קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דיווח על פעילות חריגה בחשבון בנק של בן זוג: פסק דין זה ניתן בעקבות סיכומים בכתב שהוגשו בתביעה של התובע נגד הנתבעים בגין סך של 177,396.11 ₪. יצוין כי התביעה הוגשה במקור גם כנגד שני נתבעים נוספים, מר יצחק דדון והגב' אסתר וקנין, אולם התביעה כנגדם נדחתה לבקשת הצדדים ובהסכמתם בהחלטה של כב' השופטת ד"ר אבניאלי מיום 27/5/07. בכתב התביעה שהוגש בסדר דין מקוצר נטען כי הנתבעים נטלו מהתובע שלוש הלוואות כמפורט להלן: (1) הלוואה צמודה למדד ונושאת ריבית בסכום נומינלי של 50,000 ש"ח ביום 25/6/03; (2) הלוואה לא צמודה ונושאת ריבית בסכום נומינלי של 80,000 ₪ ביום 1/7/04; ו- (3) הלוואה לא צמודה ונושאת ריבית בסכום נומינלי של 30,000 ₪ ביום 25/7/04. עוד נטען כי כתוצאה מהעמדת ההלוואות לפירעון מיידי, משיכות יתר ותנועות אחרות שבוצעו בחשבון העו"ש של הנתבעים אצל התובע, היו הנתבעים חייבים לתובע סך של 177,396.11 ₪ בתוספת ריבית כמפורט בכתב התביעה, אך לא נענו לדרישת התובע לפרוע את הסכומים המגיעים מהם. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן כנגד התביעה אשר התקבלה בכפוף להפקדת ערובה בסך 10,000 ₪, ונקבע כי התצהירים שהוגשו בתמיכה לבקשה ישמשו כתבי הגנה בתיק. להלן עיקרי טענותיו העובדתיות של הנתבע בתצהיר המשמש כתב הגנה מטעמו: הנתבע מעולם לא נטל הלוואה על סך של 30,000 ₪, ואמנם התובע לא צירף לכתב התביעה הסכם המעיד על נטילת הלוואה זו. ההלוואה על סך 50,000 ₪ היא צמודת מדד, ועל כן התובע לא היה רשאי לחייב בתשלומי ההלוואה את חשבון העו"ש שחרג משמעותית ממסגרת האשראי, שכן צו הריבית מגביל את ריבית הפיגורים שמותר לבנק לגבות בגין אי פירעון תשלומי ההלוואה ל- 17%. ההלוואות המאוחרות אמורות היו לפרוע את ההלוואות המוקדמות, אולם ממסמכי הבנק עולה כי כל ההלוואות ניטלו במצטבר. הנתבעת לא הייתה מעורבת בניהול החשבון ולא ידע על הנעשה בו. מפעם לפעם היה מנהל הבנק קורא לנתבע ומשכנע אותו ליטול הלוואות שונות. בכל פעם שהנתבע היה מפגר בתשלומי ההלוואה או שיתרת החוב בחשבון העו"ש גדלה באופן משמעותי ניתנה לנתבע הלוואה נוספת, וזאת על אף שהבנק ידע כי הנתבעים אינם מסוגלים לעמוד בפירעון ההלוואות. בסמוך למועד הגשת התביעה קרא מנהל הבנק החדש לנתבע לשיחה, ואמר לו כי הדרך היחידה שלו לצאת מסחרור ההלוואות היא לפרוש מתפקידו בצבא הקבע ולקבל פיצויי פרישה. כמו-כן הבטיח מנהל הבנק לנתבע כי יעמיד לרשותו הלוואה שתפרע את כל החוב. בעקבות שיחה זו הגיש הנתבע בקשה לפרוש מהצבא והודיע על כך למנהל הבנק, אך להפתעתו לאחר זמן קצר הוגשה התביעה דנן. להלן עיקרי טענותיה העובדתיות של הנתבעת בתצהיר המשמש כתב הגנה מטעמה: הנתבעת זוכרת כי חתמה על הלוואות מפעם לפעם, אלא שסברה כי ההלוואה המאוחרת אמורה לפרוע את ההלוואה המוקדמת. התובע שיתף פעולה עם הנתבע והעניק לו אשראי באופן חריג ותמוה, עד כי יתרת החובה הגיעה לפי תביעת הבנק לסך של כ- 200,000 ₪. בידי הבנק לא היו מצויים בטחונות, ובכל זאת הוא התיר משיכות הרבה מעבר למסגרת האשראי מבלי ליידע את הנתבעת על כך. הפעילות החריגה הנ"ל של הנתבע בחשבון נעשתה לאחר שהיחסים בינו לבין הנתבעת נקלעו למשבר, וכעת השניים נמצאים בהליכי גירושין. הנתבעת לא קיבלה התראות או מכתבים מהבנק המודיעים לה כי הפעילות בחשבון הפכה חריגה ביותר, וככזו אינה מתאימה לניהול משק בית משותף. התובע הגיש תחילה שני תצהירי עדות ראשית מטעמו, של מר צבי דרזי והגב' דלית וולקוביץ'. אל תצהירי העדות הראשית הנ"ל צורף בין השאר תמליל של שיחת טלפון אשר בה, לטענת התובע, ביקש הנתבע מנציג השירות הטלפוני של הבנק ("אוצר ישיר") לקבל את ההלוואה בסך של 30,000 ₪ המוזכרת בכתב התביעה. מר צבי דרזי, אשר עבד בזמנים הרלוונטיים בתפקיד מנהל סניף רמון של התובע שבו ניהלו הנתבעים את חשבונם, הצהיר בין היתר כדלקמן: הנתבעים חתמו על כתב התחייבות לקבלת הלוואה מיום 25/6/03 ונטלו מהתובע הלוואה צמודה למדד ע"ס נומינלי של 50,000 ₪. בתחילת שנת 2004 לערך החליטו הנתבעים לפתוח חנות לממכר בגדים בדימונה, וכעבור מספר חודשים פתחו חנות נוספת בשם "מלך הצעצועים באילת". פעילותם של עסקי הנתבעים נוהלה בתחילה בחשבון שמספרו 16838 ע"ש הנתבע, ולאחר מכן בחשבון שנפתח על שם גיסתו של הנתבע. יתרת החובה שנותרה בחשבון 16838 סולקה באמצעות הלוואה נושאת ריבית מיום 1/7/04 בסך נומינלי של 80,000 ₪, אשר נועדה גם כדי לסגור הלוואות קודמות שנטלו הנתבעים. בהמשך נטל הנתבע הלוואה נוספת נושאת ריבית בסך נומינלי של 30,000 ש"ח באמצעות השירות הטלפוני של התובע - הלוואה אשר