בית הדין לעבודה פסק כי יש לתת משקל מיוחד למסמכים הרפואיים הסמוכים למועד האירוע הנטען ולדברי הנפגע המצוטטים בהם. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על-מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מסירת גרסה ראשונית במסמכים רפואיים על נסיבות תאונת עבודה / תיאור נסיבות תאונת עבודה בחדר מיון: השופט יגאל פליטמן בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו (השופטת סיגל דוידוב-מוטולה כדן יחיד; ב"ל 7201/04) בו נדחתה תביעת המערער להכיר בתאונה שאירעה לו, לטענתו, ביום 6.2.2003, כבתאונת עבודה כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. להלן נפרט את עיקרי העובדות הרלבנטיות לערעור שבפנינו, כפי שקבען בית הדין האזורי בפסק דינו: "התובע, מר חכם ברנאסי, יליד שנת 1975, עבד בתקופה הרלוונטית כנהג רכב טאטוא בחברת "מסלול השלום (1997) בע"מ" (להלן - "החברה"). לטענת התובע, ביום 6.2.03, תוך כדי עבודתו ברמלה, החליק מרכב הטאטוא ונפל על הקרקע, מגובה של 1 מטר לערך. התובע פינה עצמו למשרדי החברה בכפר סבא ומשם נלקח לבית החולים "מאיר". לפי דו"ח חדר המיון (נ/1, כפי ששוכתב על ידי הרופא המטפל) - "בריא. כאב גב תחתון קורן לרגליים ללא הפרעת סוגרים מאתמול... כוח גס ותחושה שמורים בגפיים תחתונות. אבחנה משוערת: LBP. המלצות בשחרור: אנלגטיקה, ביקורת רופא מטפל, בהחמרה למיון, המלצה ל - 3 ימי מחלה". ביום 7.2.03 בשעות הערב פנה התובע פעם נוספת לחדר המיון בבית החולים "מאיר". לפי דו"ח חדר המיון מאותו יום (נ/2): "לדבריו מאתמול כאבי גב תחתון... חזר היום עקב כאבים שנתגברו עם הקרנה לרגליים". ביום 18.2.03 הוצא לתובע טופס בל 250 (ת/1), לפיו "בירידה מהרכב החליק... הגב נתפס וכאבים ברגליים". ביום 28.2.03 ביקר התובע אצל רופא אורטופד (ת/2), אשר ציין "כאבים חזקים בגב תחתון עם הקרנה לרגל ימין, הכאבים התחילו לאחר תאונת דרכים מלפני שלושה שבועות...". ביום 2.3.03 הוצאה לתובע תעודה רפואית ראשונה לנפגע עבודה על ידי רופא המשפחה (נ/4), בה לא מצוינים פרטים כלשהם על התאונה (למעט תאריך הפגיעה)." ההליך בבית הדין האזורי ופסק דינו בתצהיר עדותו הראשית העיד המערער, כי ביום 6.2.03, בעת עבודתו על רכב הטיאוט ברמלה, "הרגשתי שיש סתימה ברכב הטאטוא מלמטה ולכן עצרתי את הרכב בכדי לבדוק את הסתימה ולשחררה. פתחתי את דלת הנהג מצד ימין והנחתי את הרגל הימנית על המדרגה של האוטו ותוך כדי ירידה מהאוטו, החלקתי על המדרגה ונפלתי על הגב". לדבריו, לאחר הנפילה נותר שרוע על הקרקע והצליח להתקשר לאחד מחבריו לעבודה, מר יאסין, שהגיע לחלצו. מר יאסין לקח אותו בעזרת רכב הטיאוט לתחנת המשטרה ברמלה, שם חנה רכב החברה עימו הגיעו לעבודה. עם הרכב נהג בעצמו עד למשרדי החברה בכפר סבא, ומשם פונה לבית החולים על ידי עובד נוסף בשם מר אחמד בראנסי. כאמור, המערער העיד כי לא קם לבד לאחר הנפילה. אולם בהודעתו לחוקר המוסד אמר כך: "אף אחד לא ראה אותי שנפלתי, קמתי לבד נכנסתי לאוטו ולקחתי את המכונית למוסך בכפר סבא...". בהמשך הודעתו לחוקר המוסד אמר כך: "יוסף יאסין לקח אותי ממקום הנפילה ועד המשטרה כדי להגיע לטנדר". בהתייחס למסמך הרפואי מיום התאונה הנטענת, 6.2.2003 הכחיש המערער כי אמר לרופא שהכאבים החלו יום לפני כן, וטען כי מסר לרופא שמדובר בתאונת עבודה, אך דבר זה לא נרשם, עקב טעות של המזכירה. המערער טען כי ביקש מהרופא, מאוחר יותר, לתקן מסמך זה. לאחר דיון ההוכחות הגיש ב"כ המערער טופס "תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה", כפי שנחתם על ידי ד"ר גורן ביום 1.7.03, עליו מצוין כי תאריך הבדיקה הוא 6.2.2003 ולפיו "לדבריו נפל מרכב וסובל מכאב גב תחתון", וטען כי זה התיקון שביקש. עוד טען