קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא גובה ריבית טופס הלוואה בבנק / מחלוקת לגבי גובה ריבית של הלוואה: 1. זוהי תביעה על סך של 1,460,000 ₪ אשר הגישה התובעת, חברה בע"מ, אשר הינה לקוחת הבנק הנתבע, בנק פועלי אגודת ישראל בע"מ. רקע עובדתי 2. החברה התובעת עסקה בייזום פרוייקטים בתחום המקרקעין. 3. התובעת נטלה מספר הלוואות מן הבנק הנתבע בשנת 2000 אשר השיבה, לרבות בדרך של מימוש מגרש ששועבד והיה בבעלותה, וטוענת כי הבנק לא ערך חישוב החזר ההלוואות וחישובי חיובי הריבית כדבעי, ולפיכך טוענת לדרישה להחזר כספי בסך של 661,642 ₪. כן טוענת היא כי המגרש אשר מומש נמכר ב - 150,000 דולר פחות מערכו הריאלי, בעיתוי שנמכר, ועל כן על הבנק להשיב לה הפרש זה. 4. הבנק גורס כי ערך החזר ההלוואות חושב באופן נכון שאינו שגוי על פי הסכמי הצדדים החתומים. כן גורס הוא כי המגרש אשר מומש נמכר בסכום ריאלי בהתאם לערכי ההיצע והביקוש שהיו רלבנטיים בעת מימושו בשוק הנדל"ן. ראיות התובעת 5. מטעם התובעת העידה מנהלתה מאז שנת 1996 גב' מירה סולטניק בתצהירה ת/3 כי התובעת נטלה הלוואה בסך של 3,650,000 ₪ בחודש ספטמבר 2000. 6. סכום זה ניתן באמצעות נטילת שלוש הלוואות, לאמור, האחת, על סך של 2,000,000 ₪ והשנייה על סך של 1,150,000 ₪ וכן נטלה הלוואה בחודש אוקטובר 2000 בסך של 500,000 ₪. (להלן: ההלוואה "הראשונה", "השנייה" ו"השלישית"). 7. גובה שיעור הריבית נקבע לאחר קיום משא ומתן עם מנהל הסניף מר אהרון קפלן אשר אישר, לעדותה, שיעור של פריים + 1%. 8. לאחר כשנה וחצי, העלה הבנק את שיעורה לפריים + 4%, ללא הסכמת החברה, תוך סטייה מההסכמה אליה הגיעה עם מר קפלן. 9. לחברה היה חשבון קודם בבנק לאומי לישראל בע"מ במסגרתו שועבד מגרש של התובעת, שהוערך בסך 1,020,000 דולר, שיעבוד אשר בוטל ומגרש זה שועבד שנית לטובת הבנק הנתבע. 10. בבעלות התובעת היו מגרשים באזור חיפה - האחד בשטח של 5.2 דונם והשני בשטח של 4.9 דונם. (להלן: " מגרש א' " ו - " מגרש ב' "). 11. אותה עת עמד שווי מגרש א' על סך של 1,550,000 דולר ושווי מגרש ב' על סך של 1,020,000 דולר. 12. הלוואה נוספת בסך של 500,000 ₪ ניתנה עם שיעבוד מגרש א' לטובת הנתבע, והלוואה זו אוחדה עם ההלוואה הראשונה והשנייה. 13. לעמדתה, אומנם חתמה התובעת על טפסים סטנדרטיים על פיהם ההלוואות תושבנה לבנק בתוך 12 חודשים, אולם הושגה הבנה כי המדובר בהלוואת מימון וייזום אשר תוחזר עם מכירת מגרש א' דנן או אף המגרש הנוסף שהיה בבעלות התובעת. 14. החזר ההלוואות נעשה בתוך 5 שנים ולדידה זו תקופה סבירה, ואולם טרונייתה היא כי שיעור הריבית המוסכם מלכתחילה שונה והיה לגבוה יותר, שלא בהסכמתה. 15. התובעת שיעבדה אף את מגרשה הנוסף, מגרש ב', על מנת שישמש אף הוא כערובה להחזר ההלוואות. 16. התובעת לא הצליחה למכור את שני המגרשים, ועל כן הוסכם עם הבנק להאריך מועד פירעון ההלוואות, מדי פעם, עד למכירתם. 17. בפגישה מיום 24.7.01 התובעת ביקשה חידוש ההלוואות עד למכירת הנכס, והוסכם כי סכום החוב לאותה עת בסך של 1,753,671 ₪ יישא ריבית בשיעור פריים + 1.3%. 18. בחודש אוגוסט 2001 פרש מנהל הסניף ובמקום מר קפלן שימש בתפקיד מר אמיתי וייס. גישת האחרון היתה, לעמדתה, מחמירה מקודמו וגובה הריבית הועמד על שיעורים גבוהים יותר, לרבות שיעור של פריים + 4%, וזאת בניגוד לעמדתה. 19. לדידה, הבנק אומנם חידש ההלוואות אך העלה שיעורי הריבית, וכן השהה ועיכב מיחזור ההלוואות חודשים מספר, ובכך גרם לחיובי יתר בחשבון החברה ולתשלום ריבית פיגורים. 20. כלל ההלוואות ושיעורי הריבית אשר הועמדו בחשבון במהלך התקופה כנגד הסכמים חתומים היו לעדותה כדלהלן: "א. הסכם מיום 2.10.00 הלוואה בסך של 2,000,000 ₪ בריבית בשיעור קבוע של 9.9% (שהנו פריים מינוס 0.2%). חתום על ידי ועל ידי אחי. ב. הסכם מיום 10.4.02 הלוואה ע"ס 3,650,000 ₪ בריבית בשיעור של פריים + 3% חתום על ידי בלבד. ג. הסכם מיום 14.5.03 בגין הלוואה ע"ס 3,720,000 ₪ בריבית בשיעור של פריים + 2.25% חתום על ידי בלבד". (ראה: סעיף 39.1 ל - ת/3). 21. בחלוף כחמש שנים, בעת סגירת החשבון ביום 7.2.06, נותרה יתרה חוב בסך של 637,365 ₪, אולם, לטיעונה, ההפרש המשוערך לגבי ריבית שנגבתה שלא כמוסכם ושלא כדין עמד על סך של 661,642 ₪, אותו דורשת היא כיום מן הבנק כהחזר. 22. על רקע אלו תובעת התובעת סכומי פיצוי כדלקמן: א. סך של 150,000 דולר - הפרש נטען בין מחיר השוק של מגרש א' למחיר מכירתו בפועל, לאמור, סך של 898,700 ₪. שכן אלמלא לחץ הבנק, יכולה היתה החברה להפיק רווח נוסף. ב. סך של 661,642 ₪ - בגין אי מיחזור הלוואות ושיעור ריבית גבוה יותר מן המוסכם, לרבות גביית ריבית פיגורים. ג. סך של 100,000 ₪ - פיצוי ענשי על האופן בו נהג הבנק. בסך הכל, תובעת התובעת מן הבנק סכום של 1,460,342 ₪. 