הועמדה לזכות החשבון של הנתבעים ביום 25/7/04. מסגרות האשראי הוגדלו בהתאם לצרכי החשבון ולטובתו, בידיעת הנתבעים ולאור בקשותיהם המפורשות בלבד. בהתייחס לטענותיהם של הנתבעים בכתבי ההגנה הוצהר כדלהלן: מר דרזי מעולם לא שכנע את הנתבע ליטול הלוואות, וכל הלוואות שניטלו היו לבקשתו ומיוזמתו של הנתבע. הבנק לא ידע כי הנתבע אינו מסוגל לעמוד בפירעון ההלוואות. הנתבע הביא המלצות ממקום עבודתו וכן ביטחונות לשם קבלת אישורים לנטילת ההלוואות. מר דרזי מעולם לא עודד או דרבן את הנתבע לעזוב את הצבא. הנתבע העלה מיוזמתו את האפשרות של פרישה מצה"ל לשם לקבלת הפיצויים וצמצום החובות בחשבון. הנתבעת ניהלה חשבון עסקי שמספרו 32345 על שם גיסתה ושותפתה לעסקים, הגב' ענת וקנין - חשבון שאליו הופקדו כספים רבים בסך כולל של 180,000 ₪, כאשר בדיעבד התברר כי העברת הכספים הייתה מצג שווא, שכן הועברו שיקים מחשבון אחר של הנתבעת בבנק הפועלים אשר הוגבל. הנתבעת עודכנה במכתב מיום 28/9/04 כי עליה לסור לסניף על-מנת להסדיר את חובה בחשבון העסקי, וביום 11/10/04 נשלחה לנתבעת התראת קיזוז בגין חשבון העסק בחשבון נשוא התביעה. ביום 31/10/04 ביקרה הנתבעת בסניף רמון וביקשה לגרוע את הגב' ענת וקנין מהבעלות המשותפת עימה בחשבון 32345. במועד זה נחשף מר דרזי באופן אישי לידיעתה של הנתבעת לגבי מצב החשבונות. החוב הקיים הוא כתוצאה מצריכה משותפת של הנתבעים. הגב' דלית וולקוביץ' הצהירה כי עבדה בסניף רמון של התובע וטיפלה בהסדרת ההלוואה בסך 80,000 ₪ מיום 1/7/04. הגב' וולקוביץ' הצהירה בין השאר כי הסבירה לנתבע את מהות המסמך שהוא עומד לחתום עליו, את תנאיו ואת משמעות החתימה, וכן הצהירה כי במסמך שעליו חתם מולאו כל פרטי ההלוואה. בהמשך הצהירה כי טפסי ההלוואה הנושאים את חתימתו של הנתבע הועברו לחתימת הנתבעת והערבים בסניף של בנק הפועלים בע"מ בדימונה, ולאחר מכן הוחזרו כשהם חתומים לסניף רמון לשם העמדת ההלוואה בחשבון. בהמשך הוגש מטעם התובע תצהיר עדות ראשית של מר אילן שעיה, אשר הצהיר כי בזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה עבד בסניף של בנק הפועלים בע"מ בדימונה - סניף אשר עבד בשיתוף פעולה עם סניף רמון של התובע. מר שעיה הצהיר כי הוא זה שהחתים את הנתבעת ואת הערבים על ההלוואה מיום 1/7/04 הנ"ל, וכי הנתבעת חתמה ליד כל הפרטים המושלמים בכתב יד וכן בעמוד האחרון לטופס ההלוואה. מר שעיה הודה כי לאור הזמן הרב שחלף לא זכורות לו במדויק הנסיבות הספציפיות של אותו מקרה, אך הצהיר כי תמיד וכדבר שבשגרה, בעת שהיה מגיע לווה לחתום בפניו, היה נותן לו שהות לעיין במסמכי ההלוואה וכן מסביר לו את מהות המסמכים, תנאיהם ומשמעות החתימה. הנתבעת הגישה תצהיר עדות ראשית שבו חזרה על טענותיה בכתב ההגנה והדגישה כי לא הייתה מודעת להיקף החובות בחשבון, ולא קיבלה התראות או מכתבים מהבנק המודיעים לה כי הפעילות בחשבון הפכה חריגה. בעניין זה טענה הנתבעת לראשונה כי הפניות של הבנק נשלחו לרחוב אבן גבירול 43 בדימונה, אך זו איננה כתובתה. בהמשך התייחסה הנתבעת לנתונים העולים מהמסמכים אשר צורפו לתצהירו של מר דרזי, ופירטה כיצד הועמדו לחשבון הלוואות רבות בסכומים של עשרות אלפי שקלים, כך שהחשבון היה מצוי באופן קבוע בחריגה גבוהה ממסגרת האשראי. עוד הוצהר כי מבדיקת באי כוחם של הנתבעים עולה כי דף ריכוז היתרות הכללי אשר הומצא על-ידי התובע אינו משקף את כל ההלוואות שניטלו, וכי מסמכי הבנק אינם מתיישבים אלה עם אלה. כמו-כן הצהירה הנתבעת כי בדיקות של באי כוחה העלו שבוצעו העברות משמעותיות לחשבון של הנתבע וכן לטובת קרן החיסכון שלו לצבא, וזאת כאשר החשבון המשותף היה בחריגה ממסגרת האשראי וביתרת חובה משמעותית. הנתבעת הודתה כי ביקרה בסניף הבנק ביום 31/1/04 ושוחחה עם מר דרזי, אך הצהירה כי אמרה לו שאינה יודעת מה קורה בחשבונה המשותף עם הנתבע ולכן התקשר מר דרזי אל הנתבע עצמו ושוחח עמו. הנתבע הגיש תצהיר עדות ראשית שבו חזר על טענותיו בכתב ההגנה וכן על חלק מטענותיה של הנתבעת בתצהירה הנ"ל. הנתבע חזר והצהיר כי אשתו לשעבר, הנתבעת, לא הייתה מעורבת בניהול החשבון ולא ידעה על הנעשה בו. לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית התנהלה ישיבת ההוכחות הראשונה בתיק בפני כב' השופטת ד"ר אבניאלי, ולאחר מכן בעקבות החלטה של כב' השופטת אבניאלי, הסכמת הצדדים והחלטה של כב' סגנית הנשיאה אלמגור, הועבר התיק למותב זה וישיבת ההוכחות השנייה התנהלה בפניו. לאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב, לרבות סיכומי תשובה. דיון הנתבעים לא הכחישו את קיומו של החוב כלפי התובע ולא הציגו גרסה נגדית מפורטת