המערער בעדותו, כי ציין כי מדובר בתאונת עבודה בפני כל הרופאים שבדקו אותו, אך הדבר לא נרשם. בפני בית הדין נשמעה עדותו של מר יוסף יאסין, נהג רכב טיאוט בחברה, שהעיד כי הסיע את המערער לתחנת המשטרה ברמלה, וכן עדותו של מר גסאן (ג'סי) אבו סנינה, מנהל התפעול בחברה, שהעיד כי המערער התקשר אליו ודיווח לו על התאונה באותו היום, וכי מר אחמד בראנסי, בן דודו של המערער ועובד של החברה, פינה את המערער לביה"ח מאיר. עוד העיד גם מר סאמר בראנסי, בן דוד נוסף של המערער, אשר עבד באותה תקופה כמכונאי רכב במוסך החברה בכפר סבא, וסיפר כך: "אני זוכר שביום אחד בתחילת חודש פברואר שנת 2003, הגיע מר חכם בראנסי למוסך החברה ברכב של החברה... חכם בראנסי התלונן על כאבים בגב ובקושי יכול היה לצאת מהרכב עד אשר עזרתי לו לצאת מהרכב. לחכם היו סימני לכלוך ורטיבות במכנסיים ובחולצה בחלקים האחוריים. חכם סיפר לי באותו רגע שהוא נפל בעת ירידה מרכב הטאטוא ברמלה בזמן העבודה באותו הבוקר". אולם, בחקירתו הנגדית לא ידע מר סאמר בראנסי להסביר מדוע אין עליו דיווחים כעובד החברה בחודש פברואר. עוד ציין מר סאמר בראנסי, כי לא הוא שפינה את המערער לבית החולים. לדבריו, הוא הראשון שניגש למערער כאשר הגיע למקום, ו"ראיתי שעל כולו היו סימני רטיבות... הוא ישב באוטו ואמר שהגב שלו כואב והסביר לי פחות או יותר מה קרה... הוא היה מכופף ואמר שכואב ותפס את הגב התחתון". עוד נשאל מדוע סייע לתובע לצאת מהרכב, למרות שבסופו של דבר פונה המערער לבית החולים באותו רכב בו הגיע, והשיב "לא ידעתי איך לעזור לו אז התחלתי לעזור ספונטנית". בית הדין האזורי קבע בפסק דינו, כי במסמכים הרפואיים הסמוכים למועד האירוע לא צוין כלל כי מדובר בתאונת עבודה או בנפילה מרכב. המסמך הרפואי הראשון שהזכיר את הנפילה היה תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 1.7.2003, שהוצאה לבקשתו של המערער ומצוין בה כי היא נכתבה "לדבריו" של המערער. בית הדין ציין, כי ממילא אין זה סביר שהרופא יזכור חודשים לאחר האירוע מה סיפר לו אז המערער. זאת ועוד. במסמך הרפואי מיום האירוע מצוין כי מדובר בכאבי גב שהחלו "אתמול". בית הדין האזורי קבע, כי אין בעדויות האחרות שנשמעו בתיק כדי לגבור על המסמכים הרפואיים האובייקטיביים הסמוכים לאירוע, וכי ממילא אף אחד מן העדים לא היה עד ישיר לאירוע עצמו. בשולי פסק דינו הביע בית הדין האזורי תמיהות בנוגע לגרסה הראייתית כולה. לאור האמור, הגיע בית הדין האזורי לכלל מסקנה, כי לא עלה בידי המערער להרים את נטל ההוכחה לקיומו של אירוע תאונתי ביום 6.2.2003, ולפיכך דחה את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו. הערעור: בערעורו טען המערער כנגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין קמא, והוסיף, כי בית הדין קמא לא נימק מדוע בחר להסתמך על דו"ח חדר המיון מיום התאונה בו נרשמה המילה "מאתמול" בטעות, ולא העדיף את גרסתו של המערער והעדים מטעמו שלא הופרכה כלל. המוסד לא הציג גרסה חלופית לאירוע, גם כאשר התברר כי למערער אין עבר רפואי כלל. המערער מסר לכל הגורמים הרפואיים שטיפלו בעניינו כי מדובר בתאונת עבודה, ואין הוא יודע מדוע דבר זה לא נרשם. עוד הוסיף המערער כי בית הדין קמא לא נתן משקל הולם לעדויות הניטרליות שנשמעו בפניו, ואשר לא נסתרו כלל. לסיום טען המערער, כי שגה בית הדין קמא כאשר סירב להתייחס למסמכים רפואיים נוספים שהומצאו לו, משום שאלו הוגשו באיחור וללא נטילת רשות להגשתם. בישיבת קדם הערעור הסכימו ב"כ הצדדים, כי יכתיבו סיכומיהם לפרוטוקול, כי אלו ייחשבו לסיכומים בכתב מטעמם, וכי פסק הדין יינתן על יסוד סיכומיהם וכלל חומר התיק, על ידי המותב. ב"כ המערער חזר, בעיקרו של דבר, על טענותיו בערעור, והוסיף, כי ביקש