קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית תביעת הוצאת דיבה: מבוא אביו של הנתבע, בובי רוזנברג (להלן: "בובי"), הקים ברמת בית שמש מועדון ללימוד קראטה בשם 'הטובים לדרך ארץ'. התובע עבד אצל בובי ובשלב מסוים החליט בובי כי הוא סוגר את המועדון ומעביר אותו אל התובע. התובע מתאר בכתב התביעה כי בובי הרשה לו להשתמש בשם המועדון ובמוניטין הנובעים ממנו. לפי האמור בכתב התביעה הרשות לשימוש בשם המועדון ובמוניטין נעשתה בכתב ובעל פה וללא תמורה אך הותנתה בכך שהשם 'בובי' לא יופיע בהקשר למועדון. התובע 'החל לבנות את המועדון מחדש והחל במסע פרסום שעמד בתנאי שהציב בובי'; פרסם ארבע מודעות בעיתון 'מידע ברמה' והחלה הרשמה למועדון. לפתע, כך הטענה, החלו נרשמים לפנות אל התובע ולשאול שאלות בקשר לבובי: עזיבתו את המועדון, נסיבות העזיבה, מה יקרה עכשיו במועדון וכו'. לתובע שלא הבין את פשר הפניות התברר כי הנתבע, בנו של בובי, הפיץ מודעה באינטרנט האומרת כי 'לבובי אין כל קשר למועדון והוא אינו אחראי לנעשה שם'. עוד התברר כי ביום 16.9.05 פורסמו בעיתון 'מידע ברמה' שתי מודעות: בעמוד 47 מודעה של התובע המזמינה להרשם למועדון ולצדה בעמוד 46 מודעה שפרסם הנתבע שזה נוסחה: "לפונים הרבים: אין לבובי רוזנברג כל קשר לחוק הקראטה "הטובים לדרך ארץ" וכן אינו נושא באחריות כלשהי לתוכן החוג ולהנהלתו. שנה טובה" בעקבות הפרסום, כך נטען בכתב התביעה, מרבית הלקוחות החליטו שלא לרשום את ילדיהם למועדון ולתובע נגרם נזק רב. התובע טוען כי הפרסום שנעשה על ידי הנתבע הוא פרסום לשון הרע שכן 'האמירה בו מציגה את העסק של התובע באור שלילי ויש בה כדי להרתיע לקוחות קיימים ופוטנציאליים מלהרשם למועדון'. הוא מדגיש כי מעולם לא פרסם שבובי נושא באחריות לחוג ואמירה הפוכה מצדו של הנתבע מטרתה אחת: פגיעה אנושה בעסקו. הנתבע אינו חולק על כך שבין אביו, בובי, לבין התובע הוסכם כי החוג יעבור לידי התובע. לטענתו 'במסגרת סיום היחסים נכפה על בובי הסכם לפיו, הוא ישלם לתובע סך של 30,000 ₪ ובנוסף יקבל התובע לידיו את החוג והרשות לעשות שימוש בשם 'הטובים לדרך ארץ'. הנתבע טוען כי בעקבות מספר לא מבוטל של פניות אל בובי באמצעותו, שכן בובי שהה בחו"ל, כדי לברר את הקשר של בובי אל החוג הוא הבין כי התובע נוהג בערפול וחוסר בהירות בעניין זה ולכן לאור חוסר שביעות הרצון מהשירות שניתן על ידי התובע לתלמידי החוג ורמתו הירודה החליט להבהיר לקהל הפונים שבובי אנו קשור עוד לחוג. לטענת הנתבע אין מדובר בפרסום לשון הרע ומכל מקום הוא טוען לתחולת ההגנות. המחלוקת בין הצדדים היא אפוא בשאלה מצומצמת והיא האם יש בפרסומים שנעשו משום פרסום לשון הרע והאם חלות ההגנות. התובע לא טען לעילות תביעה נוספות או כי ההסכם בינו לבין בובי הופר. הרקע העובדתי הרלוונטי נוכח הגדרת המחלוקת הרי שמידת החשיבות שיש לייחס לעובדות שנטענו על ידי מי מהצדדים אינה רבה. אין חולק כי אכן הנתבע פרסם את הפרסומים הנדונים ואין גם מחלוקת על מה שהוסכם בין התובע לבין בובי בכל הנוגע לשימוש בשם המועדון 'הטובים לדרך ארץ' אך ללא כל אזכור של שמו של בובי. למרות זאת, אסקור בקצרה את הראיות השונות. גרסת התובע התובע מתאר בתצהירו בהרחבה את המועדון שהקים בובי ואת עבודתו במועדון. הוא מפרט לגבי הפעילות שעשה בובי כדי לאגד את כל החוגים תחת שם אחד, את מציאת