בעניין גובה החוב. אמנם בתצהירי עדותם הראשית העלו הנתבעים מספר טענות לגבי נתונים ספציפיים העולים ממסמכי הבנק, אולם במהלך חקירתם הנגדית לא הצליחו הנתבעים להסביר את טענותיהם אלה, והעידו כי הם אינם יודעים לבדוק את מסמכי הבנק וכי הסתמכו על באי כוחם בעניין זה (ראו בפרוטוקול הדיון עדותו של הנתבע מעמוד 65 בשורה 25 ועד עמוד 66 בשורה 16 ועדותה של הנתבעת מעמוד 56 בשורה 10 ועד עמוד 57 בשורה 1). מכל מקום, נראה שהנתבעים זנחו בסיכומיהם את הטענות בדבר טעויות או אי התאמות במסמכי הבנק. כמו-כן יצוין כי גם טענתו של הנתבע בתצהירו המשמש כתב הגנה בתיק לפיה מעולם לא נטל את ההלוואה בסך 30,000 ₪ המופיעה בכתב התביעה, נזנחה הן בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע והן בסיכומים מטעם הנתבעים, וזאת לאחר שהנתבע הודה בחקירתו כי יכול להיות שלקח את ההלוואה בסך 30,000 ₪ הנ"ל (עמוד 62 לפרוטוקול בשורות 9-11). טענותיהם העיקריות של הנתבעים אם כן, הינן לרשלנות ומצגי שווא של התובע, הפרת חובותיו כלפי הנתבעים וגביית ריבית גבוהה מהמותר על-פי דין. מטרת ההלוואות ופירעון הלוואות קודמות הנתבע טען כי התובע גרם לו לחשוב שההלוואות המאוחרות פרעו הלוואות קודמות, ורק לאחר קבלת כתב התביעה ונספחיה התברר לו שמדובר בהלוואות מצטברות. הנתבע לא הכחיש כי חתם על מסמכי ההלוואה וקיבל העתקים מהם, וכן הודה כי ממסמכי הבנק עולה שההלוואות מופיעות במצטבר, אולם העיד: "סמכתי יותר עליו (על מנהל הסניף - מ.ת.) מאשר להסתכל על כל ההליך שהיה שם" (עמוד 61 לפרוטוקול בשורות 23-24). מעבר לכך שמדובר בטענה בעל-פה אל מול מסמך בכתב, הנתבע אף לא הציג גרסה ברורה ועקבית לגבי מה שנאמר לו על-ידי מנהל סניף הבנק. כך למשל, הנתבע הצהיר והעיד תחילה כי הובטח לו שההלוואה בסך 80,000 ₪ תכסה את כל ההלוואות הקודמות, אך לאחר מכן הודה כי לא נאמר לו שההלוואה תכסה את גם את ההלוואות אשר נלקחו באמצעות צבא הקבע, אלא רק את המינוס בחשבון (שם, בשורות 20-25). לפיכך, לא נסתר כי נאמר לנתבע שההלוואה בסך 80,000 ₪ תכסה רק את יתרת החוב שנוצרה בעקבות נטילתן של חלק מההלוואות הקודמות, אך אין בהלוואה זו כדי למנוע המשך חיוב בתשלומים בגין הלוואות אחרות אשר טרם נפרעו במלואן. ואכן, הנתבע לא הצליח להסביר בחקירתו מדוע לא פנה אל מנהל הסניף על-מנת לברר כיצד התשלומים בגין ההלוואות הקודמות ממשיכים להיפרע מהחשבון (עמוד 62 לפרוטוקול בשורות 6-8), אם חשב שהלוואות אלה כבר נפרעו באמצעות ההלוואות המאוחרות יותר. יתר על כן, גרסתם של הנתבעים לפיה היו סבורים כי ההלוואות נועדו לכסות הלוואות שניטלו קודם לכן, אינה מתיישבת עם מועד נטילת ההלוואות, עם סכומיהן ועם מטרותיהן המוצהרות. מהנתונים המפורטים בכתבי הטענות מטעם התובע עולה כי חלק מההלוואות שנטלו הנתבעים הינן בסכומים נמוכים באופן משמעותי מסכומי ההלוואות הקודמות אשר טרם נפרעו, ועל-כן ברי כי אין בהלוואות המאוחרות כדי לפרוע את ההלוואות הקודמות במלואן. זאת ועוד, מהבקשות ומכתבי ההתחייבות למתן הלוואות אשר צורפו לתצהירו של מר דרזי (נספחים י', יב', יג', יד', טו' ו- יז') וכן מעדותה של הנתבעת בחקירתה הנגדית (עמוד 54 לפרוטוקול בשורות 1-3 ועמוד 56 בשורה 6) עולה כי חלק ניכר מההלוואות נלקחו לצרכים אישיים של הנתבעים (חגים, משכנתא, דיור, שיפוצים והוצאות מחייה) או לצורך כיסוי יתרות חוב קיימות בחשבון ולא לצורך פירעון הלוואות קודמות. כמו-כן לא נסתרה גרסתו של מר דרזי בתצהירו הנתמכת במסמכי הבנק המצורפים לתצהיר (נספח כב'), כי היו לנתבעים הוצאות רבות בהוראות קבע וכן הוצאות משתנות וגבוהות בשיקים מזומנים (סעיף 8 לתצהיר). מכאן ולנוכח טענותיהם של הנתבעים בדבר הכנסתם החודשית הנמוכה, הרי שידעו או שהיה עליהם לדעת כי חלק ניכר מכספי ההלוואות נועד למימון הוצאותיהם השוטפות. לפיכך, הנני קובע כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח את טענתם לפיה מי מטעם התובע הטעה אותם וגרם להם לחשוב שההלוואות המאוחרות נועדו לפרוע את כל ההלוואות הקודמות. נסיבות פרישתו של הנתבע מהצבא לטענתו של הנתבע, מנהל סניף הבנק החדש אמר לו שהדרך היחידה שבה יוכל "לצאת מהסחרור" היא לפרוש מהצבא ולקבל פיצויי פרישה. כמו-כן נטען כי בעקבות אותה שיחה הגיש הנתבע בקשה לפרוש מהצבא, וכתוצאה מכך איבד את מקור פרנסתו ונגרמו לו נזקים כספיים אדירים. אלא שמתצהירו של מר דרזי עולה תמונה שונה בתכלית לפיה הנתבע העלה בפניו את האפשרות של פרישה מהצבא, עוד בטרם כניסתו של מנהל הסניף החדש לתפקידו. לטענתו של מר דרזי, הנתבע סיפר לו זמן רב לפני שנדרש להסדיר את חובו הכולל כי הוא שוקל לפרוש מהצבא