום מרכזי בשיקולי הבנק. עם זאת אין להתעלם מחובת הבנק, במקרה של לקוח אשר הביטחונות שהעמיד לטובת הבנק מספיקים ואין בהם סיכון (כעדות עדי הבנק), ואשר אינו עומד ביתרות חובה חריגות ודואג לכסות מיד את יתרות החובה הקיימות, במשך כל תקופת ניהול החשבונות, הרי שטרם שהבנק מחייבו בתוספת סיכון ובוודאי כאשר היא חריגה, עליו להודיע על כך ללקוח ולדרוש ממנו ביטחונות נוספים. יתרה מכך, כדברי הבנק, לשווי הביטחונות משקל מרכזי בשיקולי הבנק. כל עוד הלקוח לא נוהג באופן רציף לחרוג ביתרת החובה באופן חריג ולמעלה מסכום הביטחונות, איני רואה לנכון לחייב בתוספת סיכון חריגה. איני מקבלת את טענת הבנק בסעיף 12 לסיכומיו, כי עדות פקידיו לעניין זה, לפיה, אין סיבה לגבות מלקוח שיש לו בטחונות מלאים, בתוספת סיכון. אלה העדים שהבנק בחר להעיד. אם לשיטתו, מדיניות הבנק הינה אחרת, היה עליו להעיד את קובעי המדיניות לעניין זה, הגם שספק אם יש לקבל מדיניות זו. שוכנעתי דווקא מעדויות עדי הבנק, כי החשבונות נוהלו באופן תקין, יתרות החובה, כאשר היו כאלה, היו נמוכות יחסית ומיד כוסו על ידי התובעים ומעבר לכל, לחשבונות היו ביטחונות מספיקים ושאינם ברי סיכון, בכל זמן נתון, כדי לכסות את יתרות החובה. לא היה מקום לחייב את התובעים בתוספת סיכון חריגה. שוכנעתי מעדויות עדי הבנק, כי הריבית שיש לחייב את התובעים הינה פריים + 1.5% התובע טוען כי החיוב ביתר בגין תוספת הסיכון היה בסך 286,392 ₪ בהתאם לחוות דעת המומחה מטעמו. זאת, על פי חישוב של תוספת סיכון בשיעור של 1.5% במקום 3% כפי שגבה מהם הבנק. הבנק לא המציא כל חוות דעת אחרת בנושא זה וטען בעלמא, כי לא ניתן להבין מחוות דעת המומחה כיצד חושבו סכומי הנזק. המומחה מטעם התובע פרט בחוות דעתו כי בדק את שיעורי ריבית החובה בחשבון ומצא כי תוספת הסיכון חושבה לאורך כל התקופה בהתאם לפריים + 3%. המומחה ביצע חישוב של 50% מהתוספת, דהיינו פריים +1.5%. (עמוד 30 שורות 24-27 לפרוטוקול וסעיף 6.3.1 לחוות דעת המומחה) סוף דבר התובע הוכיח את טענתו, כי הבנק גבה ממנו תוספת סיכון בשיעור המקסימאלי שלא כדין. הבנק ישלם לתובע 286,392 ₪ בתוספת ריבית והצמדה כדין החל מיום 8.10.07 ועד לתשלום בפועל. כן ישלם לתובע הוצאותיו ובנוסף שכר טרחה בסך 20,000 ₪ בצירוף מע"מ. בנק