השם על ידי התובע, את פיתוח הלוגו ואת הפרסום שהשקיע בובי בחיזוק המותג וביצירת מוניטין. לדבריו לקראת תחילת שנת הלימוד 2004-2005 החליט בובי מסיבות ש'אינם מעניין התביעה' כי יפסיק את פעילותו במועדון למעט העברת מבחנים פעם בחודש וכך נאמר להורים ונכתב בתקנון. שנת הלימודים נפתחה ונרשמו תלמידים רבים תוך שהתובע מנהל את המועדון באותה שנה בצורה יעילה ומוצלחת. בסוף שנת 2005 החליט בובי לסיים את פעילותו במועדון ובסופו של דבר מסר לתובע במתנה את שם המועדון 'הטובים לדרך ארץ' ובתנאי ששמו 'בובי' יוסר מהלוגו. התובע פרסם ארבע מודעות והחלה הרשמה לשנה הבאה. התובע מסביר כי העדרו של בובי לא הפריע לפונים השונים שכן גם בשנה החולפת היה בובי במועדון 8 פעמים בלבד. לדברי התובע באמצע התקופה אשתו החלה לקבל שיחות מוזרות שעסקו בבובי, מדוע אינו בא, למה הוא מפסיק, מה קרה ומה יהיה עכשיו. בהתחלה הוא סבר כי מדובר בשניים שלושה הורים סקרנים והשיב לפונים אך במקביל הוא החל לחוש שההרשמה נפסקה ועלה מספר השאלות והבירורים. אז התברר לו שהנתבע פרסם מודעות באינטרנט ובעיתון. התובע מוסיף כי בעקבות הפרסומים הוא החליף את שם המועדון, הפסיד את המומנטום שהיה לו ומספר הילדים במועדון היה קטן בהרבה. בחקירה הנגדית נשאל התובע שאלות רבות שעניינן מערכת היחסים עם בובי והפרידה. הוא אישר כי בעת עזיבת בובי, דרש האחרון שהשם שלו יוסר מהלוגו (עמ' 8, ש' 23-24); בובי אף דרש והתובע הסכים לכך שלא תהיה לו שום מעורבות או נגיעה בעסק (עמ' 8, ש' 29-31) וכי הוסכם שהתובע לא יהיה רשאי להציג את בובי כמישהו שמעורב בעסק (עמ' 9, ש' 1-3). הוא הבהיר כי כך נהג וכי לא הייתה סיבה למישהו לחשוב, ערב הפרסום, שבובי מעורב בעסק (עמ' 9, ש' 4-6). התובע נשאל האם הוא מסכים לכך שהפרסום שנעשה הוא נכון והשיב בשלילה. התובע אישר כי אין במודעה מילה שאיננה אמת (עמ' 9, ש' 26-29) אך הבהיר כי 'המילים הן נכונות, אני מתייחס לצורה' (עמ' 9, ש' 16) וגרס ש'זה פורסם בעיתון, זה נתן לאנשים תחושה שיש מריבה ביני לבין בובי' (עמ' 9, ש' 18). טענתו הייתה בהתיייחס למילים 'אינו נושא באחריות' והסביר את עמדתו: "אני יכול להגיד על ילד שהוא ילד נפלא ואני יכול להגיד על ילד שהוא יותר טוב מהכי גרוע. זה מה שקרה פה, כשהוא אמר אינו נושא באחריות זה נכון אבל יש הבדל בין אמירה ביני לבינו לבין כתיבה לאנשים כי האנשים מפרשים לא נושא באחריות שהכל הפקרות ואין לו אחריות על מה שקורה שם". (עמ' 9, ש' 22-25). הנתבע הסביר בעדותו כי האופן שבו הוא מפרש את המודעה הוא כזה שלפיו האנשים השונים הניחו בעקבותיה כי יש סכסוך בינו לבין בובי ולכן הדבר עצר את ההרשמה. הוא הסכים כי האנשים היו מודעים לכך שבובי אינו חלק מהחוג והדבר לא הפריע להם אך כאשר ראו את המודעה הם ביטלו את הרשמתם ׁ(עמ' 10, ש' 19 ואילך). גרסת הנתבע הנתבע מתאר גם הוא את פעילות המועדון ואת ההשקעה שהשקיע בו אביו, בובי. גם הנתבע בחר שלא להתייחס למערכת היחסים שבין התובע לבין בובי שהביאה לעזיבת בובי את החוג לתובע ונסע לחו"ל. לדברי הנתבע באותה תקופה החלה ההרשמה לשנה החדשה ונוצרה אי בהירות ביחס לכל המתחולל בחוג ולהורים היה חשוב לדעת האם בובי יקח חלק בחוג לקראת השנה הבאה. התחילו לזרום אל הנתבע טלפונים למתן הבהרה והוא נאלץ להתייחס לפונים. חלק מהפונים, כך טוען הנתבע, כעסו על