לצורך ניהול עסקיו, ובשלבים מאוחרים יותר העלה מיוזמתו את האפשרות של פרישה מהצבא לשם קבלת הפיצויים וצמצום החובות בחשבון (סעיפים 38-39 לתצהיר). כמו-כן הצהיר מר דרזי כי מעולם לא ניסה לשכנע את הנתבע לפרוש מהצבא ולא ידוע לו על עובד אחר של הבנק שעשה זאת (סעיף 39 לתצהיר). טענותיו אלה של מר דרזי נתמכו במכתב של הנתבע לתובע מיום 10/3/05 (נספח כד' לתצהיר), שבו כתב הנתבע כי כמוצא אחרון של ייאוש החליט לפרוש מהצבא, ולא ציין כי עשה זאת בהמלצתו של מי מטעם הבנק. ב"כ הנתבעים טענו כי יש לזקוף לחובתו של התובע את העובדה שלא זימן לדיון את מנהל הסניף החדש על-מנת להפריך את טענתו של הנתבע כי הוצע לו לפרוש מהצבא. דא עקא, הנתבע הוא הנושא בנטל להוכיח כי המנהל החדש הטעה אותו או הציג בפניו מצג שווא, ולכן היה עליו לכל הפחות לבקש לזמן את אותו מנהל לדיון. משלא עשה כן, וכאשר מנגד לא נסתרה גרסתו של מר דרזי כי הנתבע הוא שהעלה מיוזמתו את אפשרות הפרישה מהצבא, הרי שהנתבע לא הרים את הנטל המוטל עליו על-מנת להוכיח את טענתו בעניין זה. על כל פנים, הנתבע לא פירט כלל וודאי לא הוכיח אילו נזקים נגרמו לו לטענתו כתוצאה מפרישתו המוקדמת מהצבא. הנתבע לא הציג כל תחשיב של הפסד השתכרות, ואף לא הגיש חוות דעת אשר לפיה פרישה מוקדמת לא הייתה כדאית עבורו מבחינה כלכלית, ולא היה בה כדי להיטיב עמו ולסייע לו בצמצום חובותיו. טענה אחרת של הנתבע הינה כי מנהל הסניף החדש הבטיח לו שכאשר יפרוש מהצבא תועמד לזכות החשבון הלוואה נוספת אשר תסייע בפירעון מלוא סכום החוב, וכי התובע לא קיים את הבטחתו הנ"ל. הנתבע לא טרח להציג ראיות כלשהן לתמיכה בטענתו זו אשר הוכחשה על-ידי התובע, ואף אין כל פירוט של הנזק שנגרם לנתבעים לטענתם כתוצאה מאי העמדתה של ההלוואה. נהפוך הוא, הנתבעים חזרו וטענו כי נטילת ההלוואות רק החמירה את מצבם, ולכן לא ברור כיצד הם טוענים כי סירובו של הבנק ליתן להם הלוואה גדולה יותר על סך מלוא סכום החוב גרמה להם נזקים, וממילא כאמור לא הוכח כי נגרמו לנתבעים נזקים כלשהם. שיעורי הריבית באי כוח הנתבעים טענו כי התובע גבה בגין ההלוואה מיום 25/6/03 בסך של 50,000 ש"ח ריבית בשיעור העולה על 17% לשנה, וזאת בניגוד להוראות צו ריבית (קביעת שיעור הריבית המקסימלי), התש"ל- 1970 (להלן: "צו הריבית"). לטענתם, שעה שהתיר התובע פירעון ההלוואה הנ"ל באמצעות חיוב חשבון העו"ש של הנתבעים אשר היה מצוי בחריגה ממסגרת האשראי, גבה למעשה ריבית חריגה הגבוהה משיעור הריבית המרבי הקבוע בצו הריבית. תחילה יצוין כי לא הוצג תחשיב כלשהו של סכומי הריבית אשר נגבו לטענת הנתבעים שלא כדין, ודי היה בכך כדי לדחות הטענה. בנוסף לכך, דינה של הטענה להידחות גם מן הטעם שנסתרה על-ידי התובע, כמפורט להלן. מר דרזי הצהיר כי הריבית המרבית שבה מחייב התובע חשבון עו"ש אינו עולה על המגבלה הקבועה בצו הריבית של הצמדה + 17% לשנה (סעיף 31 לתצהיר), וכי במועד הגשת התביעה למשל, עמדה הריבית שגבה התובע על סך של 17.7% לשנה כאשר הציפיות היו למדד שנתי בשיעור של כ- 1.5%. במילים אחרות, על-פי תצהירו של מר דרזי התובע גבה ריבית בשיעור הנמוך מהסכום המרבי המותר (17% שנתי + מדד). אמנם מר דרזי העיד כי השיעור שבו נקב בתצהירו (17.7% לשנה) הינו בגדר ריבית נומינלית ואם החשבון נמצא ביתרת חובה כל השנה, הריבית האפקטיבית תהיה גבוהה יותר (עמוד 40 לפרוטוקול בשורות 8-10). ואולם, אין בעדותו זו של מר דרזי כדי להוכיח כי הריבית שגבה התובע גבוהה מהשיעור המרבי המותר על-פי דין. מעבר לכך שלא הוכח מה היה שיעור הריבית האפקטיבית בפועל, צו הריבית מגביל את שיעור הריבית הנומינלית בלבד, ואינו מונע צבירת ריבית (בכפוף למגבלות של תקופת צבירה מינימאלית הקבועה בסעיף 3 לצו), באופן שהריבית האפקטיבית תהיה גבוהה יותר. לעניין זה ראו ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נג(1), 577, בעמוד 588: "החברה חוזרת בערעור שלפנינו על הטענה כי תקרת הריבית הקבועה בצו הריבית מתייחסת לריבית השנתית האפקטיבית, וכי כל פרשנות אחרת תאפשר להגדיל לשיעורים אבסורדיים את שיעור הריבית ולעקוף למעשה את הצו. אין לקבל טענה זו. טענה דומה נשמעה ונדחתה בת.א. (ת"א) 1272/87 בנק הפועלים בע"מ נ' בית זייד, פס"מ תשנ"ג(ג) 19. מסקנתו של בית המשפט היא כי הריבית המירבית בחיקוקי הריבית מכוונת לריבית הנומינלית ולא לריבית האפקטיבית". כמו-כן ראו הפניותיו של כב' השופט אנגלרד בפסק הדין הנ"ל להערתו של השופט א' לרון בת.