23. התובעת צרפה לראיותיה חוות דעת מטעם חברת "שגיא" אשר נערכה ע"י הכלכלן מר גיא אורן לפיה על יסוד מידע הלקוחה אודות תנאי האשראי אשר סוכמו עם הבנק מלכתחילה, הרי שלחישובו "סך ההפרש המשוערך בריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה מסתכם ליום 30.11.06 בסך 661,642". סכום זה, גורסת התובעת, על הבנק לשלם לה כהחזר גביית ריבית שלא כמוסכם. 24. עוד צרפה חוות דעת שמאי המקרקעין מר בועז תענך מיום 9.11.06, המוצג ת/1, על פיה שווי מגרש ב' ליום - 29.11.05 הוערך בסך של 1,250,000 דולר, ואולם במועד מכירתו נמכר בסכום הפחות הימנו בכ - 150,000 דולר, סכום אותו דורשת התובעת אף היא כהחזר כספי מן הבנק. 25. עד נוסף אשר העיד מטעם התובעת הינו מר אהרון קפלן אשר שימש מנהל הסניף הנתבע בתל - אביב עד חודש אוגוסט 2001. 26. לעדותו, בתצהירו ת/2, פנתה אליו הגב' מירה סולטניק, מנהלת התובעת, בבקשה להעביר הלוואה שנטלה החברה מבנק לאומי לשם רכישת מגרש בחיפה, הוא מגרש ב', לאחר שבנק זה הערים קשיים על הלקוח. 27. למיטב זכרונו, סוכם עימה על מתן אשראי בעלות פריים + 1% וכן דובר אודות גמישות במועדי הפירעון, שיהיו קשורים לטווח זמן ארוך של מכירת המקרקעין. 28. לאחריו מילא התפקיד מר אמיתי וייס, והוא עזב את שירות הבנק תוך מחלוקת עם האחרון שהגיעה להליך משפטי, הליך בו מייצג עורך דינה של התובעת שבפנינו את עניינו מול הבנק. 29. אשר לטענות התובעת באשר לדרישה לתשלום ריבית בשיעור פריים + 3.5% וכי הופעל עליה לחץ למכירת המגרשים, הרי שלסברתו לא היה מקום לפעולות שכאלה מצד הבנק באם לא אירע אירוע מיוחד אשר שינה את פני הדברים בצורה משמעותית. 30. אשר ללוחות הזמנים, הרי שאינו יכול להתייחס לנושא זה שכן לא היה צד למכר הנכסים בשנת 2005. 31. אף רואה החשבון של החברה, מר רון שביט, העיד בתצהירו ת/4 כי פעל עבור החברה החל מינואר 2004, וכי לעמדתו שיעור ריבית של פריים + 3% שגבה הבנק מהווה שיעור גבוה. 32. עוד ציין כי עת נמכר המגרש ניסה למצוא קונים ראויים אולם הדבר לא צלח בידו. 33. מנגד, העיד מטעם הבנק מר אמיתי וייס בתצהירו נ/5 כי ניהל את סניף הבנק בתל אביב מיום 15.8.01, כאשר קדמו למועד זה שבועיים של חפיפה אינטנסיבית עם המנהל הקודם, מר אהרון קפלן. 34. בין הבנק לבין מר קפלן מתנהלים הליכים משפטיים החל משנת 2001 במסגרתם הגיש האחרון תביעה בסך של 5,000,000 ₪ כנגד הבנק, וזה תבע אותו בתביעה שכנגד בסך של 25,000,000 ₪. 35. לעדותו, הבנק פיטר את מר קפלן תוך שלילת פיצויי הפיטורין שכן הבנק טען כי זה פעל תוך הפרת חובת האמונים כלפיו וכי נהג לקבל תמורה אישית וטובות הנאה כנגד מתן אשראי ללקוחות. 36. את התובעת הפנה אל הסניף הנתבע עורך דין ש. קוטלר אשר ייצג את מר קפלן וביום 22.9.00 פתחה התובעת חשבון בסניף זה. 37. עם פתיחתו, חתמה התובעת על הסכם מסגרת ועל תנאים כלליים לקבלת הלוואות לפירעון לפי דרישה בריבית שבועית. (להלן: "הסכם המסגרת"; התנאים הכלליים"). 38. תנאים כלליים אלה היוו הסכם מסגרת לקבלת הלוואות מסוגOn" Call". 39. ביום 1.9.00 שיעבדה התובעת לטובת הבנק את "מגרש א'" וביום 19.11.00 את "מגרש ב'". 40. בשלב ראשון, 6% ממגרש ב' לא היו בבעלות התובעת אלא בבעלות צד ג', ועל אף התחייבות התובעת ביום נטילת ההלוואות כי תרכוש חלק זה בתוך 3 חודשים, הועבר חלק זה לבעלותה ושועבד לבנק רק בחלוף שנתיים ימים. 41. להסברו, הבנק לא נשען על בטוחות בשיעור של 100% אלא בשיעור מופחת, על פי שיקול דעתו הבלעדי, תוך שהוא מודיע ללקוח על גובה ההשענות. 42. במקרה דנן, השענות הבנק על המגרשים היתה בשיעור של 50% מסך כל השווי להתבססות האשראי. 43. במאי שנת 2000 שווי המגרשים נאמד בסך כולל של 1,655,750 דולר, ממנו יש להפחית 50% בהתאם למקדמי הבנק, כאמור בגיליון האשראי, היינו, השווי לביטחון עבור הבנק היה 872,875 דולר, והבנק עמד בחסר בטוחות של כ - 70,000 דולר. 44. נכון לחודש יוני 2003, שווי המגרשים הוערך על סך של 1,512,750 דולר, ממנו הופחת סך 50%, כאמור לעיל, ולפיכך עמד הבנק בחוסר בטוחות בסכום כפול של כ - 150,000 דולר. 45. שווי המגרשים, בתקופה הרלבנטית, הלך ופחת באופן משמעותי ואילו חוב התובעת הלך ותפח, ולכל הפחות, נותר כשהיה, מבלי שהתובעת עשתה דבר וחצי דבר להקטינו. 46. ביום 2.10.00 העמיד הבנק לתובעת שתי הלוואות, האחת - הלוואה מסוג On Call על סך של 1,150,000 ₪ בריבית של 11.1% לשנה, והשנייה - הלוואה לתקופה של שנה בסך של 2,000,000 ₪ בריבית של 9.9% לשנה. 47. ההלוואה השנייה ניתנה בתקופת ניהולו של מר קפלן ואולם לא ניתנה בריבית של פריים + 1%,כגרסת התובעת. 