כך שלא נמסר להם שבובי פרש מהמועדון והדגישו שרשמו את ילדיהם לחוג בגלל אופיו המוסרי והחינוכי של בובי ולכן דרשו לדעת מה אירע. לטענת הנתבע נוכח הפניות והשאלות הוא הרגיש חובה ציבורית להבהיר את הנושא ולכן פרסם את ההודעות והמודעה באופן ענייני ומבלי להתייחס ליחסים בין אביו לבין התובע. כל מטרתו היתה לדאוג לאינטרס הציבורי שדרש הבהרה בנוגע למעמדו של אביו. בחקירה הנגדית נשאל הנתבע האם הוא יכול לציין שמות של הורים שפנו אליו כפי שטען. הוא השיב כי הייתה כמות גדולה של הורים שהתלוננו אך לא ידע להצביע על שמות או לתמוך את טענתו בפירוט מספרי הטלפון או בהבאת הודעות הדואר האלקטרוני שקיבל (עמ' 20, ש' 25-27). עדויות נוספות מטעם התובע הובאו לעדות ישראל חדד, מי שהיה מנהל ובעלים של העיתון שבו פורסמה המודעה. הוא מאשר בתצהיר ובמכתב שצורף לו כי המודעה נשוא התביעה הוצמדה למודעה האחרת לבקשת הנתבע. בחקירה הנגדית הוא הוסיף כי לאחר הפרסום אמר לתובע ששוחח עמו כי 'עניתי למרסקי שאני בטוח וברור לי כשמש, מתוך מה שאני רואה שזה היה כדי שלא יבלבלו את המוח לבובי רוזנברג' (עמ' 15, ש' 13-14). בהמשך הוא אמר 'אני מבין את זה בפשטות, שאין לו שום אחריות כדי שלא ישגעו אותו' (עמ' 16, ש' 8). בחקירה החוזרת הוא הבהיר כי שמע זאת מהנתבע לאחר שכל הרעש התעורר (עמ' 16, ש' 12). האם מדובר בלשון הרע ההכרעה בשאלת חיובו של הנתבע כלפי התובע בשל לשון הרע נבחנת בהליך הכולל ארבעה שלבים: בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר, כלומר יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת; בשלב השני, יש לבחון האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו-2 לחוק; בשלב השלישי יש לברר אם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 15-13 לחוק; השלב האחרון הוא שלב הפיצויים (ר' ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' אילון לוני הרציקוביץ' פ"ד נח (3) 558, 568 (2004)). כאמור, יש לבחון מהי המשמעות העולה מן הביטוי לפי אמות המידה של האדם הסביר והאם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו. סעיף 1 לחוק קובע כי: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול - (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;" קיום לשון הרע נבחן על פי מבחן אובייקטיבי: 'מהו המובן שהאדם הסביר והרגיל היה מייחס לפרסום, ואם היה באותו מובן כדי לפגוע בשמו הטוב של התובע. בהתאם לכך, אין חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום על-ידי הטוען לפגיעה בו' (ע"א 1104/00 דוד אפל נ' איילה חסון פ"ד נו(2) 607, 617 (2002)). במסגרת המבחן האובייקטיבי 'עת באים לבחון מה משמעותם של דברים בעיני הקורא הסביר הרגיל, אין בדרך-כלל חשיבות לכך מה היתה כוונתו של המפרסם... שאלה זו בלתי-רלבנטית לחלוטין... כן אין להביא ראיות בקשר לשאלה מה המשמעות שאותה ייחס קורא רגיל או סוג קוראים זה או אחר לפרסום ואין צורך בשמיעת עדויות ביחס לשאלה כיצד הובנו דברי הפרסום, אלא בית-המשפט הוא שישקול את הדבר' (ע"א 723/74 הוצאת עיתון "הארץ" בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 300 (1977)). התובע טוען כי למרות הלשון העקלקלה של המודעה בעיתון ושל ההודעות באינטרנט מדובר במודעה שבאה לנער את חוצנו של בובי מהמועדון ולמעשה