א. (ב"ש) 443/89 שטרן אפרתי עבודות עפר נ' בנק המזרחי המאוחד (לא פורסם) , ולספרו של א' וינרוט ריבית (תשנ"ח-1998) בעמ' 161 בסמוך להערה 190. כעת אתייחס לטענותיה של הנתבעת כלפי התובע ולאחריותה של הנתבעת לשאת בחובות אשר נוצרו בחשבון הבנק המשותף. התנהלות התובע במתן ההלוואות והאשראי ב"כ הנתבעים טענו בסיכומיהם כי התובע אפשר לנתבע לחרוג ממסגרת האשראי בחשבון המשותף ונתן לו הלוואות חוזרות ונשנות ללא בטחונות מתאימים וללא הכנסות שיהיה בהם כדי להבטיח את כיסוי החובות. לעניין הביטחונות והכנסות הנתבעים, הוכח כי לגבי חלק מההלוואות הציג הנתבע המלצות ממקום עבודתו וביטחונות מאגף מת"ש כי התשלומים בגינן ינוכו מתלוש המשכורת של הנתבע או יובטחו על-ידי פיצויי הפיטורין (כמפורט בסעיף 37 לתצהירו של מר דרזי). לגבי ההלוואות האחרות ומשיכות הכספים מחשבון העו"ש - הנתבעים ניהלו עסק, ולא נסתר כי התובע יכול ורשאי היה לצפות שיהיו לנתבעים הכנסות מעסק זה בנוסף למשכורת הצבאית, אשר יאפשרו להם לפרוע את החובות. ולראיה - לא נסתרה גרסתו של מר דרזי בסעיפים 44-45 לתצהירו הנתמכת בדפי החשבון שבנספח כו', לפיה בין החודשים אפריל ועד נובמבר 2004 הופקדו בחשבון העסקי כספים בסך כולל של 180,000 ₪, ורק בדיעבד התברר כי שיקים רבים שהופקדו אינם בני כיבוד. מר דרזי אמנם אישר בחקירתו כי לאחר ניכוי הוצאות העסק, עמדה יתרת הזכות הממוצעת בחשבון העסקי על סך של כ- 10,000 ₪, אך מעדותו עולה כי נתון זה בהחלט יכול להעיד על פוטנציאל חיובי של העסק אשר היה בשלבי הקמה (ראו עמוד 45 לפרוטוקול בשורות 2-6). מר דרזי חזר והדגיש כי "מה שהעיד החשבון הוא שמעבר להכנסות מהמשכורת, היו גם הכנסות נוספות בסכומים לא מבוטלים, וזה מביא לידי ביטוי את יכולת ההחזר שלהם" (עמוד 44 לפרוטוקול בשורות 22-23 וכן עדותו בעמוד 45, שורות 9-10). לא זו אף זו, אין חולק כי הנתבעת חתמה כלווה נוספת על מסמכי ההתחייבות לקבלתן של רבות מההלוואות, לרבות ההלוואות בסך 50,000 ₪ ו- 80,000 ₪ שאליהן מפנה כתב התביעה. הנתבעת אף הודתה כי הייתה מודעת לסכומי ההלוואות שחתמה עליהם (עמוד 55 לפרוטוקול בשורה 23). לגבי ההלוואות האחרות ומשיכות היתר בחשבון, לא נסתרה גרסת התובע כי חלק ניכר מכספים אלה שימשו הלכה למעשה לכיסוי ההוצאות של משק הבית המשותף או לפריסה מחודשת של חובות משותפים קודמים של בני הזוג. בנסיבות אלה, כאשר הנתבעת נתנה את הסכמתה המפורשת לנטילתן של חלק מההלוואות, וכאשר הסכימה לכל הפחות בדרך של התנהגות גם לנטילת הלוואות האחרות והאשראי אשר שימשו את משק הבית המשותף, אין לאפשר לה להתנער כעת מפירעון החוב ולגלגל את הנזק לפתחו של הבנק. בהקשר זה יצוין כי בנסיבות העניין ועל-פי תנאי ההסכם בין התובע לנתבעים, די היה בהסכמתו של הנתבע לקבלת ההלוואות והאשראי על-מנת לחייב גם את הנתבעת בפירעון החוב, וזאת כפי שיפורט בהמשך פסק הדין. במאמר מוסגר יצוין כי על-פי נהלי המפקח על הבנקים, החל מה- 1 ביולי 2006 אכן נאסר על הבנקים לאפשר חריגה ממסגרות האשראי המאושרות בחשבונות עובר ושב, אולם נהלים אלה לא היו קיימים ולא נכנסו לתוקפם במועדים הרלוונטיים לכתב התביעה. שינוי אופי החשבון ללא ידיעת הנתבעת לטענת ב"כ הנתבעים, התובע אפשר שינוי באופי החשבון המשותף והפיכתו מחשבון משפחתי אשר נועד להפקדת משכורותיהם ותשלום ההוצאות השוטפות של הנתבעים לחשבון בעל אופי עסקי, וזאת ללא ידיעתה של הנתבעת. גם טענה זו דינה להידחות. הנתבעים לא הכחישו כי ניהלו עסק באמצעות חשבון בנק נפרד אשר היה רשום בתחילה על שם הנתבע ולאחר מכן על שם גיסתם של הנתבעים - הגב' ענת וקנין (סעיף 6 לתצהירו של מר דרזי). הנתבעים לא טענו בתצהיריהם וודאי שלא הוכיחו כי הפעילות של העסק התנהלה הלכה למעשה בחשבונם הפרטי ולא בחשבון העסקי. יתרה מזאת, לא נסתרה גרסתו של התובע כי החשבון של הנתבעים אכן שימש בעיקרו לצרכי משק הבית המשותף. אינני מקבל את טענתם ב"כ הנתבעים בסיכומיהם לפיה יש בעדותו של מר דרזי בחקירתו הנגדית כדי להוכיח כי החשבון המשותף הפך לבעל אופי עסקי. מר דרזי לא העיד כי ההלוואות מסוימות שהועמדו לחשבון המשותף או חלק מהן ניתנו למטרות העסק. מעדותו אפשר אולי ללמוד כי ההלוואות והאשראי אשר שימשו לצרכי משק הבית המשותף סייעו לנתבעים בתקופה שבה היה עליהם לשאת גם בהוצאות נוספות של פתיחת העסק. אף אם הנתבעים בחרו להשתמש בחלק מהכספים שהועמדו לרשות החשבון המשותף לצרכי העסק, אין בכך כדי להפוך את החשבון לבעל אופי עסקי, כאשר לא הוכח כי התובע ידע על כך וכאשר מבחינתו ההלוואות ניתנו למטרות פרטיות ולא לשם ניהול העסק. על כל פנים, אם אכן נעשה שימוש בחשבון המשותף לצורך פעילות של העסק, הרי שהנתבעת ידעה על כך או שלכל הפחות היה עליה לדעת על כך, שכן היא זו אשר ניהלה את העסק ואת החשבון העסקי הלכה למעשה (עמוד 53 לפרוטוקול