48. ביום 20.11.00 העמיד הבנק הלוואה שלישית אף היא מסוג On Call והיא אוחדה עם ההלוואה הראשונה ובתנאיה. 49. ביום 3.10.01 עם תום תקופת ההלוואה השנייה, חוייב חשבונה של התובעת בסכום ההלוואה השנייה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בגינה והלוואה זו חודשה ביום 7.1.02 כהלוואת On Call והיא אוחדה עם ההלוואה הראשונה והשלישית. 50. משך כל העת עמדו ההלוואות בחשבון בסכום הנע בין 3,500,000 ₪ לבין 4,000,000 ₪, קרי, סך כ - 900,000 בדולרים. 51. לעומת סכומים אלה, עמדו הבטוחות על סך שבין 830,000 דולר ל - 750,000 דולר, היינו, לעדותו, בכל שלב שהוא בניהול החשבון הייתה התובעת בחוסר בטוחות, אשר הלך וגדל עם הזמן. 52. ההלוואות הנזכרות הועמדו לתובעת מפעם לפעם, על פי בקשתה, בהתאם להסכם המסגרת ולהסכמים שנחתמו מעת לעת, ובעוד שהבנק מילא חלקו, הרי שהתובעת לא מילאה את חלקה בפירעון כספי או במימוש המגרשים. 53. הלוואה מסוג On Call הינה הלוואה בריבית קבועה אשר, מעצם טיבה, היא הלוואה ללא תאריך פירעון ומועמדת לתקופה קצרה, לאמור, שבוע עד חודש ימים. 54. הבנק, כמו הלקוח, יכולים להעמידה לפירעון מיידי בכל עת, ללא קנסות וללא עמלות. על הלקוח לשלם בפרק זמן זה ריבית בלבד - ואת הקרן עליו לשלם ביום הפירעון. 55. כאמור, ההלוואות הועמדו לתובעת כהלוואות מסוג On Call לבקשה ובידיעתה שכן, בין השאר, רצתה התובעת להעביר את ההלוואות למטבע חוץ כאשר מצב המטבעות יהיה נוח. 56. תיעוד ההלוואות כהלוואות לזמן קצר, בריבית קבועה, הובא בנספחי התצהיר י"ד, י"ג ו - י"ט. 57. בביאורים לדוחו"ת הכספיים של התובעת, צויין במפורש כי החברה קיבלה החלטה למכור את המגרשים כדי לשפר את מצב נזילותה והקטנת עלויות מימון. 58. לדבריו, התובעת ידעה כי המדובר בהלוואות לזמן קצר, שכן כבר בישיבה מיום 24.7.01 עוד בתקופת כהונתו של מר קפלן, היינו, פחות משנה לאחר העמדת ההלוואות, ביקשה התובעת אורכה למכירת הנכס, צעד לקראת פירעון ההלוואות. 59. אולם, במקום לממש ההבטחות הללו - חודשו ההלוואות מפעם לפעם, לבקשת התובעת, בהסכמתה ובהתאם להסכם המסגרת. 60. ביום 10.4.02 חתמה התובעת על בקשה לקבלת הלוואה בסך של 3,650,000 ₪ לתקופה של שלושה חודשים בריבית בשיעור פריים + 3%. 61. התובעת אף לא עמדה בתנאי הלוואה זו ולא שילמה אותה, לא ממקורותיה ולא ממימוש המגרשים. 62. ביום 10.3.03 התקיימה פגישה בה נכחה גב' סולטניק וכן נכח רו"ח שביט, בעקבותיה הועמדה לתובעת הלוואה לתקופה של 12 חודשים, עד ליום 14.5.04, בריבית פריים + 2.25%, ועפ"י תנאיה, היה על התובעת לשלם ריבית רבעונית מדי רבעון ואת הקרן בסיום התקופה. 63. התובעת שילמה את הריבית הרבעונית במשך שלושה רבעונים, אולם לא שילמה ריבית ברבעון האחרון וכן לא פרעה את קרן החוב, כמוסכם. 64. במקום לממש הבטוחות, העמיד הבנק לבקשת התובעת ביום 3.8.04 הלוואה נוספת מסוג On Call בריבית קבועה של 9.2% וביום 29.12.05 העניק הלוואה נוספת מסוג של On Call בריבית קבועה של 9.5%. 65. לדידו, מאחר שמדובר בהלוואות שאין להן מועד פירעון, אין המדובר ב"מיחזור הלוואות", כפי התבטאותה של גב' סולטניק. 66. הלוואות שהועמדו לתובעת בחשבון נפרעו לעו"ש רק באחד משני המקרים, האחד - כאשר הבנק ביקש לעדכן את תנאי ההלוואה בהתאם להסכם המסגרת, בידיעת התובעת ובהסכמתה. במקרה כזה, ההלוואה נפרעה לעו"ש וחושבה מיד עם תנאיה החדשים. השני - כאשר התובעת לא עמדה בתנאי ההלוואה ולא שילמה את הריבית בגינה. במקרה כזה, ההלוואה נפרעה לעו"ש ולא חודשה עד שהתובעת לא שילמה את הריבית בגינה או לחילופין, הגיעה להסכם נקודתי עם הבנק. 67. להסברו, האחריות על ניהול החשבון מוטלת על הלקוח בלבד. משהפרה התובעת את תנאי ההלוואות חדשות לבקרים, אין לה אלא להלין על עצמה שכן הבנק פעל, לגישתו, על פי המוסכם על הצדדים ועל פי כל דין. 68. העולה מקובץ דפי החשבון לשנים 2000 - 2006, הינו, איפוא, כי ההלוואה הראשונה ניתנה ביום 2.10.00, ואולם הפעם הראשונה בה שילמה התובעת ריבית עליה היתה ביום 5.8.01, קרי, בחלוף 10 חדשים, וגם הסכום אשר שולם בסך של 50,000 ₪, נמוך היה מזה שהיה עליה לשלם, שכן עיון בדפי החשבון מלמד כי החיובים בגין הריבית על ההלוואות בלבד עמד על סך של כ - 140,000 ₪, בלא לקחת בחשבון עמלות למיניהן וריבית חריגה. 69. אף לשיטתה, לפיה עליה לשלם ריבית אחת לרבעון, הרי שעד למועד התשלום הראשון בפועל, אוגוסט 2001, חלפו כבר שלושה רבעונים. 