לרוקן את המוניטין של המועדון מתוכן. הוא סבור כי אף שמדובר ב'מודעה חלבית' כהגדרתו, מדובר בלשון הרע לפי סעיף 1 (3) לחוק שכן מדובר בפרסום שעלול לפגוע במשרתו של התובע, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו. התובע משוכנע שקורא סביר הקורא את המודעות מבין שהפרסום בא לבטא מסר שהמועדון 'אינו כשר יותר'. לטענתו 'שמו של בובי למועדון הינו כמו תעודת כשרות למסעדה'. משמעות הורדת ההכשר מהמסעדה היא ברורה ולכן מדובר בלשון הרע. הנתבע טוען כי המודעה אינה בגדר לשון הרע. מדובר במודעה ניטרלית שאין בה אזכור לשמו של התובע אלא רק למעמדו של בובי בחוג. הפרשנות שנותן התובע לפרסום בן שתי השורות היא פרשנות סובייקטיבית לחלוטין ואין מי שהבין את הדברים כמוהו. לשיטתו במבחן האובייטיבי אין במודעה שום רמז לפרשנות שיוצק לתוכה התובע ולכן אין מדובר בלשון הרע. שני הצדדים נסמכים בטענותיהם על דברים שאמר מר ישראל חדד אך לטעמי אין חשיבות לאופן שבו הבין מר חדד את הדברים, בין שהבנתו תומכת בתובע ובין שהיא תומכת בנתבע (השווה א' שנהר, דיני לשון הרע (1995) 142-143). במחלוקת שנפלה בין הצדדים מצאתי כי יש לקבל את עמדת הנתבע וכי אין לראות בדברים שנכתבו באינטרנט ובמודעה משום פרסום לשון הרע וזאת בשל הנימוקים הבאים: איני סבור כי הדברים שפורסמו פוגעים בעסקו או במשלח ידו של התובע וכל שיש בהם הוא מסירת מידע לציבור בדבר אי מעורבותו של בובי במועדון. מכאן, איני רואה בדברים אלה לשון הרע. אף אם הייתה מתקבלת עמדת התובע לפיה ניתן לראות באמירה כי 'בובי אינו נושא באחריות...' ככזו המרמזת להורים על הצורך לבחון מה מתרחש במועדון ולתהות מדוע בובי אינו נושא באחריות, הרי שבמערכת היחסים שנוצרה, כפי שהתובע עצמו תאר שהציג בפני לקוחותיו וכפי שהייתה בשנה הקודמת,שגם בה לא הייתה כמעט מעורבות של בובי במועדון - לא היה באמירה זו כדי לחרוג מהמידע שנמסר - לפיו בובי אינו נוטל עוד חלק כלשהו בחוג. על רקע זה ובנסיבות אלה, איני סבור כי הקורא הסביר של המודעה ושל ההודעות באינטרנט קיבל מסר פוגע. לפיכך, גם לשיטתו של התובע, מקום בו הוברר כי הפונים למועדון עודכנו על כך שבובי אינו חלק המועדון, לא היה בעיני הקורא הסביר בפרסום שנעשה כדי לבטא כי המועדון כושל או כי יש להיזהר מרישום אליו אלא את שהיה ידוע ממילא. מכל מקום, דווקא הדוגמא שהובאה על ידי התובע ממחישה את ההבדל בין פרסום שהוא פוגע כאמור לבין פרסום שאינו כזה. דוגמא זו שעניינה פרסום כי תעודת הכשרות ניטלה ממסעדה - אינה בגדר לשון הרע - אלא מסירת מידע לציבור על המצב הנכון (השווה לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופט נ' ישעיה בת.א. (ת"א) 1645/97 קריב מערכות בניה תל אביב בע"מ נ' נוריאל אמנון (, 2004)). ההגנות נוכח האמור לעיל, אין עוד צורך לדון בתחולתן של ההגנות. למרות זאת אציין בקצרה כי אני סבור שגם אם מדובר בדברים שהם לשון הרע הרי שיש בסיס לטענה כי חלה ההגנה הקבועה בסעיף 14 לחוק. הפרסום שנעשה הוא אמת ומתוך עדות הנתבע עלה העניין הציבורי שבפרסום (השווה א' שנהר, שם, עמ' 227). סיכום התביעה, שהוגשה כאמור בעילה לפי חוק איסור לשון הרע, נדחית. בנסיבות העניין, בהינתן הראיות שנשמעו ולמרות התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי מקום לפסיקת הוצאות לטובת הנתבע. לשון הרע / הוצאת דיבה