בשורות 1-18). הנתבעת איננה יכולה להישמע בטענה כי לא הייתה מעורבת בניהול חשבון הבנק של העסק, כאשר היא זו שניהלה את העסק בפועל, חתמה על שיקים עבור הספקים ואף העסיקה עובד בחנות, וכאשר אין חולק כי קיבלה דיווחים והייתה לה אפשרות לבדוק כיצד התנהל החשבון העסקי (עמוד 55 לפרוטוקול בשורות 1-3). הסכמת הנתבעת לביצוע הפעולות בחשבון הנתבעת טענה כי התובע ביצע פעולות בחשבון המשותף ללא הסכמתה. ואולם, בסעיף 4.4.1 לבקשה לפתיחת חשבון ותנאים כלליים לניהול חשבון שעליו חתמו הנתבעים (נספח לג' לתצהירי התובע, להלן: "התנאים הכלליים") נקבע כדלקמן: "בחשבון משותף, אנו בעלי החשבון אחראים ביחד ולחוד לכל הפעולות בו ללא יוצא מן הכלל". מכאן שהנתבעת אחראית לכל הפעולות שבוצעו בחשבון המשותף על-ידי בעלה הנתבע, והתובע כלל לא נדרש לקבל את הסכמתה לביצוע כל אחת מהפעולות. אין לקבל את טענת הנתבעת לפיה ההרשאה שנתנה לבעלה הנתבע לפעול בחשבון התייחסה אך ורק לפעילות הרגילה והשוטפת בחשבון ולא לפעילות חריגה. לא ברור אילו פעולות היו לטענת הנתבעת מחוץ לגדר ההרשאה אשר ניתנה לבעלה, והנתבעת לא הציגה כל ראיה המוכיחה כי הרשאתה הייתה מסויגת. הנתבעת אף הודתה בחקירתה שלא ביקשה בשום שלב כי הפעילות של הנתבע בחשבון תצומצם לסוג מסוים של פעולות או לתקרה של סכום כלשהו (עמוד 60 לפרוטוקול בשורות 12-15), וזאת על-אף שנקבע בסעיף 4.4.4 לתנאים הכלליים כי "כל הוראה בעניין הרשאה, הענקתה, שינויה ביטולה או אחרת תינתן בכתב ותימסר לידי הסניף בו תנהל החשבון ...". יובהר כי ההרשאה שנתנה הנתבעת לבעלה לפעול בשמה ומכוחה בחשבון המשותף לא הוגבלה גם לעניין העברת כספים מהחשבון המשותף לחשבון הפרטי של הנתבע - חשבון אשר הנתבעת ידעה על קיומו. כמו-כן אין כל בסיס לטענה כי העברת הכספים בין החשבונות נעשתה לצורך מטרה ברורה והיא יצירת חבות של הנתבעת לחוב של הנתבע בלבד. התובע לא ביצע את פעולות ההעברה בין החשבונות על דעת עצמו אלא על-פי הוראותיו של הנתבע, ואף לא נסתר כי הועברו כספים לא רק מהחשבון המשותף של הנתבעים לחשבון הפרטי של הנתבע אלא גם בכיוון ההפוך (ראו לעניין זה עדותה של הנתבעת בעמוד 59 לפרוטוקול, בשורות 22-24). בנוסף יצוין כי התובע ממילא היה רשאי לקזז כל חוב בחשבון של אחד הנתבעים בלבד מיתרת הזכות בחשבון המשותף (על-פי סעיף 7.5 לתנאים הכלליים). באי כוח הנתבעים הפנו בסיכומיהם לקטע מספרו של פרופ' ר. בן-אוליאל, דיני בנקאות, חלק כללי, תשנ"ו-1996, בעמוד 195, שבו הביע המחבר את דעתו לפיה בנק זהיר חייב לקבל את הסכמתם של כל בעלי החשבון לפני שיחליט להיענות לבקשה של שותף אחד לשנות את דרך הפעולה בחשבון. אלא שדבריו הנ"ל של פרופ' בן-אוליאל מתייחסים למצב שבו אחד השותפים מבקש לשנות את תנאי ניהול החשבון המוסכמים (ראה שם, בעמודים 193-195), בעוד בענייננו לא הוכח כי היה שינוי כלשהו בתנאים אלה, שכן הנתבעת הסכימה מראש בעת פתיחת החשבון כי פעולותיו של הנתבע יחייבו אותה לכל דבר ועניין. גם פסקי הדין שאליהם הפנו באי כוח הנתבעים בסיכומיהם - אין בהם כדי ללמד על אחריותו של התובע כלפי הנתבעת מקרה דנן. כך למשל, דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט פד"י מז(5) 31 עסק במקרה שבו חרג אחד השותפים בחשבון חריגה בוטה וקיצונית מההרשאה שניתנה לו על-ידי השותפים האחרים, ונקבע כי היה על הבנק לדעת על כך. לעומת זאת, בענייננו לא הוכח כי הייתה הסכמה כלשהי בין הנתבעים המגבילה את היקף הרשאתו של הנתבע לפעול בשם הנתבעת בחשבון, וממילא לא הוכח כי היה על הבנק לדעת על הסכמה זאת. כמו-כן יובהר כי בדנ"א 1740/91 הנ"ל נקבע כי השותף אשר חרג מהרשאתו מעל באמון שנתן בו אחד השותפים האחרים והשתמש בחשבון לקידום עסקיו הפרטיים, וזאת בניגוד למקרה דנן שבו הנתבעים היו בני זוג שניהלו את משק הבית המשותף באמצעות אותו חשבון, ולא הוכח כי הנתבע עשה שימוש בחשבון זה לצרכיו הפרטיים בלבד שלא על דעתה של הנתבעת. לגבי ע"א 260/71 שלמה אוברבאום נ' בנק פ.ק.