70. אף לגבי ההלוואה השנייה, זו ניתנה, כאמור, ביום 2.10.00 לתקופה של שנה, אולם רק ביום 3.10.01 נפרעה ההלוואה לחשבון - אולם לא הריבית והקרן - וכן לא שולמו סכומים נוספים על חשבון ההלוואה הראשונה או השלישית. 71. רק ביום 13.12.01 הוזרמו לחשבון סך של 400,000 ₪ אולם בסכום זה לא היה כדי לפרוע את ההלוואה השנייה בצירוף דמי הריבית בגינה ובצירוף דמי הריבית על ההלוואה הראשונה או השלישית. 72. כך פיגרה התובעת אף בתשלומי ההלוואות, לרבות בתשלומי דמי הריבית בגינן. 73. ההלוואות שניטלו בחודש אוקטובר 2000 סולקו רק בחודש ינואר 2006, היינו, בחלוף למעלה מחמש שנים. כבר בחודש נובמבר 2001 סווג חוב התובעת כחוב בפיגור זמני ובחודש יולי 2004 סווג החוב כחוב שאינו נושא הכנסה, שמשמעו חוב הגורם נזק לבנק ומחייבו לבצע הפרשות בספרים. 74. ביום 29.8.05, לאחר חלוף כ - 5 שנים, הבנק, שלמעט קבלת הבטחות לא נפרע בפועל חובו, לא ראה פתרון לסילוק החוב, ולא נותרה ברירה בידיו אלא להעמיד מלוא החוב לפרעון מיידי. 75. הבנק רשאי היה שלא לחדש ההלוואות, להעמידן לפירעון מיידי עם ההפרה הראשונה ואף לממש המגרשים, אך עם זאת, בא לקראת התובעת עד אשר לא יכול היה להמשיך ולעשות כן מן הפן הכלכלי. 76. התובעת יכולה היתה לשלם ההלוואות On Call בכל עת ובמקומן לקבל, בכפוף לאישור הבנק, הלוואות רגילות לתקופה ארוכה, אולם, התובעת לא רצתה לעשות כן שכן בהלוואות רגילות לטווח ארוך, בנוסף לתשלומי הריבית על הלווה לשלם אף תשלומים על חשבון הקרן, דבר בו לא היתה מעוניינת התובעת. 77. התובעת ניהלה חשבון נוסף בבנק לאומי לישראל, החזיקה, לשיטתה, נכסים בשווי של כ - 10,000,000 דולר והיו לה, לטענתה, עסקים חובקי עולם. כן גרסה כי שיעור הריבית עליו הסכימה עם מר קפלן היה תוצאה של משא ומתן שניהלו הצדדים, ולפיכך קשה להבין את טענתה על פיה הבנק ניצל, כביכול, מצוקתה, או מעמיד לה הלוואות בריבית לא מוסכמת. 78. התובעת יכולה היתה, לדידו, בכל שלב, לעבור ולנהל עניינה בבנק אחר, כפי שהעבירה פעילותה מבנק לאומי לבנק הנתבע, אך לא עשתה כן, עובדה המדברת בעד עצמה. 79. בכל פעם בה הועלה שיעור הריבית על ההלוואות, נעשה הדבר בידיעתה ובהסכמתה של התובעת, ושעורי הריבית לא שולמו מעולם תחת מחאה. 80. למעשה, לדבריו, טענה זו בדבר גובה הריבית הועלתה, לראשונה, רק עם הגשת תביעה זו או בסמוך להגשתה. 81. גם לשיטתה, כבר בחודש אפריל 2002 חתמה התובעת על הסכם למתן הלוואה בריבית פריים + 3%. בנסיבות אלה, כל הלוואה שהועמדה מאותו מועד בריבית זו או נמוכה ממנה, ארבע מתוך הלוואות הנזכרות בתצהיר התובעת, ניתנו בהסכמתה. 82. לאחר כחלוף חמש שנים התובעת לא עמדה בתנאי החזר ההלוואות, והאלטרנטיבה הכלכלית שעמדה לבנק היתה מימוש המגרשים או קבלת כספים ממקור אחר של התובעת. 83. לו ידע הבנק שהתובעת נוטלת אשראי כלשהו "תחת מחאה" לא היה מעמיד לה כלל הלוואות נוספות והיה דורש פרעון לאלתר של ההלוואות אשר ניתנו. 84. לא ידוע לו על "תנאים משופרים" שהובטחו לתובעת בדבר מתן ריבית בשיעור של פריים + 1%, מה גם שכבר בגיליון האשראי הראשון מיום 7.6.00 נקבע במפורש כי אושרה לתובעת הלוואה צמודת מדד לשנים עשר חודשים, בריבית חודשית, זאת ותו לא. 85. טענת גב' סולטניק כי הבנק "אילץ" אותה למכור את המגרשים ולכן נגרם לה הפסד כספי אינה במקומה שכן יכולה היתה להעביר הבטוחות לבנק אחר, לקבל כנגדם אשראי ולסלק את החוב לבנק. 86. המגרשים מומשו בשנת 2006, ואף לשיטתה יכולה היתה לקבל מימון בנקאי, לסלק החוב לבנק ולהעביר הבטוחות לבנק אחר. 87. כמו כן יכולה היתה, לדידו, להעמיד לבנק בטוחות אחרות ולשחרר המגרשים מן השעבוד, אך היא לא עשתה כן. 88. למשרת המנהל נכנס ביום 15.8.01, היינו, כשנה לאחר שהתובעת פתחה את חשבונה בבנק ונטלה את ההלוואות. במשך כל שנות ניהול החשבון בבנק הרי שקשריה היו עימו, ומאחר שההסכמות עליהן הצביעה בינה לבין מר קפלן לא עולות מהמסמכים הבנקאיים, האומרים ההיפך, וכן מאחר שלא העלתה ולו פעם אחת הטענה כי הובטחה לה ריבית בשיעור פריים + 1%, הרי שאין מקום לטענות אלה כיום מצידה. 89. כן העיד מטעם הבנק מר ישראל זיכל, בתצהירו נ/4 כי שימש בעת הרלבנטית כמנהל מחלקת האשראי בבנק וכי ביום 7.6.00 אישר לתובעת מתן אשראי לשנים עשר חודשים בריבית חודשית, כנגד הבטוחות עליהן הוסכם. 90. מדי שישה חודשים מתכנסת וועדת אשראי ובישיבות מיום - 24.7.01 ומיום 10.3.03 בהן נוכח, סוכמו עיקרי השיחות ותנאי האשראי שעליהם הוחלט עם הלקוחה. 