לזמן לעדות את ד"ר גורן לגבי דו"ח חדר המיון שנרשם על ידו, אך זה לא התאפשר שכן ד"ר גורן שהה בחו"ל באותה עת. מכל מקום, לא היה מקום לדחות את תביעת המערער רק על יסוד המילה "מאתמול" שנרשמה על ידי ד"ר גורן בטעות, ואשר תוקנה על ידו מאוחר יותר. ב"כ המוסד טען, כי מדובר בערעור עובדתי, וכי בית הדין קמא התייחס גם למכתב המתוקן שהוציא ד"ר גורן, ואשר התבסס על דברי המערער בלבד. דיון והכרעה: לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל החומר שהובא לפנינו, הגענו לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות. זאת, מטעמיו של בית הדין קמא בפסק דינו, עליהם נוסיף מספר דברים. הערעור מכוון, בעיקרו של דבר, כנגד ממצאיו העובדתיים של בית הדין האזורי, והמשקל שנתן לעדויות ולראיות שהובאו בפניו. ככלל, לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית אשר ראתה ושמעה את העדים. ערכאת הערעור אף אינה נוהגת להתערב בממצאי מהימנות שמצאה הערכאה הדיונית. המערער לא העלה נימוק בעל משקל אשר יש בו כדי להצדיק התערבות מסוג זה. על פי ההלכה הפסוקה, בבוא בית הדין לקבוע עובדתית אם התרחשה תאונה במהלך העבודה אם לאו, עליו לייחס משקל רב "להתבטאויותיו של תובע בסמוך לאחר האירוע הנטען, מועד שניתן להניח, כי האיש מסיח לפי תומו. בית הדין יעדיפן, בדרך כלל, על פני התבטאויות מאוחרות יותר של תובע בעת הגשת התביעה לבית הדין" (עב"ל 248/98 מקסים פרץ - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ג (29), 24). כך, יש לתת משקל מיוחד למסמכים הרפואיים הסמוכים למועד האירוע הנטען ולדברי הנפגע המצוטטים בהם. זאת, בהתבסס על ההנחה, שבסמוך לקרות התאונה ימסור הנפגע את העובדות הנכונות, על-מנת לזכות בטיפול הנכון והמתאים למצבו (דב"ע מט/23-0 המוסד לביטוח לאומי - שמעון הירשהורן, פד"ע כ', 349). במקרה שבפנינו, לא אוזכר קרות האירוע בעבודה באף לא אחד מן המסמכים הרפואיים הסמוכים לאותו מועד. המסמך הרפואי הראשון המאזכר את האירוע בעבודה ניתן רק ביום 1.7.2003, לבקשתו של המערער, ונרשם בו כי "לדבריו נפל מרכב וסובל מכאב גב תחתון". עוד נדגיש, כי במסמך הרפואי הראשון שניתן בחדר המיון ביום האירוע נרשם כי מדובר ב"כאב גב תחתון קורן לרגליים ללא הפרעת סוגרים מאתמול" (ההדגשות שלי - י.פ.). זאת ועוד. בהודעתו של המערער לחוקר המוסד סיפר כי "אף אחד לא ראה אותי שנפלתי, קמתי לבד נכנסתי לאוטו ולקחתי את המכונית למוסך בכפר סבא...". המערער תיקן גרסה זו בהמשך דבריו וסיפר כך: "יוסף יאסין לקח אותי ממקום הנפילה ועד המשטרה כדי להגיע לטנדר". המערער בערעורו לא העלה נימוק של ממש לחסר במסמכים הרפואיים, או לסתירות בהודעתו לחוקר המוסד. בית הדין האזורי העלה מספר תמיהות באשר לגרסה העובדתית שהוצגה בפניו. אין לנו אלא להצטרף אליהן. כך, למשל, תהה בית הדין האזורי כיצד ייתכן כי המערער נהג בעצמו את כל הדרך מתחנת המשטרה ברמלה עד לבית החולים מאיר בכפר סבא? זאת, לאחר שלדבריו נפל על גבו ולא הצליח לקום, עד שבא עובד אחר ופינה אותו מהמקום. בשולי הדברים נעיר, כי מעיון במסמכים הרפואיים שבית הדין האזורי לא התיר הגשתם, עולה, כי אין בהם כדי להועיל לתביעתו של המערער. רובם של המסמכים היו בפני בית הדין האזורי מלכתחילה, והם מאוזכרים בפסק דינו, וחלקם האחר מאוחרים למועד התאונה, וממילא אין בהם כדי לסייע למערער. מכל האמור לעיל עולה, כי לא עלה בידי המערער להוכיח אירוע כלשהו שאירע לו בעבודתו ביום 6.2.2003. אשר על כן, מתאשר פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, במסגרת הוראתה של תקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב- 1991. סוף דבר - הערעור נדחה ללא צו להוצאות.מסמכיםרפואהגרסאות לתאונהתאונת עבודה