או. בע"מ פד"י כו(2) 737 - פסק הדין עסק בחשבון של שותפות רשומה וברשלנות הבנק בעת שקיבל שיקים לניכיון ללא הסכם על כך עם השותפות וללא חתימות של שני השותפים כמוסכם בתנאים לפתיחת החשבון. לפיכך, המקרה אשר נדון בפסק הדין הנ"ל שונה בתכלית מזה שבפני, שבו מדובר בחשבון משותף של בני זוג אשר הסכימו בעת פתיחת החשבון כי כל פעולה של שותף אחד בחשבון תחייב גם את השותפים האחרים. אמנם נפסק לאחרונה כי בנסיבות מסוימות וכאשר מדובר בפעולה בלתי שגרתית במיוחד, אפשר שתקום לבנק חובה לקבל את אישורם של כלל השותפים, גם כאשר מדובר בחשבון משותף יחד ולחוד ואף בנסיבות שבהן אחד השותפים נמנע מעיסוק שוטף בחשבון (ראו רע"א 10815/07 גאולה עצמון נ' בנק דיסקונט לישראל ואח', ). יחד עם זאת, הנני סבור כי במקרה דנן, לא עלה בידי הנתבעת להצביע על פעולה בלתי שגרתית במיוחד שביצע הנתבע בחשבון המשותף שלא על דעתה. לא הוכח כי פעולה מסוימת או אף מספר פעולות חריגות באופן מיוחד שביצע הנתבע הן שיצרו את עיקר החוב בחשבון המשותף. מדובר בחוב שהלך ותפח במשך מספר שנים, וזאת בעיקר כתוצאה מהצטברות של הוצאות משותפות של הנתבעים ועקב נטילת הלוואות ואשראי לצורך כיסוי הוצאות אלה. ויודגש, הנתבעת חתמה כאמור כלווה נוספת על רוב ההלוואות שהועמדו לזכות החשבון וכן הסכימה במפורש או במשתמע לקבלתן של ההלוואות האחרות והאשראי אשר שימשו לצרכי משק הבית המשותף. שליחת דפי החשבון וידיעתה של הנתבעת על מצב החשבון ב"כ הנתבעים טענו בסיכומיהם כי יש באי הצגת תדפיסי החשבון שנשלחו לנתבעים כדי לסתור את טענת התובע לפיה יידע את הנתבעים אודות מצב החשבון. ככל שהטענה הנ"ל מתייחסת לנתבע - דינה להידחות, שכן הנתבע לא טען כלל בתצהיר המשמש כתב הגנה מטעמו כי לא קיבל דיווחים על מצב החשבון, ומכאן שכלל לא ניתנה לו רשות להתגונן בטענה זו ואף יש בה משום הרחבת חזית אסורה. גם לגופו של עניין, הנתבע הודה בחקירתו שבתחילה היה מקבל את דפי החשבון לביתו הקודם, ולאחר מכן קיבל אותם בבסיס הצבאי שבו היה ממוקם סניף הבנק (עמוד 65 לפרוטוקול בשורות 6-9). מכל מקום, אין לקבל את הטענה כי הנתבע לא ידע מה נעשה בחשבון, כאשר מתצהיריו ועדותו שלו עולה כי הוא זה שניהל את החשבון הלכה למעשה, וקיבל דיווחים על מצבו ממנהל סניף הבנק. באשר לנתבעת, ב"כ התובע טען בסיכומי התשובה כי התובע לא יכול היה להציג את מכתבי העדכון השוטפים אשר נשלחו לנתבעים הואיל ומדובר בהודעות ממוחשבות, אשר נשלחות ללקוחות באופן אוטומטי ממחשב התובע ולא נשמרים העתקים מהם. אכן יש להצר על כך שהתובע לא הציג בפני בית המשפט העתקים של ההודעות אשר נשלחו לנתבעת, אולם אין בכך בלבד כדי לסתור את גרסת התובע לפיה הנתבעת קיבלה דיווחים על מצב החשבון. הנתבעת הודתה בתצהירה המשמש כתב הגנה מטעמה כי היא מניחה שהתובע שלח את דפי החשבון, אולם הצהירה כי אלה לא הגיעו לידיה זולת מסמכים בודדים עם שיעורי ריבית וכד' אשר לא הראו את התמונה האמיתית (סעיף 7 לתצהיר). בתצהיר עדותה הראשית טענה הנתבעת כי על-פי הנספחים לתצהירו של מר דרזי, הכתובת שאליה נשלחו דפי החשבון הינה רחוב אבן גבירול 43 בדימונה, וזו אינה כתובתה (סעיף 6 לתצהיר). במהלך חקירתה העידה הנתבעת בתחילה כי קיבלה דפי חשבון לביתה מידי כמה חודשים ופתחה את המכתבים (עמוד 54 לפרוטוקול שורות 16-17), אולם לאחר מכן חזרה וטענה כי קיבלה רק מכתבים שיש בהם שיעורי ריבית מבלי שהציגה דוגמה של אותם מכתבים אשר קיבלה לטענתה (שם, בשורות 18-24). גרסתה הנ"ל של הנתבעת בנוגע לאי קבלת דפי החשבון אינה ברורה ומעלה תמיהות: הנתבעת לא פירטה בתצהיריה ובעדותה מתי נמסרה לבנק הודעה על שינוי כתובתה, לא הציגה בפני בית המשפט כל דוגמה של המכתבים אשר קיבלה לדבריה מהבנק ובהם מפורטים שיעורי הריבית בלבד ולא הסבירה כיצד ייתכן שרק המכתבים מסוג זה הגיעו לכתובת הנכונה (עמוד 55 לפרוטוקול בשורות 1-7). בנוסף לכך, הנתבעת לא הסבירה מדוע לא טרחה לפנות אל הבנק ולו פעם אחת על-מנת לברר מדוע איננה מקבלת לביתה את דפי החשבון. אם לא די בכך, הרי שכפי שיפורט להלן, התנהלותה של הנתבעת בכל הנוגע לחשבון המשותף עולה כדי עצימת עיניים למצב החשבון. הנתבעת לא הכחישה כי חתמה כלווה נוספת על כתבי התחייבות לקבל הלוואות בסכום כולל של למעלה מ- 200,000 ₪, כמפורט בסעיף 57 לסיכומי התובע, והודתה כי הייתה מודעת לסכומים שחתמה עליהם (עמוד 55 לפרוטוקול בשורות 23-24). כמו-כן הודתה הנתבעת כי הלוואה נוספת בסך של 8,000 ₪ ניטלה בידיעה ובהסכמתה (עמוד 54 לפרוטוקול בשורה 1-3), וכן העידה כי ראתה את תלושי המשכורת של בעלה הנתבע (עמוד 60 לפרוטוקול בשורות 16-18), ומכאן שידעה או שהיה עליה לדעת כי נוכו מהתלוש תשלומים בגין הלוואות נוספות. הנתבעת אף העידה כי ידוע לה שנוצרו פיגורים בתשלומי המשכנתא אשר לא שולמו משנת 2003 (עמוד 54 בשורות 12-15). במצב דברים זה, וכאשר לטענת הנתבעים הכנסתם החודשית הייתה נמוכה מאוד, ומנגד לא נסתרה גרסתו של מר דרזי הנתמכת בדפי החשבון אשר צורפו לתצהירו כי ההוצאות החודשיות של משק הבית היו גבוהות, הרי שהיה על הנתבעת לדעת או לכל הפחות לחשוד כי קיימת יתרת חובה משמעותית בחשבון המשותף. זאת ועוד, הנתבעת הצהירה בתחילה כי ביקרה בסניף הבנק פעמיים בלבד, אך לא הסבירה כיצד גרסתה זו מתיישבת עם נתוני הבנק שלפיהם ביצעה הנתבעת