91. התובעת ידעה כי ההלוואות הועמדו לזמן קצר ועל כן ביקשה להאריך תקפן. 92. בשתי הפגישות בהן נכח התובעת מודעת היתה לגובה הריבית בו מחוייבות ההלוואות ועל כן ביקשה להפחיתן. הכרעה ריבית על הלוואות 93. הצדדים חלוקים בפני על גובה דמי הריבית אודותיה הוסכם ביניהם, לאמור, מנהלת התובעת, הגב' סולטניק מירה, העידה כי בחודש אפריל 2000 סוכם בינה לבין מנהל סניף הבנק דאז מר אהרון קפלן, כי תעביר חשבונה לבנק הנתבע מבנק לאומי לישראל בע"מ, והאשראי בגין ההלוואות שתיטול יישא ריבית בשיעור של פריים + 1%. 94. לדברי גב' סולטניק, לאחר כשנה וחצי החל הבנק להעלות את שיעורי הריבית עד לפריים + 4%, ללא הסכמתה. 95. למול עדות זו, העיד מנהל הבנק למן יום 15.8.01, מר אמיתי וייס, כי הבנק העמיד לתובעת ביום 2.10.00 שתי הלוואות מסוג On Call, בסך של 1,150,000 ₪ בריבית 11.1% שנה, ההלוואה הראשונה, ובסך של 2,000,000 ₪ בריבית של 9.9% ההלוואה השניה. 96. אכן, בנספח ח' לתצהיר מר וייס, מצויין בטופס דיווח על פתיחת הלוואה מיום 2.10.00 כי נלקחה הלוואה בסך של 1,150,000 ₪ בריבית של 11.1% לשנה, ואין כל זכר בטופס זה, החתום ע"י התובעת עצמה, לריבית בשיעור פריים + 1%. 97. הוא הדין בהלוואה השנייה, על גבי טופס "בקשה לקבלת הלוואה בש"ח", הוסכם כי הבנק הילווה לתובעת הסך של 2,000,000 ₪ בריבית של 9.9%, כעולה מנספח ד' לתצהיר התובעת. 98. ביום 20.11.00 הועמדה ההלוואה השלישית, גם היא מסוג On Call, ואוחדה עם ההלוואה הראשונה, בתנאים אלה, כעולה מנספח ט' לתצהיר מר וייס. 99. אין בהסכמי הלוואה אלה תיעוד לכך שהבנק הסכים להעניק לתובעת ריבית בשיעור פריים + 1%, וכל שתועד בכתובים ונחתם הוא החוזה המחייב את הצדדים, מניה וביה. 100. עדותה כיום בתצהיר של גב' סולטניק כי מר אהרון קפלן בשיחותיו עימה בשנת 2000 הביע רצון באוזניה לגבות ריבית בשיעור פריים + 1%, לא סגי בה, ואינה יכולה מבחינה ראייתית לעמוד מול מסמכים כתובים וחתומים המעידים מפורשות אחרת. אף בחקירתה הנגדית לא יצרה תשתית ראייתית משכנעת להסכמה שכזו, כביכול, מטעם הבנק, והעידה כדלקמן: "ת. תראי, סליחה, גברתי, סליחה רק רגע. אני בקשתי הלוואה אחת. הבנק בחר לפצל אותה ל- 3 מטעמיו הוא, אני אפילו לא נכנסתי לזה. אני בקשתי סכום של כ- 900 אלף דולר בריבית של פריים + 1, מצאתי אוזן קשבת, מצאתי בן-אדם שמבין עניין, מצאתי מקום שאני יכולה לעבור אליו ולקבל שקט תעשייתי לתקופה. יכול להיות שאני צפיתי מכירה מהירה, זאת אומרת, לא יכולתי לנבא את הדברים. הבנק בחר לפצל את זה ל- 3 ואמר לי מר קפלן שזה דברים פנימיים של הבנק. ש. אבל את ראית שעמדו לך 3 הלוואות? ת. כן. ש. ולא היה אכפת לך שיעמדו לך 3 הלוואות. ת. לא. ש. לא עניין אותך. לא באת ואמרת, אדוני, מר קפלן, אני בקשתי הלוואה אחת, אני מבקשת הלוואה אחת, מה זה ה- 3 הלוואות האלה שהעמדתם לי בחשבון? ת. שניה, אני לא מבינה בנושא של בנקאות. אני עוסקת באדריכלות, רחוק מאוד מהנושא של בנקים. אמר לי שזה הדרך הפנימית. אני, אפילו לא אמר לי את זה. אני קבלתי פשוט 3 שיקים. ש. ולא עשית עם זה כלום? זאת אומרת, 3 הלוואות, 3 הלוואות זה בסדר. ת. לא, לא, לא, יש בינינו הבנות, זה "good enough for me". (ראה: פרטיכל בעמוד 33 שוקות 10-24, בעמוד 34 ששורות 1-5). ובהמשך העידה: "ת. את מבינה? הבנק רוצה לשים יד מאוד ארוכה לתוך הכיס. אני מוכנה לשלם, אני לא בקשתי בחינם את ההלוואה. תכבדו את הפריים + 1 כפי שהסכמתם בהתחלה. אל תתחילו לזחול לי כלפי 1 + 4. זה מה שמקומם אותי ועל זה הגשתי תביעה. ש. הבנתי. ת. תאמיני לי, אם היו עומדים בפריים + 1, אפילו טיפה יותר, אני לא הייתי מגיעה לביהמ"ש. אני לא בן-אדם שתובע בנקים, זה לא הפרנסה שלי, זה לא העיסוק שלי, אני לא נהנית מאף רגע פה. הבעיה היא כאן גובה הרווח שהבנק כבנק הולך מול אישה כמוני, שיש לה נכסים אמנם, ירשתי את הנכסים האלה, אבל זה לא אומר שצריכים לשדוד אותי. ש. אבל זה גובה הרווח שאת הסכמת לו. ת. אני לא הסכמתי. ש. את חתמת. ת. אני חתמתי, זה לא אומר שהסכמתי. ש. אה, אם חתמת לא הסכמת? ת. לא. ש. אז למה חתמת? ת. תקשיבי, עובדה, 3 מסמכים חתומים יש לכם מתוך 40, אז מה זה אומר לך? זה לא אומר State of mind?" (ראה: פרטיכל בעמוד 49 שורות 6-24). ועוד העידה: "ת. כן, אני מבינה שזה עניין של פורמליסטיות, זה נייר פורמאלי של הבנק וככה הדברים מתנהלים. אני היה לי סיכום עם מר קפלן ואני סמכתי על הסיכום הזה. תקשיבי, זה שהבנק מחליט להוציא מסמכים כל שנה או כל חצי שנה או כל שבועיים, זה עניין פנימי של הבנק, זה לא משהו שהטריד אותי בכלל. ש. בסדר, ואני שואלת אותך, איפה את דאגת לזה שההסכמות שאת הגעת אליהן עם מר קפלן יבואו לידי ביטוי בכתב? הרי נחתמו ההסכמים. נחתם ההסכם הזה של 2 מיליון ₪, נחתם אותו ספח של ה- 1,150,000 בהלוואת און-קול, הנספח, לא ההסכם. עו"ד קוטלר, שלא, עו"ד קוטלר: זה חופף לאותו הסכם, עדיין 3 מסמכים. אין יותר מ- 3 הלוואות. ש. לא, לא, עזוב, אני אומרת, זה לא שלא נחתמו הסכמים בכלל. הרי חתמת. ראית שזה לתקופה שונה, איפה היית? איפה אמרת לאדון קפלן, אדוני, וקפלן, אין לך תלונות נגד קפלן. אומרת לו, אדוני, זה לא מה שסיכמנו. אני סיכמתי אתך על הלוואה עד למכירת המגרש. אני סיכמתי אתך על פריים + 1 עד למכירת המגרש. איפה ההסכמות האלו? איפה הן? תראי לי. ת. תשמעי, אין הסכמות בכתב. ש. אין הסכמות בכתב". (ראה: פרטיכל בעמוד 54 שורות 6-21). משמע, מחד גיסא, אין בנמצא הסכמה בכתב למתן הלוואות בריבית בשיעור פריים +1% ומאידך גיסא, חתומה התובעת על מסמכי ההלוואות דנן, הסותרים גרסתה. 101. עדותו של מר אהרון קפלן בנדון זה אף היא סותרת מסמכים כתובים וחתומים, ואמירתו בתצהירו כי הוסמך ע"י הנהלת הבנק להציע לחברה תנאים מועדפים וריבית נמוכה בנטילת הלוואות, אינה מעוגנת במסמכים אשר נחתמו בפועל. 102. אמירתו כי "למיטב זכרוני סוכם על אשראי בעלות של פריים + 1%" וכי סוכם כי "הבנק ינהג גמישות במועדי הפרעון", וכי דובר על טווח ארוך בהקשר למקרקעין ולא על טווח קצר או של חודשים, מסופקת היא בעיני וערטילאית, באשר עדות מר וייס המציגה המסמכים בהם התקשרו הצדדים בפועל, עדיפה עליה ואמינה אף מן הפן הכלכלי, לאמור, הבנק העניק הלוואות בתנאים סבירים, פיננסית, לשני הצדדים, אולם לא על הרף הנמוך ביותר, ובוודאי לא למשך חמש שנים תמימות, דרישה שאין עימה הגיון כלכלי. 103. כמו כן, אין להעלים עין מכך שעל פי חומר הראיות הרי שמר אהרון קפלן והבנק שרויים בהליכים משפטיים ארוכים וסבוכים, הנמצאים בעיצומם, במסגרתם מייצג ב"כ התובעת את מר קפלן כנגד הבנק, ואף מטעם זה אין ליתן אמון בגרסת מר קפלן העויין, מן הסתם, את הבנק, ומוכן לעזור לתובעת בתביעה נגד הבנק אף שידוע לו כי בפועל חתמה התובעת על הסכמים להלוואות On Call בריבית קבועה וידועה מראש, מרצונה החופשי ומתוך שיקול דעת. 104. התובעת לא פרעה ההלוואות, אף לא מימשה המגרשים, או אחד מהם, אלא חידשה לקיחת ההלוואות ופריסתן מחדש, מפעם לפעם, מטעמיה הכלכליים שלה, ותוך הימנעות ממכר המגרשים, צעד שהיה עשוי באחת לשחררה מעלות ההלוואות. 105. כמפורט בתצהיר מר וייס דלעיל, נטלה התובעת הלוואות אף ב - 10.4.02 וב - 14.5.03 בריבית פריים + 2.25%, ואולם לא פרעה מלוא הריבית וכן לא פרעה את קרן החוב. 106. לא זו אף זו שהתובעת נמנעה, כאמור, מטעמיה שלה מלממש הבטוחות, הרי שבימים 3.8.04 ו - 29.12.05 נטלה שוב הלוואות מסוג On Call בריבית קבועה של 9.2% ו - 9.5%, בהתאמה. 107. דרך זו היוותה אופן קבוע, חוזר ונשנה, של בחירה כלכלית מודעת של התובעת להשתמש באשראי הבנק, תוך הסכמה עימו על שיעורי הריבית, ובכך הרחיקה יום מכר המגרשים ומימושם. 108. עולה מאלה, כי הבנק נתן הלוואותיו לראשונה בחודש אוקטובר 2000 והללו סולקו רק בחודש ינואר 2006, לאמור, רק בחלוף כ - 5 שנים, פרק זמן ארוך לכל הדעות, בנסיבות דנן של מתן הלוואות On Call האמורות להיפרע בתוך זמן קצר. 109. התובעת נוקטת בביטוי "מיחזור הלוואות" אולם מציאות זו נוצרה על ידה שכן נמנעה מלפרוע ההלוואות, אף שניתנו, כעולה מן המסמכים, לטווח קצר ביותר, ולפיכך טרוניה זו כלפי הבנק - אין בה ממש. 110. הבנק האריך אפו עם התובעת ולא מימש המגרשים אשר שימשו כבטוחות, וזאת על אף שהחוב סווג כבר בחודש נובמבר 2001 כחוב "בפיגור זמני", וביולי 2001 סווג כחוב "שאינו נושא הכנסה", וזאת למרות הבטחות חוזרות ונשנות של התובעת כי תפרע ההלוואות, הבטחות המתועדות בפרטיכלי ישיבות בהן נכחו גב' סולטניק ורואי חשבון מטעמה. 111. ישיבה שכזו נתקיימה, בין השאר, ביום 10.3.03 בה נאמר מפי רו"ח רון שביט כי "אני רוצה שיממשו את הנכסים שאינם מניבים, ערך הקרקע יורד והריבית עולה". 112. בסיכומה של הישיבה נקבע מפי גב' מירה סולטניק כי "אני רוצה להאריך את ההלוואה עד למכירת המגרש". כן אמרה גב' סולטניק: "אני פוחדת ורוצה למכור". 113. עולה מאלו, כי גב' סולטניק לא אבתה ולא רצתה לממש המגרשים, מן הסתם, עקב העדר רצונה לשלם תשלומים על חשבון קרן החוב, להבדיל מן הריבית, מימוש שהיה גורם לפרעון ההלוואות באחת, ולא היתה נדרשת עוד, לשיטתה, "למחזר" את ההלוואות ולשלם ריבית עליהן. 114. התובעת הציגה בהקשר זה חוות דעת הכלכלן מר גיא אורך מטעם "שגיא - חישובי ריבית (2000) בע"מ", המבוססת כולה על "נתונים שמסר לי הלקוח", ועל פיה השינוי בתנאי הריבית בהלוואות, שנעשה, כפי שנמסר לו, "לאחר מינוי מנהל סניף חדש אשר נסוג בו מההסכמות וההבנות שהיו בין הבנק ללקוח", עולה כדי סכום של 661,642 ₪, נכון ליום 30.11.06, סכום אותו דורשת התובעת כי הבנק ישלם. 115. כאמור, על פי הראיות שהובאו בפני אין בסיס לאמירה כללית כי המנהל הקודם הבטיח ריבית זו או אחרת, ובנושא מתן הלוואות ללקוח מטעם בנק, מה גם הלוואות במיליוני שקלים, ייקח בית המשפט בחשבון כראייה מוצקה למוסכם בין הצדדים המסמכים אשר חתמו עליהם בעלי הדין, שהם בסיס הקשר בין לקוח ובנק, והם המעידים ברורות על אומד דעת הצדדים בפרקי הזמן של התקשרותם. 