מספר הפקדות ידניות של כספים לחשבון העסקי אשר נמצא באותו סניף (עמוד 55 לעדותה של הנתבעת בשורות 17-20). יתר על כן, מר דרזי הצהיר כי בפגישה שקיים עם הנתבעת בנוכחותה של הגב' ענת וקנין ביום 31/10/04, עדכן את הנתבעת בפעילות בחשבונותיה (סעיף 47 לתצהיר) וגרסה זו לא נסתרה בחקירתו הנגדית. הנתבעת הודתה בתצהירה שנפגשה ושוחחה עם מר דרזי וכי באותה שיחה עלה נושא החשבון המשותף, אלא שלגרסתה אמרה למר דרזי במעמד זה שאיננה יודעת מה קורה בחשבון, ומתצהירה עולה למעשה כי העדיפה שידבר על כך עם הנתבע בלבד (סעיף 20 לתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת). אף אם יש לקבל את גרסתה העובדתית הנ"ל של הנתבעת בתצהירה, הרי שיש לראות בכך סירוב מודע של הנתבעת להתעדכן במצב החשבון. לא זו אף זו, הנתבעת חזרה והעידה שלא טרחה להתעדכן במצב החשבון. כך למשל העידה בחקירתה הנגדית כעולה מעמוד 55, שורות 8-12 לפרוטוקול הדיון: "במשך 6 שנים לא פניתי לבנק לברר יתרה, לא באמצעות הבנק ולא באמצעות כרטיס בנקט ולא הוצאתי תדפיס. המיקום של הבנק היה בתוך בסיס צבאי שדני שירת בו וכל ההתנהלות מול הבנק היית דרכו ... הוא היה מתעדכן ואומר לי אם יש בעיה. אף פעם לא ראיתי צורך לגשת לשם וגם לא הייתה לי נגישות לשם..." בהמשך העידה הנתבעת, כעולה מעמוד 58, שורות 14 ו- 17-19 לפרוטוקול כדלקמן: "לא פניתי לבנק בנוגע לחשבון הזה (החשבון העסקי -מ.ת.) או לחשבון המשותף. לא הייתה לי כל דרך להגיע לשם. לא הרמתי טלפון כי כנראה שלא ראיתי לנכון להרים טלפון. דני אמר שעד שנתגרש הוא יטפל בכל העניינים" . אין לקבל את טענתה של הנתבעת כי הואיל וסניף הבנק היה ממוקם בבסיס צבאי סגור לא הייתה לה כל גישה אליו. ראשית, הנתבעת עצמה הודתה כי הגיעה לסניף לפחות פעמיים, כאשר כאמור מנתוני הבנק עולה כי ביקרה בסניף גם במועדים אחרים שבהם ביצעה הפקדות לחשבון העסקי. שנית, נציגת הבנק הגב' וולקוביץ' העידה כי כל אזרח שהוא לקוח של הבנק מקבל אישור להיכנס לבסיס ולסניף (מעמוד 22 לפרוטוקול בשורה 26 ועד עמוד 23 בשורה 2). כמו-כן העידה וולקוביץ' כי פקידי הבנק היו עונים לפניות טלפוניות של לקוחות עד השעה 14:00 בצהריים. אף-על-פי-כן, הנתבעת הודתה כי בחרה שלא להגיע לסניף ולא להתקשר לשם על מנת להתעדכן במצב החשבון. בעניין זה יצוין כי בהקשר אחר הנוגע להליכי פשיטת רגל ואחריותה של בת-זוג לחובות אשר נוצרו בחשבון הבנק המשותף, קבע בית המשפט המחוזי בתיק פש"ר (נצ') 231/06 דלקור שרון נ' כונס הנכסים הרשמי בסעיף 10 לפסק הדין כדלקמן: "על החייבת שהינה אדם בוגר וכשיר, היה לעקוב ולפקח על חשבונותיה ולו ברמה הבסיסית ביותר, ולכל הפחות על דרך של מעקב אחר מצב החשבון בהוצאת תדפיסי מצב חשבון מעת לעת או פעולות בסיסיות דוגמת אלו". מעדותה של הנתבעת עולה כי לא ביררה את מצב החשבון כיוון שסמכה לחלוטין על בעלה הנתבע וקיבלה באופן עיוור את מה שאמר לה (עמוד 59 לפרוטוקול בשורות 20-21). לגרסתה, אף כאשר התוודעה לגובה החוב בחשבון וגם לאחר שהיחסים בינה לבין בעלה נקלעו למשבר, לא טרחה להתעניין בנעשה בחשבון וסמכה על הבטחתו הנטענת של הנתבע כי עד שיתגרשו "יטפל בכל העניינים" (עמוד 58 שורה 19 לפרוטוקול). לנוכח הממצאים דלעיל, הגעתי לידי מסקנה כי הנתבעת בחרה שלא להיות מעורבת בכל הקשור לחשבון המשותף, לא להתעניין ולא לבדוק את מצבו, והעדיפה להותיר את האחריות הבלעדית לניהול החשבון בידי בעלה הנתבע. יצוין כי הנתבעת בחרה להמשיך בהתנהלותה זו וסירבה להתעדכן במצב החשבון גם כאשר מנהל סניף הבנק ביקש למסור לה מידע על כך, ואף לאחר מכן, בעת שלדבריה כבר ידעה בוודאות על גובה החוב. בנסיבות אלה, וכאשר לא הוכח כי הנתבע חרג מההרשאה אשר ניתנה לו על-ידי הנתבעת, הנני קובע כי הנתבעת מושתקת ומנועה מלהעלות כעת לראשונה, ורק לאחר שהוגשה כנגדה תביעה לפירעון החוב, כי לא ידעה מה מצב החשבון. לאור כל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה במלואה, ומחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע סך של 139,306 ₪ בצירוף ריבית בשיעור של 17.7% לשנה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל וכן סך נוסף של 38,090 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה למדד וכן ריבית בשיעור של 17% לשנה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו-כן הנני מחייב את הנתבעים יחד ולחוד לשלם לתובע סך של 4,500 ₪ בגין הוצאות משפט, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל וכן סך נוסף של 12,500 ₪ + מע"מ בגין שכר טרחת עו"ד, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל. חשבון בנקבנק