116. שאם לא תמצי לומר כן, יבוא לקוח, ככלות נטילת הלוואות באופן רצוני מן הבנק משך שנים מספר, ויכפור במוסכם ויצביע על הסכמה בעל פה, אשר לא תועדה כלל בכל מסמך, ויתלה בה אופן ניהול החשבון, פרשנות כלכלית שאין הדעת סובלת, הגורמת לאי יציבות כספית של הבנק, המתכנן צעדיו ותקציבו על פי הסכמים חתומים עם לקוחותיו. לעניין פנייה למסמכי הבנק כמקור ראייתי ראשון במעלה למוסכם בין הצדדים נקבע בע"א 3955/04, עו"ד אריה רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, , תק-על 2005(3), 58, כדלקמן: "המערער לא הרים את הנטל להוכחת הטעיה מצד הבנק: גבייתה של העמלה בתמורה לשירות לא עומעמה ולא הוסתרה מעיני הלקוחות; נהפוך הוא, הלקוחות ובכללם המערער חתמו על מסמך ממנו עולה באופן נהיר כי הם מסכימים לגביית העמלה. מצג שווא אין כאן, ובוודאי אף לא הטעיה במחדל, כי המשיבה נקטה בגילוי נאות ומספק. במסמך 'תנאי ההצטרפות' מיום 6.8.01 שעליו חתם המערער נקבע בסעיף 9 מנגנון הגבלת האחריות בגין שימוש לרעה בכרטיס על פי חוק כרטיסי חיוב, ובסעיף 14 נקבע (14.1), כי הבנק (המשיב 2) יחייב את חשבון המערער ב'עמלות ... לרבות דמי חבר (שימוש) ... ודמי הגבלת אחריות'." כן נקבע בע"א 1304/91, טפחות נ' אלן ליפרט , פ"ד מז(3), 309, 322, כדלקמן: "מורכבותם של חוזים בנקאיים והקושי בהבנתם הביאו את המחוקק לאמץ בחוק הבנקאות (שירות ללקוח) גישה, לפיה מוטלת על התאגידים הבנקאיים החובה לפעול ולהתערב, על מנת למנוע מצב בו הלקוח ייטול על עצמו התחייבויות אשר אין הוא מבין את טיבן ומהותן המדוייקים ... חובה זו קבועה הן בסעיף 3 לחוק, האוסר על הטעיה 'בעניין מהותי', והן בסעיף 5 לחוק, מכוחו הוחקו כללי הבנקאות (גילוי נאות) שהוזכרו לעיל, בהם מוטלת על הבנק חובה לעשות גילוי נאות של פרטים מהותיים, וכן החובה לעשות חוזים מסויימים בכתב". עוד ראה: ע"א 7825/01, דאטא סיסטמס אנד סופטוור אינק. נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נח(5), 348, כדלקמן: "המסגרת הנורמטיבית החולשת על היחסים בין בנק ולקוח, מורכבת מפסיפס של נורמות משפטיות, שבעיקרן הן בעלות אופי חוזי. בבסיס יחסים אלה עומדים התנאים וההסכמות שגיבשו הצדדים לצורך הסדרת יחסיהם. אולם ההסדרים החוזיים אינם חזות הכל, הואיל והבנקים כפופים לחובות נוספות שבעיקרן שאובות הן מחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981. בנוסף לאלה, חלות על הבנק חובות שמקורן בדיני הנזיקין (ע"א 6799/02 יולזרי משולם ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ - סניף בורסת היהלומים ואח', טרם פורסם ; ע"א 6899/97 פניה פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל ואח' (טרם פורסם) ; ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר, פ"ד מט(1) 369). עיקרן של חובות אלו הוא בדרישות מוגברות של תום לב וגילוי נאות של הבנק כלפי לקוחותיו, ובאשר להיקפן וביטוין המעשי של אותן חובות, כל אלה נקבעים על פי נסיבותיו של כל מקרה." וכן ראה: ת"א (ירושלים) 1391/98, מועין דאוד ח'ורי נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, , תק-מח 2000(1), 1786, כדלקמן: "אבן הבוחן להכרעה בשאלה אם צד המפעיל את זכותו החוזית פועל בחוסר תום לב, היא אם הוא נוהג בדרך של התחכמות, תחבולה או הכשלת הצד שכנגד. אבן הבוחן בכגון דא היא, אם עשה מעשה כלשהו או נהג בדרך שיש בה משום העדר תום לב, יהיה זה על ידי תחבולה, הכשלה או פעולות כיוצא באלה. עמידה על זכות מפורשת המוסכמת בין הצדדים, ומה גם כאשר מדובר על זכות שאיננה חבויה בין השיטין או על פרשנות מלאכותית על מלה זו או אחרת בחוזה, אינה כשלעצמה בגדר פעולה נעדרת תום לב. הדרישה לקיום התחייבות מפורשת עליה הסכימו הצדדים אינה יכולה להיחשב כשלעצמה להעדר תום לב רק בשל כך שהדרישה לקיום ההתחייבות גורמת נזק לצד המפר או מביאה תועלת לנפגע". … על בסיס אמות המידה שהותוו לעיל, לאחר בחינת המסמכים והראיות שנשמעו בפני הגעתי למסקנה כי הנתבע הגיע להסדר חוב מוסכם עם החייבים, על בסיס זכות חוזית מפורשת בהסכם, מנימוקים ענייניים ופעולתו לא היתה נגועה בחוסר תום לב או בהתנהגות בלתי מקובלת." כן ראה דבריו המאלפים של בית המשפט המחוזי, מפי כבוד השופט י' דר, בה"פ (מחוזי חיפה) 100/06, סלע יעקב ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', , תק-מח 2006(2), 7852, כדלקמן: "תופעה ידועה ומוכרת בתביעות של בנקים נגד בעלי חשבונות, הוא הפער העצום בין תפקודם היומיומי של בעלי החשבונות ושל ערבים לחשבונות בכל מה שנוגע להלכות העולם ולהלכות מסחר לעומת חוסר תפקודם המוחלט, כאשר נבדקת (בדיעבד) הבנתם וידיעתם, בכל הכרוך בחשבונותיהם ובערבויותיהם... יכול אדם להיות איש עסקים ממולח, המנהל עסקים מקיפי עולם במליונים, עושה עסקות ענק, חותם על חוזים רבי היקף ומנהל עסקיו במומחיות, אולם כאשר הבנק תובע ממנו כסף על יסוד התחייבות, מתברר שבענין זה בלבד עניננו בחירש, שוטה ואילם, עיוור מלידה שלא קרא מעולם מסמך, חותם על מסמכים מבלי להבין את תכנם, משלא הסבירו לו משמעותה של ערבות, סבר שהוא חותם על מסמך רק משום שהתבקשה חתימתו למזכרת ואין בכך כדי לחייב אותו." בנסיבות שבפנינו, נקט הבנק גילוי נאות עת החתים הלקוחה על טופס נטילת ההלוואות, לבקשתה, תוך ציון שיעור הריבית, וזו אכן חתמה על ההסכמים משך שנים רבות תוך הבנה וידיעה כי תבנית חוזרת זו של מימון בעזרת הבנק אינה מצריכה פרעון החוב שתפח לאלתר. 117. על כן, מטעמים אלה, אין לקבל קביעה זו של חברת שגיא, אשר נשענת על מידע מן הלקוח בלבד ואשר מביאה עימה סכום התואם, באופן תמוה, את היתרה ב"חשבון המשוחזר" שעמדה ביום 7.2.06, מועד סגירת החשבון, על סך של 637,365 ₪, סכום דומה ביותר לסכום אותו דורשת התובעת כדמי החזר. 118. אשר על כן, דוחה אני הטענה כי הבנק חייב את התובעת בריבית השונה מן הריבית עליה הוסכם מעת לעת עם התובעת ונציגיה, כמתועד בהסכמי הצדדים בכתב. מימוש המגרשים 119. התובעת מוסיפה וטוענת כי יש לפצותה לעניין מכירת מגרש א' אשר נמכר בסך של 1,100,000 דולר, בסכום של 150,000 דולר, שהינו הפרש נטען בין מחיר השוק למחיר מכירתו בפועל. 120. אין חולק כי הבנק המתין לפירעון הלוואותיו כחמש שנים תמימות, ועל כן, משפנה הבנק למימוש הבטוחה, לאמור, המגרש, נמכר זה על פי תנאי השוק. 121. על התובעת היה לשקול צעדיה באשר לפרעון חובה ההולך ותופח לממדים אדירים כלפי הבנק, ומטעם זה מכרה המגרש על פי תנאי השוק ששררו אותה עת, דבר שאין לטפול על הבנק, אשר המתין למימוש זה שנים קודם לכן. 122. הדרישה לקבלת הסך של 150,000 דולר כדמי הפרש, כביכול, בין ערכו הפוטנציאלי של המגרש, או בין "מחיר השוק", למחיר מכירתו, נראית שלא במקומה, שכן אין לבנק שליטה על המציעים בשוק הנדל"ן בעת מכירת המגרש, ומכר המגרש היה פרי חוזה בין מוכר מרצון לקונה מרצון, דבר שהיטיב למעשה, עם התובעת, כאשר הבינה כי לעולם לא תשיב הלוואות העתק שנטלה ממחזור כספיה שלה גרידא, אם היו לה, אלא רק מתוך מימוש הבטוחות. 123. בכל עת ניתן לומר כי "יש הפרש" בין מחיר השוק לבין מחיר המכר, ולזקפו לחובת הבנק, כ"אשם" באי-מציאת קונה בסכום המצופה, אולם העמדת דברים זו תהא מלאכותית, באשר תמיד תתכן קביעה כי "מחיר השוק" גבוה ביותר ומימושו נעשה על הצד הנמוך. 124. קביעת השמאי מטעם הנתבע מר מוטי זייד ביום 21.5.00 כי ערך המגרש המשוערך על ידו הוא כ - 1,550,000 דולר לוותה בהערה כי "יש לציין כי לאורך זמן עשוי לחול בנכס שינוי - עליה או ירידה בשוויו בערכים ריאליים. הנ"ל מותנה במצב השוק ובאופי המקרקעין" ואכן, מחיר מכר המגרש בשנת 2006 הוא תוצר של עיתוי המכירה ומגוון המציעים הפוטנציאליים לאותה עת, דבר היכול להשתנות בחלוף שנים מספר, קרי, לעיתים, תהא התייקרות בענף הממכר, ולעיתים תהא ירידה, דבר לו בוודאי לא אחראי הבנק. 125. מטעמים אלה, נדחית הטענה לפיצוי בעניין זה. פיצוי עונשי, עוגמת נפש 126. הדרישה לפיצוי בגין עוגמת נפש וגילוי פנים כי הבנק נהג שלא כשורה שכן ספרי הבנק והוראותיו הינם בבחינת "תנאי מקפח שיש לבטלו", או טענה להתרשלות הבנק בטיפולו בתובעת, או טענה כי הטעה אותה, נראה שהועלו מן השפה לחוץ ותו לא, על מנת להאדיר התביעה ולהגדילה, דבר שאינו ראוי, לטעמי, שעה שהתובעת הסתייעה שנים על שנים באשראי שהעניק לה הבנק, והוא אשר נתן לה בסיס לפעילותה הפיננסית משך השנים הללו. 127. באם סברה, אל נכון, התובעת כי הבנק הטעה אותה או נהג עימה בהעדר תם לב, היתה, מן הסתם, רשאית לפרוש מהיותה לקוח הבנק, בדיוק כשם שפעלה כאשר העבירה חשבונה מבנק לאומי לישראל בע"מ לבנק הנתבע, בשנת 2000, לאחר בירור והתייעצות מתאימים עם רואי החשבון שלה, דבר אותו לא עשתה והאומר "דרשני". 128. לפיכך, נדחית אף טענה זו. 129. אשר על כן, מטעמים מצטברים אלה, דוחה אנכי התובענה. 130. התובעת תישא בהוצאות הנתבע בסך של 15,000 ₪ בצירוף דמי מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.בנקמסמכיםריביתהלוואה